שיחה:תנ"ך/ויקרא/טז

פסוק א

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'

וברש"י: מה תלמוד לומר ["ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך", בדבור ראשון מה נאמר לו] (וביאר השפ"ח הקצר בשם דב"ט: קשה לרש"י כפל הלשון "וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו'", ובכתוב השני כתיב "ויאמר ה' וגו'", ולא כתיב מה דבר אתו בפעם הראשונה), היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר "אחרי מות שני בני אהרן".

וביאר השפ"ח הקצר בשם מנח"י: פירוש, דיבור הראשון היה "וידבר ה' אל משה", והוא שיאמר לאהרן ויזהירו שלא יבוא בכל עת וגו', ולא שיזכירו ממיתת בניו. והדיבור השני הוא "אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה וגו'", הזהירו פעם שניה שלא יבוא למקדש, והזכיר לו נמי מיתה כדכתיב "ולא ימות", כלומר כמו שמתו בניו, וזרזו בזה יותר.

יש להעיר בביאורו של המנח"י, שהיה מתאים יותר אם התיבות "אחרי מות שני בני אהרן" היו מוזכרות בפסוק השני, שזהו כנגד הרופא השני שזירז את החולה יותר מן הראשון - 'שלא תמות כדרך שמת פלוני'. ואכן בדקדוק לשונו (כמובא בשפ"ח הקצר) נראה שאכן "אחרי מות וגו'" שייך לדיבור השני, ולמרות שהוא מוזכר בפסוק הראשון. ונראה בדעתו שרק תחילת פס' א - "וידבר ה' אל משה" - הינה כנגד הדיבור הראשון, ומ"אחרי מות..." מתחילה האזהרה השניה וממשיכה בפסוק ב'. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ב

ואל יבא בכל עת אל הקדש

איתא בילקוט: א"ר יהודה, צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר אוי לי שמא נדחף אהרן ממחיצתו וכו', א"ל הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור וכו', אלא בכל עת שהוא רוצה ובלבד שיהא נכנס בסדר הזה. ומשמע מהמדרש שאהרן יכל להכנס בכל עת אם יעשה את הקרבנות המוזכרים. ומפורסם בשם הגר"א (מובא גם ב'חכמת אדם' בסוף הל' אבלות, עיי"ש באריכות) שבכל הפרשה מוכר 'אהרן', אשר יכל להכנס בכל עת שיעשה כסדר הזה, ולא דווקא ביוה"כ, ורק בסופה של הפרשה נכתב שלדורות הציווי הוא רק פעם אחת בשנה ביוה"כ. ומה שכתוב בפר' תצוה שאהרן הכהן נכנס אחת בשנה, זהו שיש לו חיוב לפחות פעם בשנה ביוה"כ, אך הוא רשאי להכנס אימתי שירצה כשעושה כסדר הזה. וכך ביאר גם בפי' זית רענן (להמג"א) על הילקוט שמעוני. וביארו עפ"י זה האחרונים דברים רבים בפרשתינו. וראה במשך חכמה שביאר - על פי דברי הספורנו לקמן - את טעם הדבר שהותר לאהרן להכנס בכל עת, עיי"ש היטב ותרוה נחת. אולם ראה בבפנים יפות כאן שפירש את דברי המדרש באופן אחר, ושלא כדברי הגר"א.

ולכאו' אף בדברי רש"י נראה שלא סבר כחידושו של הגר"א, משום שבפסוק ב' כתב: ומדרשו, לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים, ע"כ. ופסוק זה איירי באהרן: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת וגו'. וכן בפס' ג: בזאת יבא אהרן, וברש"י: ואף זו לא בכל עת, כי אם ביוה"כ, כמו שמפורש בסוף הפרשה וכו'. וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: אף שכבר כתב לעיל "כי אם בענן הקטורת ביום הכיפורים", חזר לכתבו כאן, דלא תימא דדווקא בענן בלא פר ואיל אסור, אבל עם פר ואיל יכול אפילו כל השנה. וכן בסוף הענין (פס' לד): ויעש (=אהרן) כאשר צוה ה' את משה. וברש"י: כשהגיע יוה"כ עשה כסדר הזה. וביארו בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: ולא מיד שנצטוה דהיינו בשני בניסן וכו'. ועיין בזה.

וראיתי בזה בספר 'מענייני הפרשה' לידידי הרב יצחק פייער שליט"א, שהסתפק בדעת הגר"א הנזכרת, אם כאשר אהרן נכנס בכל השנה הוא טעון פרישה שבעת ימים וכפי שהדין כך בכניסתו ביום הכיפורים. ושורש הנידון הוא האם הדין פרישה הוא משום המקום המקודש אליו הוא נכנס, או מחמת הזמן הקדוש - יום הכיפורים. וכתב שבדברי הרש"ש (יומא ב:) מבואר שנקט בפשטות שיש דין פרישה בכל השנה, ראה ברש"ש שם. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

אל פני הכפֹרת ולא ימות כי בענן אראה על הכפֹרת

היה מי שרצה לומר שבבית שני שנגנז הארון, שוב לא היה איסור זה שלא לבא בכל עת אל הקודש, משום שלא שייך הטעם כשאין כפורת. ובתחילה חשבתי שאם אכן כך, יהיו מדויקים דברי רש"י בפס' ג: בזאת - גימטריה שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון. ומשמע מזה שאיסור זה שייך רק בבית ראשון ולא בשני, ולכן נרמזו רק שנותיו של בית ראשון. אמנם כבר הביא השפתי חכמים את דברי הרא"ם שודאי שהאיסור שייך גם בבית שני, וכמבואר ברש"י לקמן פס' לב: "ואשר ימלא את ידו" - אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו, והם כל הכהנים הגדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה, ע"כ. ומשמע אף הכהנים הגדולים שבבית שני. וביאר הרא"ם [ליישב את הקושיא הנזכרת מדוע לא נרמזו אף ימי בית שני], שמכיון שהכהנים בבית שני לא נמשחו בשמן המשחה כאהרן, לא ירמוז עליהם הפסוק שאמר: בזאת יבא 'אהרן', אולם גם הם אתרבאי מקראי. והעירו על דבריו שמכיון שמבואר ברש"י שבימי יאשיהו נגנז שמן המשחה, א"כ שוב אין מנין ארבע מאות ועשר שנים בבית ראשון שהיו דומיא דאהרן. שו"ר בגור אריה שהביא מהספרי שאכן מקשה שייאסר רק כשיש ארון, וכדכתיב 'אל פני הכפרת אשר על הארן', ודרש דרשה לרבות גם בבית שני. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ד

כתונת בד וגו'

וברש"י: מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אלא בד' ככהן הדיוט, וכולן של בוץ.

יעוין במה שהתקשינו בפר' ויקרא (א, ז) מדוע דווקא ביוה"כ אינו לובש את שמונת הבגדים המיוחדים שלו, שבהם הוא 'בכיהונו', וכמבואר שם. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

כתנת בד קדש ילבש וגו' בגדי קדש הם

העירו מהי הכפילות 'קדש' 'קדש'. ואולי מיושב עפ"י רש"י שכותב: קודש ילבש - שיהיו משל הקדש. והיינו שיהיו בבעלות ההקדש, וא"כ ניתן לומר ש'בגדי קדש הם' מרבה שהם בגדי קודש בעצמיותם ולא רק בבעלות. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ד

ובמצנפת בד יצנוף

כתב החזקוני: לא הוזכר אפוד וחושן, מזה למדו בבית שני לשמש בלא אורים ותומים, עכ"ל.

לא זכיתי להבין את כוונתו, שהלא הפסוק כאן עוסק בבגדי הלבן שלבש הכהן הגדול ביום הכיפורים, ופשיטא שאינם כוללים את האפוד והחושן. וצריך ביאור. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף

בשאגת אריה (אמצע סי' כט) הקשה, שבגמ' בסנהדרין (מט:) אמרינן אהא דתנן (יומא עא:) כהן גדול משמש בשמונה בגדים והדיוט בארבעה, בכתונת במכנסיים במצנפת ואבנט, מוסיף עליהן כהן גדול חושן ואפוד ומעיל וציץ. ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים, שנאמר "ומכנסי בד יהיו על בשרו". ופריך ותנא מאי טעמא אקדמיה לכתונת, משום דאקדמיה קרא. וקרא מאי טעמא אקדמיה, משום דמכסיא כולה גופיה עדיפא ליה. והקשה דכיון דנקט תנא כסדר קרא דידן, מה טעם הקדים מצנפת לאבנט, הלא הכתוב הקדים אבנט למצנפת, וגם בסדר הלבישה אבנט קודם למצנפת.

ויישב דהפסוק איירי בבגדי כה"ג ביוה"כ, ושם האבנט לא היה של כלאים, ולכן לבשוהו קודם למצנפת. אולם התנא דאיירי בכהן הדיוט, וס"ל כרבי דאבנטו של כהן הדיוט היה מכלאים, א"כ מותר ללבשו רק לצורך עבודה, ולכן לבשוהו לבסוף. והקשו עליו שם בקונטרס אחרון שהרמב"ם כתב להדיא בפ"י מהל' כלי המקדש בכהן הדיוט שלובש קודם האבנט ואח"כ המצנפת, עי"ש שתירץ. וחשבתי ליישב את הקושיא מהרמב"ם, שיתכן שהרמב"ם לא פוסק כרבי (-ולמרות שהתנא כן פסק כן) אלא כר' אלעזר בר"ש שהאבנט היה מבוץ, ולכן דינו היה כסדר לבישת הכהן הגדול, ודו"ק. שוב ראיתי ברמב"ם שם פ"ח ה"א והי"א מבואר שפסק כרבי שכן היה מכלאים. וחוזרת הקושיא. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

שם

ראה לעיל בריש פר' ויקרא (א, ז) מה שהערנו בענין בגדי הכהונה של הכהן הגדול ביום הכיפורים. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ו

והקריב אהרן את פר החטאת

העירו שעדיין לא שחט, ומהו 'והקריב' (ועיין עיקר ש"ח אות ח). ובנחלת יעקב כתב שהכוונה להקריבו לתוך העזרה כדי להתוודות עליו, ומה שרש"י לא פירש כן, משום שסמך על מה שפירש בתחילת פרשת מצורע (יד, יב) [והקריב אותו לאשם - יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם. ושם בשפ"ח הקצר בשם דב"ט: שהרי אח"כ כתוב 'ושחט את הכבש', ואיך יקריבנו לפני השחיטה, לכן מפרש שיקריבנו לעזרה], וה"ה כל 'והקריב' האמורים בפרשה פירושו שיקריב לעבודה המוזכרת אח"כ. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

וכפר בעדו ובעד ביתו

וברש"י: מתודה עליו עוונותיו ועונות ביתו.

מבואר שרק כשמתוודה עליו ועל אשתו - זהו וידוי גמור על כל עוונותיהם, ואילו כשמתוודה על הכהנים (פס' יא) ועל כל ישראל (פס' טז) - מתוודה רק על עוונות הנכנסין למקדש בטומאה, וכמבואר ברש"י בשני המקומות שם. ויל"ע מדוע אינו מבקש ג"כ על כל עוונותיהם, וכפי שמצינו שהשעיר המשתלח מכפר על כל עוונות כלל ישראל עד שחוט השני מלבין. ויתכן שזהו גופא היישוב, שמכיון שמטרת השעיר המשתלח הינה לכפר על כל עוונות כלל ישראל, אם כן התוספת של הכפרה שבוידוי של הכהן גדול בעבודה שבפנים, היא על העוונות הקשורים בבית המקדש. ועדיין יש לעיין מדוע לא מספיק השעיר לעזאזל אשר כולל את כל העבירות, ומדוע דווקא לעוונות אלו נצרכת כפרה נפרדת ומיוחדת. ועיין בזה.

והנה מבואר ברש"י כאן שכוונת התורה בלשון "וכפר" היא שהכהן הגדול מתוודה עליו, וביאר בשפ"ח הקצר: אין לומר דהיינו כפרה ממש, דכפרה לא הוי אלא לאחר זריקת דם, ועדיין חי הוא (מנח"י). ופירוש 'והקריב' היינו שהקריבו לעזרה כדי להתודות עליו (נח"י), ע"כ.

אמנם לכאו' לולי דברי רש"י היה ניתן לבאר בלשון הכתוב, שמה שהכה"ג מקריבו לעזרה הינו על מנת שהקרבן יכפר בעדו ובעד ביתו - כאשר יוקרב ויוקטר. [וכעין זה מצינו בפסוק לקמן (פס' יז): "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל", ששם לכאו' אף רש"י מודה שאין הכוונה לוידוי דברים, אלא לכפרה וסליחה ומחילה, וא"כ אף כאן ניתן לפרש כן.]

שוב ראיתי שאכן הרשב"ם כאן מפרש כדברינו, וז"ל: וכפר בעדו. יתוודה עליו מיד (א.ה. והיינו כפירוש רש"י זקנו). ולפי הפשט, יביאנו בעזרה כדי להקריב אותו לכפרה, כמו שמפרש לפנינו (פס' יא) "ושחט את פר החטאת אשר לו", עכ"ל הרשב"ם. וברוך שכיוונתי לדבריו.

אמנם שוב התבוננתי שיש לדייק כביאורו של רש"י מפסוקים י-יא דלקמן, שבפסוקים אלו ג"כ מופיע לשון 'כפרה', ואף שם ביאר רש"י שהכוונה היא לוידוי, וראה בשפ"ח הקצר שם (בשם הרא"ם) שביאר את הכרחו של רש"י בשני המקומות לבאר כן [ואכן הרשב"ם שם לא מבאר כלום]. ויעוין בזה. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יא

והקריב אהרן וגו' וכפר בעדו ובעד ביתו

וברש"י: וידוי שני, עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר (תהלים קלה, יט) "בית אהרן ברכו את ה' וגו'", מכאן שהכהנים מתכפרין בו (שבועות יד.).

יש להעיר שהדבר מובן מאוד שכאן התורה קוראת לכל אחיו הכהנים בשם "ביתו", שהלא הפסוק עוסק כעת באהרן עצמו, וכלשון הכתוב - "והקריב אהרן...", והוא אכן היה ראש שבט הכהונה, וכל הכהנים היו בניו וצאצאיו, ומתאים מאוד לקרוא להם "ביתו". ואמנם החידוש הוא שאף לדורות בשאר כהנים גדולים, הם מכפרים בזה אף על שאר אחיהם הכהנים למרות שאינם צאצאיהם, וזאת משום שדין התורה וצורת הכפרה נשארו כפי שהתורה ציוותה באהרן.

[אמנם ראיתי מובא בשם הרא"ם כאן, שבוידוי הראשון נכללים גם בניו ולא רק אשתו, וכך מרומז אף באונקלוס לעיל (פס' ו) שתרגם: ועל אנש ביתיה. ויש לעיין לדעה זו אם אף הדורות הבאים - נכדים וכדו' - נכללו בוידוי הראשון, משום שאם כן שוב אין כל תוספת בוידוי השני על הראשון כאשר הכה"ג הינו אהרן - אשר כל הכהנים היו צאצאיו.] הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

וכִפר בעדו ובעד ביתו

וברש"י: עליו ועל אחיו הכהנים שהם כולם קרויים ביתו שנאמר וכו'.

והיינו ש'ביתו' כאן אין פירושו כ'ביתו' של פסוק ו' לעיל שהכוונה שם לאשתו. וכך מבואר במשנה ביומא (פ"ד מ"ב), אלא ששם הלשון שמתוודה: "אני וביתי ובני אהרן עם קדושך", היינו שהכהנים הינם כ'תוספת' ל'ביתו' ולא כ'תחליף' (ועי"ש בתויו"ט). אמנם באונקלוס כאן תירגם "אנש ביתיה" ממש כמו בפס' ו', ומבואר לכאו' שס"ל שבשתי המקומות הכוונה היא לאשתו, [וא"כ המשנה היא צירוף פירושי רש"י והאונקלוס] ועיין. הארות חיים (שיחה)

פסוק טו

אשר לעם

וברש"י: מה שהפר מכפר על הכהנים, מכפר השעיר על ישראל.

העירו מדוע על הפר מתוודה ועל השעיר לה' אינו מתוודה, דהלא מפורש בפס' טז "וכפר על הקדש", והיינו שמכפר על כל בני ישראל על טומאת מקדש וקדשיו, ודומיא דהפר שמכפר ע"ז לגבי הכהנים, וכמבואר ברש"י בפס' יא, ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק טז

וכן יעשה לאהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם

נתקשיתי טובא בסדר ולשון הכתוב, שהלא רש"י מפרש את "וכן יעשה..." - שיזה על הפרוכת מבחוץ, וא"כ מהו ענין "השוכן איתם בתוך טומאתם" לכאן [וכפירש"י - אע"פ שהם טמאים, שכינה ביניהם]?

וראיתי מובא בשם המשכיל לדוד, שבא הכתוב לתת טעם לכפרת הפר והשעיר, שלא תאמר שע"י שטימאו את המקדש נסתלקה השכינה ממנו ושוב לא יועילו קרבנותיהם, אלא אף שטימאוהו לא נסתלקה ממנו שכינה, עכ"ד. ועדיין לא נתיישב לענ"ד היטב סדר דברי הכתוב. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כא

ושִלח ביד איש עִתי

הרא"ם הביא מהרד"ק שעתי ר"ל שהורגל לכך מעתים הרבה.

ויש לעיין ממה שמקובל שהשליח היה מת באותה השנה, וא"כ לא הורגל לכך כמה פעמים. ואולי הם מדרשים ושיטות חלוקות. וראה בחזקוני שמפורש בדבריו כפי שכתבתי שכך המקובל, וז"ל: נמצא במדרש, 'עתי' שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה, שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו, לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה, וחכמת המזלות היתה קלה בעיניהם, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

שם

יש להעיר שהלא כאן עוסק הכתוב באהרן שיעשה כסדר הזה ביום הכיפורים, וא"כ מדובר כאן על הזמן שישראל היו במדבר והקב"ה יישר להם את העקוב למישור, וא"כ צריך לומר שה'איש עתי' יצא מחוץ למחנה ישראל אל מקום הר חד - "ארץ גזירה". [והיינו שלא רק בירושלים היה יוצא השליח להר העזאזל, אלא אף כשהיו ישראל במדבר. ולכאו' נראה שאף כשהמשכן היה בשילה, נוב וגבעון, נהג כל זה.] הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כה

ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה

וברש"י: אימורי פר ושעיר.

ביארו הרא"ם והגור אריה שהוקשה לרש"י מדוע נאמר בלשון יחיד "חלב החטאת", ולכן הוצרך רש"י לבאר שבכל זאת הכוונה היא גם לפר וגם לשעיר, וזאת מכיון ששניהם שוים וא"כ איזה מהם תוציא, עכ"ד.

ועדיין נתקשיתי מדוע באמת התורה הק' כתבה זאת בלשון יחיד - באופן שנוכל לטעות, בזמן שהיה ניתן לכתוב "חלבי החטאות" - ולא יהיה כל קושי וטעות. וכדוגמא לזה, הנה לשון הפסוק לקמן (פס' כז): "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה וגו'", וחזינן שהכתוב אינו נמנע מלהאריך ולפרט את שניהם, וא"כ מדוע כאן הכתוב לא רק מקצר, אלא אף כותב בלשון יחיד. וצ"ע. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)

פסוק לד

ויעש כאשר צוה ה' את משה

וברש"י: ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך.

יש להעיר דלכאו' כאן דאיירי בעבודת יום הכפורים שעיקרה בבגדי לבן, הם הלא אינם מיוחדים כל כך בכדי שיהיו לגדולתו - כשמונת בגדי הזהב המיוחדים לכה"ג כל השנה, ואם כן מדוע ענין זה מוזכר דווקא בעבודת יוה"כ, ולכאו' מתאים יותר בעבודת כל השנה? ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 13:44, 12 באפריל 2021 (IDT)