שו"ת מהרי"ט/א/עו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:05, 21 באוקטובר 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת מהרי"טTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png עו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה שאלתם על ההסכמה שהסכימו חכמי העיר יצ"ו בלשון הזה לא תצא אשה בתכשיטי זהב וחלי כתם תכשיט פלוני ופלוני והתירו מקצת ואסרו מקצת וגם בענין המלבושים שלא תצא בבגדי רקמה ואטלאס וכיוצא בו ונהגו לצאת בכל התכשיטין שנאסרו בגזיר' לחצר ואפילו אם הוא חצר השותפין ונסתפק לכם בחצר גדולה שיש בתוכה חצרות הרב' ומקצת' אין להם חצר אלא פתח' פתוח למבוי שבחצר שהיא כעין אכסדר' מה יהא דינם אם יהיו אסורות לצא' מפתח ביתם או נאמר שכל החצר הגדול כחצר אחד נקרא ויהיו מותרו' לצאת בתוכו בחפצים ומלבושין.

תשובה אם נאמר שכוונת המתקנים בזה הלשון שכתבו לא תצ' אשה רצו לומר שלא תצא מן הבית חוצה יש לדון אם החצר נקר' בית ולפי שלענין קביעות מעשר בעינן עד שיראה פני הבית כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים דנפקא לן מקרא דכתיב בערתי הקדש מן הבית וחצר נמי קובעת דתנן בפ"ג דמעשרות איזהו חצר שהיא קובעת למעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלי' נשמרי' בתוכה חייבת ר' עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה רבי נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה ר' יוסי אומר כל שנכנס אדם לה ואין אומרי' לו מה אתה מבקש רבי יהודה אומר שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימי' חייב והחיצונ' פטורה ואפסיקא הלכתא בפרק יוצא דופן הלכה כדברי כלן להחמיר ומיהו התם בפרק השוכר את הפועלים פליגי רבי ינאי ור' יוחנן דרבי ינאי אמ' עד שירא' פני הבית ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת למעשרות שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ונראה דק"ל כר' ינאי דרביה דרבי יוחנן הוה ועוד אפי' לרבי יוחנן לא רבה חצרות אלא מרבויא דבשעריך הא אי לא רביה קרא בהדיא הוה אמינ' בית דוקא וגם שם הקש' רבינו תם ז"ל דרבי ינאי היכא פליג אמתניתין דמעשרות דמוכח דחצר נמי קובעת למעשר והעלה ז"ל דרבי ינאי מדאורייתא קאמר דאין קובע אלא בית דוקא ורבנן הוא דגזור אף בחצרות וכן יש להוכיח מדאמרינן בפרק כיצד מברכין דורות ראשונים היו מביאין פירותיהם דרך טרקסמון וכולי דורות אחרונים מביאין דרך גגות דרך חצרות וכו' לפוטרם מן המעשר אלמא חצר אינה קובעת מדאורייתא וכן פירש רש"י ז"ל שם דחצר לא מקרי בית ואמרינן בפרק הנודר מן הירק אהא דכתי' ויצא הכהן מן הבית וכו' יכול ילך לביתו ויסגיר תלמוד לומר אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגור ת"ל מן הבית עד שיצא מן הבית כלה ואמרי' שאני התם דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כלה אבל גבי נדרים אמרי' הנוד' מן הבית אינו אסור אלא מן האגף ולפנים ושמא עוד יש לומר שממה שתפסו זה הלשון דלא תצא אשה סתם רצו לגזור בה דומיא דשבת דתנן לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן וכולהו דמייתי בההוא פרקא וקי"ל כרב דאמר כל שאסרו בו לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר חוץ מכבול ומפאה נכרית והכי סתם לן תנא לקמן בכבול ובפיא' נכרית לחצר משמע דבכל הנך אסורים אף בחצר והיה אומר רבינו תם ז"ל דהשתא דנהגו התר לצאת לחצר בהם הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' ואין לומר לא כי אלא מאחר שהם מותרות עכשיו לצאת לחצר על ידי עירוב ולהוצי' ולהכניס הרי אינו בכלל לא תצא אשה כיון דלענין שבת שרי הא ליתא דודאי לא הית' כוונתם לתלות הדבר בכך שא"כ אפילו לשוק יהא מותר הואיל והוא מותר לענין שבת על ידי שיתוף ופשיטא שכל עיקר כוונת המתקנים הית' שלא תצא לשוק מפני עין האומות.

ומיהו נראה בעיני לדמותה לפריעת הראש ולדת יהודית דפרק המדיר דמילי דצניעו' ממילי דצניעות ילפי' דאמרי' התם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש הוי בה רבי זירא היכא אלימא בשוק דת יהודית היא ואלא בחצר לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתמא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי וכתבו בתוספות דבחצר אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת הראש והוא הדין דאפילו דת יהודית נמי אין בה מדפריך לגבי שוק דת יהודית היא ובקלתה מיהת אפילו מחצר לחצר דרך מבוי אין בה משום יהודית קלתה פירש הר"מבם ז"ל שהיא מטפחת שעל שער ראשה אע"פ שאין עליה הרדיד כדרך כל הנשים. ואיתא בירושלמי שם חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר ואע"ג דבמבוי אמרינן דע"י קלתא אין בה משום פריעת הראש ולא משום דת יהודית נראה דהכא מבוי המפולש קאמר דחצר שהרבים בוקעים בו הוא שרבים מבני המדינה שאינם דרים בחצר הם צריכים לבקוע בו כגון שיש שם חנויות שבגללן נכנסים ויוצאים אבל כל שאין בוקעים בו אלא בני החצר בלבד אע"פ שהם מרובים ושאר כל אדם אין באים שם אלא לצורך כשיש להם עסק עם בני החצר לא מקרי רבים בוקעים בו ולא עדיף ממבוי שאינו מפולש ומעתה יש לדון כאן בחצר גדולה הזאת אם רבים בוקעים בה כדרך שאמרנו אסור לצאת לתוכה באותם התכשיטין והמלבושין שגזרו ואם אין רבים בוקעים בה מותר והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אלו הם דברי הרב כמהר"ר אברהם ן' יעיש' זלה"ה.

על דבר הפירות המרוקחות בדבש כגון תפוחים ואגוזים וטרונג"א וכיוצא בהם שקורין בלעז ליטואריו אם צריכין נטילת ידים מפני הדבש שהוא טופח עליהן מטעם כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אם לאו.

נראה לעניות דעתי שאינם צריכים נטילה ולא מבעיא לדעת התוספות ובעל העיטור ומהר"ש ז"ל גם כן שכתב הטור בשמו דכלהו סבירא להו דהאידנא אין אנו צריכין נטילה לטיבולו במשקה אבל ג"כ לדעת הפוסקים ז"ל דסבירא להו דהאידנא נמי צריך נטילה לע"ד בכיוצא בזה אין צריך נטילה מפני שלא גזרו אלא במה שטיבולו במשקה גמור בלי עירוב ובנדון דידן אין כאן משקה גמור מפני שהמשקה שנתבשל בו האוכל עד שנכנס טעם האוכל בתוכו וכ"ש אם נעשו גוף אח' האוכל והמשקה כמו שהוא הענין באלו הפירות המרוקחו' בדבש הרי חזר המשקה ההוא להיות אוכל ממש ונסתלק ממנו שם תורת משקין ואינו נחשב אלא אוכל שבכל מקום אזלינן בתר טעמא לכל דבר שהרי לענין ברכה אמרינן בגמרא פרק כיצד מברכין מיא דסילקא כסילקא מיא דליפתא כליפת' מיא דשיבתא כשיבת' מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי שהמי' שנתבשלו בהם השלקות כיון שנכנס בהם טעם השלקות חזרו המים כשלקות עצמן ומברכין עליהן ברכת השלקות ולא ברכת המים וכן כתב הרא"ש ז"ל שם שאם בשלו הפרי במים ונכנס במים טעם הפירות שמברכין על המים בורא פרי העץ כיון שיש בהם טעם הפרי הרי בהדיא שהמים שנכנס בהם טעם האוכל שנתבשל בו חזר להיות כמו האוכל עצמו. ומכ"ש זה הדבש שנתרקחו בו אותם הפירות שיש בו תרתי למעליותא חדא שנכנס בו טעם הפרי ועוד שמבשלים אותו כל כך עד שנבלע הדבש בתוך הפרי ומתערב עם הדבש קצת מגוף ממשות הפרי שנימוח עד שנעשה כלו כגוף אחד דבכה"ג לא שייך למימר שטיבולו במשקין שכבר נסתלק מכאן שם משקה ואין כאן אלא אוכל לתוך אוכל ועוד הרי ג"כ לענין אכילה ביום הכפורים מוכח בגמרא פרק בתרא דיומא שאם אכל חצי שיעור ושתה חצי שיעור פטור משום דאכילה ושתיה אינם מצטרפין ועכ"ז גרסי' עליה אמר ריש לקיש ציר שעל הירק מצטרף לככותבת ופריך בגמרא פשיטא ומשני מהו דתימא האי משקה הוא קמ"ל דאכשורי אוכלא אוכלא הוא ע"ב בגמרא וכן כתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו ציר שעל הירק מצטרף מפני שמכשירי האוכל המעורבין עם האוכל כאוכל הם חשובים עכ"ל.

וכיון שלמדנו שמכשירי האוכל הם כאוכל א"כ הוא הדין נמי הדבש שמכשיר הפירות ומרקחן וכל שכן שנכנס בו טעם הפרי וק"ו בן קל וחומר שנתערב יחד עם האוכל עד שהפרי נמחה קצתו ונתערב ממשות הפרי עם הדבש שיש לנו לומר שהוא חשוב כפרי ולא מקרי משקה לענין טבולו במשק' ואין לומר דאע"ג דלענין ברכה ולענין אכיל' ביום הכפורים ולענין איסור' נמי מחשבינן למשקה שמכשיר האוכל או שנכנס בו טעם הפרי כאוכל לא ילפי' מינה לענין טומאה אלא שעדיין לא נסתלק דין טומאת משקין וא"כ צריך נטילה דהא ליתא דבשבת פרק חבית בשמעתא דאמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדיר' אבל לא בתוך הקערה מפרשינן טעמא משום דקסבר שמואל משקה הבא לתוך האוכל אוכל הוא ומשום הכי שרי לסחוט לתוך הקדירה שיש בה אוכל ולא לתוך הקערה שאין בה אוכל ומותבינן עלה מכמה משניות של טהרות לאוכוחי דמשקה הבא לתוך האוכל לאו אוכל הוא כגון ממתניתין דזב שחלב את העז וממתניתין דטמא מת שסחט זתים וענבים ומפרקינן להו ומסקנת הסוגיא היא דלענין טומאה נמי משקה הבא לתוך האוכל הוא כאוכל וכמו שהאריך רב אלפס והוכיח מאותה סוגיא שכן הלכה שמשקה הבא לתוך האוכל הוא כאוכל. וא"כ מכאן יש ראיה שהמשקה שאנו חושבים אותו כאוכל לענין איסו' שבת וי"ט ה"נ חשבינן ליה אוכל לענין טומאה והה"נ שמה שהוא אוכל לענין איסור אכילה ביום הכפורים מפני שהוא ממכשירי האוכל ולענין ברכה נמי מפני שנכנס בו טעם האוכל ה"נ הוא כאוכל לענין גזרה זו שגזרו כל שטבולו במשקין צריך נטילה שאני אומר זה הדבש תורת אוכל יש לו ולא תורת משקין ולעניות דעתי יש לי ראיה גדולה לזה ממסכת ברכות פרק אלו דברים דפליגי ב"ש וב"ה היאך סדר נטילה בית שמאי אומרין נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס ובית הלל אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים ומפרש בגמרא טעמייהו דבית הלל שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה שמא לא יהיו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שעל הידים מחמת הכוס שהוא טמא ויחזרו ויטמאו הידים שהידים מתטמאים מן המשקין מפני שהם נעשים תחילה ואינם מתטמאים מהכוס שאין כלי מטמא אדם. ויש לדעת מה הועילו בית הלל בתקנה זו שאין נוטלין לידים אלא בסוף דנהי שלא יתטמאו הידים מחמת משקה מי הנטילה הרי בתוך הסעודה אפשר שיאכל תבשיל שנתבשל במים וכמו שחששו שמא לא יהיו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ניחוש נמי שמא משקה התבשיל יהיה טופח על הידים ועל ידי אותו משקה יתטמאו הידים אלא שעל כרחיך צריכינן למימר שמשקה תבשיל אין עליו תורת משקי' שאחרי שנכנס בו טעם התבשיל נסתלק ממנו תורת משקין ואין עליו אלא תורת אוכל ולכן לא חששו בית הלל שמא יהיה משקה התבשי' טופח על הידים בעת מזיגת הכו' אבל חששו למי נטילה שהוא משקה בפני עצמו שאין בו עירוב אוכל כלל וזה כתב רש"י בהדיא בקצרה כמנהגו שכתב וז"ל ואם תאמר פעמים שיש משקה הבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל עכ"ל. ולעניות דעתי זו ראיה ברורה למה שאני אומר שהפירות שנתבשלו (כאן נמצא חסר ואין לנו תמורתו) קצת מגוף הפירות והוא מעורב עם (גם בכאן חסר לשון) צריך נטילה שאין על הדבש ההוא תורת משקין צריך נטילה והנוטל ידיו לזה הוא (גם בכאן חסר לשון) וי"ל דאע"ג דלענין טומאה יש לו תורת משקין אע"פ שמכשיר האוכל אפשר דלגבי נטילה לטיבולו במשקין כל היכא דהוי אכשורי אוכלא לא מיקרי משקין מפני שתקנת נטילה לא הותקנה בחולין להציל הידים מידי טומאה שאין הטומאה יוצאת בנטילה אבל בעי טבילה גמורה ועוד שכמו שכתבתי לעיל החולין לא מיטמא כשיגע בהם בידים שניות שאין שני עושה שלישי בחולין אבל משום סרך תרומה שיהיו רגילים אוכלי תרומה ליטול ידיהם תקנו נטילת ידים גם כן בחולין ולכן לא תקנו בכל החולין שיאכל האדם אלא דוקא בפת שהוא עיקר אכילתן של בני אדם כמו שכתבתי לעיל דכיון דמן הדין לא בעי נטילה אלא להרגיל אוכלי תרומ' די שנצריך להם נטילה במה שהוא עיקר אכילת רוב בני אדם וכשבא אח"כ ר' אלעזר וחדש שגם כן צריך נטילה לטיבולו במשקין ה"נ צריך לומר שמפני שיש משקין של תרומה וצריכין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כשיאכלו אותם המשקין הצריכו גם כן לאוכלי חולין ליטול ידיהם לטיבולו במשקין.

ראיתי מה שכתב הרב כמהר"ר אברהם ן' יעיש ז"ל לפטור מנטילת ידים באכילת אותם הפירות המרוקחות בדבש וכיוצא בהם.

איברא שמורי הרב כמהר"ר שלמה סאגיס ז"ל כך היה מלמדנו מאותה דפרק אלו דברים דברכות שהביא הרב כמהר"א ן' יעיש ז"ל ומדברי רש"י ז"ל שכתב שאין תורת משקין על התבשיל אלא תורת אוכל ובתר דשכיב מורי ז"ל דייקית ואשכחית דבריש פ"ג דטהרות תנן הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משק' טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונימוחו כביצה מכוונת טהור יתר מכביצה טמא והכי מייתי לה בתוספתא ותנן נמי בסוף פרק חמישי דמכשירין האשה שהיו ידיה טהורות ומגיסה בקדירה טמאה אם הזיעו ידיה טמאות היו ידיה טמאות ומגיסה בקדרה טהורה אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה ופי' רבינו שמשון ז"ל מגיסה בקדרה ומהפכת התבשיל שלא יקדיח וקתני רבי יוסי אומר אם נטפו פירוש דלית ליה דהבל הוי חבור וכשנטף היאך הם מטמאין הרי ידים שניות הם ואין שני עושה שלישי בחולין אלא ע"כ היינו דחשיב האי זיעה משק' ונעש' תחילה אף על גב דמחמת תבשיל בא ואם התבשיל עצמו לא מטמא משום משקה היאך זיעה מטמאה לא עדיפא מתבשיל דאתיא מחמתיה דזיעה בעלמא לא מכשרא כדתנן בפרק בתרא ואלו מטמאין ולא מכשירין הזיעה וכו' אלא כשבא מחמת משקה הוא דמכשרה כדתנן בפרק שני מרחץ טמאה זיעתו טמאה וטהורה בכי יותן שהזיעה מכשרת את הפירות הואיל ומחמת המים היא באה אלמא מוכח דאף משק' של התבשיל יש עליו תורת משקה להכשיר ולהיות דינה כדין משקין שהם תחילה זה היה קשה לי ולא זכיתי לדון לפני מורי ז"ל בזה.

אך במה שהאריך הרב כמהרר"א ן' יעיש' ז"ל להוכיח דאזלינן בתר טעמא מההיא דפרק כיצד מברכין דאמרינן מיא דסילקא כסילקא מיא דליפתא כליפתא וכו' וגם מה שהביא מפרק בתרא דיומא דציר שעל גבי הירק מצטרף לככותב' דמכשירי אוכלא אוכלא הוא ואין משיבין את הארי לאחר מיתה אבל הוא עצמו ז"ל ראה שאין משם ראיה דנהי דירד עליו שם אוכל לצירוף ככותבת ולברך עליו כפי טעם שבו דהא קי"ל דטעם כעיקר כדאמרינן בפרק ג' מינין מכל מקום שם משקה לא נעקר ממנו לומר שלא יהא מכשיר דלא אתי טעמא ומבטל העיקר שהוא גוף המשקה לבטלו מתורת משקה לגמרי אלא להוסיף עליו תורת אוכל. ומה שהביא ממה שאמרו בפ' חבית סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ומפרשינן משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא ומותבינן עלה ממתניתין דזב שחלב את העז וטמא מת שסחט זתים וענבים וכו' ומפרקינן להו ומסקנא דבין לענין שבת ובין לענין טומאת משקה הבא לאוכל כאוכל דמי לא נעלם מחכמתו ז"ל דההיא לא דמיא להא דדוקא משקה שעדיין לא ירד עליו תורת משקה ובשעת פרישתו מן האוכל חשב עליו לתתו לתוך אוכל אחר ודאי דלא חשיב משקה שעדיין לא נעקרה שם אוכל ולא נחית תורת משקה עליו אבל משקה שכבר יש עליו שם משקה מתחלה כגון שסחט אשכול ענבים לתוך הקערה ושוב נתנם בקדרה אע"פ שבאו לתוך האוכל לא נעקר שם משקה ממנו ובהכי מוקמינן התם מתני' דטמא מת שסחט זתים וענבים בכביצה מכוונת טהור הא יותר מכביצ' טמא דאי אמרת משקה הבא לאוכל כאוכל דמי במאי אתכשר הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה וכן הא דאמרי' התם במשקה הבא לאיבוד ובמשקה העומד לצחצחו דבעי למימר שאינו מכשיר דוקא דמתחילה כשהוציא המשקה לאיבוד היה יוצא או לצחצח שאלו היה עליו שם משק' מתחילה משום שבא לאיבוד או משום שעומד לצחצוח לא בטיל מיני' תורת משק' ושמא לא בא ללמוד ממנה ז"ל אלא לומר דכי היכי דהכא מדמי תלמודא איסור' לטומאה דכי היכי דאמרת דלא חשיב משק' לענין איסור שבת הכי נמי לענין טומאה גם במכשירי אוכל ומיא דסלקא דחשבינן להו אוכל לענין צירוף די"ה ולענין ברכה חשיב נמי אוכל לענין טומאה. והדין עמו בזה דכיון דלא חשיב משק' גם אינו מכשיר שאילו היה חשיב משק' היה אסור בשבת משום סחיט' אבל ההיא דברכות במיא דסילקא לאו משום דמברכינן עלה ב"פ האדמה בטיל מיני' תורת משק' אלא שאנו מברכין על טעם האוכל שבו ומכל מקום עיקרו משק' הוא וכן לענין י"ה מצטרף לככותבת מחמת טעם האוכל שמעורב דילפינן מכל משרת ענבים לעשות טעם כעיקר אבל הוא עצמו משק' גמור הוא ומכשיר נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף