שיחה:תנ"ך/ויקרא/כג

פסוק ב

מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם אלה הם מועדי

הקשו בקובץ 'עיון הפרשה': יש לבאר, בשמות הסדרים בששה סדרי משנה, מה טעם נקראו כולם בלשון רבים – 'זרעים', 'נשים', 'נזיקין', 'קדשים', 'טהרות', ואילו 'מועד' נקרא בלשון יחיד, דלא נקרא 'סדר מועדים'.

ונראה שכל המועדים הינם חטיבה אחת, ולכן נקראים בלשון יחיד. ואף מצות שבת קשורה למועדים, וכפי שכתב רש"י על כך שהוזכרה מצוות שבת בתחילת פרשת המועדים, ללמד שכל המשמר את המועדים כאילו שמר את השבת וכו'. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

מועדי ה'

וברש"י: עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים.

ביאור לשון רש"י 'שיהיו ישראל מלומדין בהם' הוא שיהיו מורגלים בהם לעלות לרגל בכל שנה - ולכן מתחשבים בהם ומעברים את השנה בשבילם [וזהו הקשר בין דברי רש"י]. שוב ראיתי כן בשם הלבוש. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ג

ששת ימים תעשה מלאכה וגו'

וברש"י: מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות.

נתקשיתי מהו ענין זה של הקשר בין שמירת וחילול המועדות לשמירת וחילול השבת, והלא כל אחד הוא מצוה לעצמו, ומה הקשר וההשואה ביניהם. ונראה בזה בדרך אפשר [יחד עם גיסי הרב אלעזר צ'ולק שליט"א] שהלא ידוע ההבדל בין חתימת הקידוש בשבת – "מקדש השבת", לבין החתימה במועדים – "מקדש ישראל והזמנים", והוא משום ששבת קביעא וקיימא ואינה תלויה בישראל, ואילו המועדים תלויים בישראל שיקבעו את החודשים והשנים, ולכן קודם מוזכרת בהם קדושת ישראל, שהיא הגורמת לקדושת המועדים.

ואם כן אנשים יכולים לזלזל בקדושת המועדים לעומת קדושת השבת, משום שאת השבת קבע הקב"ה בעצמו כל שבעה ימים, ואילו המועדים יכולים להשתנות, ובפרט בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, שהיו יכולים לשנות את קביעות המועדים על ידי עיבור החודש או השנה לצורך שהיה נראה לחכמים [ולא רק מחמת חישובי המולדות], ואנשים יכלו לזלזל במועדים שאינם קבועים וקיימים ע"י הבורא. ולכן בא כאן הפסוק ללמד שכל המחלל את המועדות – כאילו חילל את השבתות, ומי שמקיים את המועדות – כאילו קיים את השבתות. ובזה ג"כ מובן שרש"י תולה רק את חילול וקיום המועדות בשבת, ולא את חילול וקיום השבת במועדות. משום שהשבת חשובה יותר, דקביעא וקיימא ואינה צריכה חיזוק. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ה

פסח לה'

וברש"י: הקרבת קרבן ששמו 'פסח'.

וכך מוכח, דהא בפסוק הבא קוראים לחג - 'חג המצות' ולא 'חג הפסח'. וכן ששם ישנה תוספת מילה 'חג', וכאן נחסרה מילה זו, משום שאין הכוונה כאן לחג, אלא לקרבן הפסח שמקריבים בי"ד. וכן, שבפסוק זה נכתב "בין הערבים פסח לה'", ולא מצינו חג שחל רק בחלקו של היום. ואם הכוונה היא לקרבן פסח, מובן שפיר, שאת הקרבן מקריבים בשעת בין הערבים של יום י"ד.

שו"ר בביאור דעת רש"י שהוכחתו היא משום דאל"כ יהיה משמע שזמן זה בלבד של יום י"ד בין הערביים קרוי פסח, וזה לא יתכן שהרי נאמר בפס' ו "שבעת ימים תאכל מצות" (מנחת יהודה). אמנם החזקוני כתב שערב יו"ט הראשון והלילה נקראו פסח, על שם שעסוקים בקרבן שנקרא כך, אבל שאר החג מליל ראשון ואילך, נקרא חג המצות, עכ"ל. ונראה שהוא חולק על דברי רש"י הנזכרים. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יג

בלולה בשמן

הנה מבואר בפסוק וברש"י שלכבש זה היתה מנחה בכמות כפולה מהרגיל, ואילו היין היה בשיעור הרגיל. ויש לעיין כמה שמן היה, כפול או כרגיל. וחשבתי שלכאו' השמן היה כפול משום שהוא מתערב עם המנחה והוא חלק ממנה, ודלא כהיין שמתנסך בנפרד. שוב ראיתי בגמ' מנחות פט: שדרשו מהפסוקים לא כן, אלא היה בשיעור הרגיל - וכמו היין. ואם כך יוצא שמנחה זו היתה יבשה וסמיכה כפול ממנחה רגילה.

וראה בזה עוד בדעת זקנים כאן, ז"ל: אמרו רבותינו ז"ל זה חלוק מכל שאר כבשים. דאין לך כבש בתורה שיהא במנחתו יותר מעשרון, אבל מן הנסך אינו חלוק כדכתיב "ונסכו יין רביעית ההין". ולכך אנו מפרשים בתפלת המוסף 'שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש', לפי שמצינו כבש שמנחתו חלוקה שהיא משני עשרונים, אבל מן הנסוך אין אנו אומרים כי אם ויין כנסכו בלבד ואין אנו מפרשים הנסכים לפי שלא מצינו שום כבש חלוק בנסוך היין. ולכך כתיב ונסכו דהכא בה"א, למדרש ונסכה דאכולה מנחה קאי. דאי כתיב ונסכו הוא אמינא דאכל עשרון ועשרון קאי. ולפי הפשט משמע כי אחד משני עשרונים הוי מנחת העומר שהוא עשרון והוא בא עם זה הכבש, והעשרון השני הוא עשרון הראוי למנחתו, ותדע שאין בנסכו כי אם רביעית כמו בשאר נסכים, עכ"ל הדעת זקנים. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק טו

וספרתם לכם וגו' שבע שבתות

כתב האור החיים: אומרו לכם לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל (זוהר ח"ג צז.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, עכ"ל. ומבואר שמצוה זו של ספירת העומר היתה להוציאם מטומאת מצרים עד קבלת התורה. וצריך עיון שהלא בשנה הראשונה לצאתם ממצרים עדיין לא נצטוו בספירת העומר, אלא רק לאחר מתן תורה נצטוו כן לשנה הבאה, וא"כ לא ספרו כן כשיצאו ממצרים וכביאור האוה"ח.

ובשלמא דברי החינוך הידועים (במצוה שו), וז"ל: משרשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העִקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים וכו', ומפני כן, כי היא כל עִקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא, עכ"ל. ובחינוך ניתן לדחוק שכוונתו לכל שנה ושנה שאנו חפצים להגיע למתן תורה, ולא לשנה הראשונה. וזה כעין מה שידוע לבאר בגמ' בשבת קכט: שאסור להקיז דם בערב יו"ט גזירה אטו ערב שבועות, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו. ולכאו' מה זה שייך לכל שנה ושנה, אלא מבואר שבכל שנה חוזרות ההשפעות בחגים (מלשון 'חג' - מסתובב) ומועדים. אך באוה"ח זה יותר דחוק לומר שנתכוין לכך.

ויעוין בר"ן בסוף פסחים בשם המדרש, וז"ל: ובהגדה ג"כ אמרו בשעה שאמר להם משה "תעבדון את האלקים על ההר הזה" אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמישים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן. וזה ודאי דרך מדרש הוא, דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר, אבל מ"מ כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן, עכ"ל. ומבואר בדברי הר"ן שניתן להשתמש עם ההמתנה למתן תורה בשנה הראשונה רק לספירה בזמן הזה מדרבנן, ולא כהאור החיים לביאור המצוה מה"ת, אך יש סמך לעצם דבריו שאכן ספרו גם בשנה הראשונה, ועיין.

שוב מצאתי בפי' הרא"ש עה"ת (שמות יב, לט) [וכעי"ז בחזקוני (שמות יט, א)] שכתב: אמרו ז"ל פסח שיצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, ושבועות בשבת היה, שכן אמרינן פרק רבי עקיבא (שבת פז:) דכולי עלמא סברי דבשבת ניתנה התורה, ועתה בזמן הזה חל שבועות ביום ב' דפסח, וסימן אתב"ש (מובא בטור או"ח סי' תכח), ומאי שנא. ויש לומר דאמרינן התם פרק רבי עקיבא, אייר דההיא שתא מליוה, ונראה שחמישים ואחד יום היה מפסח לעצרת, שעדיין לא נצטוו על ספירת העומר, והפסוק (=דספירת העומר) מדבר מן השנים הבאות שלעולם אייר חסר, עכ"ל. ומבואר בדבריו שאכן בשנה הראשונה לצאתם ממצרים עדיין לא נצטוו על ספירת העומר, וכדברינו. [ובעיקר דבריו שבשנה זו היו נ"א ימים בין פסח לעצרת, יתכן שהדבר קשור לדברי הגמ' שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, ועיין בזה.] הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

ממחרת השבת

וברש"י: ממחרת יום טוב.

ב'עיון הפרשה' הקשו: הנה מצות ספירת העומר היא ממחרת יו"ט ראשון של פסח עד ערב חג השבועות שהם מ"ט יום, כי חג השבועות הוא ביום החמישים, ואז כבר אין סופרים. והקשו מהו הפירוש הפשוט של הפסוק "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום", והרי בחג השבועות כבר אין סופרים, וא"כ היה צ"ל 'עד השבת השביעית תספרו', ולא 'ממחרת'. ואם הכוונה למחרת השבוע השביעי [דשבוע מיקרי שבת], א"כ אין זה כמו הרישא של הפסוק, דברישא הכוונה 'ממחרת השבת' ממחרת יו"ט, וכדפירש"י.

ונראה ליישב שודאי שה'שבת' השניה הכוונה שבוע ולא יו"ט. דאמנם "ממחרת השבת" הראשון - מפרש רש"י על מחרת יו"ט, אך "עד ממחרת השבת השביעית" ודאי אין הכוונה ליו"ט, דהאם זהו יו"ט השביעי? אלא הכוונה לשבע שבועות שסך כולם יוצא למ"ט, ולמחרת - יוצא חמישים יום, ופשוט. שוב ראיתי שכך מפורש ברש"י ד"ה השבת השביעית: כתרגומו שבועתא שביעתא. ובשפ"ח הקצר: כלומר שבוע, דאם רצונו לומר שבת ממש, פעמים לא יהיו חמישים יום אלא ארבעים ושנים יום (דבק טוב). ועוד בא להשמיענו שלא נפרש שהוא יום טוב, וכמו שתרגם (פס' יא ו-טו) "ממחרת השבת" – "מבתר יומא טבא" (רא"ם). וע"ע באבן עזרא וברמב"ן בפס' יא שכתבו כן. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק טז

עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'

וברש"י: עד ממחרת השבת השביעית תספרו - ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום. חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' - ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא.

יש להעיר שבשלמא לפירוש הראשון שמביא רש"י (שאומר עליו "ואומר אני זהו מדרשו"), א"כ נכתב כאן בפסוק מתי הוא יום הקרבת שתי הלחם, שיום זה הוא ג"כ יו"ט, וכפי שכתוב לקמן בפס' כא: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וגו'". אך לפי הפירוש השני – שזהו פשוטו של מקרא כדברי רש"י – א"כ התורה כלל לא כותבת מהו היום של הקרבת שתי הלחם והיו"ט של עצרת. והיה ניתן לטעות שזהו באותו היום של גמר ספירת המ"ט יום – יום קודם לחג השבועות. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

תספרו חמישים יום

כתב החזקוני (וכעי"ז בפי' הרא"ש): וצריך לברך שהרי אין כאן הפסק, אבל גבי (נדה) [זבה] אע"ג דכתיב (לעיל טו, כח) "וספרה לה שבעת ימים", אינה צריכה לברכה, שפעמים שיש הפסק שהיא סותרת הכל והוי ברכה לבטלה, עכ"ל.

וכעין זה איתא בתוספות (כתובות עב.), ז"ל: וספרה לה לעצמה. וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה. וי"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בי"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר, אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות, עכ"ל.

הנה מבואר בדעתם שבין בספירת העומר ובין בספירת זבה, אינם מצוה נפרדת בכל יום ויום, אלא הם מצוות מתמשכות, ולכן אם סופר רק חלק מהימים - הוי ברכה לבטלה [וידוע שבענין זה לגבי ספירת העומר - ישנה מחלוקת ראשונים גדולה].

עוד מבואר בדבריהם במה שמחלק בין זבה לספירת העומר, שרק זבה אינה סופרת בברכה - מכיון שיכול לקרות הפסק שאינו תלוי בה, ואילו בספירת העומר, למרות שג"כ שייך הפסק - כגון אם שכח לספור יום אחד, אך איננו חוששים בזה בדבר התלוי באדם עצמו, אלא רק אם זהו אונס חיצוני, כך נראה לכאו'. [ולפי"ז ייצא, שבמקרה שודאי לא יוכל לספור יום אחד, וכגון כשעתיד לעבור ניתוח ארוך - לא יתחיל לספור בברכה לדעת החזקוני, והרי זה ממש כזבה שאינה מברכת על ספירתה.]

ובעיקר דברי החזקוני והתוספות, משמע מדבריהם שזבה אכן סופרת, אך ללא ברכה. וכך מפורש אף בשל"ה הק' (שער האותיות דף ק"א), שיש ענין לספור בפה מכיון שכתוב בפסוק "וספרה לה", וכ"כ בחכמת אדם (כלל קי"ז סי"ד). [וראה בנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קכג) שדחה את דבריהם.]

אמנם בספר החינוך (מצוה ש"ל) כתב שמנהג נשות ישראל שאינן סופרות בפה, וז"ל הנפלא: ואם תשאל למה חייבו ז"ל למנות השנים שבע מדכתיב "וספרת לך", ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספרו ולא הזבה ימי ספירתה, ואע"פ שכתוב בהם "וספר לו", זולתי שחייבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינן. תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי כי כל ענין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראין בהפך זה מזה, וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ואמת. וכן באתנו הקבלה שצווי וספרת דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתובה בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגם של ישראל בכל מקום כך הוא, ואע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם וכו', עכ"ל החינוך.

ובנותן ענין להביא את דברי הרמב"ן כאן, שכתב וז"ל: וטעם וספרתם לכם. כמו ולקחתם לכם (להלן פס' מ) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו, ואין כן "וספר לו" (לעיל טו, יג) "וספרה לה" (שם פס' כח) דזבין, שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו, וכן "וספרת לך" (להלן כה, ח) דיובל שתזהר במספר שלא תשכח. ובת"כ (בהר פרשה ב א) "וספרת לך - בבי"ד", ולא ידעתי אם לומר שיהיו בי"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו בי"ד במנין ויקדשו שנת החמשים, עכ"ל הרמב"ן. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

מנחה חדשה

וברש"י: וא"ת הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים.

אמנם בפסוקים לעיל לא כתוב להדיא שקרבן העומר הינו משעורים. ומקור הדברים הינו בגמ' במנחות סח: "מהיכן באה, מן השעורין". וישנם שם שני לימודים – לר' אליעזר ולר' עקיבא, עי"ש. והרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז הי"א) כתב שדבר זה הוא קבלה (וי"ג: הלכה) ממשה רבינו. וכבר ציינו שהתוי"ט (מנחות פ"י מ"א) מעיר שבגמ' ילפינן לה מקראי, עי"ש. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יז

ממושבותיכם תביאו

וברש"י: ולא מחוצה לארץ.

והיינו שלמרות שלעיל בפס' יד ביאר רש"י את "בכל מושבותיכם" שיש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ. אך כנראה שם זהו מהריבוי של 'כל', אך כאן שכתוב רק 'ממושבותיכם' - קאי רק על הארץ. שוב ראיתי שכיוונתי בדבריי לרמב"ן ולמלבי"ם.

עוד ראיתי בשם הכתב והקבלה בדברי רש"י לעיל פס' יד, שרש"י כתב: "בכל מושבותיכם" - נחלקו בו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו, עכ"ל. ולכאו' מילא לשיטה הראשונה שהיא שיטת רבי אליעזר, מובן מהו "בכל", אך לשיטה השניה שהיא דעת חכמים מהו "בכל". וביאר שהוא כמו "כלו תפילות דוד בן ישי" (תהלים עב, כ) שעניינו גמר והשלמה, כי בכל י"ד השנים הראשונות שהיו ישראל בגלגל היו טרודים במלחמתם כדי לכבוש את הארץ עד שיהיה בידם כדי צורך ישיבת כל השבטים, וכל עוד שלא הכיר כל אחד את שלו לא היתה ישיבה גמורה ושלימה, ועל זה אמר "בכל מושבותיכם", בשעת גמר בואם לישיבת מנוחה. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כ

והניף הכהן אותם על לחם הביכורים וגו' על שני כבשים וגו'

יש להעיר שלכאו' לשון הכתוב כביכול מסורבלת וחוזרת על עצמה, שהלא התורה פותחת "והניף הכהן אותם", והיינו את שני הכבשים (וכפירש"י), וא"כ מדוע התורה חוזרת ומסיימת "על שני כבשים". וצ"ע כעת. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כא

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש

ראה בחזקוני כאן שכתב בסוף דבריו: ולפי שאין ספירת החמישים יום אלא לצורך עצרת, אין הבאת העומר קרוי זמן לברך עליו שהחיינו, עכ"ל.

ויש לעיין בכוונתו, אם בא לבאר רק מדוע בזמן המקדש לא בירכו שהחיינו על הבאת העומר; או אף על זמנינו אנו, מדוע איננו מברכים שהחיינו על ספירת העומר. ולכאו' תירוצו מתרץ אף על זמנינו למרות שלשונו היא 'הבאת העומר'. [ולהיפך, יתכן שעל הבאת העומר בזמן המקדש אין תירוצו מיישב, משום שלכאו' זוהי מצוה בפנ"ע להביא את העומר, ורק ה'ספירה' הינה לצורך חג העצרת. ועיין בזה.] הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כב

ובקצרכם

וברש"י: חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין.

מבואר ברש"י שהפסוק כותב זאת שוב, לעבור בב' לאוין, למרות שאין שום תוספת מקרים בין לאו למשנהו, ולא כגון לאוין דשרץ שיש לאו מיוחד לשרץ העוף, ולשרץ הארץ וכו', וישנם שרצים שמצטרפים אצלם כמה לאוין מכמה שמות, אלא כאן הלאוין חוזרים על עצמם באותו המקרה בדיוק. וכעי"ז מצינו ג"כ ברש"י בפירושו הראשון לקמן פס' לא: לעבור עליו בלאוין הרבה.

והנה בגמ' בכריתות (ד:) איתא: ואמר רבא, חמשה לאוין האמורין בדם למה, אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי ואחת לדם איברין ואחת לדם התמצית. ומבואר שכשיש כמה לאוין באותו האיסור, דורשים זאת לרבות כמה מינים ומקרים. ונראה שעיקר יסוד ההגדרה בזה מבוארת בגמ' בפסחים (כד:), שמיישבת (עיי"ש בסוגיא לפנ"ז): כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. היינו שאכן כאשר ניתן לדרוש שכל פסוק מרבה מקרה אחר, מעדיפים לדרוש כן, ורק כאשר אין אפשרות לדרשה שכזו, אנו נדחקים לומר 'לעבור עליו בשני לאוין'.

ויש לציין בזה את דברי הרמב"ן (אחרי מות יח, ט), ז"ל: ויכפול הכתוב בלאוין, לחייב על כל שם ושם, כי אפילו בשרצים יכפול לאוין רבים בשם אחד ללקות עליהם, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כד

זכרון תרועה

וברש"י: 'זכרון' פסוקי 'זכרונות' ופסוקי שופרות.

מבואר שהמילה בתוה"ק 'זכרון' - מתפרשת פעמיים. ועיין בזה. שוב ראיתי בחומש הנפלא 'מקרא מפורש' שהביאו גירסא ברש"י: זכרון פסוקים כגון מלכיות ושופרות. ולפי"ז באמת מוזכר ה'זכרונות' רק פעם אחת. אכן ממה שהביאו שם בשם התו"כ נראה שלגירסת רש"י המקובלת, "זכרון" – אלו זכרונות, "תרועה" – אלו שופרות. ולא מחשיבים את ה'זכרון' המוזכר בתחילה.

ובעיקר הדרשה המובאת ברש"י, נתקשיתי מדוע מרומז בפסוק כאן רק פסוקי זכרונות ושופרות, ולא פסוקי מלכויות, ולכאו' מהו החילוק ביניהם. שוב ראיתי מביאים שהבאר יצחק הקשה כן, ותירץ שלא הזכיר פסוקי מלכות לפי שהם נדרשים מפסוק אחר. [וראה בזה עוד ברמב"ן כאן.] אמנם לכאו' הדברים צ"ב, משום שהפסוק שממנו לומדים את ענין פסוקים אלו הוא בפר' בהעלותך (במדבר י, י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם, אני ה' אלקיכם", וברש"י שם: מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר "ותקעתם" הרי שופרות, "לזכרון" הרי זכרונות, "אני ה' אלקיכם" זו מלכיות וכו', עכ"ל. וא"כ אמנם פסוקי מלכויות נדרשים מפסוק אחר, אך באותו הפסוק מוזכרים יחד עמם אף זכרונות ושופרות, וחוזרת הקשיא מדוע כאן הושמטו פסוקי מלכויות. וצריך עיון.

שוב מצאתי יישוב לזה בדברי הגור אריה והבאר בשדה בבהעלותך שם, וציטטתי את דבריהם לקמן ב'הארות תפילה – ימים נוראים', בקטע 'שייכות הפסוק העשירי שבשופרות – לראש השנה', עיי"ש. הארות חיים (שיחה) 16:29, 20 באפריל 2021 (IDT)