שיחה:תנ"ך/ויקרא/יג

פסוק ב

שאת או ספחת וגו'

וברש"י: שמות נגעים הם, ולבנות זו מזו.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: (שמות נגעים הם) כלומר ה'שאת' וה'בהרת', אבל ספחת לאו שם נגע הוא אלא שם חיבור, כאילו אמר שאת והמחובר לה [דהיינו תולדתה], ספחת והמחובר לה.

נראה שזוהי ט"ס, ובמקום: ספחת והמחובר לה, צ"ל: בהרת והמחובר לה. וכן נראה ברא"ם בפנים. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

אל אהרן וגו'

וברש"י: גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן.

וביאר הרא"ם שדורשים מפסוקים שיתכן שישראל המומחה יאמר מה דינו, והכהן - אפילו הוא שוטה - יוציא כן בפיו ואז יוחלט הדבר.

ובכל זאת מצינו ברש"י בפס' יב שכהן שחשך מאורו פסול, ויל"ע אם זהו דווקא בגוונא שפוסק על פי הכרעתו שלו, או שנאמר שאפילו כשפוסק על פי מומחה אחר, אך ה'ראִיה' נשארת תמיד תפקידו של הכהן, ורק ידיעת הדינים יכולה להיות על ידי ישראל. ועיין בזה.

ולקמן (פס' יד) כתב רש"י: וביום. מה ת"ל, ללמד יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, לו ולאצטליתו ולכסותו ולביתו. ומלשון רש"י נראה שלחתן אין 'רואים' נגעים. ולכאו' ניתן לראות אך עדיין לא לפסוק ולהכריע עד שיעברו שבעת ימי המשתה. ושוב רואים שה'ראיה' הינה עיקר מצוות הכהן שכך הוא מטמא את הנגע, והיא זו שמגדירה את מעשי הכהן, ולכן מובן האופן הנזכר, שגם כשמוכרע ע"י ישראל מומחה, אך צריך שהכהן יראה את הנגע ולא יכהה מאור עיניו. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ג

עמוק מעור בשרו

וברש"י: כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל.

והקשו עליו מלקמן (יד, לז): שקערורות ירקרקות או אדמדמות, ומראיהן שפל מן הקיר. והכיצד שם יפרש רש"י את הלשון 'שפל', והלא אינו לבן שעמוק מהכהה אלא ירוק ואדום. שוב ראיתי שכבר נתקשה בזה הגור אריה כאן, וכותב שרק מראה זוהר נראה עמוק, ולא כל מראה לבן, ולכן גם בירקרק ואדמדם שאינו לבן אלא ירוק שבירוקים ואדום שבאדומים - יש לו זוהר ולכן נראה שפל. והביא שכן הוא לשון הכתוב בנביא "והצרעת זרחה במצחו", שהלשון 'זרחה' היא משום שיש לצרעת זהרורית ולכן הוא עמוק. וע"ע ברמב"ן כאן באריכות על דברי רש"י. ונראה שהוקשה לו כעין הקו' הנז', אך מפי"ג פ"כ: "והנה מראה שפל מן הקיר", שמדבר גם על בהרת לבנה אדמדמת, וחזינן שנקרא 'שפל' למרות שאינו לבן ממש. ויישב קו' זו שה'מראה עמוק' חוזר על ה'שאת לבנה' ולא על 'בהרת לבנה אדמדמת'. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ז

ואם פשה וגו'

לכאו' היינו כשלא כהה הנגע, ואין זה המשך לפסוק הקודם: "וראה הכהן אתו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור" וכאן ממשיכים הדין כשכהה אם כן פשה, אלא זוהי אפשרות שונה, שפשה אך לא כהה. ורש"י בפסוק הקודם כתב: כהה. הוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא. וא"כ אם בפסוק ז איירי שלא כהה והיינו שעמד במראיתו, צ"ל טמא אפי' ללא שיפשה, וא"כ מוכח שכשפושה טמא אפי' אם הוכהה, וצ"ע בזה.

וכעי"ז יל"ע ג"כ לקמן פס' כב, ושם כתוב מפורש בפסוק שאם פשה טמא ואם תחתיה תעמוד טהור. ואם איירי בכל זה שהיא כהה, מבואר כנ"ל שכשפושה טמא אפי' אם הוכהה, דאם נימא שאיירי שם שלא כהה, מבואר שהדין שונה בזה מכאן, שכאן מבואר ברש"י שאם עמד במראיתו טמא, ושם מבואר בקרא שאם תחתיה תעמוד - טהור. וצריך לעיין בכ"ז היטב בסוגיות החמורות דמסכת נגעים, ולא זכיתי לזה כעת. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כט

ואיש או אשה כי יהיה בו נגע

הקשו בקובץ 'עיון הפרשה': הכא מפורש שגם נשים בכלל פרשת ראית הנגע אצל הכהן. ויל"ע, כיון שאין רואין נגעים בלילה (מו"ק ח.) וכן אין רואים ברגל (שם ז:), מה טעם לא נכללת מצות ראית הנגע ממצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות [ובשלמא לשיטת הרמב"ן שאין 'מצוה' לבא אל הכהן ולהראות לו - אתי שפיר, אך לשאר הראשונים שיש מצוה כזו, צ"ע]. ונראה ליישב שהמצוה איננה רק הראיה לכהן, אלא כל הדינים - כגון ההסגרה והטהרה, והם ודאי אין הזמן גרמן. ורק הפרט של החלטת הכהן - צ"ל ביום. היינו שנראה דלכל שיטות הראשונים אין מצוה בפנ"ע בראיית הכהן, ונחלקו הרמב"ן ושאר הראשונים אם בכלל יש מצוה לבא לכהן, ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

פסוק לז

טהור הוא וטהרו הכהן

וברש"י: הא טמא שטהרו הכהן לא טהר.

ובשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: דלא תימא כיון שגזירת הכתוב דאף שיש בנגע כל הסימנים אינו טמא עד שיאמר לו הכהן טמא אתה (רש"י פס' ב), אם כן הוא הדין אם יטהרנו יהיה טהור, קא משמע לן. והוא הדין לטהור שטמאו הכהן שאינו טמא.

מבואר שכאן אין זה כקידוש החודש שאמרינן "אתם אפילו מוטעין", וכן לא שייך בזה "אין לך אלא כהן שבימיך", אלא רק מה שבאמת האמת היא כהכהן. ואם כן צריך ביאור מה צריך דווקא כהן, ולא מספיק ישראל שיגלה שזהו נגע. וכן צ"ב איך יש כח לכהן לדחות את ראיית הנגע לחתן בימי המשתה וברגל, והלא אם זהו נגע - צריך לטמא בעצם למרות דחיית הכהן, ולכאו' לא גרע מאם יטהרנו שמבואר ברש"י כאן שלא טהר. ואולי יש לכהן זכות לדחות ולעכב את הטומאה, אך לא לפסוק להדיא נגד האמת. ועיין עוד במפרשי רש"י שעמדו בענין זה. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

פסוק מה

ועל שפם יעטה

ובתרגום אונקלוס: ועל שפם כאבילא יתעטף. ולכאו' מה שייכת עטיפה בשפם. מבואר בגמ' מועד קטן טו. שכוונת הכתוב איננה כדרגילים לומר, היינו שצריך לגדל שפם [והקשו ע"ז שהלא מותר לאבל להוריד שפם כשמפריע לאכילה], אלא להתעטף בבגדו [מלשון: "עוטה אור כשלמה"] עד מקום השפם, ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

וטמא טמא יקרא

וברש"י: משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו.

אולם באונקלוס תרגמו: ולא תסתאבון ולא תסתאבון יקרי. משמע שאינו מפרש כדמבואר ברש"י - שמכריז על עצמו שהוא טמא, וממילא כולם יפרשו ממנו מעצמם, אלא מפרש שהוא מכריז את ענין זה גופא – ששאר האנשים לא יטמאו ממנו. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

פסוק מו

בדד ישב מחוץ למחנה מושבו

וברש"י: בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו וכו'. מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: מדכתיב 'בדד ישב' שלא יהיו טמאים אחרים עמו, דהיינו טמא מת והזב, על כרחך דהוא מחוץ לשלש מחנות, דטמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה, והזב משתלח מחוץ למחנה לויה, והמצורע חוץ לשלש מחנות.

מבואר לפי"ז שאין כוונת רש"י שבפועל המצורע צריך לשבת בדד [ואף ממצורעים אחרים], אלא הכוונה רק שלא ישב היכן שמותר לטמא מת ולזב לשבת, אלא רחוק יותר - מחוץ לשלש מחנות. שו"ר שכך אכן משמע בגמ' פסחים סז. שהיא מקור דברי רש"י. ולפי"ז יל"ע על מה שמוסיף כאן רש"י (מהגמ' בערכין טז:): 'ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל. ומשמע שבפועל צריך להיות מבודד היכן שנמצא, ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

פסוק נח

וכובס שנית וטהר

וברש"י: לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון, ויתחור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע.

נתעוררתי לפי דברי רש"י שכאן הכוונה היא לטבילה, שלא כדלעיל ששם הכוונה לניקוי הבגד, שלפי זה צריך ביאור לשון הכתוב "וכובס שנית", והלא הטבילה אינה אלא פעם ראשונה, ואין קשר בינה לבין ניקוי הבגד שלפניה, ומדוע נחשב כ'שנית'? ובדוחק צ"ל ששניהם הינם מאותו יסוד, היינו שבין נקיון גשמי ובין נקיון רוחני, שניהם יסודם נקיון, ולכן ניתן לייחס נקיון אחד כהמשך למשנהו.

שוב ראיתי דבר מחודש באבן עזרא כאן שכתב: וכבס שנית - מצוה לכבסו פעמים. היינו לכאו' שהבין תיבת 'שנית', שיש להטבילו במקוה פעמיים. ולכאו' צ"ב היכן מוזכרת הטבילה הראשונה. ויתכן שהכל כלול כאן ב"שנית". ועדיין צ"ב, ויש לבדוק אם חוששים לדבריו להלכה. הארות חיים (שיחה) 13:33, 4 באפריל 2021 (IDT)

הערה

תשע פעמים בסוף הפרשה מוזכרים סוגי הבגדים באופנים שונים של סדר וחלוקה, ורק בפעמים הראשונות מחולק העור ומלאכת (כלי) העור, ואח"כ הם מחוברים, ועדיין יש לעיין מהי האריכות בכל זה, והאם יש משמעות לשינויי הלשון בכל פעם ופעם, ועיין.