האמונות והדעות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

האמונות והדעות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המאמר השישי - בעצם הנפש

א

בעצם הנפש והמות ובמה שסמוך לו

אמר יהודה בן שאול. אמר המחבר, הודיענו אלהינו יתברך ויתעלה, כי התחלת נפש האדם בלבו, ‏עם שלמות צורת גופו, כאמרו (זכריה י"ב א') משא דבר י"י על ישראל נאם י"י נוטה שמים ויוסד ארץ ‏ויוצר רוח אדם בקרבו. ושהוא שם חלקים לעמידתה מקובצים. וכאשר ישלם יפריד ביניהם, עד ‏שיתום מספר הנפשו' אשר חייבה חכמתו לברוא אותם, וכאשר יתום אותם, יחבר בינם ובין גופותם ‏וחלקיהם, והעמידו לנו נביאיו האותות והמופתים על זה, וקבלנום מהרה. ואחר כן התעסקנו ‏להתקיים לנו זה בדרך העיון, על הדרך אשר הלכנו בה בשאר המאמרים הקודמים:‏

ותחלת מה שראוי לחקור עליו עצם הנפש מה הוא? והוא שמצאתי בני אדם חולקים בעצמה, ‏מחלוקות נפלאות מטרידות הלבבות, אני רואה לעזוב זכרון רובם, ואביא מהם שבעה דעות, זולת ‏הארבעה הראשוני אשר קדם זכרם, ויהיו אחד עשר. כי הארבע ההם, כבר בחנתים ודקדקתים ‏ונפסדו ארבעתם ובטלו. והם הרוחניים, ודעת שהדברים מעצם הבורא, ודעת שהם ממנו ומדבר ‏אחר ודעת בעלי השניים. וכיון שהנפש אחד מהדברים הידועים, כאשר הכניסוה בכלל הדברים ‏ההם, כבר נכנסה גם כן בכלל התשובה על המאמרים ההם, ואין אנו צריכים לשנותם, אבל אזכור ‏אלה השבעה, ואומר תחלה, מצאתי אנשים חושבים, כי הנפש מקרה מהמקרי', וכמדומה לי כי אשר ‏הביאם אל המאמר הזה, בעבור שלא ראו אותה, אבל ראו פעלה, וחשבו בעבור דקותה מהרגיש ‏אותה בחוש, שהיא מקרה מפני דקות המקרים, ועם ה נחלקו חמש מחלקות, קצתם חשבוה מקרה ‏מניע עצמו, וקצם חשבוה שלמות לגשם טבעי, וקצתם חשבוה חבור הארבעה טבעים, וקצתם ‏חשבוה התקשר החושים, וקצתם סברו שהיא מקרה נולד מן הדם. וכאשר התישבתי להתבונן ‏במאמרים האלה, אשר מקבץ אותם כלם המאמר שהיא מקרה, שהמקרה והשלמות והחבור ‏וההתקשרות וההתילדות במקרים, מצאתים כלם שקר מכמה צדדים. אחד מהם, כי הדבר המקרי ‏לא תבא ממנו החכמה הגדולה הזאת, ואלה התבונו' הנכבדות אשר בם תקון העולם, כאשר זכרתי ‏במאמר קודם לזה. ועוד כי המקרה לא יהיה נקרה במקרה אחר, בעבור מה שיש בזה מן ההפסד. ‏והנה אנחנו מוצאים הנפש נקרית במקרים רבים, תאמר נפש חכמה, ונפש סכלה, ותאמר נפש זכה, ‏ינפש רעה, ותאמר שיש לה אהבה ושנאה ורצון וקצף, ושאר המדות הנודעות, ולא יתכן עם הענינים ‏האלה שתהיה מקרה, אבל נראה אותה בענין הזה מקבולה ההפכים, יותר ראויה שתהיה עצם. ‏והשני ראיתי אנשים חשבוה רוח. והשלישי אנשים חשבוה אש, ומצאתי אלה השני מאמרים עוד ‏נפסדים, מפני שאם היתה רוח, היה טבעה חם ולח, ואלו היתה אש, היה טבעה חם יבש, ואין אנו ‏מוצאים אותה כן. והרביעי מי שאמר שהיא שני חלקים, החלק האחד שכלי דברי, ואיננו כלה והוא ‏שוכן בלב. והשני חיוני, והוא מתפשט בשאר הגוף והוא כלה. והתאמת לי עוד כי זה טעות, כי החלק ‏הדבר אלו היה זולת החלק המתפש' בגוף, לא היה אפש' שימזגו, מפני שזה קדמון וזה חדש, וזה ‏כלה וזה איננו כלה. ועוד אלו היה החלק הדברי זולת חלק המתפשט בגוף לא ישמע ולא יראה ולא ‏יחוש שאר החושים. ואין בתשובה הזאת אשר השיבותי, כי החושים יהיו קצתם לקצתם, וידבר ‏הדבור על כלם, כאשר פרשתי במאמר הראשון; אבל אומר כי הנראה מן המאמר הזה הוא, שהנה ‏שתי נפשות מפני שכל חלק לבד. והחמישי' מי שאמר שהיא שני אוירים, האחד מהם בפנים, והשני ‏בחוץ. והצריכו למאמר הזה, שמצאוה לא תתקיים כי אם במשיכת האויר מחוץ, וסבר שזה בחציה, ‏ואיננו כי אם להרויח לחום הטבע אשר הנפש שוכנת בו בלב. כאשר מנפחים על האש להרחיק העשן ‏הרע ממנה רוצה לומר מהאש. והששי מי שחשב שהיא דם גמור והוא ענן לבדו, כאשר כתב בספרו. ‏והטעהו בזה מאמר התורה (ויקרא י"ז י"א) כי הדם הוא בנפש. ולא זכר מה שאמרה קודם (שם) כי ‏נפש הבשר בדם היא, אבל זה נראה כי הדם הוא משכנה ומרכזה, ובכחו יראה לנו כחה, ובחלשתו ‏יראה לנו חלשתה, וכשהיא שמחה ותראה שמחתה בדבר אשר תשמח בו, ותראה הדם עמה, ‏וכאשר תנוס מיראת דבר שתירא ממנו, תקחהו עמה לפנים. ומה שאמרה התורה כי הדם היא ‏בנפש, הוא על מנהג הלשון, שהיא קוראה הדבר בשם משכנו, כאשר קוראה החכמת לב, באמרו ‏‏(משלי ז' ז') נער חסר לב. מפני שהלב משכנה, וקוראה הלשון שפה. באמרה (בראשית י"א א') ויהי ‏כל הארץ שפה אחת. כי בשפה תהיה:‏

ב

והדעת השביעי הוא הדעת האמת, ואני אבאר אותו בעזרת האל והקדמתי לפניו אלה ‏הששה דעות הנזכרי', כדי שיתברר למי שיקרא בספר הזה, כי המחקר בידיעת הנפש, הוא מחקר ‏בדבר עמוק ודק, כמו שספרתי על מחקר אמת דבר לא מדבר, ובענן בורא הנמצאות, כן היא. זאת ‏גם כן בענינה מן הדקות, מה שיהיו בו נבוכים הרבה מבני אדם. ואומר ובעבור זה תמצא החכם ‏מוקיר, מי שיעמוד על אמתת ענין הנפש הדברית אשר באדם, באמרו (קהלת ג' כ"א) מי יודע רוח ‏בני האדם העול' היא למעל' וגו'. וראוי שאבאר, כי אמרו מי יודע. אינו ספק כי קצת הנפשות עליונות ‏נכבדו', וקצתם שפלות נמבזות, אף הוא קיים לנפשות שהן כך, אבל אמרו מי יודע, הוא להוקיר מי ‏שידענה כן, ואומר לשומע זה, כאמרך, מי יודע ראובן החכם, ומי יודע שמעון העבד? כי באמרך זה, ‏תתקיים החכמה לראובן, והעודה לשמעון בלי ספק, ואין שאלתך על מי שידע, כי אם להוקיר אותם ‏ולכבדם והדומה לזה. כן אומר החכם, מי יודע הנפש הנכבדה העולה, והנפש הפחותה היורדת, ‏הוא אמת לשתי הנפשות שהן כן בלי ספק, ומקום אמרו מי יודע, רוצה בו כי מי שיעמד על זה כבר ‏הגיע וינצל. ואומר עוד, כי מאמרו זה, רוצה לומר מי יודע, הוא להפלא והוקיר על התחבר שתי ‏הנפשות אל עניני השני גופים, והוא אומר, כי עניני שני הגופים, כבר מצאנום שוים בחוש גשמים ‏ומקרים, ואין ספק אצלנו כי יש בין שתי הרוחות הפרש, ומי ידעהו ויעמוד עליו, הוא אמרו קודם זה, ‏‏(שם ג' י"ט) כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד ‏לכל. ואחר כן אמר, מי יודע רוח בני האדם. ומחזק המאמר הזה שהוא כאשר אמרנו, הוספתו בו ‏‏(שם) ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. ולא יתכן שרצה החכם בזה שאין מותר לנפש ‏האדם על נפש הבהמות, כי אין חכם אומר זה, כי היה מבטל החכמה, ועוד כי עם הארץ שיש לו ‏מעט דעת לא יאמר זה, והוא רואה עצמו נכבד מן הבהמות, בענינים אשר יארך באורם, מהעבידו ‏אותם ורכבו עליהם, והשתמשו בהם כאשר ירצה, אבל רצה בזה המאמר, כי גוף האדם אין לו יתרון ‏על גוף הבהמות במאומה, כי הוא מורכב מארבע יסודות כהם, וכאשר אמר אחריו (שם כ') הכל ‏הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אבל היתרון מי יודע רוח בני האדם. ‏וזה עוד כמאמר האומר, כי האדם והאבן החלמיש, שוים בענין ההתאבנות, אין ביניהם הפרש, כי ‏זה אבן וזה אבן, ומי יודע האור המזהיר אשר באודם והגבה אשר בצור החלמיש כבר הגיע. ויכשר ‏שיהיה ענין מי יודע קיום, כאמרו (יואל ב' י"ד) מי יודע ישוב ונחם, אשר ידע שהוא חוטא ישוב, כן ‏אומר הנה אשר ידע יבין שזאת עולה וזאת יורדת:‏

ג

וכיון שהקדמתי אלה המאמרים, ראוי שאביא המאמר השביעי, ואומר, כי אשר התאמת כי הנפש ‏ברואה, בעבור מה שקדמתי מחדוש כל נמצא, והפסד שיהיה דבר קדמון זולתי הבורא, ומאמר ‏הבורא (זכרי' י"ב א') יוצר רוח אדם בקרבו. אבל הבור' בורא אותה עם שלמות צורת האדם כאמרו ‏בקרבו. וכאשר לא סרו אבותינו נשבעים חי יי' אשר עשה לנו את הנפש הזאת (ירמי' ל"ח ט"ז). ‏ושעצמה עצם נקי כנקיות הגלגלים. ושהיא מקבלת האור כאשר יקבל הגלגל ותהיה בו מאירה, אבל ‏עצמה יותר דק מן הגלגלים, ועל כן נהיתה מדברת ועמדתי על זה משני השרשים הגדולים, אחד ‏מהם המושכל, והוא כאשר ראיתי מעשה חכמתה והנהגתה מבלתי הגוף, וראיתי הגוף ערום מכל ‏זה בהפרדה ממנו, ואלו היתה כמו החלקים הארציים, לא היה לה דבור כאשר אין למאומה מן ‏הגלגל, ויתחייב שתהיה עצם דק יותר זך ונקי ופשוט מעצם הגלגלים. והשני מדברי הספרים, כי ‏הנפשות הזכות תאורנה כהאור הגלגלים מהככבים, והוא אמרו (דניאל י"ב ג') והמשכילים וזהירו ‏כזוהר הרקיע. והנפשות הרעות לא תאורנה אך הן יותר פחותות מענין הגלגל הסתם, כמ"ש (איוב ‏ט"ו ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. ‏וידעתי כי הספרים לא דמו אלה בגלגלים המזהירים, ואלה בפחות מהגלגלי' סתם, אלא שהיא מכמו ‏זה העצם. ואלה שני הדמיונים מחזקים מה שאמר החכם, העולה היא למעלה היורדת היא למטה. ‏אחר כן אומר על דרך דקדוק החקירה, כי מאמר החכם באחרית ספרו (קהלת י"ב ז') והרוח תשוב ‏אל האלהים אשר נתנו קיום ואות מורה על אמיתת הפירוש אשר פרשתי בו, מי יודע רוח בני האדם. ‏ואם יתעקש מתעקש שהוא ספק מן החכם כפי מאמרי עוד, כבר שב החכם מספקו בראשונה לאמתו ‏באחרונה, ואמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם י"ב ז') ודבריו ברוח האדם, כאמרו ‏בפרשה ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. (שם י"א ט') ואחר כן התבאר לי כי הנפש הזאת ‏חכמה לעצמה מכמה פנים. אחד מהם כי לא יתכן שקנתה החכמה מן הגוף, כי אין זה מענינו. ועוד ‏בעבור מה שהתאמת, כי הסומא רואה בחלומו כאלו הוא רואה, וכיון שלא השיג זה מחמת גופו, לא ‏השיגו כי אם מחמת נפשו. ובזה טעה עוד מי שחשבה התקשר החושים והסתבכם והפגשם, והוא ‏שהיא היא הנותנת לכולם החוש, ואיך יתנו לה הם העצם? אך אומר זה הפך הגזרות והפך ‏האמתות. ואחר כן התבאר לי שהיא לא תפעל אלא בכוף, כי פעל כל נברא צריך אל כלי מהכלים ‏וכאשר תתחבר לגוף יראו לה ג' כחות, כח ההכרה, וכח הכעס, וכח התאוה, ועל כן קראה אותה ‏לשוננו בשלשה שמות, נפש, ורוח, ונשמה. ורמזה באמרה נפש אל שיש לה כח מתאוה, כאמרך ‏‏(דברי' י"ב כ') כי תאוה נפשך, (איוב ל"ג כ') ונפשו מאכל תאוה. ורמזה בשם רוח אל שיש לה כח ‏כועס, כאמרך (קהלת ז' ט') אשל תבהל ברוחך לכעוס, (משלי כ"ט א') כל רוחו יוציא כסיל. ורמזה ‏בשם נשמה אל שיש לה כח מדעי, כאמרך (איוב ל"ב ח') ונשמת שדי תבינם, ונשמת מי יצאה ממך ‏‏(שם כ"ו ד'). ובענין אלה הכחית טעה מי ששמה שני חלקים. אחד מהם בלב, והאחר בשאר הגוף, ‏אך השלשה לנפש אחת, וחברה הלשון לזה שני שמות אחרים, חיה, ויחידה, וקראה אותה חיה, ‏בעבור שהיא עומדת בהעמדת בוראה לה, אבל יחידה, מפני שאין לה דומה בארץ. ואחר כן התבאר ‏לי כי משכנה בלב מבני אדם, וכאשר הוא גלוי כי הגידים אשר נותנים לגוף החוש והתנועה, ‏צמיחתם כלם מן הלב ועם שאני מוצא הסעיפים הגדולים אין מוצאם מן הלב, אך צמיחתם מן המוח, ‏וידעתי כי הסעיפים ההם אינם לנפש, אבל המה מיתרים לגוף וקשרים. ולזה מחבר הכתוב תמיד ‏הלב והנפש, כאמרו (דברי' י"א י"ג) בכל לבכם ובכל נפשכם, בכל לבבך ובכל נפשך (שם ו' ה'), ‏והדומה לזה:‏

ד

וכיון שהקדמתי אלה המאמרים, אומר כי מצאתי קצת בני אדם אומרים, מה אופני החכמה ששם ‏הבורא יתברך זאת הנפש הנכבדת, אשר הוא יותר זכה מן הגלגל, בגוף הפחות הזה? ואמרו ‏בלבם, כי הרע אליה. והתחייבתי שאתעכב במקום הזה, ואבארהו באר היטב. ואקדם בתחלת ‏מאמרי, כי הבורא יתברך אשר ספרנו ענינו במה שקדם, מתכלית השקר שיאמר עליו שהוא מריע על ‏נברא או שיעול עליו, מפני שכל המקרים מסתלקים מעליו. ועוד כי פעליו כלם ישרים וטובים, ועוד ‏כי לא ברא הבריאות כי אם להועילם, לא להזיקם. אלה המאמרים מכלל שסכומו ספור, ואחר כן ‏אחבר אליהם מן המאמרים החלקיים הפרטיים, ואומר כי העוול אין לו כי אם שלש סבות אין להם ‏רביעית, ושלשתם מרוחקות מן הבורא יתברך. ותחלתם שיעול המעול מיראתו ממי שיעול עליו, ‏והשנית חמדתו דבר שיגיעהו ממנו, והשלישית מסכלותו בענין האמת. והבורא אשר לא יאמר עליו ‏שיירא, ולא שיחמוד, ולא שיסכל מאומה מן המדעים, כבר הסתלקו מעליו הסבות כלם. ואחר כן ‏הסתכלתי בספרים ומצאתים טוענין לצדקו באלה השלש, והוא מה שאמר החסיד (איוב ל"ד י"ט) ‏אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם. אשר לא נשא פני שרים, רומז בו ‏אל שער היראה, ולא נכר שוע לפני דל, רמז בו אל שער החמדה. ואמרו כי מעשה ידיו כלם, רמז בו ‏אל שעד המדע, מפני שהוא יודע את ברואיו, וכל שכן שידע מעשיהם ומה שיתחייב להם ועליהם. ‏וכיון ששמתי הצדק הזה שרש לו, כל שאלה שישאלו בה בני אדם בענין הנפש, ראוי שאשיבנ' אל זה ‏השרש ואשיאנה עליו. ואומר בעבו' שהית' בלתי פועלת לבדה בבנינ', התחייב חבורה אל דבר תגיע ‏בו אל הפועלי', ותגיע אל הנעם המתמיד, ואל ההצלחה הגמורה, כאשר בארנו במאמ' החמישי. כי ‏העבודות יוסיפו בעצמה אור, והעונות מקדירים עצמה ומשחירים אות', כאשר מספרים הספרים ‏‏(תהלי' צ"ז י"א) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ועוד אור צדיקים ישמח (משלי י"ג ט'). והבוחן ‏זה הוא צור העולמים, והוא שהוא יודע כל מעשים, ודמו זה הספרים לצריפת האש הזהב והכסף, ‏ויתבאר בה אמתת עצמם, והזהב והכסף השרשיים יעמדו, והנתלה בהם משאר המתכות, קצתם ‏ישרף וקצם יעוף, כמ"ש (משלי כ"ז כ"א) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. ועוד (זכריה י״ג:ט׳ ‏ח') וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב. והנפשות הזכות המזוקקות אשר נצלו, ‏תוקרנה ותכובדנה, כמ"ש (איוב כ"ג י') כי ידע דרך עמדי בהנני כזהב אצא. והדומות לסיגים ‏ולזיופים בהם תרדנה ותפחתנה, כמו שנאמר (ירמיה ו' ל"ט) לשוא צרף צרוף ורעים לו נתקו כסף ‏נמאס קראו להם. ועם זה אומר כי המגואלו' מהם בעודם בגוף, אפשר לחם תשובנה ותזכנה ותנקינ' ‏ועל כן התשובה מקובלת בעוד האדם חי, וכאשר תצא ממנה לא יתכן לה להנקות ממה שנתקרב ‏בה, ולא תקוה לה מאומה מזה, כאשר אמר (משלי י"א ז') במות אדם רשע תאבד תקוה. ומי שיאמר ‏כי הטוב לה היה אלו הניחה נפרדת ותנוח מן האשמות והגאולים והיסורים, אני אבאר לו ואגלה לו ‏כי הפרידה אלו היתה טובה לא היה עושה זה לה בוראה, ואחר כן ממה שידענוהו, כי אלו היה ‏מניחה נפרדת, לא היתה מגעת אל נעם ולא אל הצלחה ולא אל חיים מתמידים, כי הגעתה אל כל ‏אלה איננה כי אם בעבודת בוראה, ואי אפשר לה על חק הבניה אל העבודה כי אם בגוף, מפני שעמו ‏פועלת כל פעל, כמו שהאש אי אפשר לה להראות כי אם בהתלותה בדבר, ודברים אחרים מן ‏החלקיים לא יתום פעל אחד מהם כי אם על האחר, ואלו נשארה הנפש לבדה, לא היתה פועלת ‏דבר כל שכן שהגוף לא היה פועל דבר. ואם יהיו שניהם ערומים מן המעשים, לא היה לבריאתם ‏ענין, ואם לא יהיה לבריאתם ענין, יבטל על בטולו בריאת השמים והארץ ומה שיש ביניהם, כי הכל ‏לא נברא כי אם בעבור האדם, כאשר אמרנו בתחלת המאמר הג' כאשר קדם הנה, נוטה שמים ‏ויוסד ארץ, בעבור ויוצר רוח אדם בקרבו (זכרי' י"ב א'), וכאשר יש במעשה בראשית, כי הכל בעבור ‏נעשה אדם. ואם יאמר יניחנה על ענינה נפרדת, ויתן לה כח לעשות עד שתגיע בו אל מה שרצה לה, ‏נאמר כי השתדלותו בזה כהשתדלו' הראשונה אשר זכרנוה בגשם האדם, שיהיה כמו עצם הככבים ‏והמלאכים, ונשיב כי הוא השתדל שתהיה הנפש לא נפש, והאדם לא אדם, מפני שהנפש המשכלת ‏אשר לא תפעל כי אם עם גשם האדם. אם תהיה פועלת לא בגשם האדם, היא כוכב או גלגל או ‏מלאך, ועל אי ה דבר שיהיה, כבר בטלה אמתתה, והוא אם כן בקש לבטלה בלשון בלתי לשון ‏הבטול, והוא כמו שבקש שתהיה האש יורדת למטה, והמים עולים למעלה בטבע, אשר זה בטול ‏ענינם, או בקש שתהיה האש מקררת, והשלג מחמם, אשר הוא בטול עצמיהם. ומבקש זה, חומס ‏החכמה, כי החכמה היות הדברים על אמתותם הידועות, ואין החכמה שיהיו הדברי' כאשר יחמוד ‏החומר ויתאוה המתאוה. וכאשר אמר הכתוב (ישעי' מ"ה ט') הוי רב את יוצרו וגו'. היאמר חמר ‏ליוצרו מה תעשה וגו': אבל הדבק העונות בה אשר הרחיק, זה יהיה ברוע בחירתה כשהיא ממרה ‏מה שכיון בה בוראה, וכאשר אמר (קהלת ז' כ"ט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים אלת ‏האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ומה הרחיקו מן הגאולים והטומא', נאמר כי כלל גוף האדם ‏אין בו דבר טמא אך הוא טהור, כי הטומאה איננה דבר מוחש ולא מה שיחייבהו השכל, אבל ‏התחייב בתור', והתור' לא טמאה קצת לחות בני אדם, כי אם אחרי הפרד' מהם לא טמאתם והם ‏בהם. אלא אם ישיב לנו אומר הדבר הזה תורות נכריו' מעצמו, ויחייבו בהם ואנחנו לא נקבלם ממנו. ‏והיסורים אשר זכרם אינם נמלטים מאחת משתי מעלות, שיהיו היסורין קנתה אותם היא בצאתה ‏בעת החשך ובעת החום ובעת הקור, החטא לה, לא לאלהים, כי הוא כבר נתן בה שכל שמצוה ‏אותה להשמר מאלו המקרים והמרתו, כאשר אמר (משלי כ"ז י"ב) ערום ראה רעה ונסתר ופתאי' ‏עברו ונענשו. ואם היסורי' חדשם עליה אלהים, הוא לצדקו ולרחמיו, לא הביאם עליה אלא על דרך ‏מוסר, לגמלה תמורתם טובה, כאשר אמר (דברים ח' ט"ז) ולמען נסותך להטיבך באחריתך. ואמר ‏עוד אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו' להשקיט לו מימי רק וגו' (תהלים צ"ד י"ב):‏

ה

ואחר כן אבאר, כי הנפש והגוף יחדיו פעל א', כאשר קדם בתחלת היצירה, (בראשית ב' ז') וייצר יי' ‏אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח בפניו נשמת חיים. וכן המה שניהם גמול אחד ועונש א' וזה ‏אשר תמצא רוב בני אדם נבוכים בשער הזה, קצתם חושב כי הגמול והענש הם לנפש בלבד, וקצתם ‏חושב שהם על הגוף בלבד, וקצתם סברם על העצמות בלבד, והוא בנימן. והטעה את כלם מעוט' ‏ידיעת' בלשון, והוא כי מי שימצא מהם הלשון אומרת (ויקרא ד' ב') נפש כי תחטא, נפש כי תמעל ‏מעל. (שם ה' ט"ו) הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י"ח ד'), השב כי הפעלים לנפש בלבד, ולא ‏התבונן שהיא אומרת ונפש כי תגע בכל דבר טמא (ויקרא ז' כ"א), והנפש אשר תאכל בשר (שם כ'), ‏ואיננו כי אם הגוף. ואחר ראה הלשון אומרת, והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות ‏לפני (ישעיה ס"ו כ"ג). ויברך כל בשר שם קדשו (תהלים קמ"ה כ"א) והדומה לזה, וחשב: כי ‏המעשים לגוף, ולא התבונן מה שיש עמם, כי הדבור והמליצה הם לנפש, ובנימן מצא, ותהי עונותם ‏על עצמותם (יחזקאל ל"ב כ"ז). ועוד כל עצמותי תאמרנה וגו' (תהלים ל"ה י'), וחשב כי הסמיכה על ‏העצמות. ואני אומר שבספר החתוך, כי גוית האדם הם העצמות והבשר והגידין והמיתרים, ‏משמשים ושומרים. אלא שאני יודע, כי הוא לא אמר זה על הדרך הזאת בעבור מעוט ידיעתו, כי ‏למלאכה כונה, ודרך זולת דרך מלאכה אחרת:‏ ואין מלאכת התורה ממלאכת החתוך בשום פנים, אבל לא התבונן, כי מאמר יי' מי כמוך, לא יהיה ‏בעצמות. ולא די לו זה, עד שחבר אליו כי גופת שאול ובניו שרפום אני יבש גלעד, כמו שאמר (ש"א ‏נל"א י"ב) ויבאו יבשה וישרפו אותם שם. ושעצמותם לבדם נקברו, כמו שאמר (שם י"ג) ויקחו את ‏עצמותיהם ויקברו אותם תחת האשל ביבשה. והנה אתה רואה כשאמר (שמות י"ג י"ט) ויקח משה ‏את עצמות יוסף. מי שרף גויתו? ועוד מי שרף גוית איש האלהים אשר בא מיהודה? כשהוא אומר ‏אצל עצמותיו הניחו את עצמותי (מ"א י"ג ל"א). אך אמרו וישרפו אותם שם כמו וישרפו עליהם, ‏כאשר אמר לשם (ירמיה ל"ד ה') ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך, וכלשון ויבך ‏אותו אביו (בראשית ל"ז ל"ה), במקום ויבך עליו. והכלל שלא ידע מי שיחס המעשים אל הנפש ‏לבדה, ומי שיחסם אל הגוף לבדו, ומי שיחסם אל העצמות לבדם חק הלשון ומנהגה, והוא כי ‏מנהגה, כשיהיה פעל מיוחם אל שלשה דברים או ארבעה או חמשה, תיחס אותו פעם על הראשון ‏לבדו, כאשר אנחנו יודעים כי הדבור חושב חמשה כלים, פה ושפה ולשון וחיך וגרון, והלשון אומרת ‏פי יספר צדקתך (תהלים ע"א ט"ו). ולשוני תהגה צדקך (שם ל"ה כ"ח). שפתי ישבחונך (שם ס"ג ‏ד'). אל חבך שופר (הושע ח' א'). קרא בגרון (ישעיה נ"ח א'). ואי זה מה החמשה זכרה הארבעה ‏האחרים עמו, כן הנה יש פעמים שתזכיר הנפש לבדה או הגוף או העצמות או העור והיא רוצה ‏הכל, ואפשר שתיחס פעל מן הפעלים, לא יהיה כי אם לגוף ולנפש, אל אבר אחד, כאמרו (משלי ז׳:י״א ‏י"א) בביתה לא ישכנו רגליה, ותעש בחפץ כפיה (שם ל"א י"ג) ובהמרותם תלן עיני (איוב י"ז ב'). אם ‏חכי לא יבין הוות (שם י' ל'). והדומה לזה. וכבר בארנו מצד השכל ומצד הכתוב שהם פעל אחד, ‏ונחבר אל זה מצד הקבלה מה שאמרו רבותינו (סנהדרין צא א), אם בא אדם לומר יכולין גוף ונשמה לפטור עצמם ‏מן הדין, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, והושיב בו שני שומרים, אחד חגר ואחד ‏סומה, ושאר הענין:‏

ו

ואחר כן אדבר בענין קץ ימי החיים, ואומר כי בוראם שם להתחברות' מדת ימים מנויים. כמו את ‏הספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו). ואמר לקצת הנביאים (דברי' ל"א י"ד) הן קרבו ימיך למות. ‏לקצתם אמר (שמולא ב' ז' י"ב) והיה כי ימלאו ימיך והדומה לזה. ואחר כן אומר כי יש פעמים ‏שמוסיף במדה ההיא, בדעתו כי הנפש תשאר בגוף, כי ידיעתו אינה שונה אמתת הדבר, אבל ‏המדה ההיא אצלי, אשר תסבול התוספת והחסרון, מדת הכח אשר נתן לגוף. והוא שמתחלת ‏שבראו אין ספק כי בנה אותו על כח מן הכחות אם רב אם מעט, ומדת עמידת הכח ההוא היא ‏הנקראת קץ, והוא יכול להוסיף בו ולאמצו, ותעמד עם השבעים שלשים אחרים, ויכול להחלישו ‏ולהמס אותו וימס בארבעים. ועל הבאור הזה יסבור התוספת בקץ הימים, והחסרון אשר יהיה מן ‏החיים לאדם, אחר התוספת והחסרון הוא אשר ידעו בוראו שיעמידם על האמת. ובאור זה שהוא ‏יודע ששרש כח הגוף היה על שבעים, והוא מוסיף בו שלשים או מחסר שלשים. ומאי זה מקום ‏התחייבה החסרון? מאמרו (משלי י' כ"ז) יראה יי' תוסיף ימים. ואמר בקצת הצדיקים, (מ"ב כ' ו') ‏והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה. ואמר ברוב הגמולים למען יאריכון ימיך והדומה לו, ואמר ‏ברשעים ויי' הכא כל בכור בארץ מצרים (שמות י"ב כ"ט), ויהיו המתים במגפה (במדבר כ"ה ט') ‏והדומה לו: ואלו היו מתים כפי כח קצתם, לא היתה מגפה בעבור חטאתם, ולא היה דבר נעצר ‏בעבור מעשה פנחס. וכבר שם הנביא המגפה זולת קץ הימים, באמרו (ש"א כ"ו י') כי אם יי' יגפנו או ‏יומו יבא ומת. ואינני אומר שכל צדיק מוסיפין לו, ולא כל רשע מחסרין לו, אך כפי בחירת הבורא ‏וכפי הטוב, ומי שלא הוסיפו לו מן הצדיקים, גמול העולם הבא לפניו, ומי שלא קצרו ימיו מן הרשעים ‏ענש העולם הבא לפניו, כמו שנאמר (קהלת ג' א') ועת לכל חפץ:‏

ז

וכיון שבארתי אלה הענינים, צריך שאבאר איך יהיה ענין הנפש בעת הפרדה מן הגוף? ואומר כי ‏רבותינו הודיעונו, שהמלאך אשר ישלחנו הבורא להפריד ביניהם, יתראה לאדם כצורת אש ‏ירקרקת מלאה עינים מאש כעין חשמל, ובידו חרב שלופה, מכוין אליו בה, וכאשר יראהו, יחרד ‏למראה, והתפרד נפשו מגופו. וכאשר הסתכלתי בכתוב, מצאתי הענין בו כמו שהודיעונו, באמרו ‏בעת המגפה (ד"ה א' כ"א ט"ז) וישא דוד את עיניו וירא את מלאך יי' עומד בין הארץ ובין השמים ‏וחרבו שלופה בידו. וכאשר התפלל והקריב, אמר אחר כן, (שם כ"א כ"ז) ושיאמר יי' למלאך וישב ‏חרבו אל נדנה. ולמדתי שגוף המלאך מאש ירקרקת, מאמרו (יחזקאל א' י"ג) ודמות החיות מראיהן ‏כגחלי אש. וכלו מלא עינים, באמרו (שם ו' י"ב) וכל בשרם וגביהם וידיהם וכנפיהם והאופנים מלאים ‏עינים סביב. ושאש העינים כעין חשמל, כי אם היתה ירקרקת כמו הגוף, לא היו נכרים שהם עינים, ‏אבל הם נכרים בהשתנות מראיהן, והוא עין החשמל הנזכר. וכבר ידעת כי ראות האש הגדולה, ‏כמעט שלא מתו אבותינו ממנה, כמו שנאמר (דברים ה' כ"ה) ועתה למה נמות כי תאכלנו האש ‏הגדול' הזאת. וכל שכן כשמכונין אל האדם בה עם חרב שלופה. וכבר ידעת עוד שדוד מפני שראה ‏את המלאך אעפ"י שלא כונן אליך בשום חזק, איך הבהילו והרעידו כמו שאמר (ד"ה א' כ"א ל') כי ‏נבעת מפני חרב מלאך יי'. ולא סר מן היום ההו' מרעיד בלתי מתחמם עד יום מותו, כאשר אמר ‏‏(מ"א א' א') ויכסוהו בבגדי' ולא יחם לו. כל שכן מי שמכוונין אליו בה ואם יאמר אומר, למה לא נראה ‏הנפש כשהיא יוצאה מן הגוף? בעבור זכותה והדמותה לאויר בזכותו, כאשר לא נראה הגלגלים ‏בעבור נקיות גרמיהם וזכותם, וכאשר מנהגי להמשיל, כי אם היה לוקח אדם עשרה עששיות זכוכות ‏זך, ושם כל אחת מהן בתוך חברתה, ושם בתוכם נר דולק, לא היה מי שרואהו מרחוק שהוא תוך ‏עשר עששיות, בעבור עבור האש בגרמיהם, ועבור הראות באור, וזה דבר גלוי. אחר כן מה יהיה ‏מענינה אחר יציאתה מן הגוף? ואשיב במה שקדמתי זכרו, שהוא תהיה שמורה אל עת הגמול, ‏כאשר אמר (משלי כ"ד י"ב) ונוצר נפשך הוא ידע. ויהיה הזך ממנה מקום שמירתו למעלה, והעכור ‏למטה, כאשר הקדמתי מאמרו, כזהר הרקיע (דניאל י"ב ג'). ומאמרו העולם היא למעלה (קהלת ג׳:כ״א ‏כ"א). וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד, ושם רשעים משוטטת ‏בעולם ואין לה מנוחה, וזה והדומה לו ההפרש שביניהם. ובתחלת זמן הפרוד, תעמוד הנפש זמן ‏מבלי מנוחה, עד שיכלה הגוף. וענין זה שיתפרקו חלקיו, ויקשה עליה בזמן ההוא, מה שתדעהו ‏ממה שיעבור על הגוף מן התולעת והרמה והדומה להם, כאשר יקשה לאדם כשהוא רואה ביתו ‏אשר היה שוכן בו חרב ועולה בו שמיר ושית. והקושי הזה יש שיהיה לנפש מעט ורב, ויקשה עליה ‏כפי שהוא רואי לה, כמו שמעלתה בירידה תהיה במעט ורב. ובזה אמרו רז"ל, קשה רמה למת, ‏כמחט לבשר החי, וסומכין זה אל מאמר הכתוב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י״ד:כ״ב ‏כ"ב). וזהו שקוראים אותו דין הקבר או חבוט הקבר. ואחר כן אומר שזמן עמידתם נפרדים יהיה, ‏עד שיתקבצו שאר הנפשות אשר חייבה חכמת הבורא בריאתם, והוא אחרית עמידת העולם, ‏וכאשר ישלם מספרם ויתקבצו, תחוברנה הנפשות עם גופיהם, כאשר אבאר במאמר הסמוך לזה ‏ויגמול אותם במה שראוי להם. וזה עם מה שבארנוהו במה שקדם מן המאמר, יתבאר עוד ממה ‏שאמר החכם, כי אחר שאמר (קהלת י"ב ז') והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הודיענו שסוף ‏ענינם אל הגמול באמרו אחר כן, (שם י"ג י"ד) סוף דבר הכל נשמע כי את כל מעשה האלהים יביא ‏במשפט. ואמרו את כל מעשה, רוצה בו הגוף והנפש יחדיו. ואמרו על כל נעלם, רוצה בו מה שהוא ‏נעלם ממנו מענין הנפש הוא גלוי אצל הבורא, ואז יביא אותה מן השמים ויביא הגוף מן הארץ ‏ויגמלם, כמו שאמר (תהלים נ' ד') יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. ישתבח החכם ‏ויתברך! ונשאל ממנו שידריכנו בדרך הטובה, אך מה שיהיה מן הגמול והענש? אני עתיד לבארו ‏במאמר התשיעי בעזרת האל:‏

ח

ואני מסכים לסמוך לדברים האלו זכר מה שנחלקו בו החולקים בעצם הנפש מה הוא. ואמרו, יותר ראוי שתושם גשם, ומצאתי אשר אמרו שהיא מקרה, הכל חושבים שהיא תמס ותפסד ותמק. אבל אשר אמרו שהיא מן הרוחניים, ומן בוראה לבדו, וממנו ודבר אחר, ומן שני שרשים קדמונים, הם חושבים כלם שתשוב אל מוצאה אשר ממנה נחצבה, וכבר בארתי הפסד כל אלה המאמרים ובטולם. אבל אומר שאנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים אומרים בהשנות, וקוראים אותו ההעתקה, וענינו. אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחר כן ביהודה, ויש מהם רבים שאומרים, יש פעמים שתהיה רוח האדם בבהמה, ורוח הבהמה באדם, ודברים רבים מזה השגעון והערבוב, והסתכלתי במה שחושבים שהביאם אל המאמר הזה, ומצאתים ארבעה שבושבים, ואני רואה לזכרם, ולהשיב עליהם, ותחלת זה שהוא מחזיק בדעת הרוחניים, והשלשה דעות האחרים, ומי שאינו יודע כי אנשי דעת ההשנות, לקחוהו מדעת השניים והרוחניים, וכבר גליתי מה שיש על כלם מן התשובות וזכרתי אותו. והשני , שראו מדות רבים מבני אדם, ומצאום דומות למדות הבהמות. כמי שרואים אותו ענו כמדת הצאן, ורע כמדת החיות, ורעבתן ככלב, וקל כעוף, והדומה לזה. והסכימו בעבור אלה הענינים, שאלה המדות לא היו בבני אדם, עד שהיה בהם מרוחות הבהמות. וזה ירחמך האלהים מורה על רוב סכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מעצמותה, עד שישימנה נפש אדם אחר שהיתה נפש בהמה. ועוד שהיא מהפכת אותו מעצמותו, עד שתשים מדותיו כבהמות, אף על פי שצורתו בבני אדם. ולא די להם ששמו עצם הנפש מתהפך, ולא קיימו לה עצם אמתי, עד שסתרו דבריהם ושמוה מהפכת הגוף ומשנה אתו, והגוף מהפך אותה ומשנה אותה, וזאת היא היציאה מן המושכל:

והשלישי שמביאים דבריהם על דרך הטענה, ואומרים כיון שהבורא שופט צדק, לא היה מביא יסורין על העוללים, כי אם על חטא שחטאו נפשותם, בעת שהיו בגוף אשר קודם גופם, ויש על זה תשובות רבות תחלתם שהם שכחו שער הגמול אשר זכרנו. ועוד כי אנחנו נשאל אותם על ענין הראשון, רוצה לומר תחלת בריאת הנפש, אם צוה אותה בוראה בעבודה מן העבודות, אם לא? ואם יאמרו לא צוה אותה, בטלו הענשים כלם, מפני שלא היתה מצווה מתחלה. ואם יודו במצוה, הנפש בעת ההיא לא קבלה ולא מרתה, וכבר הודו שהאדם יצווה לעתיד לא לחולף בלבד, וישובו אל מאמרינו בתמורה ויעזבו הסכמתם, על שאין יסורין אלא על מה שחלף, והרביעי שהם נתלים בספקות מן המקרא, ראיתי לזכור מהם קצתם ואומר שמהם דברי משה (דברים כ"ט י"ד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. ואמרו זה מורה על שרוחות האחרונים הם רוחות הראשונים ועל כן הם הנמצאים והם שאינם נמצאים. ופשט הפסוק מבטל מה שסברוהו, כי הוא אומר שהנמצא זולת שאיננו נמצא, ופרושו איננו כי אם שחייב מי שיגיעו אליו דברי משה, שיקבלם כקבול הנמצאים אתו. ומהם (תהלים א' א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ואמרו כי מפני שאמר לא הלך ולא אמר לא ילך, למדנו שהענש על דבר שעשתה נפשו בגוף הראשון. וזה מהם תכלית הטעות, כי הכתוב לא חייב לנזכר אשרי כי אם אחרי שלא הלך, ולא חייבו לו קודם שלא הלך. והנראה מהכתוב תשובה עליהם, ואלו היה כמו שאמרו היה הגמול על הזכיות הבאות, לא על החולפות, מפני אמרו אחריו ובתורתו יהגה, ולא אמר הגה, כאשר חייבו הענש על העונות החולפות ולא על הבאות מאמרו לא הלך ולא אמר לא ילך. ומהם אמרו (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש, וסברו כי אמרו תתהפך על הנפש, ואמרו זה מורה שהיא מתהפכת באדם ובבהמה תמיד, ולא הבינו הפתאים שהוא לא אמר כי אם על הארץ, מפני שהקדים לפניו לאחוז בכנפות הארץ, ועליה אמר שהיא מתהפכת ברשעים כחמר חותם, והם שוקדים כאלו היא לבושם, לא יוכלו להעתיק ממנה עד שתשלם גזרת האל בהם. ומהם דברי הנביא (תהלי' כ"ג ג') נפשי ישובב. וחשבו זאת השבה מגוף אל גוף, ולא הבינו הפתאים כי היא מנוחה ומרגוע והשקט מצער שהיתה בו, ואיננה השבה אחרי יציאה, וזה בלשון אבותינו מבואר גלוי, שאמרו על שמשון בעת שצמא והשקהו בוראו מים, ותשב רוחו ויחי (שופטים ט"ו י"ט) ולא יצאה כבר. ואמרו על המצרי כאשר רעב והאכילו דוד, ותשב רוחו (שמואל א' ל' י"ב). ואמרו על הציר נאמן, ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב (משלי כ"ה י"ג). ואמרו בחכמה, תורת יי' תמימ' משיבת נפש (תהלים י"ט ח'). ואני מנשא דברי מקלות דעתם, וארוממם מפחיתותם, לולי יראתי מן ההשאה. ובסוף דבריהם אומרים, מארבע רוחות באי הרוח ופחי בחרוגים האלה ויחיו (יחזקאל ל"ז ט'). ואומר ואי זו דבר נכרי יש בזה? כי לא אמר זה כי אם מפני שהרוחות להם שקט למעלה ולמטה, ובאי זה מקום שתהיה משני הצדדין ומארבע רוחותם תבא, שבוראה קורא לה, כמו שאמר החסיד (איוב י"ג כ"ב) וקרא ואנכי אענה:

נשלם המאמר הששי מן הספר

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף