פני אריה/א/מ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:03, 13 בנובמבר 2018 מאת נאשער (שיחה | תרומות) (השלמת הקלדת הסימן)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת פני אריה - חלק א - סימן מ

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פני אריה TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png מ

סימן מ

שאלת לפרש לך הא דאמרינן בפרק במה מדליקין (כ"א ב') דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה וכו' שכשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד וכו': ולמה היה פך זה חתום מתחילה בחותמו של כהן גדול, וכי כל השמנים והיינות והסלתות שבלישכה בחותמו של כהן גדול היו חתומים, ומאיזה טעם יהיה כן, יותר ראוי שיהיו חתומים בחותמו של הממונה:

תשובה אני לא נתעוררתי מימי לבקש טעם וסבה לזאת, והיה הדבר פשוט אצלי שמעשה שהיה כך היה שנזדמן כך. ואולי אירע שהכהן גדול התנדב באותו זמן השמנים למנורה, וכששלחם למקדש חתם את הפכין בחותמו שיהו נכרין שממנו הם להדליקם ראשון או לסבה אחרת, ונשאר פך זה מן השמן שנדב: אך כשבאתי לכאן ק"ק ראטרדם יע"א, הראה לי אחד מנכבדי הקהל י"ץ שיש בידו כתוב, בשם אותו צדיק הגאון המנוח מוה' אברהם ליפשיץ זצלה"ה שהי' אב"ד ור"מ פה, ישוב נכון לשאלה זו: ואלו דבריו ז"ל:

נראה לי ליתן טעם באותו פך של שמן שנמצא שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, למה דוקא בחותמו של כהן גדול:

דהנה מבואר הוא במנחות (פ"ו) דלמנורה היה צריך מן הראשונים שבשמנים שהוא זך וכתית, אבל למנחות לא היה צריך זך וכתית. ומ"מ זך וכתית היה כשר גם למנחות: כדגרסינן התם שני שבראשון וראשון שבשני שוין, מאי שוין, שוין למנחות: וגרסינן תו התם ת"ר זך כתית למאור יכול יהא זך כתית פסול למנחות, תלמוד לומר ועשרון בלול בשמן כתית, א"כ מה ת"ל למאור אלא מפני החיסכון, מאי חיסכון אמר ר' אלעזר התורה חסה על ממונן של ישראל, ופירש"י לא בעינן למנחות זך וכתית כמו לנרות, דהכי נמי כשרות אפילו אינו כתית: לפי שהמנחות המה מרובות וצריכין שמן הרבה, ואלו היו צריכין לחזור במנחות נמי אחר זך וכתית כמו למנורה, היו מפסידים שהיו לוקחין אותו ביוקר עכ"ל: וא"כ מי שמביא גם למנחות זך וכתית, ודאי מצוה מן המובחר הוא דקעביד:

וכן מבואר מ"ש הרע"ב מברטנורא עלה דמתני' דמנחות דתנא שני שבראשון וראשון שבשני שוין, וז"ל לאו לכל מילי שוין דהא בכולהו תנן הראשון למנורה והשאר למנחות, אלא שוין למנחות קאמר, ומשום דקיי"ל בכל מקום מבחר נדריך שיביאו מן המובחר, קמ"ל השתא שהראשון שבשני והשני שבראשון שוין אם יש לו מנחה להביא, ויש לו משניהם, מאיזה שירצה יביא עכ"ל. שמעית מיניה שהמהדר להביא למנחתו מן הראשונים הראויין למנורה, יפה הוא עושה כדי להביא מן המובחר:

והנה השמנים שהיו נקחין מתרומת הלשכה, היו פוסקין על השער שלהם כל שלשים יום, כדתנן בשקלים (פ"ד משנה ט') אחת לשלשים יום משערין את הלשכה, ופי' הרע"ב פוסקין שער ליינות שמנים וסלתות שיעמוד זה השער שלשים יום עכ,ל: והיינו שהיו פוסקין לשלשים יום השער על השמן הצריך למנורה מן הראשונים שהיה זך וכתית: ולמנחות משאר השמנים:

אמנם מנחת כהן גדול בכל יום והיא הנקראת חביתי כהן גדול, היה צריך להביאה מביתו, והיה מביאה בכל בקר עשרון שלם סלת וג' לוגין שמן. ובמקדש מחצין אותו ומקריבין אותו הכהנים מחציתה בבקר ומחציתה בערב, כדתנן במנחות (נ' ב') חביתי כהן גדול לא היו באין חצאין, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מחצה בבקר ומחציתה בין הערבים: ואין ספק שגם הכהן גדול לא היה לוקח לו השמן לחביתין אחת אחת דבר יום ביומו, ולכל הפחות בכל שלשים יום שמשערין את הלשכה, היה פוסק גם הוא על השמן לחביתיו ולקח אל ביתו כל הצריך לשלשים יום:

ויתכן א"כ שבהיותו מן המהדרין להביא קרבנו מן המובחר, היה פוסק על השמן המובחר, דהיינו בכל זמן שנעשו השמנים פסק מן הראשון ולקחו לביתו, ושם אותו בכליו בפכין בני ג' לוגין כשיעור חביתין שלו לכל יום בבקר ובערב, שהרי צריך להביאו שלם כמ"ש. וחתם אותם בחותמו שלא יתערבו ולא יוחלפו בשמן אחר שבביתו. ומדי יום ביומו בערב היה מביא מביתו פך אחד משמן זה ועשרון סולת, כדי שיהא מוכן למחר לעושי חביתין לעשותן, כדאמרינן בתמיד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין: ובאותו יום שנכנסו היונים להיכל, וטמאו כל השמנים לא ראו ולא מצאו זה הפך כמ"ש הר"ן, וכשנצחום בית חשמונאי מצאו הכהנים אותו פך שהיה עדיין חתום בחותמו והיה בתוכו שלשה לוגין זך וכתית:

וא"ת הא שיעור שמן למנורה היה שלשה לוגין ומחצה שהוא חצי לוג לכל נר, כדילפינן לה במנחות (פ"ט א') מדכתיב מערב ועד בקר, תן לה מדתה שתהא דולקת מערב ועד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא ועד צפרא: וכיון שלא היה באותו פך אלא שלשה לוגין היאך הי' מספיק אפילו ליום אחד, והא בברייתא קתני להדיא שלא היה בו אלא להדליק יום אחד, דמשמע דליום אחד מיהא היה בו להדליק:

תריץ שהרי כתבו שם רש"י ותוס' בשם הירושלמי דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה, ובימות החורף פתילה דקה, מיהו כששיערו מתחילה שיערו במדה בינונית עכ"ל: וא"כ אחר שלא היה להם אז שמן למנורה אלא אותו הפך שהיו בה ג' לוגין, היו עושין הפתילה כל כך דקה כפי מה שהיו משערין שיהא מספיק עכ"פ לליל כ"ה בכסליו ואז נעשה להם נס ודוק: ע"כ דברי הרב נ"ע:

וכ"ש שדרכו ז"ל נכון לפי גרסת השאלתות דרב אחאי (בפ' וישלח) דגריס ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד, ולפי גרסתו קושטא הוא דגם ביום הראשון היה ע"י הנס: זהו מה שידעתי להשיב לך בזה, הכ"ד:

ארי' ליב ברעסלא