אמרי שפר/דרוש לפרשת חקת
|
< הקודם · הבא > |
דרוש לפרשת חקת:[עריכה]
יבאר שציווי אופן מעשה הפרה. בא לכפרה כנגד ד' סרחונות שהיו קודם צווי מעשה הפרה ביד ישראל שהם: מעשה העגל ומתאוננים, ומרגלים, ומחלוקתו של קרח. וראתה חכמתו ית' לתת להם לישראל עסק מעשה הפרה גם את זה לעמת זה לטהרנו לזכותינו ולצרפנו כצרף כסף:
במדרש: אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעיו יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא ע"כ:
זחלתי ואירא לחוות דעי בפרשת פרה אדומה כאשר הפליגו רבותינו ז"ל: חקה חקקתי גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה. וכן מה שאמרו שאמר ראש החכמים: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. נאמר על מעשה הפרה, ומה יפה כיוון בעל הטורים בגימטריאות באומרו: והיא רחוקה בגימטרייא פרה אדומה, ואם נעלמה ונסתרה והיא רחוקה ממי שנאמר עליו ויחכם מכל האדם וגו'. א"כ בודאי שנעלמה מעיני כל חי עד יבא ויורה צדק ונהיה למודי ה' ב"ה, וכן יש כמה מאמרי רז"ל שמראים על העלמה והסתרה, ומצינו כנגדם כמה מאמרים שמורים על היות טעמה מושג לחכמים ז"ל, עיין ברב בעל העקידה ז"ל שער ע"ט שהאריך בפלפולו וחדודו ומופתיו להקשות וליישבם, והעולה בידו בסוף דבריו, לחלק בין אלו המאמרים אשר נראים בתחילת הבחינה מתנגדים אלו לאלו, אמר הרב ז"ל: והנה לפי זה יהיה פירוש המאמר שזכרנו ראשונה, זאת כוונתו כי אחר שכל העוסקים עם הפרה מטמאין בגדים והיא עצמה מטהרת, אשר הוא הפך מה שתחייבהו ההקדמה המופתית ההיא שזכרנו, הוא מה שיחייב היות הענין הזה נסתר ונעלם מהחקירה האנושית, והוא מה שיכוונהו האל יתברך לסיבה הנז', כי לזה אמר חוקה חקקתי גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה. ואולם המאמרים אשר יראה מהם שנתגלו אלו העניינים לחכמים, ירצו בהם שלקחה עינם שמץ מהם או יתבאר בשאר ענינים כאשר יראה הרואה עכ"ל ז"ל. ואומר אני מי כהחכם יודע פשר דבר, שאמר שמה שאסרה לנו התורה חקה חקקתי גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה, הוא דווקא לחקור במה שהוא ההפך והמתנגד למה שתחייבהו ההקדמה המופתית, כמו שאמרו במדרש שאמר הכתוב על מעשה הפרה, מי יתן טהור מטמא לא אחד מי ציוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. אבל בשאר ענינים התיר לישא וליתן בהם, על כן על דא קא סמיכנא וסמכו כל המפרשים אשר היו לפניו ואשר היו לאחריו, ויש לנו להתלות באשלי רברבי ז"ל, ונשתה בצמא מתמצית דבריהם מיצוי אחר מיצוי ליקוטי בתר ליקוטי, ואלקט כנמושות בכרם בפרט ובעוללות, אם באולי הניחו לי מקום להתגדר, ומאחר שזכרנו הרשות שנתן לנו הרב ז"ל להורות לנו את הדרך נלך בה בביאור פרשת הפרה, נזכיר ראשי פרקים את הדרך שדרך הרב ז"ל, כדי ללמוד ולצאת בעקבי הצאן, להלך בדרכיו ולדבקה בו, למען לא נטה ימין ושמאל, מאחר שלא ניתן רשות להרהר כאשר ניתן רשות בשאר המצות, ואעפ"י שניתן רשות לדרוש לחקור בטעם שאר המצות, מ"מ העלה הרב שגם הרמב"ם ז"ל יסכים עמו שענין פרה אדומה והדומה לה יורה על עומק כוונת שאר המצות כולם, שיש בהם טעם וכוונה נעלמת, לא ישיגנה שכל האדם. והנה הדרך שדרך בה הרב בביאור הפסוקים אזכיר בראשי פרקים, ואמר שהמושכל מהפרה לקחה אזנו שמץ דבר, שדמיון הפרה היא אל הנפש, שהפרה מצד עצמה טהורה היא וישרה, אמנם מצד מה שקרה לה להיות אדומה נצטוו לעשות בה הציווים שנאמר בה, כן הנפש בתחלתה זכה וטהורה, אמנם מצד מה שקרה לה מהאדמימות שהם החטאים הנמשלים כתולע וכשני, צריכה כל התיקונים ללבן כצמר וכשלג את האודם. עוד אמר שמעשה העגל הוא הפועל המגונה הנולד מהמחשבה האדומה שהיא אמו, כלומר כנוי המחשבה היא נקראת פרה, על שם שמולדת את העגל, שהוא כנוי למעשה הנולד מהמחשבה, על כן ארז"ל: תבא אמו ותקנח וכו'. אשר לא עלה עליה עול. זהו שמביא אותה אל השיעור ההוא מהאדמימות, כי לא עלה עליה עול תורה והשכל, ולכן צריכין התיקונים שיזכור, והצווי שיוציא הפרה אל מחוץ למחנה חוץ לג' מחנות, ירמוז אל ההכנעה והרחקת האדם ההוא מכל ג' חלקי העולם. ושחט אותה לפניו. ע"ד שאמר הגבר הוקם על מזבח של תשובה, ולבי חלל בקרבי. כלומר שישחט ויכניע את יצרו שהוא בלב, ולקח אלעזר מדמה, שהותר אלעזר זה שהוא השכל האנושי שנקרא בשם אלעזר לפי שצריך עזר מהש"י להוציא שלמותו אל הפועל, ויזכה לעלות ממדרגת הסגן להיות אחר כל המעשים כהן גדול כהן לאל עליון, ובהיותו סגן הותר לו לקחת מדמה ולהזות לפני ה', לומר כי יספיק לו מה שיקח מתמצית וישתמש בה לקחת מעט צרי ומעט דבש לשמור הבריאות כדי להיות בריא דשן ורענן לשרת לפני ה' ואת היותר יחרים. פי' מליצתו זאת ע"ד שפירשו המפרשים רז"ל: בכל דרכיך דעהו. ר"ל אפילו כשישתמש האדם בתאוות גופניות לא יכוין כי אם לשם שמים, לשמור הבריאות לעבוד את יוצרו ית', ויסתפק במועט ובהכרחי מהתאוות הגופניות ואת המותרות יחרים. עוד אמר הרב ז"ל שפסוק ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף. הוא מה שאמרנו היותר יחרים, כלומר העור והבשר והדם הוא כנוי אל המותרות. עוד נתן רמז העור והבשר והדם אל שלשה חלקי הנפש הצומחת והחיונית והדברית, ועשה להם דמיון נמרץ, יעויין שם. ואמר עוד בלשונו הצח והזך, שיעביר האדם התאוות המותריות הנמשכות מהנפש הצומחת, שהוא המאכל והמשקה והדומה לו, והקנאה והשררה והניצוח והחמדה הנמשכים מהנפש החיונית הרגזנית, וגם יגרש מהחלק השכלי כל דעת כוזב וכל סברא נפסדת, וכל אלו הענינים יהיו דומים בעיניו ושוים אל הרחקת הפרש ושרפתו, כי לסוף אין יתרון לזה על זה, ועץ ארז ואזוב ושני תולעת. אמר שיקח הקצוות מכל מיני המעשים, שירמזם יפה בגודל הארז ובקוטן האזוב ובאדמימות השני תולעת, וישליכם תוך שרפת הפרה. רצונו לומר הקצוות הם התאוות המותרות שזכר, ויבחר במצוע או בהכרחי ע"כ מה שהעתקתי ומה שהבנתי מדבריו ז"ל, והעתקתי ריש מלין שנים או שלש גרגרים בראש כל אמיר, להראותך את יופי הדרך אשר בחר לו הרב ז"ל להורות את הדורות הבאים אחריו איזה דרך ישכון אור, לבל יענישנו צדיקו של עולם ב"ה לכל פוצה פה ומצפצף וכוסף לישא וליתן לדרוש ולקבל שכר בשבתות ה' בענין מעשה הפרה, לאמר לו כלך אצל אגדה, אין לך עסק בנסתרות אין לך רשות להרהר אחריה. ותהא ח"ו פרתו יוצאה בשבת שלא ברצון חכמים. והנה הרוצה ליחנק יתלה באילן גדול ולא יטה ימין ושמאל להעמיק או להרחיב כי אין לו רשות, ולא יוכל להשיג בחקירה, ואני בער ולא איש, ידעתי שלא ידעתי ולא בינת אדם לי, ומי הוא זה אשר יבא אחרי המלך, מאן מלכי רבנן. ואיני ח"ו כמוסיף על דברי הראשונים, וקצר קצרה מצע שכלי מלהשתרע, לא אכנס בגדולות ובנפלאות ממני רק בפשטי פשוטי כלי עץ החיים, לתקן קצת דקדוקים בפרשה הזאת לתועלת בני גילי, למען ימתק ויערב לחיכם ולחיכי:
וקודם שנבא אל הביאור נעורר קצת ספקות, ראשונה יש לדקדק מלת אליך היל"ל ויקחו פרה אדומה מאי אליך. ועוד מה טעם בא פה הצווי ושחט אותה לפניו. ואעפ"י שרש"י ז"ל פי' שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. והוא מדברי רז"ל, מ"מ קשה למה לא בא הציווי כן בשאר הקרבנות, והלא כל הקרבנות כשרה שחיטתן בזר, אפילו במקום שנאמר ושחט אהרן. כגון בפר החטאת אשר לו ביום הכפורים. א"כ למה גילה לנו בפרה אדומה מלת לפניו יותר משאר הקרבנות. וכן ממלת לעיניו יוצא לנו דין אחר, שצריך שלא יתעסק הכהן בעסק אחר עד שתשרף הפרה ותעשה אפר, ואם נתעסק בעסק אחר פסולה. כלומר שיהיה הכהן תמיד עיניו בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר. וצריך ליתן טוב טעם ודעת למה זה ועל מה זה, והלא כל הפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לא בא הציווי שיהיו עיניו של כהן ולבו שם כל הימים כאשר בא הציווי פה במלת לעיניו. ועוד אם בא מעשה הפרה כדברי רז"ל לכפר על מעשה העגל, למה היה הציווי בפרה ולא בעגל. ועוד מה טעם לפרט, עור ודם ובשר ופרש אחר שכבר אמר בכלל ושרף את הפרה וגומר. וכן מה טעם ציווי עץ ארז ואזוב ושני תולעת:
והנראה לעניות דעתי שאלו הד' שהם: פרה ולא עגל, ולפניו ולעיניו וגם מה שבא הציווי בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, באו כנגד ארבע סרחונות שהיה עד אותו העת ביד ישראל, מעשה העגל ומתאונני' ומרגלים ומחלוקתו של קרח, וראתה חכמתו ית' לתת להם לישראל ציווי הפרה וגם את זה לעמת זה עשה האלדים לטהרנו לזכותנו לצרפנו כצרף כסף בתת לב לפקוח עינים לראות דקדוקי הצוויים אשר במעשה הפרה, אז יכנע לבבו הערל לשוב מדרכיו ושב ורפא לו, והנה כמו שבא הציווי בקרבן פסח כדי לזבוח את תועבת מצרים, וכן בא הציווי שיהא מקחו בעשור שיהא שהות וזמן רב כדי שיהא שיניהם של מצרים קהות, גם כדי שיתעסקו במצות פסח ומילה ויהיו ראויים לגאולה, גם לבל יהי עוד למכשול ולפוקה לישראל להיות הללו עע"א והללו עע"א, למען לא ילמדו עוד לעשות כמעשיהם, לכן בא ציווי המקח זמן הרבה קודם שחיטתו, שיהיה פנאי לכל איש אשר בשם ישראל יכונה לפנות לבו מכל עסקיו לטהר מחשבותיו ורעיוניו ולראות שעבודת מעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא יעשו. והשעירים יזבחו, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. כמו כן בא הציווי במעשה הפרה, לכפר על מעשה העגל בן הפרה, ודקדקה תורתינו הקדושה במלת לפניו שיתן האדם מגמת פניו, לראות בעין שכלו, שיש כח ביד כל איש ואיש לזבוח את יצרו הרע כמו שהפרה נשחטת בצווי הש"י ע"י הזרים, שהם עשו את העגל ולא שבטו של לוי, וגם מראים ע"י מעשה הפרה שחיטתה ושריפתה: שאין לעגל בן הפרה כח להרע ולהטיב, וכדי לעקור עבודת העגל מן השורש מלב ישראל בא הציווי שישחטו האם שאם אין פרה אין עגל. מה שאין כן אם בא הציווי בשחיטת ושריפת עגל שעדיין שורש העגל קיים שהיא הפרה, שתוכל לילד כמה עגלים: ולכן בא הצווי במעשה פרה דוקא ולא עגל, רמז שיעקרו מלבם מן השרש עבודת העגל, וכן יתחרטו ע"י מעשה הפרה על פרי מהירותם, שאלו כבשו ישראל וזבחו את יצרם, כאשר הם זובחים את הפרה והיו שוהים מעט מזער עד שהיה יורד מרע"ה מן השמים, לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, שמעשה הפרה באה לכפרתו, ולכך גילתה לנו התורה במעשה הפרה, שכל הזרים כשרים לשחיטה ואת, מה שלא גילתה בשאר הקרבנות. אעפ"י שגם כן בשאר הקרבנות הזר כשר לשחיטה, לפי שמעשה העגל לא היו בה רק זרים ולא שבט לוי, וכשיתבונן האדם בציווי מעשה הפרה לא יטעה אחריה לעובדה, וזה הטעם שזכרנו שבא הציווי בפרה ולא בעגל, יסבול גם כן שלזה רמזו רז"ל משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח אותו וכו'. הכונה בזה שאין לחשוב על דור דעה כדור המדבר שיאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל, ואפילו לסברת מי שאומר שלא היו ישראל שעשו את העגל ואמרו אלה אלקיך ישראל, רק הערב רב אשר עלו ממצרים, קשה להלום איך יעלה על לבם לטעות כזה, אמנם טעותם היה כטעות דור אנוש שאמרו הואיל והאל ב"ה ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ית' ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ב"ה, לגדל ולכבד מי שמגדלו ומכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה טעות זה על לבם התחילו לבנות לככבים היכלות ולהקריב להם קרבנות כאשר תמצא שהביא הענין הזה בארוכה הרמב"ם ז"ל. ועל זה הדרך נוכל לומר שהיה טעות עושי העגל כמו שבא בדרז"ל שראו ישראל במעמד הקדוש בהר סיני דמות ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד ושמטו אחד מטראטמולין, והוא דמות שור, שנאמר וימירו את כבודם בתבנית שור. נמצא שחשבו שבעשותם על הארץ בתמונת השור ובהשתחוום לתמונתו, כאלו השתחוו לצבא השמים, ולא עוד אלא שחושבים שיושפעו מאת אותו המזל או הכוכב או השור, ושאם ימנעו מעבודתו חושבים שיש כח ביד הנעבד להרע או להזיק, וכנגד מניעת המשתחוים לצבא השמים ומתפחדים מהם אמר ירמיה הנביא: ומאותות השמים אל תחתו. וצבא השמים נקראים אותות, כד"א והיו לאותות ולמועדים. ונתן שני סבות וטעמים שאין להתפחד מהם כי אם מיוצרם ומנהיגם ב"ה. הטעם האחד שאפילו תנועתם וסבבותם שמסבבים הגלגלים ומקיפים את כל העולם אין להם כח לסבב ולעשות תנועתם, אם לא בציווי צור העולמים ב"ה אשר בראם במאמרו וברוח פיו כל צבאם המניעם ומנהיגם על ידי מלאכיו משרתיו עושי רצונו. וכן כתב הרב בעל העקידה בשער שני, שזאת הסברא היא אמתי' שהיא סברת רבים, ובפרט שמאמרי חז"ל מראים להם פנים, שהמלאכים מניעים אותם ואין בגלגלים כח לעשות תנועתם בלתי מניע, וכנגד זה אמר ירמיה: נשוא ינשוא כי לא יצעדו. כלומר אם אין להם מנהיג לא יסבבו לעשות תנועתם, ועוד טעם אחר שלא תפחדו ותחתו מהם, כי לא ירעו לנמנע מעבודתם ואעפ"י שאתה רואה כמה חלאים מתילדים מהשמש והירח, הנה גבוה מעל גבוהים שומר, וזה החולי הבא בסבתם אינו בשביל מניעת עבודתם כי אם שהבורא ב"ה אינו משגיח עליו בסבת עוונותיו: אכן הצדיקים העושים רצונו אינם בהסתר פנים למקרה ופגע למערכות השמים, כי הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ה' שומרך וגומר יומם השמש לא יככה וירח בלילה, ואם אין רצונו של הבורא ב"ה בכך לא ירעו, ואם תחשוב ותאמר אעפ"י שיש להם מנהיג ואין להם כח להרע בלתי רצון הבורא יתברך, מ"מ המנהג עולמו בחסד ב"ה חפץ בכבודה ונתנם ברקיע שיעבדו אותם, וזהו רצון הבורא, ומאחר שהוא רצונו נתן כח בשמשיו שישפיעו טובה על עובדיהם, לז"א וגם היטיב אין אותם. שאין להם שום כח לא להרע ולא להטיב בלתי רצונו ית'. נמצא לפי זה אותם שטעו בעגל מאחר שראו תמונת שור ברקיע חשבו שיש כח בידו להרע ולהטיב, ושהוא רצון הבורא שיעבדוהו מאחר שהוא נתון במקום חשוב ברקיע, הבורא חפץ שיתנו לו כבוד, וכנגד שהשור הוא אחד משמשי מרום, המשילוהו רז"ל במשל לשפחה, כי השפחה המשמשת ומשרתת את הבית, ולעגל המשילו לבן שפחה לפי שמהסתכלותם בשור שהוא מצבא השמים נולד להם מעשה העגל תמורתו, וכשם שאין לשפחה שום כח בלתי רשות אדוניה, כן אין רשות לשמשי מרום להרע או להטיב בלתי רצונו והשגחתו ית', ולכן צריך לעקור את הסברא המנגדת לזה מלב בני ישראל, שזאת הסברא הרעועה שנותנין טעם וסברא לדבריהם, כמו דור אנוש מילדת כמה סברות, לכן בא הציווי בפרה שהיא אמו, רמז שלא יעבדו לא לצבא השמים ולא לתמונת צבא השמים, וכיון שאין פרה אין עגל: כך כיון שאין כח בצבא השמים להרע או להטיב בלתי רצונו ית' כל שכן שאין כח בתמונת צבא השמים, נמצא שמעשה הפרה היא מקנחת פלטין של מלך מפני שהיא סבה הכרחית שזה יעקר מלבם ממילא בעקור האם שהיא הפרה, דהיינו עבודת המזל עצמו יעקרו התולדות שהוא לעבוד תמונת המזל ממילא, ואם אין פרה עגל מנין, ובעבודת מעשה הפרה אשר צונו הש"י יכירו וידעו כי לא חלק השי"ת לאומה הנבחרת לעבוד לצבא השמים הנמשלים לפרה לסיבות שזכרנו, כי אם העהודה ליוצר הכל ושליט על כלם הוא אלקים חיים ומלך עולם, ואם אישי האומה הנבחרת יעקרו הפרה מלבם דהיינו צבא השמים שהיא השפחה המשרתת את המלך, המשרתים מלכו של עולם, שמשים בפניו במרום, כל שכן שלא יעבדו העבודות הפחותות ממנה שהיא תמונת צבא השמים. הרי לך שהפרה מקנחת את הפלטין של מלך, כשיחקרו וידעו כי כל פועל ה' למענהו, ושהכל ברא לכבודו ישובו אל ה' בכל לבבם נפשם ומאודם, באמצעות שרפת כח השפחה ידעו שאין בעבודתה ממש ויעבדו את הש"י שכם אחד, ובזה היה מעשה הפרה כפרה על מעשה העגל, כי בסבת התבטלות יתבטל כח בנה כמו שזכרנו, שאם אין פרה עגל מנין, ובעקור הסיבה יעקר המסובב ממילא, ויוצדק משל השפחה והקינוח כשהאדם יחזיק במעוזו ויכיר את בוראו שלא לכבוד צבא השמים נתנם במרום כטעות דור אנוש כי אם לשמש לפניו במרום, כי לכך נקראו בלשון רז"ל השמשין המשמשין לפני במרום, ומכאן ידע ויבחין כי אסור לשמש לשמשיו, כמו נותן כבוד לשפחה לפני אדונה, והמכבד התלמיד לפני הרב אסור כל שכן לשפחה, ולשון שימוש נופל על העבד ועל השפחה, וכן נשתמשו חכמים ז"ל במסכת אבות: אל תהיו כעבדים המשמשים וכו'. ולז"א תבא אמו שהיא הסיבה ותשחט לפניו, ובזה תקנח הבן שיתקנח גם כן המסובב מלבם כשיבחינו בכוונת מעשה הפרה, ואם אין עגל עדין היתה פרה, אבל כשאין פרה אין עגל, לכך לא נצטוו במעשה פרה אדומה להיותו עגל לכפר על מעשה העגל כי אם פרה. וכנגד עון המתאוננים המתאוים בשר בא הציווי ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו ולבו מתחלת השחיטה עד שתעשה אפר, ואם יפנה לבבו ויתעסק קודם שתעשה אפר הרי הפרה פסולה, והטעם לפי שהמתעסק בענין אחר יתבטל מהכונה הרצויה מאתו ית' בשרפת הפרה, והכונה היא כדי להכניע הכח התאוני, וכשיראה מעשה השרפה יזכור בלבו שכן נשרף הבשר הנאכל מכח חום הטבעי המבשלו ונעשה פרש, ואפילו החלק אשר יהנה עורו ובשרו ודמו מהמאכל תמורת מה שניתך הכל מן העפר יסודו וסופו לעפר ואפר, וקודם שובו לעפרו יהיה מאוס כנבלה סרוחה, ויתבלבל עורו ודמו ובשרו ופרשו, כמאמרם ז"ל: שאלו עושים כל ימיהם כחגים וגוזלים וחומסים עליהם נאמר וזריתי פרש על פניכם, לאחר ג' ימים כריסם נבקעת וניזרת פרשם על פניהם ואומרים לו טול לך מה שגזלת וחמסת:
ולכן דקדקה תורתינו הקדושה במלת לעיניו, שישים כל מה שזכרנו לנגד מחשבתו ועיניו ולא יסיח דעתו מיום הולדו עד יום המות שיעשה עפר ואפר, ואם יסיח דעתו תהי' עבודתו פסולה, פן ישכח את כל הדברי' אשר ראו עיניו, ולכן גם הפרה אם נתעסק בדבר אחר המביא לידי היסח הדעת קודם שנעשה אפר הפרה פסולה, וכן פרט עור ובשר ודם להזכיר את האדם מה יהיה בסופו מעורו ובשרו ודמו ופרשו, ובזה ימאס כל מאכל ומשקה ויכנע כח המתאוה, והיה זה כוונה רצויה לכפר על סרחון ב' שהוא מתאוננים. וכנגד סרחון שלישי ורביעי שהוא מרגלים וקרח, היה משליך אל תוך שרפת הפרה עץ ארז שהוא דבר גבוה בתכלית, וההיפך מזה האזוב שהוא השפל בתכלית, זהו כפרה על עון קרח להורות שמגודל קנאת השררה שהיו חפצים להשתרר בגובה לבם, והתקון לזה שכל גבה לב כארז ישפיל עצמו כאזוב ולא יהיה כקרח וכעדתו ולא יחלקו על הכהונה:
ולזה התקון אמר הש"י בתחלת הציווי ויקחו אליך, כלומר מי שיבחין ברמז מעשה הפרה יקנה ויקח בקנין מדת הענוה שהיא מדתו של מרע"ה שנאמר והאיש משה ענו מאד. וזה יהיה באמצעות התבוננותו בטעם נתינת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה המורה להכניע ולהשפיל הגבוה כארז אל הקצה האחרון, שהוא משל האזוב הענו והשפל, ולז"א הכתוב ויקחו אליך, כי בלקיחת הפרה יקחו מדת מרע"ה, ועז"ה פירשתי במקומו ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו':
עוד הוכחה נכונה שאלו השלשה מינים באים לתקון עון קרח, שהרי גם הנשארים שלא מתו בעדת קרח היה להם שמץ מזה העון של קרח, והעד באומרם אחר ראותם כל אותם האותות והמופתים ומיתות משונות שמתו עדת קרח, אתם המיתם את עם ה'. ומרע"ה אמר במצות השי"ת: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו'. והם קורין אותם עם ה', וידוע הוא שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת, כדאיתא במדרש על פסוק ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו, על קרח נאמר, ומהו ביד משה ולא כתב אל משה, רמז לחולקין על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו, שנאמר ויוציאה והנה מצורעת כשלג. ועל כן לקה עוזיה בצרעת עכ"ל המדרש, על כן אומר אני לפי שהיו חייבים ללקות בצרעת בא התקון שאנו מוצאים בטהרת המצורע שהוצרך גם כן עץ ארז ואזוב ושני תולעת, ולכן צותה תורתינו הקדושה גם במעשה הפרה לתקן עון מחלוקת הכהונה, כי גם בנשארים היה עון שמץ מנהו כמו שזכרנו, ומפני שלא היה כל העון בפועל רק שמץ על אמרם: אתם המיתם את עם ה' כמו שזכרנו, על כן לא הוצרכו כל תיקון המצורע בצפורים וכדומה, כי לא היה שלם עון האמור רק מקצת, לכן כקלקלתו במקצת כן תקנתו במקצת תקון המצורע, ובזה נתקן עון קרח:
וכנגד עון המרגלים היה התיקון בתולעת שני, וידוע הוא שהשני תולעת היה לשון של צמר צבוע זהורית, ולפי שחטאו המרגלים בלשונם שהוא אדום, יבוא הלשון ויכפר על הלשון שהוציא דיבת הארץ, וכל ישראל נכשלו שהאמינו להם ונתפתו ללשון, היו צריכי' כפרה על שקבלו לשון הרע:
עוד טעם שני למה שהיה צבע זהורית ולא צבע אחר, רמז לדם שהלשון הרע הורג שלשה, וכן מתו מוציאי הדיבה במגפה שנשתרבב לשונם מדה כנגד מדה, וגם קצת המקבלים לשון הרע והדיבה מתו מיתה משונה כשהעפילו לעלות אל ראש ההר נפלו בחרב, ופה במעשה הפרה גזרה חכמתו יתברך יבא לשון זהורית ויכפר על לשון הרע, ראה כמה תועלת מעשה הפרה, כמה סממנים ותועליות לתקן את אשר כבר עותו, כנגד ארבעה סרחונות ארבעה חלוקי כפרה יועילו לעבר ולעתיד בדקדוקיה כלליה גם פרטיה כמו שזכרנו, ואחר שהנחנו שבא ציווי מעשה הפרה לכפרה, כנגד ארבעה סרחונות, אחשוב עוד לומר, שאעפ"י שביארנו בשם הרב בעל העקידה ז"ל כי מה שאסר תורתינו הקדושה להרהר אחריה הוא במה שהוא הפך מהמופת שהיא עצמה מטהרת בגדים, והעסוקין בה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, כי זה הענין שתמה שהע"ה ואמר אמרו: אחכמה והיא רחוקה ממני. מ"מ לא אסרה תורה ליתן איזה טעם אן רמז דרך כלל כפי אשר תשיג ידינו לומר למה באה הכפרה על הארבעה סרחות על זה האופן בדבר שיש בו שני הפכים, הגם שאין ידינו משגת וקצר מצע השכל מהשתרע להבין איך יצויירו אלו ההפכים, על כן ראוי ליתן טעם למה באה הכפרה על זה האופן, ואפשר לומר לפי שהצד השוה באלה הד' סרחונות היו מראים שני פנים, פנים טהור ופנים טמא, א' בפה וא' בלב כאשר נבאר בס"ד. על כן באה הכפרה בדבר שיש בו שני הפכים שהעוסקין בה מתחלה ועד סוף מטמאה בגדים, והיא גופה מטהרת בגדים, יבא דבר שיש בו שני הפכים, ויכפר על מי שיש בו שני הפכים אחד בפה, ואחד בלב. ובקרבם ישימו ארבם, ויפתוהו בפיהם, ולבם לא נכון עמו ית', אם במעשה העגל אמרו רז"ל בשמות רבה פרשה מ"ב: ר' מאיר אומר אף לא יום אחד היה, אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע ולבם מכוון לע"א, שנאמר ויפתוהו בפיהם וגומר ע"כ. והנה כבר ביארנו שכונת עושי עגל בראשונה לא בקשו העגל לאלוה כי אם בטעות היה כטעות דור אנוש בחשבם שזהו רצון הבורא ית' שחפץ שיכבדו את שמשיו, וחשבו שבזה יהיה להם תועלת לנהוג אותם במדבר, ושיהיה אותו הכח אמצעי בינם לבינו יתברך כמלאך מליץ: והעד על זה מה שנאמר קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו ולא אמרו אשר נעבדהו. ועוד נתנו טעם לדבריהם על השאלה שלא כהוגן לעשות להם תמונה לצבא השמים, להמשיך אותו הכח העליון שיהא מלאך מליץ ומנהיג, לפי שזה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ודקדקו לומר האיש כדי להקדים תשובה קודם הפירכא, שידעו שאהרן ישיב להם תשובתן בצדן ויאמר להם, אם משה לא נודע מה היה לו, אתן לכם איש תמורת איש יהיה לכם מליץ ומנהיג, לכן הקדימו לומר משה בשביל שהיה איש לא ידענו מה היה לו, כי אולי נשרף בהבל פיהם של צבא השמים, ולכן היו חפצים משם והלאה שכח צבא השמים ינהיג אותם במקום משה, אכן לא לקבלו לאלוה, או יתכן שאמרו האיש ובה"א הידיעה כד"א והאיש משה ענו מאד. כלומר לא תוכל ליתן לנו איש נכרי אשר לא אחיך הוא תמורת משה האיש החשוב כמלאך, כד"א וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. לכך מוכרח שתעשה לנו תמורת משה דומה למשה, וזה לא ימצא בין האישים כי אם במלאכי מרום, כי משה מלאך ה' צבאות היה, ולכן היו מראים עליו באצבע לומר כי זה משה, כלומר אין לנו תמורתו, וכן באמרם האיש בה"א הידיעה לומר שאין כיוצא בו כזה האיש, ומפני שעבירה גוררת עבירה, שאין לעבוד ולהשתחוות לצבא השמים, שאין רצון הבורא בכך, ירדו אח"כ למדרגה גרועה מזאת לדמות בלבם שיש ב' רשויות, ולכן אמרו אלה לשון רבים, וכן העלוך הוא לשון רבים, כמו שאמרו רז"ל: אלמלא וי"ו שבהעלוך וכו'. הרי שהיו הערב רב שעשו העגל מבקשי' לפרוש מן המקום ומראים סימני טהרה לחפצים לעשות עבודה לצבא השמים, וכאלו הוא רצון הבורא בכך, אחר שכתבתי זה מצאתי ברבינו בחיי ז"ל שכתב בפרשת כי תשא על פי דרכו קצת קרוב לזה הדרך, ומסכים בענין שלא היו כונתם שבקשוהו לאלוה כי אם למנהיג, ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת הגדולי', בפרט שהכתוב מסייענו באומרו אשר ילכו לפנינו ולא אמרו אשר נעבדהו ע"ש: וכן במה שהוכחנו ממה שאמרו כי זה משה האיש וגו', בשני דרכים שזכרנו: הוא הוכחה אמתית, וכאשר היו פוסחים על שתי הסעיפים א' בפה וא' בלב, מראים סימני טהרה, ולבם לא נכון עמו, הוצרכו לטהרת הפרה שהיא שני הפכים ליתן טהור מטמא:
וכן המתאוננים היו מראים סימני טהרה שהיו שואלים בשר, ושבע תועבות בלבם: שהיו מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום כאשר פירש רש"י ז"ל, והוא מדברי רז"ל וז"ל: אין מתאוננים אלא לשון עלילה, וכן הוא אומר בשמשון, כי תואנה הוא מבקש, ולא היו חסרים בשר שהרי אפילו בכניסתן לארץ ישראל נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום, עוד אמרו רז"ל מכאן א"ר שמעון לא נתאוו בשר, שכן הוא אומר וימטר כעפר שאר. ואין שאר אלא עריות, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו וכו'. נמצא שהיו תובעים א' בפה וא' בלב, שבפה היו אומרים מי יאכילנו בשר, ובלב היו חפצי' בשר טמא להתיר להם את העריות: וכן המרגלים היו מראים פנים וסימני טהרה כאלו היו חפצים ליכנס לארץ באמרם וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. ואפילו אותה הטובה שספרו לא היתה כונתם וטובתם שלימה רק אחד בפה ואחד בלב, ולא פתחו בטובה רק כדי שיקובלו דבריהם: כמו שאמרו רז"ל בבמדבר רבה פ' י"ו: ויאמרו באנו אל הארץ וגומר אפס כי עז העם. כך דרכן של מספרי לשון הרע פותחין בטובה ומשלמין ברעה ע"כ. נמצא שטובתן לא היתה שלימה, שלא ספרו בטובת א"י רק כדי שיקובלו דבריהם במה שהיו מוציאין דבת הארץ. וע"ד זה יתיישבו המקראות של פרשת המרגלים כאשר נבאר בס"ד:
וכן קרח ועדתו היו מראים בפיהם כאלו היה חפצם ורצונם להדבק בקדושה, באמרם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וגומר, ולבם היה לחלוק על נבואת משה והתורה, כמו שאמרו רז"ל בבמדבר רבה פ' י"ח: מה כתיב למעלה מן הענין, ועשו להם ציצית. קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, א"ל חייבת בציצית, א"ל קרח טלית שכלה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרין אותה: וכן בית מלא ספרים וכו', וכן חלקו על מתנות כהונה ואמרו לא נתן כלום, לא אמר המקום כך. ולכן אומרי' בני בליעי דקרח משה אמת ותורתו אמת, מפני שחלקו על הנבואה והתורה כאשר נבאר בס"ד בסדר המקראות אחר שנשלים לבאר ענין המרגלים שהתחלנו לדבר בענינם: וכשנדקדק בפסוקים תמצא שכל כוונת המרגלים היתה על זה האופן להסתיר דבריהם שלא יהו נראים כמוציאי דבה ושיובנו דבריהם ממילא שאפילו הטובה שיספרו, והפירות הגסים שיביאו כדי שיפחדו ישראל וימנעו מלעלות לארץ ויאמרו כשם שפירותיה משונים וגסים כן אנשיה משונים וגדולים כענקים, והיו עושים המצאות ומדברים בלישנא דמשתמע לתרי אנפי מפני שלא היה פיהם ולבם שוה:
והספקות שיש לדקדק בענין המורגלים הם אלו: ראשונה מהו זה שאמר הכתוב, שלח לך אנשים, מאי לך, ב' שלפי הנראה שלשון אנשים יורה על שהיו צדיקים בשעת שליחותם כמאמר חז"ל. ואם כן היינו יכולים לתקן לשון לך שאמר לו הש"י למרע"ה, לך הם הצדיקים, כי האדם יראה לעינים אבל הש"י שהוא בוחן לבות וכליות בעיניו לא היו צדיקים, ולכן אמר לך הם אנשים, אבל לא לי, ובזה התקון נהיה כבורח מן הזאב ופגע בארי, כי תתחדש ותתחזק קושיא עצומה כפי מה שהורונו חז"ל שתוספת היו"ד שהוסיף מרע"ה לתלמידו הוא לשון תפלה, י"ה יושיעך מעצת מרגלים. הנראה מזה שגם מרע"ה הרגיש וידע בדבר, ואם כן היה לו למונעם מהשליחות ולפייסם אולי יתרצו וישמעו לו. ועוד עד שני על מה שאמרנו, שמשה הרגיש בדבר על אשר לא שלח שום נשיא לבית לוי, הגם שנאמר על פי ה', מי יהיו האנשים, יש לשאול למה היה זה לפניו ית' שלא לשלוח נשיא לבית לוי, אולי היה החוט המשולש כלב למטה יהודה ויהושע למטה אפרים, ומטה לוי השלישי אולי היה כח ויכולת בידם למחות ולהכריע את כולם לכף זכות, או הוה ליה למרע"ה למנוע את כולם בדברי פיוס וריצוי:
והנה הוכחנו מכאן על פי שני עדים שמרע"ה הרגיש בענין המרגלים שהיתה כונתם לרעה, או בדרך נבואה שאעפ"י שהיו כעת צדיקים יהפכו אח"כ לאיש זר, העד הא' תוספת היו"ד, והעד הב' שלא רצה לשלוח השבט הקדש אשר בחר בו הש"י דהיינו מטה לוי, או על פי ג' עדים, דהיינו שהבין מרע"ה דיוקא דשלח לך, לך אנשים, הנה לפי זה תתחדש עוד קושי' אחרת במשנה תורה שאומר ותקרבון אלי וגו' וייטב בעיני וגו'. הרי נראה מכאן שלא הרגיש ברשעתם, כי אם היה מרגיש לא היה אומר וייטב בעיני הדבר. עוד יש להסתפק לפי הנראה שבזאת הפרשה מפרש החזק הרפה המעט אם רב וגו' כמה וכמה פרטיים, ולשם במשנה תורה הוא מדבר בדרך כללי ובקצור נמרץ, עד שנראה מתוך דברי מרע"ה שלא היתה כונתו לרגל את הארץ בכל אלו הפרטיים רק שישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם, אם כן אין בפרט מה שבכלל ואין בכלל מה שבפרט:
עוד יש להסתפק, מאחר שמרע"ה צוה אותם על ככה לרגל הארץ בכל הפרטיים הנז' בפ' הזאת, בפרט כאשר גלו לנו רבותינו ז"ל ששלח לרגל אם מגדלת אוכלוסין אם לאו, והם ראו בכל עיר שהיו נכנסים לשם שהיו קוברי' את מתיהם ואת גדוליהם, לפום ריהטא אין למרגלים אשם במה שאמרו ארץ אוכלת יושביה, ונר' שמרע"ה שם המכשלה הזאת תחת ידם, והם לא הוסיפו על השמועה על מה שראו ונצטוו להשיב, ואעפ"י שאמרו ז"ל שהיו ככפויי טובה ולא הכירו בהשגחתו ית' שעשה עמהם נס ופלא להמית לפי שעה את גדוליהן ויעסקו כלם בקבורתם ולא יתנו לב אל המרגלים, עדיין אנו צריכין למודעי להודיע להם הנס, הגם שהיו צדיקים כראשונה, לא מצינו שהיו נביאים, שאין להם לידע שהיה בדרך נס ולא כדרך טבע הארץ כמו שאמרו ארץ אוכלת יושביה וגו'. כי זה הנס לא היה גלוי כי אם לפני מי שאמר והיה העולם, לעושה נפלאות גדולות לבדו:
עוד מאי וגם זבת חלב וגו', היל"ל והנה זבת חלב וגו'. עוד למה הפסיק בין וישיבו אותם דבר ויספרו לו ובין עצם הספור דהיינו באנו אל הארץ בויראום את פרי הארץ, כי אין כאן מקומו רק למטה אצל וזה פריה היל"ל וישיבו ויספרו ויאמרו באנו וגו', ואחר כך ויראום את פרי הארץ וזה פריה. ועוד למה כפל ושלש כל כך לשונות. ועוד יש לתמוה מאחר שיהושע וכלב בזה הפעם בשליחות המרגלים בראשונה עמדו בנסיון וראו העונש הגדול שנענשו כל דור המדבר מבן כ' שנה ומעלה על שלא האמינו והיו מקטני אמנה להאמין בטובת הארץ, ולפיכך קרבו אל מרע"ה לשלוח מרגלים כפי דברי קצת המפרשים שזה היה עיקר החטא והעונש, ולא על התשובה שהשיבו למרע"ה על מה שנשתלחו ונצטוו על ככה, אם כן תמיהה גדולה על יהושע תלמיד ותיק נוצר פרי רבו אדון כל הנביאים שישלח מרגלים, ולא מצינו בכתוב שנצטוה על ככה, וכן יש לתמוה על פנחס וכלב ששמעו בקולו ולא סרבו בדבר. עוד יש להקשות למה פירשו המרגלים לאמר ארץ אוכלת יושביה, שנר' מזה שדוקא התושבים היו מתים ולא הגרים אשר מארץ רחוקה הם, ואלו היתה כונת המרגלים להוציא דבה על הארץ יותר טוב היה להם לסתום הדברים דרך כלל, והיל"ל ארץ אוכלת העם אשר בתוכה, דהוה חוזר על גרים ותושבים:
והנלע"ד שהאמת הוא כמו שפתחנו בפתיחת דברינו, שהש"י לא היה חפץ בזה השליחות כי גלוי וידוע לפניו ית' כל הנסתרות ויודע ובוחן כל חקרי לב, וידע כי אין פיהם ולבם שוה, כמה דכתיב ויפתוהו בפיהם וגומר. שהם הראו עצמם כמתקדשי' ומטהרים, שמאחר שחטאו בעגל ובמתאונני' ובקברות התאוה, שלא היו ראויים לנס, רק אם יכבשו את הארץ יכבשו אותה דרך טבע, והטבע היא לרגל את הדרכים איזו דרך ישרה שיבור לו המלך, כי כמה מסלות וארחות עקלקלות ומשעלי כרמים, גדר מזה וגדר מזה יש אשר לא יוכל החיל לעבור דרך שם, ולכן אמרו ישראל במשנה תורה, את הדרך אשר נעלה בה. וכן מחייב הטבע שהכניסה הראשונה שיבואו לערים שאינם חזקים שיהיו נוחים ליכבש, ושבעים כל טוב כדי שיתישבו שם כל החיל בזמן שילחמו לכבוש את ערי המבצר, לכך נאמר שם ואת הערים אשר נבא אליהן, כלומר כאשר נבא בביאתנו לבד יכבשו תחת ידינו בלא מלחמה כי הם נוחים ליכבש, ולכן היו מבקשים לשלוח לברר הדרך הישרה והערים השבעים כל טוב ונוחים ליכבש, ואולי בראשונה היה בכל לבם זאת הכונה, ופה עם לב שוה, רק לפניו יתברך היה גלוי העתיד והעונות שהיו בידם שזכרנו גרמו הפחד וברכים כושלות, כענין שנאמר פחדו בציון חטאים וגו'. כשל בעוני כחי. וכן צוה ה' יתברך שיבחרו אנשים החשובים וצדיקים, אולי לא יהיו כ"כ רכי הלב כשאר העם, ואפילו אם יראו איזה שמץ דופי שיש בו דרש לשבח ולגנאי, כגון ארץ אוכלת יושביה וגו', שידרשו אותו לשבח, בפרט שהם פיהם הכשילם ופי כסיל מחתה לו, שהיו כמלאך רע העונה על כרחו אמן, שגלו בפיהם שהיו מביני' הנס וההשגחה שהיו קוברי' מיתיהם לשבח, ודרשו אותו לגנאי כמו שנבאר בעזה"י. והטעם שלא שלח מבני לוי לתור את הארץ, כי כבר נתקדשו להיות חלק ה' ית', כי נתונים נתוני' המה לו מתוך בני ישראל, ומי שמשמש את הרב אינו דין שישמש את התלמיד, בפרט שלענין נחלת ארץ ישראל אין ללוי חלק ונחלה, רק ארבעים ושמונה עיר שנתנו להם מאחזת בני ישראל, אם כן אינו מן הדין שישמשו את ישראל, גם תוספת היו"ד נוכל לומר שעל הספק בירך אותו אולי יטה לבם אחורנית, אבל לא שיהיה יודע בודאי, והנה הם מיד רפה ידם ותש כחם ונתרכך ונתפרסם לבבם, אך לא ברשע ובפשע כי אם מצד רכות הלב מעבירות שבידם כמו שזכרנו, והעד ונהי בעינינו כחגבים. מה עשו מכאן ואילך, עשו בהמצאה וברשע ומראים טלפים במחשבה ובדבור ובמעשה, כי חשבו שלא להביא מפירות הארץ כי היה בו גם כן דרש לשבח ולגנאי, כשם שפירותיה משונים וכו', וכדי שלא ידרשו בו שום צד לשבח לא היו חפצים להביא מפרי הארץ עד שבא כלב ושלף את החרב כנגדם וכו', ועם זה ידוייק מה שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ויבא לשון יחיד להורות על מעשה כלב כמו שזכרנו. ואחר שבאו לא דברו מיד כי אם קבצו את העם לאמר ראו את פרי הארץ, וזהו שאמר וישיבו אותם דבר וגומר, כלומר דבר אחד בלבד דהיינו ויראום את פרי הארץ, וכוונתם בזה היתה כדי שלא ימנע בקהל רב מי שידרוש לגנאי, כשם שפירותיהם משונים וכו', ולא תצא מפיהם הדבה, ומי שהיה דורש לשבח ויספרו לו לשון יחיד, והספור היה תשמע מה שדורש חבירך לגנאי, כדי שגם הוא יתרפה במלאכתו, והוא המרגל מראה עצמו כגוי אשר צדקה עשה, אח"כ ויאמרו לנו, דהיינו למשה ואהרן וכל עדת בני ישראל באנו אל הארץ וגומר, וגם אם נודה לדבריכם שהיא זבת חלב ודבש, הגם שלא ראינו עדיין בעינינו, וזה פריה הוא העד מדהא איתא הא נמי איתא, וגם בזה כיוונו להוציא דבה, כי גם זה הוא לשון דמשתמע לתרי אנפי לשני סבות: ראשונה שלא הודו שראו בעיניהם הזבת חלב ודבש, שנייה כי וזה פריה משתמע לטובה, מדהא איתא הא נמי איתא, ומשתמע מאחר שזה משונה כך אנשיה יהיו משונים, אח"כ פיהם הכשילם שהבינו בנס כאשר זכרנו, לפי שאם היה מטבע עפוש האויר אשר היו מתים, יותר הם עלולים לקבל העפוש הגר והנכרי שאינו מורגל בטבע הארץ מהתושב אשר כבר הוא מורגל בטבע ארצו ומולדתו, ובפרט הם המרגלים שהיו בטורח גדול מ' יום בפחד לבם שהיה להם ליפול בחלאים ומיתות משונות, והש"י ית' ברחמיו ובהשגחתו הפרטית שדד הטבע והמית יושביה, אם כן בודאי שהמרגלים הבינו אותו ורצו להוציא דבת הארץ ולומר ארץ אוכלת העם אשר בתוכה, ופיהם הכשילם להודות על כרחם על הטובה, להראות שהכירו בטובה ובהשגחה הפרטית, ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בחוכה אנשי מדות, ולפי שכבר פירשתי אותו בארוכה אבל לא גמרתי סוף הפסוק וכל העם וגומר, וזה לך גמר הפסוק, ורישיה דקרא נפרש על דרך אחר, שהיו מוציאי הדבה אומרים תרתי לגריעותא, האחד שהיא אוכלת יושביה, ר"ל אשר היו יושביה מזמן קדמון והיו מורגלים באוירה וכ"ש שתאכל ותכלה את אשר יבאו לכבוש אותה ולהתיישב שם מחדש, כי הנוה החדש בודק אפילו מנוה רע ליפה וכ"ש בהפך, ולא עוד אלא שאם היו אנשי' חלשי הטבע, היינו אומרים לכך שלטה בהם המיתה ולא מחמת אויר הארץ האוכלת, אבל היו גבורים ואנשי מדות ואעפ"י כן היו מתים, וכ"ש שתאכל הארץ את שאינו אנשי מדות כמותם, בודאי אין זה כי אם רוע אויר הארץ האוכלת אפילו ליושביה ואפילו לאנשי מדות כ"ש מי שיתיישב בה מחדש וגם אינו אנשי מדות, ולא ידעו כי פיהם הכשילם ופי כסיל מחתה לו, כי אדרבה מאלו השתי טענות, האחת שאמרו יושביה, כלומר אפילו יושביה, והשנית אפילו אנשי מדות, אדרבה משם ראיה נראית לעינים, והיה להם ליתן אל לבם שמחסדי הש"י היה הפלא לעשות נסים עמהם שיתעסקו הכנענים בקבורת מתיהם ולא יתנו לב למרגלים כמו שדרשו חז"ל, ראשונה מאחר שראו שהם המרגלים היו מהלכים מהלך גדול ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה ארבעים יום, ואין לך עלול לקבל החלאי' כמהלכי דרכים מחמת היגיעה והטורח ושינוי האוירים ושינוי המימות וקרח וחורב, ובחסדי הש"י איש מהם לא נפקד ולא היה חש בראשו, ואדרבה יושביה היו מתים, זה היה נס גדול, גם הראיה והטענה השנית שאמר מאנשי מדות היה מעשה לסתור דבריהם, שאם האמת כדבריכם שמחמת רוע אויר הארץ אוכלת, אם כן גם מחמת רוע האויר היה מחייב להיות אנשיה חלשים וקטני הקומה, ואם כן מאחר שהארץ מגדלת גבורים אין זה כי אם מחמת האויר הזך והטוב ופירותיה מתוקים ומימיה צוננין צלולים ויפים, ולמה טחו עיניכם מלראות ואזניכם משמוע ולבבכם מהבין חסדי הש"י ונפלאותיו שלצורך שעה מאת ה' היתה זאת לכם לתשועתכם להנאתכם ולטובתכם:
עוד נוכל לומר שכוונו במה שאמרו המרגלים וכל העם וגומר, ונדייק אגב ארחין שלשה תיבות מיותרין בפסוק, דיו שיאמר וכל העם אנשי מדות מאי אשר בתוכה, אלא שהמרגלים עשו בערמה והיו נשמרים ממרע"ה שלא יסתום פיהם ויטעון כנגדם, אדרבה פיהם הכשילם במלת יושביה, מאחר שאתם שהייתם עלולים לחלאים כמו שזכרנו וניצלתם ויושביה היו מתים, אין זה כי אם נס גדול, והיה לכם ליתן לב לדין לכף זכות הארץ וטובתה, להודות ולהלל למי שעשה נסים לאבותינו ולכם, לכן עשו בערמה והקדימו טענה לבטל זאת הטענה, ואמרו לא תחשוב שבנס היה זה, כי אם מחמת רוע מזג אויר הארץ, והראיה על זה שהיו בתוכה שני מיני אנשים: האחד היו יושביה, ואותם היו חלשים וקצרי הקומה, ולכך היתה הארץ אוכלת אותם. והמין השני היו אנשי מדות, בודאי לא היו מיושביה, ר"ל מתושביה רק תגרים או סוחרים או אנשי מלחמה, אנשי מדות ששכרו אותם לשמור את דרך ארצם, כמו ששכרו לסיחון ועוג, והם היו אלו האנשי מדות מארצות הגוים האחרים אשר סביבותיהם, ולכן אמרו העם אשר ראינו בתוכה, כלומר שהיו דרך עראי בתוכה לשמירת העיר או לסחורה לא לישיבה. עד כאן מה שראינו לבאר בענין המרגלים, והוכחנו שהיו מראים פנים כאלו היו רוצים לספר בטובת הארץ ולבם היה בהפך. וכן יש להוכיח מן המקראות שבמחלוקתו של קרח, שלא היה פיהם ולבם שוה כאשר נבאר בס"ד, אשר על כן הוצרכה לסבה זאת שתבא הכפרה על ידי מעשה הפרה שהיא שני הפכים, מטמאה מצד ומטהרת מצד כמו שזכרנו, והנה הספקות שיש להסתפק בענין קרח: א' יש להסתפק למה הפסיק בויקומו לפני משה בין האנשים אשר נקהלו על משה ואהרן ובין דתן ואבירם ואון בן פלת. ולמה לא כלל גם דתן ואבירם ואון בכלל ר"נ איש, ויאמר רנ"ג איש. ואם להשמיענו מדרש רז"ל: אוי לרשע ואוי לשכנו. דיו שיאמר ויקומו בני ראובן ואנשים מבני ישראל רנ"ג איש. עוד יש להסתפק אלו הסימנים שהוא נותן בהם, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, שהוא בודאי מורה על מה שדרז"ל שהיו הנשיאים בכלל, שנאמר בהם אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם. ומי הם אליצור בן שדיאור וחביריו, משל לבן טובים וכו'. ואם כן יתחדש לנו קושי' בפ' שעברה, מאחר שאותם הנשיאים היו בחיים, דהיינו אליצור בן שדיאור וחביריו במחלוקתו של קרח, אפילו למ"ד מה שנאמר במתאוננים בתבערה, ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה, אפילו הכי יודה שהנשיאים המוזכרי' בקרח הן הנה הנשיאים של הפקודים והדגלים וחנוכת המזבח. ומה שאמר בקצינים אפשר שהיו הע' זקנים שמתו בתבערה, וכן משמע שם במדרש במקומו, אם כן למה היתה זאת לשנות הנשיאים בשליחות המרגלים, והלא יותר טוב לשלוח היותר חשובים מכל העם כמו שהקפידה התורה כל נשיא בהם, ומלת אנשים גם כן יורה על זה החשיבות כאשר דרשו רז"ל, וכן ראשי אלפי ישראל הם. וא"כ למה שלחו השניים להם במעלה ובחשיבות ולא הראשונים, ואולי לא היו מוציאי דבת הארץ כמו אלו, ואם נדחוק נוכל לומר כי אולי דתן ואבירם ואון בן פלת לא היו חשובים כר"ן נשיאי עדה, לכך חלקם והפסיק ביניהם, וגם לספק הב' יש לדחוק ולומר שלא היה בזמן המרגלים הנשיאים שהיו בפקודים בחיים, ומשז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, שמא לא נשאר כי אם אליצור בן שדיאור מן הראשונים, וחביריו היו אחרים שנמנו תחתיה, וכל זה דוחק שאין לשון המדרש מורה כן, ואם כן הדרא קושיין לדוכתיה. ועוד יש להסתפק מאי ויקומו לפני משה, ומאי ויקהלו על משה, נראה שהוא כפל הענין במלות שונות. והנלע"ד שאלו הד' דהיינו קרח ודתן ואבירם ואון היה דעתם נוטה לצד א' ור"ן איש דעתם לצד א', הצד השוה בכוונת הד' לחלוק על הכהונה והמלכות על מרע"ה ועל נבואתו לאמר מי שמך לראש, והד' הנז' היתה כוונתם שישתמשו הם וקרח בכתר הכהונה והמלכות, וחשבו שמשה מלבו בדה. והר"ן איש לא חלקו על הנבואה והכהונה לפי שהיו חסידים ונשיאים וראשי סנהדראות, אבל אמרו שתהיה שררותם חוזרת חלילה על כל הראשים והחשובים ולא להם לבדם נתנה הארץ. ובזה ידוקדק מלת רב לכם, כלומר הלא כבר די לכם במה שנשתמשתם בשררת המלכות עד עכשיו, ומכאן ואילך תחזור השררה גם עלינו, כי כל העדה כלם וגומר. ויתוקן גם בזה מה שמקשים המפרשים שמה לו ליחס בכאן הרשעים שהיו נשיאי קריאי עדה קריאי מועד אנשי שם, מה שאין כן דרך הכתוב, ועם מה שאמרנו יסתלק גם זה הספק, כי מצד נשיאותם מלאם לבם על ככה ועל עצמם אמרו כי כל העדה כולם קדושים, ועל כללות ישראל אמרו ובתוכם ה', והעד על מה שאמרנו שהד' הראשונים רצו לשמש במקום משה ואהרן ונחלקו על עיקר הנבואה, הם דברי רז"ל שאמרו על און בן פלת אשתו הצילתו, א"ל אם משה ואהרן וכו' את תלמידא, ואם קרח כהנא רבא את תלמידא. ודבריהם צריכים ביאור לפי שלא היתה זאת טענה מספקת כדי שיסתלק מן המחלוקת, כי אפילו שלא יהיה כהנא רבא יהיה מלך או נשיא או שאר מיני שררה, סגן או אמרכל ודומיהן. אך כונתם רז"ל בזה, כלומר שאמרה לו אשתו בשלמא אם היית מודה בעיקר הנבואה שמרע"ה לא בדה מלבו המלכות לו והכהונה לאחיו, רק היית חפץ גם אתה להשתרר כאחד מהם, היה כמעט הדין עמך שהיית רוצה שתחזור חלילה השררה על כל הגדולים כסברת הר"ן איש, והייתה מגיע לך מהשררה שיבא מכשורא פעם ביובל, אבל עתה שאתה מסברת הד' אנשים שחולקין על עיקר הנבואה, אם קרח ינצח את תלמידא וכו'. לפי שקרח מבקש הגדולה לעצמו להיות כהן או מלך, ומה שנסתפקנו למה נתמנו נשיאים אחרים בשליחות המרגלים, גם למה לא שלח במרגלים נשיא לבית לוי, נלע"ד לפי שלא היה מרצונו יתברך השליחות הנזכר כאשר ביארנו למעלה, והבא ליטהר מסייעין אותו, והנשיאים הראשונים נתקדשו ונטהרו במניין ישראל ובדגלים ובחנוכת המזבח, והן בקדושיו לא יאמין, אמר אינו מן הראוי שאשלח אותם בשליחות אשר נגד רצוני בפרט שבט לוי, ולמעלה ביארנו סבה אחרת שלא צווה ה' ית' לשלוח לרגל, ולכן אמר הכתוב שלח לך, כלומר תעשה לך אנשים, ר"ל נשיאים אחרים תמנה לזה השליחות שהוא לך, אבל אני יש לי נשיאים אחרים שהם שלי, וכל זה לא שוה לו יתברך ונהפכו לאיש אחר במחלוקת קרח גם הנשיאים הראשונים כדברי חז"ל. נתברר לנו מכל זה שגם במחלוקת קרח לא היה פיהם ולבם שוה והיו מראים באמרי פיהם באמרם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' כאלו באים להדבק בקדושה ובלבם היו רודפים אחר השררה החשובים שבהם, וקרח ודתן ואבירם ואון היו מבקשים אף כהונה ומלכות וחלקו על הנבואה, ואפשר שאון עשה תשובה אחר שאשתו הצילתו:
ונחזור לענינינו שעל כן היתה זאת שגזרה חכמתו ית' שתבא הפרה שיש בה ד' חלוקי כפרה ויש בה שני הפכים ליתן טהור מטמא, ותכפר כנגד ד' סרחונות עגל ומתאוננים ומרגלים ומחלוקת קרח, שהצד השוה שבארבעתם היו מראים שני הפכים, א' בפה וא' בלב כאשר הארכנו בביאורם:
ונבא אל מה שיש להסתפק בזה המאמר מה כונת בעל המאמר, אם כוונתו שעסק התורה הוא סגוליי לשמירת הדרך כאשר יגיד עליו ריעו, חש חש וכו', זה הוא דבר זר להתרפאות בדברי תורה. ועוד הרי זה כיהודה ועוד לקרא, כי פסוק מלא הוא בתורה, שהמהלך בדרך חייב לעסוק בתורה, שנאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. א"כ מאי עצה טובה קמשמע לן, ומאי צריך קרא דלוית חן. ועוד קשה דהא הוכחנו שהוא חייב מן התורה בין יש עמו לויה ובין אין עמו לויה, וראית ריב"ל היא הפך מן הדין, שהוא אומר ואין עמו לויה, הא עמו לויה פטור, וזה מוכחש כמו שזכרנו. ועוד קשה מאחר שראינו שבעל המאמר מדקדק להזכיר האברים כסדר הכתוב שהוא סדר ישר מלמעלה למטה, הראש והגרון והמעים א"כ למה הזכיר דוקא אלו האברים ודלג שאר האברים דביני ביני. ועוד קשה מה כוונת בעל המאמר באלו החמשה חששות, שאם הדברים כפשוטן הסתירה נראית לעינים בחוש ותשובתו בצדו, שאם האדם חש בראשו שאינו יכול לעסוק בתורה, כי אפילו ההבטה בספר תזיק לו ותבלבל את מוחו וכ"ש וקל וחומר אם חושש בכל גופו, וכן אמרו בגמרא: קשה יומא דמטרא כיומא דדינא משום בטול תורה, מכל שכן מי שיש לו בית מיחוש בגופו שהוא מתבטל מן התורה, ואמר אביי אלמלא קרצתן כינה לא איעסק בתורה. ועוד קשה מאחר שםגולת תורתינו הקדושה היא מרפא לחש בכל גופו, מכל שכן וק"ו לאברים הפרטיים, א"כ אין בפרט אלא מה שבכלל, יאמר הכלל לבד ומה צורך בפרט, וזה הכלל מוסיף על הפרט, דאלו בפרט אינו מזכיר כי אם קצת אברים, ובכלל מזכיר וכולל כל האברים ובכלל מאתים מנה:
המאמר הזה אומר דרשני, הגם כי יתורצו קצת הספקות על דרך הפשט, ישארו רוב הספקות בתיק"ו, לכן נערתי חצני לצאת ידי חובתי מה שיזמינו לי בו מן השמים, ואומר שבמאמר הנז' יש ששה חלוקות אבל לא ראי זה כראי זה, כי החלוקה הראשונה לא תצטרף עם השאר, שהראשונה היא מגן וצנה שלא יבא המעיק והמזיק והשאר הם בשכבר בא המעיק עליו כדי להסירו ולרפאו מחוליו, הצד השוה שבכולם שהם לתקן את הנפש מחוליו, והתחיל באדם שהזקין וכבר נכנס בימי הירידה והולך אל בית עולמו, כי כל יום ויום הוא מתקרב אל אותה ההליכה ואל אותו הדרך, כד"א הנה אנכי הולך למות. וכד"א אנכי הולך בדרך כל הארץ. ואריב"ל כשימצא האדם באותם הימים ימי הזקנה והירידה ולא הכין צדה לדרכו הרחוקה, כמו שאמרו חז"ל: אורחין רחיקא וזוודתין קלילא, שהם המצוות והמעשים טובים המלוים לאדם בשעת פטירתו, כמאמר ר' יוסי בן קסמא וכו'. וזה כבר היה הולך בדרך הנזכר ואין עמו לויה, דהיינו המעשים טובים שזכרנו, וככר תש כחו מלעשותן, כי קפצו עליו ימי הזקנה מאי תקנתיה, לזה השיב תקנתו יעסוק בתורה שהיא סמא דכולא בה, כי העוסק בתורה כבן עזאי שתורתו אומנותו פטור מכל מצוות האמורות בתורה, והיא מלוה אותו כמו שדרשו רז"ל על פסוק בהתהלכך תנחה אותך והקיצות היא תשיחך. נמצא עסק התורה היא תקון לזקן שתש כחו לרדוף אחר המצוות לצאת ולבא והוא כלוא בבית, יכול לעסוק בתורה גם באחרית ימיו לפי כחו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין, והנה אחר שנתן ריב"ל תיקון לזקן ואינו לפי כבודו שנתרשל בהכנת צידה לדרכו בעודנו בימי בחורותיו, שלא תאמר דוקא איש כזה הנזכר יש לו תיקון, שלא חטא על הנפש בבחרותו הגם שלא סיגל מצוות ומ"ט, אבל מי שאכל שום וריחו נודף וחטא על הנפש שמא תאמר שהוא חולי שאין לו תרופה בעסק התורה, לזה אמר גם זה החולי יתרפא ע"י אמצעות עסק התורה, וידוע הוא שענין החוטא אשר יחטא במזיד הוא נחלק לשני חלקים, יש אשר יחטא להכעיס ויודע רבונו וכו', ויש אשר יחטא לתאבון למלאת תאות יצרו הרע, והשני חלקים הנז' יחולקו לעוד שתים שהן ארבע, דהיינו שיש ברשעי' הגם שיחטאו מקצתם בלהכעיס מ"מ יתביישו מבשר ודם, כמאמרם רז"ל: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. ולפיכך לא יחטאו כי אם בצנעה, וקצתם הסירו גם זה המסוה של הבושה מעל פניהם ויחטאו בפרהסיא, והנה הב' שזכרנו שהם להכעיס ולתאבון, כנה אותם ריב"ל לכאב הראש וכאב הגרון, כי חולי להכעיס יולד מחולי כאב הראש כאמונות רעות וכזביות במינות ואפיקורוסיות אשר בראשו, כי שם משכן המוח והשכל, ולפי דעת קצת שגם שם משכן הנשמה, ובחשבו כי לית דין ולית דיין ועולם קדמון וסברות רבות משובשות אשר אין לי חפץ להאריך בהם כי סברות הכופרים ידועות הם, ותתעב אוזן המאמינים בני מאמינים לשמעם, על כן הכופר הנזכר חש בראשו בשני חולאים, חולי הכפירה ואמונתו הכוזבת, וחוטא במזיד בידיעת שכלו אפילו בעבירות שאין בהם תאבון, ואדרבה יש לו צער וטורח, כגון חלול שבתות שהשומר שבת מחללו יש לו מנוחה, והעושה בו מלאכה יטרח ויצטער אפילו הכי יחטא בחשבו כי אין שכר ועונש ח"ו, ואריב"ל שגם לזה יש לו תרופה באמצעות עסק התורה, כמו שאמרו חז"ל: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וימצא בה מציאות השם וחידוש העולם ויכולתו יתברך, וכל הנסים והנפלאות שעשה עמנו והשגחתו בשפלים ובפרטיים ושכר ועונש ותחיית המתים ועולם הזה ועולם הבא ועולם התחייה, ובעסקו תמיד בתורה ההתמדה תרפאנו מחלייו, ולכן דקדק ריב"ל כאמרו תמיד בכל חלוקה יעסוק בתורה ולא אמר ילמוד בתורה, כי הלמוד לא יספיק להעביר החלודה כי אם ההתמדה אשר תצרפנו כצרף כסף, כמ"ש אמרת ה' צרופה, ונאמר אמרות ה' אמרות טהורות, ע"כ תרופת חש בראשו וחולי התאבון כנה אותה ריב"ל לחש בגרון, כי שם הוא קברות התאוה המתאוה למלאת גרונו, ושם מקום החיך הטועם ומתאוה, גם זה החולי יתרפא בעסק התורה, כי התורה היא דרכה בפת במלח ובחיי צער כדאיתא בפרק קנין תורה, ובזה יתפרד מתאוות גופניות וחולי התאבון ויתרפא, ואל תשיבני שהיה לו להקדים חולי התאבון שהוא יותר נקל להתרפאת, כי כבר קדמתי לך בפתיחת דברי' שריב"ל נקט סדר הכתוב, והוא סדר ישר שהוא סדר הגוף מלמעלה למטה, דהיינו הראש הגרון והמעיים והעצמות וכו', וכנגד חטא הצנעה הזכיר חש במעיו שהם אברים פנימיים, המעיים והם כנוי לעבירות בסתר והצנעה וטומאת בית הסתרים אשר בתוך המעים, וכנגד חטא הפרהסיא אמר חש בעצמותיו, שהם אברים חיצונים ומפורסמים בפרהסיא וגלוים בערך אל המעים, וכאשר הזכיר אלו הארבעה חלוקי כפרה אשר טהרתן במימי מקוה התורה, עתה מדבר במי שלא ראה מאורות התורה מימיו, ואם חטא לא להכעיס ולא לתאבון כי אם מבלי דעת, מחסרון ידיעה, ולימוד התורה בהעלם דבר ושגגת הלמוד, ולהיות זה חלייו יותר נקל להתרפאת מכולם הזכיר אותו באחרונה, ומיד כשיתחיל ללמוד ידע מה לעשות, איזה אסור ואיזה מותר, מעתה אינו בכ"ש מי שהוא חולי באבר א' שיתרפא, כי אותו האבר רפואתו קשה מחולי כל הגוף שהוא מחסרון ידיעה והעלם דבר, וחולי האברים הוא בידיעה ולהכעיס או לתאבון שרפואתו קשה להפרד, וכמ"ש אב החכמים שהעה: ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואעפ"כ צריך חולי הקל הרפואה והתרופה היפה והחזקה, דהיינו עסק התורה כדי לידע מה יעשה האדם ויחיה, שאם לא למד היאך יעשה, והלמוד גדול שהלמוד מביא לידי מעשה, ובזה יתוקנו כל הספקות שנסתפקנו. ועוד נוכל לומר בשני חלוקות האמצעיים דהיינו חש במעיו וחש בעצמותיו שהם תולדות השתים הראשונים שהם חש בראשו וחש בגרונו, דהיינו להכעיס ולתאבון שהם אבות הטומאה, והם שתים שהן ארבע עם התולדות שלהם. והוא שהעוונות והחטאים בין להכעיס ובין לתאבון נחלקי' לשני חלקי', יש שהוא חוטא פעם בשנה או פעם ביובל, וזהו כנוי לחש במעיו שאינו חולי המתמיד ותדירי כ"א לפעמים, וזה רפואתו נקלה יותר מאשר חטא כל ימיו ועבר ושנה בה עד שנעשית לו כהיתר, כמאמרם ז"ל, וזה קשה לפרוש ורפואתו קשה מאד לפי שחליו קשה בעצמות והיינו חש בעצמותיו הקשין, גם שקנה החולי בקנין לרוב ההרגל בהם עד שנכנס בגופו כחולי הנכנס בתוך העצמות, והיינו חש בעצמותיו שרפואתו קשה, אעפ"כ תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש, אפילו הורגל בכך מנערותו ועד זקנותו יתקבל תשובתו, ומי הוא אשר יערב לבו לגשת לקרבו אל המלאכה מלאכת עבודת הקודש, דהיינו התשובה לאיש כזה אשר קנה בגופו ובעצמותיו אש של עצמות קנינים רעים ומדות מגונות, כי אם בעסק התורה מקור מים חיים יבא אל התשובה. עוד נוכל לומר דרך אחר טוב ויפה בחמשה חלוקות האחרונות, ונניח החלוקה הראשונה על הדרך שזכרנו, כי אין מצד זה שום עיכוב למאמרינו זה, והוא שתמצא בעמי הארצות חמשה מינים, רוצה לומר חמשה סיבות אשר לסבתם נתרחקו מעץ החיים ונשארו כך עמי הארץ, יש אשר התחיל ללמוד והרגיש בעצמו טפשות ולא נכנסו דברי תורה בראשו ובמוחו והיה קשה לשמוע, כההוא תלמידא דרבי פרידא וכו', וכאשר יחוש האדם בראשו על זה הדרך שזכרנו נתיאש מן התורה, לזה אמר רבי יהושע בן לוי אל תתיאש כי סופך עם העסק והיגיעה תמצא ותגיע למדרגת חכמת התורה, כמו שנאמר עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ואז"ל: יגעת ולא מצאת אל תאמן. ואינו דומה מי ששונה פרקו ק' פעפים למי ששונה פרקו ק"א, וההוא עובדא דתלמידו דר' פרידא יוכיח וכו'. ויש סבה שנייה כי תמצא לפעמי' מי שיש לו מוח ושכל טוב להבין התורה אבל יצרו הרע מתגבר עליו והתורה אינה עריבה עליו ויותר יחפוץ בשחוק ובקלות ראש ולשחק בקוביא וללמוד חכמות חיצניות, רק שם רב יקרא עליו ואומר למר מתוק ולמתוק [מר], דהיינו התורה יאמר מר, וזה הוא כנוי לגרון שחכו מר בשעת הלמוד ואין לו חיך לטעום ולבחור בטוב, כי כן דרך החולים ימאסו במאכל הטוב והבריא להם ויבחרו במאכל המזיק להם, וכן אמר הנביא ע"ה מאוס בטוב ובחור ברע, והתיקון לזה הוא העסק וההתמדה כדי שיטעום מהמתיקות, כי לפי שאינו חש בראשו וראשו בריא כאולם וחריף ומבין במהרה, לכך כשלומד בהעברה א' יבין ואינו חפץ ללמוד עוד, ולכן תמצא זאת המדה המגונה והפחותה לרוב בחריפים ונבונים שלסבת שלמותם אינם חפצים להתעסק ומואסים בטוב, ותורתינו הקדושה אינה דומה למאכל אשר ישנה וישלש האדם ואח"כ להתמדתו יקוץ בו, אדרבא כל מה שהאדם מתמיד ומשביע עצמו מן התורה הוא רעב לשמוע דבר ה', כי כאשר הוא ית' בב"ת כך דבריו הם בב"ת, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכלם ממתקים משמחי לב ונחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, לכן אריב"ל שהעסק וההתמדה ירפא לחש בגרונו וימתק לחכו. עוד יש סבה שלישית להתבטל מן התורה מי שחש במעיו, והוא שיש לו חולי מעים והוא מי שרודף אחר התאוות הגופניות להלעיט בתוך מעיו לצבות בטן ולנפיל ירך, ואין לך מונע גדול מזה לביטול התורה, כי הם מתנגדי' זה לזה, כי כך היא דרכה של תורה פת במלח וכו'. ולהסתפק במועט ולא לרדוף אחר המותרות, כי יולד ממנו כמה אסורים, גזל ורציחה כענין בן סורר ומורה שעמדה תורה על סוף דעתו וכו' וע"א, כענין שנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. ועוד אמרו ז"ל: עד שיתפלל אדם שתכנס התורה לתוך מעיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו. שכוונו בזה כי בקשת המותרות הם המעכבים המבטלים זמן הלמוד, הן בזמן בקשתם הן בזמן אכילתם, בין לאחר התענגם בם, שהמאכל יביא לידי שינה מכ"ש הריבוי והמותר ויולידו בו חולאים ועפושי', והברכה האמתית שיעד הש"י בתורה שיאכל האדם קמעא ויתברך במעיו, ואמרו בגמרא: חמרא דפרוגיתא ומיא דיומסת קפחו עשרת השבטים. ור' אלעזר בן ערך איקלע להתם ואיעקר למודיה, ובמקום החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם, ובקשו רבנן רחמי עליה ואתסי. והאמת שהוא פלא גדול, אדם גדול כר' אלעזר בן ערך שעליו נאמר בין ה' חביריו שהוא היה כמעין המתגבר ומכריע את כלם כדאיתא באבות, ואיעקר גירסתיה מניה עד שלא הכיר האותיות, אבל הנלע"ד הוא ששכח הרבה מלמודו בהיותו באותה העיר אשר היו בה התענוגים, עד אשר היה אח"כ בערך אל מח שהיה מקודם שהיה כמעין המתגבר, פסקה אותה הגבורה ונעשה לבו כחרש יבש אשר אין בו לחלוחית להמציא ולחדש סברות ועניינים מחודשים ולהבין דבר מתוך דבר ולהוציא לאור תעלומות ועניינים עמוקי' רק חכמתו עמדה לו וגירסתא דינקותא, ואפילו על זה כשחזר למקומו וראו אותו חביריו שפסק אותו המעין המתגבר, התפללו עליו והדר גרסתי' ואתסי, וחזר להיית מתגבר כבראשונה, והגרסא הנכונה היא והדר למודיה, לרמוז אל מה שאמרנו, שהוא בעצמו עשה הרפואה שהזכיר ריב"ל במאמר זה, וחזר על למודו שנתבטל בהיותו בפרוגיתא ובדיומסת. עוד נוכל לומר שלא לבד התפלה התפללו עליו, אלא שיעצו אותו עצה כשחזר ממקום העידון והתענוג אל מקומו מקום התורה, ובקשו ממנו שיעסוק בתורה כמנהגו ותחזור העטרה ליושנה, וזהו הנרצה באמרם בעו רבנן רחמי עליה, דהיינו השאת העצה הטובה והבקשה ממנו כמו שזכרנו, לזאת הכוונה אמר ריב"ל בחלוקה הג' חש במעיו, כנוי לתענוגים, יעסוק בתורה ויתרחק מהתענוגים, כי כן דרכה פת במלח כמו שזכרנו. עוד יש סבה רביעית הכרחיית המטרדת את האדם להתבטל את האדם מן התורה, והוא לאחר שנשא האדם אשה ובנים, וכמאמרם ז"ל: רחיים בצווארו ויעסוק בתורה בתמיהא. ויכונה זה לשתי סבות, לחש בעצמותיו הסבה הראשונה להיות שוכח את כל מה שלמד מתחלה, ואת המעט שילמוד ככותב על נייר מחוק וככותב על העצם שחוא נח למחוק, ואין רישומו ניכר עוד, מה שאין כן בכותב על גויל או על נייר שאינו מחוק, שאעפ"י שיתיישן מ"מ רישומו ניכר, עוד סבה שנייה אשר יכנה אותו לחש בעצמותיו להיות סבת השכחה אשתו ובניו אשר עליהם שייך לכנות בשם עצמות, כמו שנאמר עצם מעצמי. ונאמר אך עצמי ובשרי אתה. גם זה החולי יתרפא ע"י העסק וההתמדה ויעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי ויועיל לו. עוד יש סבה חמשית אשר לסבתה יושב ובטל מדברי תורה בלי שום מניעה וטירוד כארבעה הראשונות וראשו בריא להבין ללמוד וללמד וגרונו וחכו יתאו למטעמי התורה, ומעיו מסתפקי' במועט ובהכרחי ועצמותיו דהיינו האשה והבנים אשר עליהם נאמר עצם מעצמי, ועצמי ובשרי אתה, גם הם אינם מטרידים אותו, או להיותו עשיר גדול או שגם הם אינם מבקשים המותרות ומסתפקי' במזון הישר והנהגה ישרה במועט ובהכרחי, ומעשה אבות יעשו בנים ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם רק החולי שלו בא מצד אשר לא גלה למקום תורה, וכל ימיו נתגדל בין עמי הארץ, ואם היה מתגדל בין החכמי' היה כמותם, כי אין מונע ומעכב אותו, אז רפואתו נקלה מאחר שאין החולי שלו כבד כראשונים, אעפ"י שהלומד זקן למה הוא דומה וכו', אבל העסק וההתמדה תרפא אותה בנקל:
ועוד יש לתרץ ענין זה שזאת האגדה יוצא ממנה דין למי שפוסק כריב"ל בדין זה, במאי דגרסינן פרק ב' דשבועות: ריב"ל הוה אמר להנהו קראי וגני וכו', והיכי עביד הכי והא אמר ריב"ל אסור להתרפאות בד"ת, להגן שאני. ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה, והיינו סוברים מפני שכל הדרכים בחזקת הסכנה, דדמיא לחולי ומכה שהם בחזקת סכנה, כדאמרינן: עלה למטה כאלו עלה לגרדום. וה"ה כל מכה שהוא נידון בה מן השמים, כבר הוא נכנס בחזקת סכנה כפי מה שידינוהו, כי השטן מקטרג אז יותר כשהאדם עלול בחולי או מכה או דרך, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה: פן יקראנו אסון בדרך וגו'. ודרשו רז"ל מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וכו', והוה אמינא אסור לעסוק בתורה דלא מקרי להגן אלא להתרפאת, לכך אמר ריב"ל היה מהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, לומר שהוא מותר ואף על גב שהדרך דמיא לחולי ומכה, מ"מ התרופה של הדרך דהיינו עסק התורה לא דמיא לתרופת החולי והמכה, דשאני הלותש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ושאר פסוקים וכיוצא בזה, כדאיתא בפ' חלק שענינם ענין רפואה וסגולה, ואינו קורא אותם לשם למוד תורה וזכות כי אם לשם רפואה כרפואת הסממנים, ולכך החולה אסור כי סתמא מתכוין לרפואה, אבל הבריא העוסק בתורה כדי שתגין עליו זכות התורה וינצל מצרות ונזקים, אפילו שקורא פסוקים שענינם הגנה כענין שיר של פגעים, דאמרינן ריב"ל הוה אמר להנהו קראי וגני, כיון שכונתו שזכות העסק בתורה תגן עליו מותר, ולכך התיר ללמוד אעפ"י שאין עמו לויה, ונראה לעינים שמפחד ולכך הוא קורא, מ"מ יעסוק בתורה כי להגן שאני, והא דאמר חש בראשו, חש בגרונו, חש במעיו, חש בעצמותיו, חש בכל גופו יעסוק בתורה. ולא קא מקשה בגמרא דריב"ל אדריב"ל, והא אריב"ל אסור להתרפאת בד"ת, אפשר לתרץ לפי שריב"ל דקדק בלשונו לומר לשון חש שהוא מיחוש מעט ואינו חולי כבד, ובא להשמיענו שדינו כדין העוסק בתורה להגן שהוא מותר, ולא נדינהו כדין חולה להתרפאת. כללו של דבר שאלו החששות מקרי להגן אע"ג דכתיב רפאות תהי לשרך, הוא לומר שהוא ית' יגן עליו שלא יכבד עליו החולי, אבל לא שהחושש מתכוין שיתרפא מהחששות עם זה העסק, שהוא כמו לוחש שעושה התורה לחש לגוף שזה ודאי אסור, רק מתכוין להגן שלא יכבד ורפואת החששא ממילא קאתיא וירפאהו רופא חנם ב"ה, או אפשר שבא להשמיענו ריב"ל כדי שלא נטעה בדבריו לומר שמ"ש שאסור להתרפאת בד"ת, שלפי זה יהיה החולה אסור בד"ת שהיא רפואה, דכתיב רפאות תהי לשרך, לז"א שכל החולים יעסקו בתורה, כלומר מותרים לעסוק בתורה לשם עסק התורה שאינו נפטר מציווי עסק התורה כל עוד שהחולי אינו כבד עליו עד שמעכבו מללמוד, אך מה שאמר שאסור להתרפאות היינו בדבר דמוכח שהוא משום רפואה, כגון לוחש על המכה וקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס"ת או תפלין על הקטן, אבל חולה הלומד כדי לעסוק בתורה מותר להגן שלא יכבד יותר, ולאו דוקא חש בראשו או בגרונו חששא מועטת, אלא שאני מגמגם בדבר זה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות עכו"ם: אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגין עליו זכות קריאתם וינצל מצרות ומנזקין הרי זה מותר עכ"ל. נראה מדבריו דדוקא בריא להגן מותר וחולה אפילו להגן אסור דמחזי כמתרפא בד"ת, וצריך ליישב אליבא דהרמב"ם ז"ל האי דקאמר ריב"ל חש בראשו יעסוק בתורה כדרך הא' שאמרנו, דחש בראשו וכו' היינו חששא מועטת שאז דינו כבריא, או נאמר דלא פסק הרמב"ם ז"ל כריב"ל ברוקק, לא פסק כוותיה דריב"ל אלא כרב ור' חנינא דמשמע דאפילו שאינו רוקק על המכה אין לו חלק לעה"ב, כדכתב בית יוסף בי"ד סימן קע"ט. אף אנו נאמר דבחולה לא פסק כוותיה דריב"ל מתיר לחולה לעסוק בתורה להגן, ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דדוקא בבריא להגן מותר וחולה אף להגן אסור כר' חנינא דאמר אפילו ויקרא אל משה, דהא ודאי להגן הוא שבפסוק ויקרא אל משה אין ענינו ענין רפואת נגע ומכה ואפילו הכי אסור, עיין שם בבית יוסף ותמצא שהניח הרב בצ"ע למה לא פסק הרמב"ם כריב"ל. וכן הרב ז"ל לא פסק כהרמב"ם אלא כר"י והרא"ש והרי"ף ז"ל ודברי ר"י הביאם שם הטור וז"ל: ור"י פי' דוקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק, אותו הוא שאין לו חלק לעה"ב, אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי, ומיהו איסורא איכא בלוחש פסוק על המכה אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים, ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר, ומותר לקרא פסוק להגן, כגון בלילה על מטתו עכ"ל. וכתב בית יוסף על זה וז"ל: ומה שכתב דאיכא איסורא בלוחש פסוק על המכה, נראה דלאו דוקא בכח דהא סתם אמרו אסור להתרפאת בדברי תורה ולא חלקו בין אית ביה מכה ללית ביה מכה, ואע"ג דאמרינן בתר הכי ואלא כי אמרינן אסור דאיכא מכה, לאו למימרא דריב"ל בדאיכא מכה דוקא איירי ולא בשאר חולי דלאו מכה, דמהיכא משמע ליה הכי אימא דלהתרפאת בחולי דלאו מכה איסורא הוא דאיכא ותו לא, ועל המכה הוא דקתני דאין לו חלק לעה"ב, אלא היינו לומר דכיון דמסתמא אמר אסור להתרפאת בדברי תורה בכל גוונא דחולי משמע דקאמר, לא שנא אית ביה מכה לא שנא לית ביה מכה עכ"ל. ופסק הרב ז"ל בשלחן ערוך כן דלא כהרמב"ם מהטעמים שהכריע וכתב בב"י, והמעיין שם יראה שעיקר הכרעת הרב ז"ל לפסוק כריב"ל, ועוד דמשמע ליה מירושלמי דסנהדרין דלכ"ע בעינן רוקק, ואחר שהדבר כן מדהדר הרב ז"ל לפסוק כריב"ל לענין רוקק יש לתמוה על הרב ז"ל, למה הכניס עצמו לדוחק לפרש דברי ר"י דלאו דוקא הן רהא סתם אמרו אסור להתרפאת בדת. ומהיכיתית' לחלק ג'ן חולה שיש בו מכה לחולה שאין בו מכה, והרי מוכרחים אנו לתרץ וליישב דברי ריב"ל דלא ליקשו אהדדי, דזמנא חדא אמר אסור להתרפאת בדברי תורה, וזמנא חדא אמר חש בראשו וכו', רפאות תהי לשרך וגו', חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. ולפי דברי ר"י אם נאמר שדבריו דוקא הם, לא קשיא מידי דריב"ל אדריב"ל, שנאמר שאליבא דר"י ד' חלוקות בדין זה, לוחש פסוק על המכה ומזכיר שם שמים, ורוקק אין לו חלק לעה"ב, והיינו דתנן והלוחש על המכה ואומר כל המחלה דאית ביה שם, ואיתמר עלה בגמרא: א"ר יוחנן וברוקק שנו, ולוחש פסוק על המכה בלא הזכרת השם ובלא רקיקה איסור מיהא איכא, וזה נלמוד מדאמר ריב"ל אסור להתרפאת בד"ת, וחולה שאין בו סכנה בלא לחישה ובלא מכה ובלא רקיקה מותר לעסוק בתורה להגן, וזה נלמוד מדאמר ריב"ל חש בראשו יעסוק בתורה וכו', וחולה שיש בו סכנה הכל מותר כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"א ג"ע וש"ד, ובזה יהיו מרווחים דברי ר"י דדוקא קאפר לוחש על המכה דאיכא איסורא, אבל חולה העוסק בתורה להגן בלא רקיקה ובלא מכה מותר, ולא תיקשו דריב"ל אדריב"ל וצ"ע למה לא תפס הרב ז"ל זה הדרך כדברי ר"י ויתיישבו דברי ריב"ל, וי"ל משום דמילתא דפשיטא היא דחולה שאין בו סכנה שמותר לעסוק בתורה להגן אליבא דר"י, מאחר שהוא להגן ואינו להתרפאת ע"י לחישה, מה לי חולה מה לי בריא, לכן לא היינו מדייקים מדברי ר"י שאמר דאיכא איסורא בלוחש פסוק על המכה דין חולה שאין בו סכנה ואין בו מכה שהוא מותר לעסוק בו בתורה להגן דפשיטא שמותר, רק היינו מדייקי' דאיסור איכא דוקא בלוחש על המכה להתרפאת, אבל לוחש על חולי דלית בה מכה היינו אומרים דאפילו להתרפאת מותר. לכן כתב הרב ז"ל דלאו דוקא מכה אלא בכל גוונא דחולי אפילו לית בה מכה אסור ללחוש ולהתרפאת, אבל לעסוק בתורה להגן מותר לחולי. ועל זה נאמר רפאות תהי לשרך. אב הרחמן, רופא חנם הוא ירפא לחולת אהבה רפואת הנפש ורפואת הגוף ויסיר ממנו לב האבן ויברא לנו לב בשר, לב טהור כדכתיב לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, ויבנה בית קדשנו במהרה בימינו. והנה יש שייכות והתייחסות למאמר הזה שביארנו עם מעשה הפרה על הדרך שזכרנו למעלה שהרואה מעשה הפרה, שריפת עורה ופרשה ובשרה ודמה הוא מואס במאכל וכ"ש במותרות, ואינו חפץ כי אם בשר תאוה, וכן במאמר הזה מזהיר על מי שחש בגרונו כי שם קברות התאוה כאשר ביארנו, והרפואה ע"י התורה כאשר זיכנו ה' ית' לישא וליתן בנגלה מצווי מעשה פרה אדומה, כן נזכה לשבת בשבת תחכמוני עם זקני עמו ושריו לשמוע מפיו עומק סודה, ונזכה לראות עוד בה עשיריה, היא הפרה העשירית, שעתידה להעשות על ידי מלך משיחנו במהרה בימינו יגלה אמן וכי"ר בילא"ו: