ילקוט שמעוני/א/תשלז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פרק יא - רמז תשלז
תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד הכשרו בסימן אחד. דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן, אילימא משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא [סגי להו], אלא מעתה שליו נמי דכתיב ויאספו את השלו הכי נמי דלאו בני שחיטה נינהו, והאמרת לפוטרו בולא כלום אי אפכשר שכבר הוקש לבהמה, התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני. דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה [הכשרה] בשני סימנין, דגים שנבראו מן המים הכשרן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד. אמר רב שמואל קפוטקאה תדע שהרי עופות יש להם קשקשת ברגליהם כדגים (כתוב ברמז י"ב):
ויעמד אותם סביבות האהל. באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה. שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות, וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות שנאמר ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל שני אהלים עשו וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל העמידן ל' בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה: וישארו שני אנשים במחנה. יש אומרים בקלפי שנעשה נשתיירו [שבשעה] שא"ל הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש וגו' אמר משה כיצד אעשה אברור מכל שבט ושבט ששה נמצאו שנים יתרים, אברור חמשה חמשה נמצאו י' חסרים, אברור ה' משבט זה וששה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה ברר ששה ששה והביא ע"ב פתקין, על ע' כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם, כל מי שעלה בידו זקן אמר ליה כבר קדשך המקום ומי שעלה בידו חלק אמר ליה המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך. רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו, כשא"ל הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה, א"ל הקב"ה הואיל ומעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם [ומה גדולה הוסיף להם] שכל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו שנאמר ויתנבאו ולא יספו והן נתנבאו ולא פסקו שנאמר מתנבאים עדיין מתנבאים והולכין, ומה נבואה נתנבאו אמרו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו היו מתנבאין עלי שליו עלי שליו. רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין שנאמר כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים וגו' בימים ההם שנים, אל תקרי שנים אלא שנים ואלו הן שני נביאים שנתנבאו בפרק אחד [נבואה אחת] ואיזה הם הוי אומר אלדד ומידד. בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דכתיב אדוני משה כלאם, אלא למאן דאמר הנך תרתי מאי אדוני משה כלאם, דלאו אורח ארעא דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה בפני רבו. בשלמא למאן דאמר הנך תרתי היינו דכתיב ומי יתן כל עם ה' נביאים, אלא למאן דאמר משה מת מינח הוה ניחא ליה, לא סיימוה קמיה. כלאם במה, א"ל הטל עליהם צרכי צבור והן כלין מאליהן: אלדד ומידד מי היו, אלדד זה אלידד בן כסלון, מידד זה קמואל בן שפטן, ולפי שמעטו את עצמן ואמרו אין אנו כדאים להיות במנין הזקנים נמצאו יתרים על הזקנים בחמשה דברים. הזקנים לא נתנבאו אלא למחר שנאמר ואל העם תאמר, והם נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף מ' שנה, הזקנים לא נתפרשו שמותן ואלו נתפרשו שמותן, הזקנים פסקה נבואתן שהיתה משל משה שכן הכתוב אומר ואצלתי מן הרוח אשר עליך, אבל אלו היתה נבואתן משל הקב"ה שנאמר ותנח עליהם הרוח, הזקנים לא נכנסו לארץ ואלו נכנסו לארץ. והמה בכתובים אין פוחתין ביריעה פחות מג' דפין ולא מוסיפין על שמונה, אבל בשיטין נתנו מהם טעם במסעות מ"ב וברבבות ישראל ס' ובזקנים ע"ב ובתוכחות שבמשנה תורה צ"ח הכל לפי הכתב. במסעות כתיב ויכתוב משה את מוצאיהם. ברבבות ישראל כתב לך וסמיך ליה ואת ישראל, מאי ישראל, ס' רבוא. בזקנים אספה לי שבעים איש וישארו שני אנשים והמה בכתובים. בתוכחות צ"ח אם לא תשמור לעשות וגו' הכתובים וגו':
וירץ הנער. יש אומרים זה יהושע כענין שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער. (דבר אחר:) וירץ הנער זה גרשם בן משה. רבי שמעון אומר הרי הוא אומר ויען יהושע בן נון הא לא היה ראשון יהושע. אדוני משה כלאם אמר לו רבוני כלאם מן העולם לבני אדם שבשרוני בשורה רעה זו (כתוב ברמז רס"ד). (דבר אחר:) אסרם בזיקים ובקולרות כמו שנאמר ונתתם אותו אל בית הכלא. ויאמר לו משה המקנא אתה לי אמר לו יהושע בך אני מקנא ולואי אתה כיוצא בי ולואי כל ישראל כיוצא בך מי יתן כל עם ה' נביאים. ויאסף משה מלמד שלא הביא המקום עליהם פורענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה. א"ר לוי כל דמותיב מלה קמי רביה אזיל לשאול בלא ולד שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה וכתיב נון בנו יהושע בנו. ופליגא דרבי אבא בר כהנא דאמר לא נענש יהושע אלא על שבטל ישראל לילה אחד מפריה ורביה אמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' (כדכתוב ביהושע). מנין שחייב אדם בכבוד רבו ככבוד שמים שנאמר ויען יהושע בן נון וגו' אדוני משה כלאם, כשם שהמקום כלאם אף אתה רבוני כלאם. ומי יתן כל עם ה' נביאים, ב' פעמים כתוב בספר תהלים מי יתן מציון אחד בספר א' ואחד בספר ב', ולמה, א"ר לוי הרב אמר כתוב אחד והתלמיד אמר כתוב אחד. הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה להם והתלמיד אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים, ולא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעוה"ז, אבל לעוה"ב מתקיימין שניהם, דברי הרב מנין שנאמר ונתתי לכם לב חדש. דברי התלמיד מנין שנאמר אשפוך את רוחי על כל בשר:
ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים. כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקב"ה לבניו, באברהם כתיב ואל הבקר רץ אברהם וכתיב ויגז שלוים וכו' (כדכתוב בפ' וירא). ויגז שלוים מלמד שהיתה פורחת כגיזים האלו של צמר. ויגז שלוים מן הים יש אומרים הרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה. ויטש על המחנה כדרך יום כה כלפי צפון, וכדרך יום כה כלפי דרום. רבי שמעון אומר כדרך יום כה מלמעלן וכדרך יום כה מלמטן. וכאמתים על פני הארץ מלמד שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ שתי אמות כדי שלא יהו מצטערין עליהן בשעת לקיטתן. כתיב שליו וקרי סליו, צדיקים אוכלין אותו בשלוה ורשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין. ד' מיני שליו הן וכו' (כתוב ברמז ר"ס):
וישטחו להם שטוח. אל תקרי וישטחו אלא וישחטו מלמד שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד לישראל דבר שטעון שחיטה. א"ר וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף. ותניא וזבחת כאשר צויתיך. מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, אלא מה תלמוד לומר שטוח מלמד שירד משמים לישראל משטיחין משטיחין:
הבשר עודנו בין שניהם. וכתיב עד חדש ימים, הא כיצד בינונים נידונין לאלתר ורשעים מצטערים והולכים עד חדש ימים:
ויקם העם וגו' הממעיט. אל תהי קורא הממעיט אלא הממועט העצלים הסומין וקטעין והחגרין שבהן כנסו מאה כור. יכול כשם שכנסו הימנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה, ת"ל הבשר עודנו בין שניהם וגו' כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאה כענין שנאמר לא זרו מתאות וגו' ואף אלהים עלה בהם וגו'. ואף ה' חרה בעם מלמד שלא הביא עליהם המקום מכה קשה כיוצא בה מיום שיצאו ישראל ממצרים:
ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה. יכול כך היה שמו מקודם, תלמוד לומר כי שם קברו את העם המתאוים, על מה שאירע נקרא ולא היה שמו מקודם. מקברות התאוה וגו' הרי זו היתה בשעה שנצטרעה מרים: