שו"ת תשב"ץ/א/לג

שו"ת תשב"ץ ‏ א לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין לג:

קול רעמך שמעתי להבות אש חוצב. ושן עלינו תחרוק ומרה תזרוק ואבני מחצב. וכל שומעך תצלנה אזניו ואל לבי יתעצב. ולא ימצא ידיו ורגליו לעמוד לפניך ולהתיצב. על אודות נדוי ה"ר אברהם הגר הצרפתי יצ"ו אשר נהגו בו קלות ראש וטענת בזה שתי טענות מכח דבריך יוצאו'. הראשונה באשר הוא תלמיד צורבא מרבנן וחריף ומפולפל ויש לו מבוא בתלמוד וגר צדק ובקי בהלכות וירא את ה' מרבים אלו הם דבריך בלשונם. ועוד נוסף בהם כהנה וכהנה רבות בספור שבחיו. והב' שאפי' לא הי' תלמיד לא היה ראוי לנהוג קלות ראש בנדויו שהרי שפחה של בית רבי לא נהגו חכמי' קלות ראש בנדויה (מ"ק י"ז ע"א). ונראה מדבריך שהוא נידה האשה ההיא על עברה לא על כבודו כההיא אמתא שנדויה היה על שהיה מכ' בנו גדול (שם שם) אלו הן תורף דבריך בכתבך לנאמנים יצ"ו וכבר השיבוך על ענין זה שהוא אינו יכול לנדות לפי שאינו תלמיד שאינו יודע לעיין הלכה בפר"שי ז"ל וגם פירוש התורה לו ז"ל איני מבין אלו הם דבריהם והנה הם מודים לפי הכתב הזה שאם יש בו כח כזה וכ"ש ביותר נידויו הוא נידוי ואפי' לכבודו וגם לטענה הב' לא השיבו דבר ואני חתמתי בכתב ההוא אחר שאמרתי להם שאתה היודע ועד שאין הדברים כן ואיך נכתוב לפניך מה שידעת שהוא הפך האמת. ואמרתי להם שאלו כתבו כן לזולתך לא הייתי חותם בו וקצת מהחתומי' בקשו ממני לכתוב לך מטעמי ומטעמם לשנות כל מה שאוכל מפני השלום ויהיו עמו שלתביעותיו ביררו לו דיין אשר קבלתי זה במצות הקהל ובשאר העלבונות תאמר לו שלבב הקהל שלם עמו וידון לכל אחד לכף זכות ותזהירו שינהוג כבוד אל הרב נר"ו (הג"ה אמ"ה הרב נר"ו היא רומז אל הר"ר יצחק בר ששת ז"ל) כי הכל תלוי בזה ותשמחהו כי נדויו עשה רושם במיתת בן האשה וסוף דבר ה' שומר את גרים. ולענין הנדוי אודיעך דעתי על דרך האמת:

נראה לי שאין נדוי מי שנדה לכבודו נדוי אלא אם כן הוא חכם גדול והא דאמרינן בפרק ואלו מגלחין (ט"ז סע"ב) אמר רבי חנינא ת"ח שנדה לכבודו נדויו נדוי ת"ח קאמר והא דתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ואמרינן לרב הוא דאינו מנודה הא לכ"ע מנודה. ואסיקנ' דהיינו לכבודו תלמיד והוא חכם קאמר ג"כ אלא שעדיין רבו קיים וקמ"ל שאין רבו חייב לנהוג בו נדוי כיון שלא נתנדה אלא לכבוד תלמידו שאין הרב חייב בכבוד תלמידו אע"פ שחביב עליו כשלו. ובירושלמי פרק ואלו מגלחין (ה"א) מצאתי בקשו לנדות את ר' מאיר אמר ליה איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין כלומר שמי שאינו יודע דיני נדוי אין נידויו כלום וכ"ש שאינו מנדה לכבודו והדברים מוכרעין ממקומן לפי שאין הנדוי אלא על כבוד מי שהצבור חייבין בכבודו שכיון שחייבין בכבודו חייבין לנהוג נדוי במי שנתנדה מפני כבודו ואין הצבור חייבין אלא בכבודו של חכם שנאמר והדרת פני זקן ואין זקן אלא מי שקנה חכמה ויניק וחכים קאמרינן לא יניק ותלמיד וכן מוכח לשון הרמב"ם ז"ל שהוא כתב בפ"ו מהלכות ת"ת המבזה את החכם ברבים אפי' לאחר מיתה מנדין אותו וכו' וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו וכו'. עוד כתב על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם המבזה את החכם וכו' ולא הזכיר תלמיד כלל ומה שאמר שם תלמיד שנדה לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג וכו' לאו תלמיד שאינו חכם קאמר אלא חכם שרבו קיים כדפרישית. ויש לסמוך זה ממ"ש בירושלמי שהביאו הרי"ף ז"ל בפרק מרובה המבייש את הזקן נותן לו בושתו שלם ואין זקן אלא החכם כדפרישית ומשמע דה"ה לענין נדוי והרמב"ם ז"ל השוה בפרק הנזכר הנדוי אל הבשת וכיון שבירושלמי פירשו דלענין בשת בעיא זקן הוא הדין והוא הטעם לענין נדוי כיון שהם שוין בדברי הרמ"בם ז"ל. ומה שפירשתי ת"ח שנדה לככודו תלמיד שהוא חכם יש לי סמך בזה מדאמרינן בפ' אלו קשרים (שבת קי"ד ע"א) אמר רבי יוחנן איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכתא דכלה ובודאי דלעילוייא אתמר שיודע כל התלמוד ואפי' מסכתא זו שאין התלמידים רגילים לשנותם וזה נתן לבו וגרסה וכן פירש"י ז"ל ומסכתא זו היא חיצונה אחת המתחלת כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והיודע כל זה חכם הוא וקראוהו ת"ח וכן נמי ת"ח האמור לענין נדוי בעיא שיהא חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור לפי דורו מפני שיודע להשיב דבר הלכה בכ"מ. והא דאמרינן התם אמר רבי יוחנן איזה ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר למאי נפקא מינה למנויי אי במסכתא באתריה אי בכוליה תלמוד' בריש מתיבתא. ומשמע לכאורה דפליגי הני תרי מימרי דר' יוחנן אהדדי דהכא קאמר דאפי' בחדא מסכתא ממנין לה באתריה איכא למימר דלא פליגי דמיירי הכא בשאין שם גדול ממנו וקמ"ל דלא צריך לאהדורי אבתריה וממנינן ליה באתריה אבל אי איכא מאן דעדיף מיניה לא ממנינן ליה אא"כ שואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואע"פ שיש גדול ממנו ראוי הוא זה לכך. א"נ איכא למימר דההיא בפ' אלו קשרים קמייתא מיירי למנות פרנס על הצבור לדון ולהורות. וההיא בתריית' מיירי לאוקמי ברישא בבי מדרשא (ההיא) וכיון דאתרצן הני תרי מימרי א"כ מצינו שקורין ת"ח למי שהוא חכם וה"ה לענין נדוי והא דאמרי' נמי בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ט ע"ב) ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי כשמעון בן זומא אלא כל ששואלים אותו דבר אחד ואומר ואפי' במסכת כלה. וההיא ודאי לגריעותא היא דלא ידע אלא ההיא מסכתא לפי שאין בה עומק וכן פירשה רש"י ז"ל וגם ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל פירש אותה לגריעות' שהיא מס' שמתעסקים בה התלמידים שרוצין לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר בהלכו' הרגל. לא קשיא מידי דאין הכי נמי דבהכי מקרי תלמיד. אבל ת"ח לענין מינוי ופרנס וה"ה לענין נדוי בעי לעילוי' כההיא דפ' אלו קשרי' ולישנ' דגמרא נמי דייק דלאו כי הדדי נינהו דבפרק אלו קשרים (שם) אמרינן ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ובפרק האיש מקדש (שם) אמרי' ששואלין דבר הלכה בתלמודו כלומר במסכ' הסדור' לו ואלו גבי האומר ע"מ שאני חכם (שם) אמרי' כל ששואלין אותו דבר תורה בכ"מ ואומר וזה דומה לת"ח דפ' אלו קשרים מפורש הוא במס' תעניות בפ"ק (יו"ד ע"ב) דאמרי' התם איזהו יחיד ואיזהו תלמיד יחיד שראוי למנותו פרנס תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפי' במסכת כלה. נמצאת למד דתלמיד סתם הוא מי שיודע מסכת הסדור' לו ואין זה ראוי למנותו פרנס וחכם הוא שקורין אותו בכל מקום ת"ח הוא שיודע להשיב בכל מקום וזה ראוי למנותו פרנס על הצבור ומסתברא שאין מנדה אלא ת"ח הראוי למנותו פרנס על הצבור שכיון שמצינו שהראוי למנותו פרנס נקרא ת"ח כדאיתא באלו קשרים ולגבי נדוי אמרינן דת"ח יכול לנדות לכבודו מסתברא שאינו מנדה אלא הראוי למנותו פרנס ואע"פ שהתלמיד שאינו יודע אלא חדא מסכתא קראוהו ג"כ ת"ח. אין מכאן ראיה שת"ח המנדה לכבודו הוא זה התלמיד שהרי גם הראוי למנו' פרנס קרוי ת"ח וזהו המנדה לכבודו מטעמא דפרשי' וכשבדקנו בכל הנדויים הנז' בתלמוד מצאנו' כלם לחכמים לא לתלמידים כההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין ע' ע"א) דשמתיה רב יהודה לההוא גברא דאמר מאן הוא דין בר שויסקיל דשקיל בשרא מקמאי ורב יוסף דשמתיה לרב אויא משום דלא אתי לפרקיה כדאית' בפ' תפלת השחר ורב חסדא דאמר ליה לרב המנונא דלצנעינהו לסבי דהגרוניא משום דלא אתו לפרקיה כדאי' בפ"ק דקדושין (כ"ה ע"א) וכן רב הונא דא"ל לרב ששת זיל אימא ליה ובשמתא להוי מאן דלא א"ל כדאי' בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"א) וכן ההוא טבחא דאתפקר ביה ברב טובי בר מתנה דאמנו אביי ורבא ושמתוה וכן לענין נזיפה דרבי חייא נהג נזיפותא בנפשיה משום כבוד רבי וההיא דלא איבעיא מקמי צורבא מרבנן כדאיתא לכולהו בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן ט"ז ע"א וע"ב) רבי חייא לגבי רבי ומר עוקבא לגבי שמואל וכן לגבי רב יהודה כדאי' התם בכלהו הוו חכמים לא תלמידים היושבים לפני רבותם נמצינו למדין שאין מנדה לכבודו אלא חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור והצריכו בו תנאים האחד שלמד כל התלמוד בעניני' הנוהגים לאפוקי הלכתא למשיחא לפי שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ללמוד כל כך ורבה בר אבוה א"ל אליהו לא תני מר סדר טהרות כדאיתא בפ' המקבל (בבא מציעא קי"ד ע"ב) והתם נמי א"ל רב אשי לרב אחא בריה דרב יוסף כי מטית סדר קדשים תא אקשי לי ועוד כיון שאין הדינים ההם נוהגין ואין גורסין אותם אלא משום דרוש וקבל שכר כדאי' בפרק ד' מיתות (סנהדרין נ"א ע"ב) ובזבחים פרק בית שמאי (זבחים מ"ה ע"א) ת"ח אע"פ שלא ידעם ראוי הוא למנותו פרנס. ובירושלמי פרק אלו מגלחין (ה"א) אמרו איזהו תלמיד חכם אמר רבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו ואפי' רבנן לא חכימין מבארת מתני' נראה שהכל לפי התורה שכל שהוא גדול בדורו הוא ראוי לכל מה שראוי גדול שבגדולים. והתנאי השני שיהא תלמודו שגור בפיו וידע להוציא ממנו דינין על קו היושר שאם למדה ולא ידע להוציא ממנו דינין וכשעיין בדברי הפוסקים לא מוציא הדין בתלמוד אינו בכלל זה שהרי אמרו ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. ועוד יש תנאי שלישי ואע"פ שלא הזכירוהו אבל הוא צריך עכ"פ והוא שלא פירש מתלמודו לענייני העולם שלא לצורך הכרחי לפרנסתו או לצרכי צבור המוטלים עליו שאם שנה ופירש יותר גרוע הוא מעם הארץ כדאיתא בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ט ע"ב). ועוד יש תנאי רביעי שלא יהא סני שומעני שאם היה כן אין ראוי לחוש לכבודו ואדרבה שרי לבזוייה בגימ"ל וש"ין כדאי' בפ' בתרא דמגלה (כ"ה ע"ב) ומשמתין ליה נמי כדאי' בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן י"ז ע"א) ואע"ג דצריכי ליה רבנן משום דאמרינן אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ופרש"י ז"ל סני שומעניה יצא עליו שם שהוא נואף. והכי מוכח בפרק ואלו מגלחין (שם) גבי ההוא דהוי סני שומעניה דאמרינן דעבד כרבי אילעאי. וה"ה נראה לכל עבירה שמתחלל שם שמים בשבילו עד שאומרים הבריות אשרי בני אדם שלא למדו תורה וכדאי' בפרק בתרא דיומא (פ"ו ע"א) שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ואמרינן בפ"ק דשבת (ל"א ע"א) והיה אמונת עחך חוסן וכו' אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא. וביומא (ע"ב ע"ב) א"ל לרבנן במטותא מינייכו לא תירתון תרי גיהנם ואמרינן בפרק אלו קשרים אוי לו לת"ח שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים והרבה הפליגו שם וביומא לומר שתלמיד שאין בו יראת שמים הוא מגונה הרבה. ומה שנהגו במקומות אלו שהחזן הוא מנדה לכבודו יש לומר שאין נדויו נידוי. וי"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בשיש שם חכמים גדולים ממנו אבל אם אין שם גדול ממנו נדויו נדוי דיפתח בדורו כשמואל בדורו. וי"ל שהחזן במקומות ההם כיון שעשאוהו שליח לזה שהרי נהגו בכך נדויו נדוי דהוי כמנודה לעירו דמוכח בגמרא שמפני כבודן נדויו נדוי והרי זה השליח במקומן הוא עומד. אלא שהוא שבוש גמור שמי שאינו יודע מהו נדוי ועל מה מנדין אין נידויו נידוי כמו שכתבתי למעלה מהירושל' ואם נדה ראוי לנדותו. מיהו הני מילי לענין אם נדה לכבודו אבל אם נדה מפני עבירה שחייבין עליה נדוי נדויו נדוי דלא גרע מאמת' דרבי שלא נהגו חכמים קלות ראש בנדויה ג' שנים מפני שהיה מכה בנו גדול וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כדאי' בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן י"ז ע"א) ובירושלמי פרק ואלו מגלחין אמרו עד כדין חכם שנדה ואפי' חסיד שנדה כלומר שמצינו חכם שנידה שנדויו נדוי חסיד שנדה מהו שנדויו נדוי ושמעינן מן הדא אמהתא דבר פטא דקא עברה מקמי כנישתא יומא חד חזת מחי חד סופר לחד מיניק יתיר מן צורכיה אמרה ליה להוי גברא מוחרם שאיל לרבי אחא א"ל צריך את חשש על נפשך הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי. ובנדון הזה אם אמת הדבר שהאשה הזאת א"ל עכו"ם בן עכו"ם אוכל חזיר וכיוצא באלו הבזיונות ודאי קא עברה בלאוי אונאת הגר שזהו המוזהר בהן כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"ב) שלא יאמר לו פה שאכל חזיר יעסוק בתורה וכו' שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר פירש מהם לבא לחסות תחת כנפי השכינה וכיון דקא עברה על כמה אזהרות שנאמרו בדבר זה ודאי בת שמתא היא דלא גרעי הני לאוי מלאו דלפני עור וכו' והמזלזל בדבר אחד מדברי סופרים מנדין אותו וכמו שאמרו (ברכות י"ט ע"א) בענין ר"א בן הנך שפקפק בנט"י המפקפק בדבר אפי' מד"ם צריך נדוי כ"ש מזלזל בד"ת ובודאי כי היכי דמשמתין המחלל י"ט שני של גליות כדאיתא בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ב ע"ב) כ"ש דמשמתין המחלל י"ט ראשון ואמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ו ע"ב) הנהו קבוראי דקברו מיתא בי"ט ראשון ושמתינהו רב פפא. ואע"פ שלא מנה הרב ז"ל זה בכלל כ"ד דברים שמנדין עליהם לא כל הדברים מנה שהרי לא מנה ההיא דפרק ואלו מגלחין חזא דעבדי מלאכה אמר ליה להוו בשמתא וגם אחרות. וגם הראב"ד השיג עליו מההוא דסוף יבמות (קכ"א ע"א) דרב שילא שהתיר מים שאין להם סוף וכ"ש שד"ת לא היה צריך למנות שמנדין עליהם שאפילו בדברי סופרים מנדין. ודבר זה ברור הוא שהמאנ' את הגר שלכל הפחות בר נדוי הוא וכיון שהאשה הזאת בת נדוי היא אם נדה אותו אפילו קטן שבישראל נדויו נדוי ואפי' עבד ואפי' שפחה ואפילו הוא עצמו אם נדה אות' נדויו נדוי דמאי שנא. ובפירוש אמרו (מ"ק שם) גבי עובדא דריש לקיש אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך דמשמע שאם נתחייב לו נדוי היה מנודה אפילו מפי עצמו ובין צורבא מרבנן בין עם הארי חד דינא אית להו שהרי לא מפני כבוד ת"ח נדה אותו שנחלק בין צורבא מדרבנן לעם הארץ אלא מפני עברה של גזלה שאפילו מפי עם הארץ הוי מנודה ול"ש מפי עצמו למפי אחרים. וההוא גברא דשמתי' לר"ל משום דשמתיה שלא כדין אמרו לו שלו נדוי אע"פ שהיה מפי עצמו וה"נ לא שנא כיון שהוא בר נדוי כל מי שינדה אותו אפילו בעל דינו חיילא עליה שמתא. אלא שיש לומר בזה ג"כ שאסור לתלמיד לנדות בפני רבו כמו שאסור להורות בפניו אלא כל היכ' דאיכא אפרושי מאסור' משום דכל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב כדאיתא בפ' הדר (עירובין ס"ג ע"א) גבי ההוא דקטר צניתא וכו'. ונראה לי שמכאן יצא לקהלות לעשות גדרי' שלא ינדה כל אדם זולת רשותם שהרי בני העיר דנין לענין נדוי כתלמיד המנדה לכבודו כדמוכח בפ' ואלו מגלחין (שם) ואם חוששין לכבודם וגודרי' גדרים שלא ינדה שום אדם מבני עיר זולת רשותם הפורץ גדרן הוא נענש בעונש המוטל בתקנתן אבל נדוי המנדה אינו נעקר בכך אפילו שעבר על תקנתן וגם אין כח בידם למנוע החכמים שלא ינדו לכבודם שהרי התלמיד מנדה לכבודו אפילו במקום רבו כהסכמת הרא"ש ז"ל בתשובה שלו ולא עדיפי בני העיר מרבו וכן אין כח בידם למנוע שום אדם שלא ינדה לאפרושי מאסור' מהאי טעמא נמי והרי אמרו (נדרים ז' ע"ב) כל השומע אזכרה מחברו חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי כלומר השומע וא"כ איך יתקנו תקנות לעבור על דבריהם שחייבוהו לנדות ואם לא נדהו יהא בנדוי הא ודאי ליכא למימר. וכל כחן אינו אלא שלא יהא רשות ביד א' העם לנדות על דבר עבירה אלא ביד חכמי המקום:

והיוצא מכל זה הוא שאם רבי אברהם נדה האשה הזאת מפני כבודו אין נדויו נדוי ואם נידה אותה מפני אונאת הגר נדויו נדוי אלא שיש עליו עונש מחזי כאפקרותא שהיה במקום רבו אע"פ שהיה שלא בפניו דדמי להוראה ואני מוחל לו זה. וגם אני סובר שיש כח בידי להתיר נידויו והרי התרתיה כל זה אני דן להלכה אבל למעשה אם יש מי שחושש לנדוי התלמידי' אני אומר שהוא תלמיד. ואם לפעמים כותב בקצת כתביו קצת שגגות לא מפני זה יוצא מגדר תלמיד לפי שהוא גר ומנעוריו לא גדל על לשון הקדש והלל הי' אומר מלא אין מים שאובין שחייב אדם לומר בלשון רבו (שבת ט"ו ע"א) כך היא הגרסא בנוסחאות ישנות אין באל"ף ולפי שהיו שמעי' ואבטליון גרי צדק ולא היו יכולין לומר מלא הין והיו אומרים אין הלל שלמד מהם הי' אומר בלשונם. ומדקדקי הלשון השיבו כמה תשובות על ר' אלעזר קליר שהיה מגדולי התנאים שמצאו בפיוטיו כמה שגגות לפי הדקדוק לפי שאין זה פוגם מעלת החכם אם אינו יודע דקדוק הלשון והמלות: אלמד"ייא אל ש"צ ישמרהו צורו

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף