חתם סופר/נדרים/מה/ב

חתם סופר נדרים מה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השותפין וכו'. כל מה ששייך לדיני ברירה מבואר בקונטרס בפ"ע בעזה"י ופה ארשום קצת דלכאורה דברי הר"ן בברירה זו מבוארים במתני' ג' פ"ה דביצה כלים המיוחדים וכו' ושאינם מיוחדים וכו' ע"ש. וע"ש בתי"ט משנה ה' ד"ה בור של יחיד וכו' בסופו ושאני ממתני' ג' וכו' ע"ש שלכאורה הוא היפך מסברת הר"ן אבל כד מעיינת לק"מ דהתם למ"ד יש ברירה עדיפא מילוי מים משותפות כלים. דבמים נאמר הוברר למפרע בין השמשות שהיה של זה הממלא וקנה שביתתו. משא"כ בכלים שכל שעה ושעה הוא לאח אחר ואע"ג דהוברר למפרע שכבר בין השמשות היה ראוי שישמש זה בשעה פלונית וזה בשעה פלונית מ"מ איך אפשר שיקנה שביתה לכמה בני אדם לכמה רוחות. ודברי תי"ט עיי"ש. ור"ן בשמעתין מיירי אי אמרינן אין ברירה אזי בחצר שאין בו דין חלוקה וה"ה בכלים וספרים כי האי גווני י"ל ברירה על כל שעה ושעה לענין נדר אבל לא לענין תחומין מטעם הנ"ל. ואמנם בתוס' לקמן (מח ע"א) ד"ה רחבה וכו' משמע דאי יש ברירה יש להעדיף סברת מילוי מים מהילוך בחצר ובה"כ אפילו בנדר שאינו עירובי תחומין ע"ש ועיין מש"כ בתוס' ישנים בביצה (לב ע"ב) ד"ה והתנן וכו' ומיירי בעיקר קושית תי"ט שם על שיטת הטור ורש"י והניח בצ"ע. י"ל ולחלק בין שותפים דמשנה ג' שאפילו אלפים משותפים א' יכול לעכב על כולן ואין הולכים אחר הרוב. משא"כ משנה ה' שם שותפות בני העיר לעולם כופין היחידים להיות אחרי רבים. וכיון שרבים אינם רוצים ללכת ולקנות שביתה לאותו הרוח אין היחיד יכול לאסור עליהם. ולא שום אחד מהם על חברו כ"א כרגלי כולם והחלוק קל להבין:

והנה לכאורה שיטת הר"ן צ"ע בביצה (לט ע"ב) הנ"ל לרחוץ בבור ב"נ וקשה הא לרחוץ הו"ל כאין בו דין חלוקה. בשלמא הא דמס' ב"ק דמדמה בור לחצר שאין בו דין חלוקה. היינו להשתמש בבור כדרך שמשתמשים בחצר ולזה לראב"י יש ברירה אך למלאות מים אין ברירה דאי דמר לאו דמר אבל בביצה דקאי לסברא דיש ברירה אפילו למלאות מים א"כ אמאי בלרחוץ אין ברירה. וכמדומה לי שכבר הקשה כיוצא בזה בשער המלך. ולכאורה יש לחדש סברא ולומר נהי דתשמיש שאר תשמישים בבור מותר מטעם הר"ן דברירה כי האי עדיפא. אבל לרחוץ במימיו גריעי משום דעכ"פ סוף סוף עתידים לשאוב מים ויבורר חלקו של כל אחד למפרע. נמצא איגלי מילתא למפרע שזה רחץ במימיו של זה. ואמנם לפ"ז יש לעיין דגם בחצר שיש בו דין חלוקה קודם חלוקה איכא חששא זו שבסוף יחלוקו ויבורר חלקו ונמצא דרך ברגליו על חלק המבורר למפרע שהיה של חברו:

והנה עיין לקמן (מח ע"א) כתב הר"ן ויש לתמוה על הרמב"ם וכו' והלח"מ וט"ז נדחקים בישובו ע"ש. והנה יש לומר לשיטת הר"ן הנ"ל דבאין בו דין חלוקה עיקרו כבר נתברר דבודאי יהיה לשניהם ואין אנו מסופקים שמא לא יזכה בה וכו' עיין בבירור דבריו וצ"ל אע"ג דאפשר שימכור או יוריש ויתן חלקו לאחר ולא יהיה לו. ז"א דמה לי הוא מה לי באי כחו. נהי לענין איסור נדרים יש הפרש אבל לענין גוף חלק הממון אין אנו מסופקים שיהיה שעה אחת שלא יהיה או שלו או לבאי כחו וכסברת הר"ן וליכא ספיקא אלא באיזה שעה ישמש זה וברירה כ"ש כזה אמרי' יש ברירה. וקשיא לי תינח חצר של שותפים שא"א שלא יהיה חלקו או לו או לבאי כחו. אך בה"כ וכל דבר של בני העיר אם יסע מן העיר יפסיד חלקו בבה"כ ואין נותנים לו מחיר חלקו וכן אם ימות או יחיה אין תוספת וגרעון ליורשיו בזה א"כ יבוא שעה שלא יהיה לו חלק כלל. ולא הוברר מתחלה שיהיה לו חלק בשעה זו. וכשיגיע השעה ויכנס לבה"כ ה"ל זה ברירה גמורה כמו שארי ברורות וא"כ איך קאמר בשמעתין בה"כ כחצר שאין בו דין חלוקה דמי וצ"ע לכאורה. ע"כ נלע"ד דמש"ה הוה ס"ל לרמב"ם בפי' הש"ס דפשיטא להו לאמוראי דרבנן וראב"י לא פליגי בפלוגתא דברירה בעלמא דלא הוזכרו פלוגתתם בשום מקום. אלא בהס"ד דרבה דבאין בו דין חלוקה כ"ע מודים אין לומר משום סברת הר"ן דה"ל ברירה קטנה אבל בברירה גדולה כיש בו דין חלוקה פליגי דבמאי פליגי דבברירה לא פליגי הני תנאי וסברת הר"ן בזה דחוקה דראב"י ס"ל דקודם חלוקה ה"ל כחצר שאין בו דין חלוקה הוא דחוק מאד. ע"כ לפי אותה הסברא צ"ל לכ"ע יש ברירה בכל התורה. אלא הכא ביש בו דין חלוקה ס"ל לרבנן כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה וכפי' הרא"ש דלא כהר"ן ומש"ה פריך מבה"כ דלענין זה בה"כ כאין בו דין חלוקה דמי דא"א בענין אחר דבשלמא יש בו דין חלוקה אומרים לו למה תלך בחצר על סמך ברירה הרי תכוף חברך בדין לחלוק עמך ותכנס בהיתר גמור. אבל בה"כ אע"ג שיש תקנה כשחברו כותב חלקו לנשיא מ"מ הנאסר אינו יכול לכופו על כך ועל כרחך נסמוך אברירה ושפיר פריך ש"ס ודלא כתי"ט במשנה ה' ד"ה בהכ"נ ע"ש. ואמנם כדמסיק דביש בו דין חלוקה לכ"ע אסור ובאין בו דין חלוקה פליגי וכבר כתבנו דלא עלה על דעת האמוראים דפליגי בברירה דעלמא. ע"כ צ"ל בהיפוך דלכ"ע בעלמא אין ברירה מן הדין. ורק בברירה קטנה דאין בה דין חלוקה פליגי ובסברת הר"ן ובהכ"נ דומה ליש בו דין חלוקה מטעם שכתבתי שהרי אם היה מת או נוסע מן העיר לא היה לו שוב עוד חלק בבהכ"נ. ומיושב פסק הרמב"ם אך הרא"ש והטור לא משמע לי דעלה על דעתם סברת הר"ן בברירה:

ודע דנלע"ד נהי שכתבתי לעיל דלא כתי"ט דלא שייך לומר אפשר בכתיבת חלקו לנשיא משום דאינו יכול לכופו מש"ה למ"ד יש ברירה מותר לכנס לבה"כ בלי כתיבת חלקו לנשיא מ"מ עצה טובה איכא שיפייס חברו ויכתוב חלקו לנשיא ומכ"ש היכא ששניהם מודרים זה מזה שכל אחד יכתוב כדי שגם חברו יכתוב ולא יצטרכו להכניס עצמם בדיני ברירה ובזה מיושב מה שעוררני תלמיד ותיק אחד כיון דמתני' דבה"כ אתיא כמ"ד אין ברירה ורבי יהודה לא פליג אלא שיכתוב חלקו להדיוט איך מבואר במתני' דלית ליה לר' יהודה ברירה ובעירובין ובסוכה ובדוכתי טובא מייתי ש"ס פלוגתת תנא דבי איו ותנא דמתניתין אליבא דר' יהודה ולא אישתמיט בשום מקום לאתויי ר"י דמשנתנו ולמ"ש תוס' ד"ה רחבה וכו' י"ל גם זה ולהנ"ל ניחא דר' יהודה לא קאמר ברירה מידי אלא דינא קאמר דאין צריך לזכות. ונפקא מיניה למי שרוצה לעשות על צד היותר טוב ולא לסמוך אברירה:

ובהכי מתיישב נמי מה שצל"ע אמאי לא בטיל חלק האוסר ברוב חלקי בני העיר שיש בכל דריסת רגל חלק לכל בני העיר. אע"ג דממון חברו לא בטיל מ"מ האיסור שגורם ממנו בטיל כדמוכח בביצה (ל"ג ע"ב) בסוגיא דמים ומלח. אע"ג דנדרים הוה דשיל"מ כבר השריש המרדכי דבר שלא ניכר מעולם לית ביה משום דשיל"מ כמבואר בש"ע י"ד סי' ק"ב מיהו בקרקע מרחץ ובה"כ נ"ל מחובר לא בטיל כדאי' בגטין נ"ד ע"ב ברש"י ד"ה הרי זה לא ילקט וכו' ע"ש אבל מספרים קשה. וצ"ל כיון דאפשר לפייס חברו לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אביטול נהי אי הוה קיי"ל יש ברירה הוה סמכינן אברירה כיון שאין בידו לכוף חברו לכתוב חלקו לנשיא. אבל למאי דאין ברירה ואית כאן איסור בודאי אלא שבטל לא נסמוך אביטול היכא שאפשר לפייסו לכתוב חלקו לנשיא:

ואפשר עוד לומר דוקא בשניהם מודרים זה מזה מודה דנקל לפייס כל אחד חברו שיכתוב לנשיא שהרי שניהם במבוכה הא דלא בטיל אבל בנכסי עליך חרם דקשה לפייס את מי ששונאו ומדירו בהנאה אה"נ דסמכינן אביטול. והכי דייקא לישנא דמתני' ושניהם מותרים וכו' ואסורים וכו' משמע אשניהם מודרים זה מזה קאי ולא ארישא נכסי עליך חרם. וכן יש להבין בלשון פי' הרא"ש למעיין שם. ומיהו היינו בספרים אבל בקרקע מחובר בלא"ה לא שייך ביטול ואסור אפילו בנכסי עליך חרם. ועדיין צ"ע בכל הנ"ל:

והנה בענין אי כשוכר בית יכול להקדישו לזמן שכירותו עיין תוספתא שבמס' ערכין ובתשובתי סי' תשצ"א ושם תמהתי על דברי יש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ד דמייתי ראיה שאין יכול להחרים שדה מקנה שיוצא ביובל. ואדרבה ממקדיש שדה מקנתו אע"פ שסופו לצאת ביובל מוכח איפכא ושם הארכתי. ונ"מ לקדושת בה"כ המושכרים משרי המדינה ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף