ליקוטי מוהר"ן/ב/כח
|
< הקודם · הבא > |
דע, שיש חלוקים בין התורות, כי יש תורה שלא נתנה אפלו לדרש, ויש תורה שנתנה לדרש ולא נתנה לכתב. ויש שנתנה לכתב, וכמו שמצינו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (גטין ס:): 'דברים שבעל פה - אי אתה רשאי לאמרם בכתב' וכו'. ומי שיודע להבחין ולהכיר בין התורות, איזהו נתנה לכתב, ואיזהו לא נתנה לכתב - הוא יכול להכיר את איש ישראלי בין האמות, ואפלו אם אחד מישראל עומד בין כמה אמות, יכול להכירו. וסוד זה מרמז בפסוק (הושע ח): "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (ילקוט שם). הינו כשכותבין רבי תורתי, הינו רב יותר מהראוי, דהינו שכותבין מה שלא נתן לכתב כנ"ל, אזי "כמו זר נחשבו", הינו שאין יוכל להכיר את הישראל, וכמו זר נחשב אצלו, שנדמה לו לזר ולנכרי, וכן להפך, שיוכל לטעות על הנכרי שהוא ישראל כנ"ל. כי עקר ההבדל שבין ישראל לאמות הוא בבחינת מה שלא נתן לכתב, בחינת תורה שבעל פה. כמו דאיתא (עין מ"ר תשא פ' מז הובא בתוספות גיטין ס: ד"ה אתמוה וע' ירושלמי פאה פ"ב), 'שבשביל זה נתנה תורה שבעל פה, מחמת שצפה שיהיו ישראל בגלות, ויעתיקו האמות לעצמן תורה שבכתב, על כן נתן לנו תורה שבעל פה, שזה אינם יכולים להעתיק, מחמת שהוא בעל פה'. נמצא שעקר ההבדל והיתרון של ישראל על האמות הוא בבחינת תורה שבעל פה, שלא נתן לכתב. ויש בכל אחד ואחד מישראל חלק מבחינת תורה שבעל פה, שלא נתן לכתב. ועל כן מי שמכיר בין התורות שנתנו לכתב ושלא נתנו לכתב, הוא יכול להכיר בין ישראל לאמות, כי זה עקר הבדלם כנ"ל: