חתם סופר/שבועות/לז/א

חתם סופר שבועות לז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו. רש"י כתב דבשבועת העדות לא משכחת ליה דה"ל התראת ספק ומהרי"ן לב הקשה דמשכחת ליה שהעדים המתרים ראו ג"כ העדות. ונלפע"ד כוונתו דמשכחת ליה לפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"מ דשבועה חוץ לב"ד בעי וכפירה בב"ד בין מפי עצמו בין מפי אחרים בשבועות העדות אם כן איכא בשעה שנשבע חוץ לב"ד התרו בו עדים שראו ג"כ ההלואה ואחר כך כשכפרו בב"ד להתחייב קרבן עי"ז לא היו העדים האחרים כאן ונמצא דה"ל כפירת ממון כיון שאין כאן עדים זולתם. כל זה כתבתי להציל המהר"י בן לב מקו' המהרש"א דלא לשוויה טועה כל כך. מיהו מ"מ איכא למימר דבהא לא איבעיא לן דלקי כיון דנתחייב חוץ לב"ד תו לא פקע מיניה כששנה באולתו לכפור ג"כ וע"כ לא איבעיא לן אלא כשהשבועה והכפירה היה במעמד אחד ושפיר דחה המהרש"א. ומה שהקשה המהרש"א מפקדון לק"מ דע"כ ליכא לפלוגי אלא בשבועת העדות דכשאין העדים בפנינו איכא למיחש דמייתי עדים משא"כ כשהן בפנינו כיון דסוף סוף ילך לב"ד עם בע"ד מה לי אלו השני עדים או ב' אחרים ולא מקרי כפירת ממון משא"כ בפקדון אפי' כשהעדים עומדים אצלו מ"מ ה"ל כפירת ממון דהיה לו להודות ולשלם מיד מבלי שיצטרך לדינא ודיינא ולחקירת עדים ופשוט הוא זה ובזה ניחא לקמן דמסייעא והשתא מנ"ל לסייעא דלמא ברייתא איירי כשהעדים בפנינו דומיא בשטר שהוא בידו מסתמא ואשמועינן רבה אפי' כשאינו בפנינו אלא ע"כ בפקדון אין לחלק ודו"ק:

גם מה שהקשה המהרש"ל דמשכחת ליה בקרובים שפיר הקשה וכוונתו קרובים עם הבע"ד ומ"מ כשרים להתרות ולהלקות העדים וזהו ברור:

ואולי כוונת רש"י דה"ל התראת ספק ששכחו מה שראו אז וע"ז הקשו תוס' דלהם לא הוה ספק שיודעים שלא שכחו ומסקו תוס' דמ"מ א"א להלקותם עד שיודו שלא שכחו וה"ל מפי עצמם:

דחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן כו' רש"י ותוספות נדחקו דמצינו עוד בשפחה חרופה ונזיר טמא ושבועת העדות. הנה לפמ"ש תוס' בחולין ס"ד ע"ב משמע דבר שלא נמצא בתורה רק ג' פעמים הוה חידוש וה"נ לא נמצא אשם במזיד כ"א ג' פעמים נזיר ושבועת הפקדון ושפחה חרופה אבל עדות חטאת מייתי:

ועוד נ"ל דהנהו תרי נמי מלתא אחריתי אית בהו שמביאין קרבן אחד על כמה עבירות כדאיתא התם במתני' דכריתות משא"כ שבועות הפקדון דחייב על כל אחד ואחד:

תנינא כו' מכות אין קרבן לא ור"ח גרס מכות וקרבן ומאי חומרא דהתם חדא והכא תרתי. עי' בחי' רשב"א ולדבריו ניחא לן מה דמקשין לפי סברת המקשה מדוע לא הקשה בלא"ה אהדדי דהכא משמע מכות אין ומברייתא דלא אם אמרת בנזיר טמא משמע ליה קרבן ולא מלקות והא"ש דהוה ס"ל להמקשן דכל זמן דלא ידעינן בנזיר גופא דאיכא קרבן במזיד ודאי ליכא בפקדון כ"א קרבן גרידא דומיא דשבועת העדות והבא על שפחה חרופה דבתרווייהו איכא קרבן ולא מלקות וברייתא דלקמן איירי קודם דידעינן דאיכא קרבן בנזיר טמא כמ"ש תוס' לקמן גירסת ספרים והך ברייתא דהכא איירי לקושטא דמלתא דאיכא בנזיר קרבן ומלקות ילפינן פקדון מנזיר לתרווייהו דהכי עדיף כמ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה מלקא כו' ועי' מ"ש מוז"ה במהרשש"ך:

והנה יהיה נלפע"ד דלמסקנא דמסקינן דקרבן דנזיר טמא להכשיר בא ולא לכפר ליכא למילף מניה כ"א מלקות ומספקא לן אי ניליף מנזיר ושפחה חרופה עצמה דבמלקות בלא קרבן או משבועת העדות ובועלה של שפחה חרופה דבקרבן בלא מלקות. אך הרמב"ם פ"ז מהל' שבועות הלכה ח' פסק דמביא אשמו ואינו לוקה וכ' הלח"מ דאיבעיא דקרבן נפשוט מברייתא דלא אמרת כו' ע"ש. ולפי הנ"ל לא נפשט מידי ודו"ק:

פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפין. עי' ברי"ף שהביא לשון הירושלמי אר"י הדא אמרה שנים שלווים מאחד אע"פ שלא כ' אחראין וערבאין נעשין אחראין וערבאין זה לזה עי"ש ועי' הפי' בר"ן ורא"ש והדברים ארוכים נלאתי להעתיקם עי' הכל היטב במקומו ובחו"מ סימן ע"ז:

והנה הרמב"ם פסק בפכ"ה מהל' מלוה ולוה כהירושלמי דנעשין ערבאין ואחראין זה לזה ובפרק ח' מהלכות שבועות הלכה י"ב פסק דנשבע לאחד מן השותפין חייב בקרבן שבועה ובכל הפוסקים משמע דהנך דינין תליין אהדדי דמשו"ה פשיטא להירושלמי דב' לווים נעשים ערבאין זה לזה משום שדרשינן פרט לנשבע לאחד מהשותפין תו קשי' לי דמשמע בהרא"ש והר"ן דבב' מלווים אינו יכול לתבוע אפי' חלקו שלא בפני חבירו דעי"ז תליין הני דינין אהדדי. ואלו הרמב"ם בפ' ג' מהל' שלוחין ושותפין כ' להדיא שאמר לו או טול חלקיך או הבא הרשאה משמע דחלקו מצי לתבוע. וצע"ג בב"י סימן ע"ז שהביא מדברי הטור שם שכתב סעיף י' דליטול חלקו אין שומטין לו כ' הב"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם בפרק ג' מהל' שלוחין ולא הרגיש דפליגי:

ופסק הרמב"ם יש לישב כך לפמ"ש הש"ך שם סק"ב דדוקא בשני לווים בשטר נעשו אחראין ולא בעל פה דאיכא למימר דה"ה בשני מלוין דוקא בשטר אחד דהרי בחדא מחתא מחתינהו הירושלמי והרמב"ם בפרק ח' מהל' שבועות ובפרק ג' מהל' שלוחין ושותפין בלא שטר איירי ולק"מ. וכן משמע להדיא מלשון הרשב"א שהביא ב"י סימן ע"ד מחודש ה' ע"ש:

ואין להקשות איך מצי איירי הברייתא דשני מלווין בשטר דאם כן מאי אריא בכחש לאחד מן השותפין אפי' לשתיהם נמי פטור משום דאיכא שטרא כדאמר בסיפא פרט לעדים ולשטר י"ל דסתם ירושלמי ר' יוחנן דמוחק בירושלמי עדים אמר ר' יוחנן לית כאן עדים ולא פטר אלא בשטר והיינו מטעמא דתלמודא דילן דה"ל שיעבוד קרקעות וא"כ רישא איירי בשטר ומחל השיעבוד. וסיפא בלא מחל כמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה ואין מביאין כו' ובזה מיושב קו' ר' אפרים שהביא הרא"ש לדחות הירושלמי מהלכתא מדלא אשכח לרבה מכחש באחד מן השותפין דאמרי ליה מתרוינן יזפת ולא מוקי ליה כהירושלמי והא"ש רבה לטעמיה לא מצי מוקי ליה כהירושלמי דלדידיה פטור בשטר אפי' נמחל שיעבודו משום דה"ל כפירת דברים ואם כן ממ"נ אי איירי רישא בלא שטר לית כאן דינא דשני מלווין ואי בשטר אפי' מכחש בשניהם פטור:

אמנם אחר העיון זהו שיבוש מכמה טעמים חדא דטעמא דבעי שטר דוקא כ' הש"ך משום דבלא"ה אמרינן כל אחד לוה לעצמו וזוזי כמאן דפליגי דמי ומפני זה כתבתי' בגליון ש"ע שלי דגם הרמ"א לא כתב אלא בפקדון בהפקיד לשנים שאז אין לחלק בין בע"פ לשטר דלא שייך כמאן דפליגי דמי וכן מורה לשונו ע"ש וחזר ממ"ש בד"מ כשם שחזר המחבר ממ"ש בב"י ודלא כסמ"ע ואם כן בשותפין ידועין בשותפות אין צריך שטר וכן מורה לשון הרמב"ם בפכ"ה מהל' מלוה ולוה הנ"ל שנים שלוו בשטר אחד כו' וכן שותפין שלוה אחד מהן כו' משמע דלא בעי שטר וא"כ הירושלמי דמיירי ג"כ פרט לאחד מן השותפין וכן מיירי ש"ס דילן וכן הרמב"ם פרק ח' מהל' שבועות ופרק ג' מהל' שלוחין הכל בשותפין איירי להדיא ולא צריכין שטר וליתא לכל מ"ש לעיל. גם מ"ש טעמיה דשטר משום שיעבוד קרקעות לא משמע כן במסקנא דמשני אקושיית שטר נמי מרכס משני דעדים עבדי דשכחי מה שראו ע"ש משמע דליתא כרב הונא בריה דר' יהושע:

והנה בישוב ק' הר"ר אפרים הנ"ל היה אפשר לומר כך דלפי הבנת הרמב"ן בפי' הירושלמי הביאו הר"ן והרא"ש. מבואר דשנים שלוו מא' ונעשו ערבאין זה לזה כשנשבע א' וכפר חייב קרבן שבועה אפי' כששניהם לוו פרוטה א' ע"ש ונלפע"ד דזהו דוקא הירושלמי דס"ל דר' יוחנן דכופר בממון שיש עליו עדים חייב ומוחק עדים מהברייתא דחיישינן דילמא מייתא עדים או ישכחו מה שראו הה"נ חייב הך לוה דאע"ג דאיכא אידך מ"מ חיישינן שמא ימות ויצטרך לשבע להיתומים או ישתדף נכסיו וכה"ג משא"כ לרבה נהי דמצי סבר בעיקר הדין דנעשים ערבאין ואחראין אבל מ"מ בהא ודאי פליג דאין חייב הלוה דמצי למימר מה הפסדתיך זיל וגבה מאידך:

והשתא היה קשה לרבה אי איירי רישא דברייתא בשני מלווין ונשבע לאחד שלא בפני חבירו אם כן אדנקט בסיפא עדים ושטר דפטור מטעם דלא כפר ליה מידי שיש לו עדים לינקט שני לווין ונשבע אחד שלא בפני חבירו דפטור מה"ט גופא דהניח אידך לגבות ממנו והוה בגוונא דרישא ב' מלווין וב' לווין אלא ע"כ דלא איירי אלא זה בפני זה ומודה באחד ומכחש באחר ומתורץ קו' רבינו אפרים דרבה לשיטתו לא הו"מ לאוקמי כהירושלמי:

מיהו זהו דוקא להפוסקים דס"ל דאם מחל החוב לאחד מהלווין נמחל גם להשני וזהו שיטת הרא"ש וסייעתו משא"כ לאידך פוסקים מ"מ מחייב גם לרבה דמצי למימר מחלתי לחבירך שיעבודו ואתה הפסדתני ממון עי' פלוגתא זו היטב בטור שו"ע סימן ע"ז ס"ז ח':

אבל פסק הרמב"ם דלעיל לא נתיישב עדיין. ולולי דמסתפינא היה אמינא פי' הירושלמי בשינוי קצת מכוונת הרמב"ן ז"ל וז"ל הירושלמי:

וכחש בעמתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר אמר ר"י הדא אמרה שנים שלוו מאחד אף ע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה נעשו אחראין וערבאין. ולא עבדין כן שנים שהפקידו כאחד ובקש האחד ליטול שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב עכ"ל לענינינו ועי' פי' הרמב"ן בר"ן ורא"ש ומה שפי' ולא עבדין כן שאין המנהג כן הוא דוחק גם אין שומעין גרס אין בחירק הוא דוחק וגם וי"ו העיטוף דויעשה ככופר בחלקו אין לו שחר. לכן נלפע"ד לפרש כן לכשיצא וידויו בשבועה שהודאתו יצא ע"י שבועה שא"א לו להודות על הממון להאחר ויעמוד בשבועתו לאמור לא נתחייבתי כלל וכן בעדים ושטר אפשר לשלם הממון והוא עומד בשבועתו אבל מה אעשה שעדי שקרים או שטר מזויף הוציאו ממוני ממני בע"כ. אמר ר' יוסי הדא אמרה ב' שלוו מא' אף ע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה פי' מדלא ממעט נמי אחד מב' לווין שנשבע דפטור נמי משום שאפשר שיעמוד בשבועתו ואידך ישלם ש"מ דאפי' בדלא כתב נעשים אחראין וערבאין ויכול לגבות ממי שירצה ויאמר ממך אני רוצה לגבות וחייב זה קרבן שבועה כדמסיק ירושלמי באמת להלן אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב והביאו הפוסקים ומ"ש דיכול לגבות ממי שירצה דהוא דעת הרא"ש. והטור לפי גירסתו ברמב"ם. והב"י כתב שבעל התרומות גרס כגי' שלפנינו ואפ"ה כ"כ ע"ש הרמב"ם. ומסיים הירושלמי ולא עבדין כן שנים שהפקידו כאחד ובקש האחד ליטול את שלו אין שומעין לו פי' בשני מלווין אין הדין כן אלא אם לא כתבו בהדיא שכל אחד הוא בעל בפני עצמו אינו יכול ליתן לו חלקו שלא בפני חבירו אע"ג דבשני לווין מוכח דאפי' בדלא כתב כל אחד בפני עצמו הוה בע"ד וחייב לשלם הכל וחייב נמי קרבן שבועה דלהכי לא ממעט ליה מ"מ בב' מלווין אין הדין כן אם לא כ' כן בהדיא וע"ז מקשה הירושלמי ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב מ"מ הוא נגד השכל נהי דבשני לווין כל אחד הוה בע"ד של כל החוב משא"כ בשני מלווין שאינו יכול (לכופו) לפרוע לו כל החוב מ"מ אחלקו יכול לכופו ואי כפר בו לחייב ולא נמצא תי' אקושיא זו בירושלמי וזהו קושית רבה בשמעתין אלימא דאודי ליה אפלגא דידיה האיכא כפירה דאידך ולא בעי לאוקמא כהירושל' מפני קו' הירושלמי הנ"ל בעצמו ומוקי לה בגווני אחרינא ולכן פסק הרמב"ם בה' שבועות דחייב קרבן שבועה לאחד השותפין וכן בפרק ג' דה' שלוחין פסק דחייב לפרוע להשותף חלקו עכ"פ ומ"מ דינו של ר' יוסי אמת דב' שלוו נעשים ערבאין זה לזה מדלא ממעט בברייתא שנים שלוו ש"מ דחייב באמת קרבן שבועה משום שיכול לתבוע לכל איזה מהם שירצה וא"ש פסק הרמב"ם בלי פקפוק:

ודע דצל"ע טיבא לפמ"ש הרמ"א ז"ל בהג"ה סי' ע"ז ס"ט בשם תשובת רשב"א דאם מת המלוה יכול ליתן לאחד מבניו חלקו המגיע בלי דעת השני והש"ך שם ס"ק כ"ה רצה לדקדק כן מלשון הר"ן והרא"ש אם כן אמאי נדחקו כ"כ בישוב ק' הר' אפרים הנ"ל עי' ברא"ש ור"ן ולא תי' בקיצור דהירושלמי מיירי להדיא רק משותפין דשם פטור כשכחש לאחד מהם ורבה מדייק להדיא מאחים האי לאחד מהאחים ה"ד ובאחים ודאי חייב וצ"ע גדול לפע"ד:

זדון עדים לא זדון עצמו הקשה המהרש"א אם כן דזדון עדים קאמר וזהו א"א דאיך ידעו שיודעים לו עדות ולק"מ דבמתני' דשבועות העדות נקט ומה חייב על זדון השבועה וזדון השבועה שפיר משכחת בעדים כגון שהוא מודה שיודע לו עדות אלא שרוצה להכחיש שהיה יודע אז שהשבועה אסורה יכולין עדים להכחישו הרי דברנו עמך באותה השבועה מדין קרבן השבועה ולק"מ:

והטעם דנקט במתני' דשבועות העדות חייב על זדון השבועה והכא נקט סתם ומה חייב על זדונה היינו טעמא דכל המסכת מדברת משבועת בטוי והיינו זדון הבטוי שיודע שאכל או לא אכל ואפ"ה נשבע דאל"ה לא הוה אדם בשבועה. ושגגת שבועה ומייתי קרבן עולה ויורד ובשבועת העדות יצא לדון בדבר החדש דחייב נמי על זדון השבועה לכן שאל מהו חייב על זדון השבועה אבל שגגת השבועה עם זדון העדות פשיטא דבשבועות בטוי קאי בעולה ויורד. אבל בשבועת הפקדון דהכל מחודש דמייתי אשם לכן שאל סתם מהו חייב על זדונה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף