עץ יוסף על אסתר רבה/ז/יג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־12:54, 19 בפברואר 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


אסתר רבה


מפרשי המדרש

יפה ענף
מתנות כהונה
עץ יוסף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

עץ יוסף על אסתר רבה TriangleArrow-Left.png ז TriangleArrow-Left.png יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הריני מפיל גורלות. מפני שהיה הולך לקראת נחשים לכן היה מחזר בגורלות ודרכי מעוננים והוברי שמים אם ימצא מקום מצד המזל למפלתם ולזה רוח הקודש שוחקת בו ואומר ועל עמי ידו גורל שישראל להיותם נחלת ה' שלא ישלוט בם מזל. וכמו שנאמר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד) שחלק שבעים אומות לשבעים שרים. ונפל ישראל בחלקו של מקום. והיינו דמייתי כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ועיין בענף:

הפיל פור הוא הגורל. רצונו לומר שנאמר הפיל פור הוא הגורל וגו' לפני המן. ואומר הוא הגורל מיותר. לכן אמרו כי הוא הגורל חוזר אל המן ורצונו לומר הוא הגורל לפני המן ולא לפני ישראל. כי הגורל מוכן לפני המן להפילו:

שרו. השר הממונה על יום ראשון:

כי נבראו שמים וארץ. ובשביל ישראל נברא וכאומרו (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי כו':

ואמרת אם לא בריתי כו' יש ברית בבשרם כו'. הכוונה משום שיש במקרא זה אם לא בריתי שני פרושים לרז"ל או על המילה או על התורה. לכן הביא שניהם. ועל המילה אמר ואתה את בריתי תשמור. וביען שמירת הברית הנה הוא שישמור אות ברית קודש שלא יטמאנו בביאה אסורה. והם נכשלו בזה שהעמיד המן זונות כדאיתא בילקוט (אסתר רמז תתרנז, מדרש רבה אסתר ז, יג). לכן אמר וכתיב והיתה בריתי בבשרכם שלא נזכר שם שמירה וזה הוא על הפושעים. ופסוק ואתה את בריתי תשמור נאמר על הצדיקים כי רובו של אותו הדור צדיקים היו כדאיתא בחזית (שיר השירים רבה פרשה ז) פסוק אמרתי אעלה בתמר. ואמר עוד יש ברית בפיהם זו התורה כו' ואם קצת נתעצלו בתורה. יש ויש הרבה מחזיקים בה ואף המתעצלים יש עליהם זכות שקבלוה ומחזיקים בה קצת לא כן האומות שלא קבלוה כלל [מנות הלוי]:

ויש ברית בפיהם זו תורה. שנקראת ברית כדכתיב (דברים כח סט) אלה דברי הברית:

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ואיתא בספרי (במדבר פיסקא לד) וברבה (ויקרא פרשה ב, ב) כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים:

הפוך עליונים ותחתונים כו'. הטעם בהפוך העליונים ותחתונים באבוד ישראל. הוא לפי כמו שיש הבדל בין עליונים לתחתונים. שהתחתונים גשם עכור משתנה נפסד והעליונים גשם דק קיים בלתי נפרד. כן הבדל ישראל מאומות העולם בנפשותיהם שהם חלק אלוה ממעל. מה שאין כן אומות העולם (יפה ענף):

וישראל מקלסין. לרבותא נקט הא. דתרומות ומעשרות איכא נמי באילנות:

ובו נקוו המים לים. לים אוקיינוס ועיין בבראשית רבה (פרשה ה, ב). והתנה עמהם שיקרע לישראל:

ולישראל נגזר י"ב גזרים בים. פירושו שקרע הים לשנים עשר קרעים לשנים עשר שבטים כדי שלא יכנסו בערבוביא אלא כל שבט ושבט עבר בדרכו שנגזר לו [ועיין בענף] וזה היה לתוקף הנס. ואם כן היו ישראל סיבה לשתפרסם הנס ההוא על ידם:

[ועכשיו אם ישראל בטלים אנו היאך קיימין. פירושו כי לפי שצמיחת האדמה בזרעים ואילנות אינו אלא בזכות עבודת ה' הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לעם תבואה שבשדות. וא"כ לקיום המצוה תוסף תת כחה. וא"כ בהעדר ישראל מקיימי המצות באילנות וזרעים נמצא מציאותם לבטלה (יפה ענף):]

יום רביעי כו' רבונו של עולם כו'. קשה היכן מצינו שהמאורות נבראו שישתמשו לאורן של ישראל. והראיה שהביא מהלכו גוים לאורך קשה מהכל. ובילקוט (אסתר תתרנד) כתוב ברביעי שמש בגבעון דום. וזה דבר נאות כי נתקדש שם שמים שם. וטוב ממנו במדרש לקח טוב (הוצאת בובר פ"ג אות ז) אמר לפניו רבונו של עולם בי נבראו שמש וירח וכוכבים וישראל נמשלו בהם שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי עד כאן. אבל גירסתינו קשה [מנות הלוי]. והיפה ענף גרס יום רביעי נבראו המאורות וישראל נמשלו למאורות שאומות העולם עתידים להשתמש לאורן של ישראל. וגירסא זו נכונה:

נמשלו לכוכבים. כדלעיל ממדרש לקח טוב. ועוד דכתיב והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. וכן ומצדיקי הרבים ככוכבים:

אם תאבדם כו'. רצונו לומר כיון דאומות העולם משתמשים לאורן של ישראל הנה המאורות צורך ישראל לבד נבראו. ומסתמא מהאי טעמא נמשלו ישראל לכוכבים כי הם המאירים לכל העולם ככוכבים. ואם כן בהעדרם מה צורך לכוכבים כיון שלא נבראו אלא לצרכם [יפה ענף]:

עקור כל האדם כו'. כי ישראל תכלית המין האנושי:

יום שבת בו נגמרו כל מעשיך. כדכתיב ויכל אלהים ביום השביעי. ופירושו בהכנסת יום השביעי ברגע שאין בשר ודם יכול לכוין אלא הקדוש ברוך הוא. או פירוש שעם המנוחה שנתחדשה בשבת נשלמה מלאכת העולם כדאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה יא אות ב) (יפה ענף):

ונשתכלו. כדכתיב ויכולו ומתרגמינן (תרגום אונקלוס בראשית א, ב) ואישתכללו. ורצונו לומר שנשתכלל העולם ביופי על ידי תולדותיהם שנתחדשו בהם אחר יצירתם חמה ולבנה ברקיע ואילנות ודשאים בגן עדן בארץ. ואף על גב דשמים וארץ יפים מצד עצמן. מכל מקום אשמועינן קרא שעל ידי תולדותם נשתכללו שמים וארץ יותר ממה שהיו בתחלה. והכי פירושו דקרא ויכולו שמים וארץ עם כל צבאים רצונו לומר הצבאים הם המשכללים אותם [יפה תואר בבראשית רבה פרשה י]:

עקור את השבת. שלא יודע בעולם הפרש בין יום השבת המורה על שביתת ה' ממלאכה בימי בראשית לשאר הימים. שאחר שאין ישראל השומרים שבת בעולם בטל האות הזה ויחשבו העולם שאין הפרש בימים בענין הבריאה. אלא כדעת הפילוסופים שהעולם קדמון ולא ידעו שהיה על ידי חדוש מאין שנגמרה מלאכתו בשביעי [יפה ענף]:

ועלה בו זכות פסח. אשר אז הורו אמונתם הגדולה עד שקשרו ארבעה ימים קודם תועבת מצרים בכרעי מטותם תמוכים בטוחים בקונם שיעשה להם נס. וכן מלו עצמם עם רב כמוהו אשר היה בזה סכנה רבה למול ולצאת לדרך. ומכל מקום עשו כן כדי לאכול הפסח:

זכות פסח קטן. שמורה על חבתם במצות עד שמי שחדל לעשות הפסח להיות טמא לנפש כשני האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרע עינם לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו ושאלו על הדבר והוקבעו להם ולהולכים בדרך רחוקה תיקון לבל יהיה מעוות לא יוכל להמנות:

וזכות המן. שגם זה יורה על קיום המצות כי על ידו נתנו מצות רבות בדבר השבת:

בתמוז זכות הארץ. דאיתא בסדר עולם רבה (פרק יא) מלחמתה של יריחו ושל עי ושל גבעון היו בתוך שלשה חדשים בשלשה בתמוז ויאמר לעיני כל ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש עד כאן לשונו. וזה היה עיקר כבוש ארץ ישראל ששם נהרגו ממלכי ארץ ישראל רבים כדכתיב שם. וגם נתפרסם אז שם יהושע ונפל פחדו על הנשארים ונמס לבבם ולא יכלו עוד לעמוד נגדו והוה כאילו נכבש אז כל ארץ ישראל:

בתמוז חמשה. שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והבקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל:

ובאב חמשה. שנגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. כדתנן בתעניות פרק ד (תענית כט, א):

זכות השלמת החומה. שהם עתידים להשלים החומה באלול. שמגיד מראשית אחרית חשיב להו זכותייהו מהשתא:

שבו מתה. על ידי מעשה העקידה כנודע (בראשית כג ב ברש"י שם). וכיון שמתה בדרך מצוה הרי זה זכות [מנות הלוי ויפה ענף] ועיין בענף:

זכות חנוכה. אף על גב דבימי המן אכתי לא הוה חנוכה. מגיד מראשית אחרית חשיב להו זכותייהו מהשתא. וכן זכות עזרא דבסמוך:

זכות אנשי כנסיות הגדולה כו'. פירושו עלה שבט זכות הקבוץ הגדול שבעשרים ושלשה בו נתקבצו בו כל ישראל על פילגש בגבעה. וכן מצאתי בהדיא במגילת תענית וז"ל בעשרים ושלשה בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין ועל פילגש בגבעה ועל צלם מיכה עכ"ל. אך קשה מה שאמר כאן ובמגילת תענית שנתקבצו אז גם על פילגש בגבעה הא איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) ובחלק (דף קג ב) שהיה עשן של המערכה ועשן פסלו של מיכה מעורבין זה בזה כו' ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה אמר ליה הקב"ה בכבודי לא מחיתם ובכבוד בשר ודם מחיתם עד כאן ואפשר אף שבתחלה לא השגיחו בענין פסל מיכה כיון שהתחילו בדבר פילגש בגבעה גמרו בדבר הפסל שמצוה גוררת מצוה ונעשה זה וזה:

ולא מצא לו שום זכות. ואף על גב דבאחד לחדש משמיעין על השקלים. מכיון דאז לא הוו נהיגי בהו לא חשיב להו זכות. ואדרבה סבר לקנתר בהכי כדאיתא במדרש שאכתוב בסמוך (אות טז) [יפה ענף]:

זה איוב. וסבירא ליה כמאן דאמר איוב משל ישראל היה ומעולי גולה היה כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (טו, א) [מתנות כהונה ויפה ענף]:

תאומים נמצא בו כו'. והנה תאומים בבטנה. חסר כאן ועוד צריך לגרוס סרטן נמצא בו זכות משה שהוא דומה כסרטן שהוא במים כך הוא היה במים. וכן הוא בקרובות לפורים (קרובץ לפורים בפיוט אספרה) המיוסדות בלי ספק על מדרשים וסרטן גדל במים העיר צדק משוי ממים [מצאתי]:

בא לו מזל דגים כו'. ולא עוד אלא שבאדר כו' כשם שהדגים כו'. ביאורו הוא כי חכמי תולדה וחכמי איצטגנין שפטו כי יש מזלות שגזרתם הוא החלטי אם לטובה אם לרעה. ויש מזלות שאין החלטי ומתהפך. ונחלקו איזה מזלות הם. ויש שאמרו שכל מזל שהוא כפול כמו תאומים דגים הוא החלטי כי לחזוק בו כפול. וזהו היה ענין המן כי בוודאי ידע כי ישראל ישובו רק היות מזל דגים רע אמר כשם שהדגים בולעים כך אני בולע אותם ובפרט שמת בו משה רבן בוודאי גזרתו החלטי ולא יתהפך. אבל לא ידע שבז' אדר מת משה ובז' אדר נולד משה אם כך אין כאן החלטי שהרי היה פעם לטובה ופעם לרעה ואם כך אף בזה יהופך ויהיה הוא נבלע מן הבולעים כשם שהדגים פעמים נבלעים ופעמים בולעין. וזהו שאמר רב חנן הדא הוא דכתיב ונהפוך היא רצונו לומר שסגולת המזל ומשטריו היו בלתי החלט וגזרה קיים רק נתהפך הוא פעם כה ופעם כה. וע' ביערות דבש ח"ב דף כ"ג דרוש לז' אדר:

והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה. כצ"ל [יפה ענף]:

נבלעין. הקטנים על ידי הגדולים:

אותו שנאמר בו ה' אחד כו'. מדהוי ליה למימר יש עם אחד וכתיב ישנו דריש לשון שינה. ולקמן בסמוך דריש לשון שינים. כלומר שרמז הכתוב כי גם זה אמר. אף על גב דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

ישן לו מעמו. דעת המן הוה כי כח ה' ככח אחד מצבא המרום שיקרה בו שינוי מצד התחלפות מצבו באריכות הזמן וכיוצא. וכמו שאמרו לקמן כבר הוא זקן. וטעה בזה ממה שראה שהסתיר ה' פניו מישראל וגלו. וכינה הענין לשינה שהוא חולשת הכח. היפך ממה שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ופרע הקב"ה ממנו מדה כנגד מדה ונתעורר עליו כטבע האדם המתעורר שינה בריא וחזק ואיבדו [יפה ענף]:

שניהון רברבין. פירוש שיניים שלהם הם גדולים. כלומר שאוכלים הרבה וכדמפרש ואזיל. ודרש ישנו לשון שיניים:

פחת בממונו של עולם. שהם קונים בדמים יקרים לכבוד שבת ויום טוב ומיקרים השער כמו שהובא בטור או"ח סימן תר"ד עיין שם. וזהו פחת בממונו של עולם:

חד לתלתין יומין ריש ירחא. שכתב הטור או"ח סי' תי"ט ומצוה להרבות בסעודת ראש חודש דאיתקש למועד דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם עיין שם:

וצומא רבה. לפי מה שכתוב כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי:

חגא דמטללתא. הוא תרגום (אונקלוס דברים טז יג) של חג הסוכות:

אילו היו משמרים את מועדיהם כו'. כדאיתא בגמ' (ע"ז יא, ב) קלינדא וסטרנלייא שהם ח' ימים קודם תקופת טבת וח' ימים אחריה שקבעם אדם הראשון. ואמר שם הוא קבעם לשמים והם קבעום לעבודה זרה. לכן אמר שאילו היו משמרים מועדיהם ומועדינו שאלה הם קלינדא וסטרנלייא שתחלה היו מועדיהם גם כן. ועתה שנקבעו לנו הם מבזים אותנו (גבול בנימין):

שהיה המן מקטרג כו'. שמפרש ולמלך אין שוה להניחם לשון קדש שהוא תשובת ה' על מה שהיה מיכאל מלמד סניגוריא עליהם שהם מתקטרגים על שמירת התורה ואמר ליה ה' כי למלכו של עולם אי אפשר להניחם ביד צריהם כי אי אפשר לעולם בלא ישראל [יפה ענף]:

לא שבקית. לא עזבתי ולא אעזוב בין חייבים בין זכאים דלהכי כתיב בעבור שמו הגדול דאפי' כשאין ישראל זכאין. וכדאיתא ברות רבתי בפסוק ותקם היא וכלותיה (פרשה ב, א). ולפי שמיכאל הליץ מצד זכותם אבל מדת הדין מקטרגת מצד חטאם שנתקלקלו בסעודת אחשורוש כדלקמן. השיב ה' בין חייבין בין זכאים [יפה ענף]:

שאי אפשר לעולם בלא ישראל. כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כדלעיל בפסוק בחדש הראשון (אות יג). והיינו בעבור שמו הגדול שהוא דבק בהם. על דרך ומה תעשה לשמך הגדול:

אם יתן איש את כו'. זה כעין פתיחה אקרא דאם על המלך טוב כו' ועשרת אלפים ככר כסף דדריש האי קרא על אהבת ה' את ישראל דכתיב כי עזה כמות אהבה דהיינו אהבתי אתכם כדאיתא בחזית (פרשה ח, ז). וקאמר שמאהבת ה' אותנו מי שירצה ליתן הון ביתו על ישראל להזיקן כהמן שנתן עשרת אלפים ככר כסף שוחד למלך להכחידם לא יועילנו. והכי קאמר באהבה בוז יבוזו לו מפני אהבת ה' אותנו יבוזו לו שיבטל ה' כוונתו ויהיה לבוז כמו שקרה להמן. וטעם הפתיחא לרמוז מה שאיתא בילקוט (אסתר רמז תתרנד) שאמר אחשורוש מתיירא אני שמא יעשה לי כשם שעשה לסיחון ועוג ול"א מלכים כו' אמר ליה המן כל אותן הדברים היו כשהיה בית המקדש קיים והיה הקדוש ברוך הוא רצוי להם והיו מביאין שקליהם. אבל עכשיו הוא כעוס עליהם ואני סוכם לך חשבון ששים רבוא בקע לגולגולת שהיא עשרת אלפים ככר כסף כו'. שלפי זה משקל כסף זה היה קנטוריא על ישראל שאין עומדת להם זכות שקליהם. ולהכי דריש הכא אם יתן איש את כל הון ביתו שאף שחשב לקנותם ולדחות זכות ישראל בשקליהם. ה' שמר אהבתו להם [יפה ענף]:

בשעה שאמר המן כו'. כל הדברים אלו גמרא גמירי להו דמקרא לא משמע אלא שמיד נשמע אחשורוש להמן באות נפשו להרע לישראל טפי מהמן כמו שאמרו לקמן (אות כ) שיותר היה אחשורוש שונא לישראל מהמן:

לא יכולת כו'. אין אתה יכול להרע להם בשביל שאלהיהם אינו עוזב אותם לגמרי. בא וראה מה עשה למלכים הראשונים שהיו לפנינו. כגון פרעה סיחון ועוג ושלשים ואחד מלכים ועגלון וסיסרא ויבין וסנחריב ונבוכדנצר ובלשצר. שהיו פושטין ומושיטין ידיהם עליהם. שהיו מלכים גדולים וחזקים יותר ממנו. דאחשורוש לא שלט אלא בחציין של מדינות העולם כדלעיל פרשה א':

וכל מאן כו'. וכל מי שבא עליהם לאבדם מן העולם ויעץ עליהם נתבטל מן העולם. והיה משל לכל דורות העולם. ואנחנו שאין אנו טובים כמו הם על אחד כמה וכמה שיגיע לנו כך. לכך עזוב לך מלדבר שוב בדבר הזה:

ורוצה להשליך גורל בדבר הזה. כצ"ל [אות אמת]. והמתנות כהונה כתב שלא צריך תקון אלא הוא לשון המקרא אשליך לכם גורל. וישלך להם יהושע גורל:

אם לא בריתי יומם ולילה. כדלעיל בפסוק בחדש הראשון (אות טו). ומודים היו חכמי אומות העולם אז בסגולת תורתינו ומעלת ישראל וקורבתם לפני ה'. אלא שלא היו רוצים להביא צוארם בעול המצות אשר לא נצטוו בהם. וזה היה ענין נבוכדנצר ודריוש ודומיהם אשר ראו את מעשה ה' והודו בגדולתו והשגחתו:

וישראל נקראו קרובים. הראשון הוא מיותר [אות אמת]:

והקדוש ברוך הוא נקרא קרוב. וזו מעלה יתירה שעושה לישראל עיקר והוא יתברך קרוב להם וכדרך שאמרו במדרש בראשית רבה (ב, טו) גבי אשר לו אלהים קרובים אליו:

קרוב ה' לכל קוראיו. דאף על גב דלא כתיב הכא ישראל. אין קוראו באמת אלא ישראל:

והיכן כחו. ואף על פי שנפרע מנבוכדנצר שנטרד ממלכותו ועם ערודייא מדוריא. אפשר שהמן לא הכיר שזה בכח ה' אלא שחשב איזה מקרה חולי אירע לו. ועל נס חנניה מישאל ועזריה ודניאל אולי בקש עילה לומר שדניאל בלהט וכשוף היה. וחנניה מישאל ועזריה סכו בדם סלמנדריא שאין האור שולט (עי' סנהדרין סג, ב ורש"י חולין קכז, א) ועל ענין בלשצר חשב כי קנא ה' לכבוד כלי ביתו המחולל ביניהם ואז על כרחך אזר כגבר חלציו והתאמץ בכל כחותיו. אבל בשביל ישראל לא יעשה זאת:

מיד קבלו דבריו. קשה אם כך איך בעוד שלשה ימים העיז פניו לומר מי הוא זה אשר מלאו לבו אחר שבפירוש דברו על ישראל לאבדם. ושמא על מה שנכללה המלכה בגזרתם מצא מקום לערער כי הוא לא ידע מזה ואדעתא דהכי מי מלאו לבו לעשות כך:

פלטרין היו לו לבנות. כוונתו בזה כי להכניעם לפי שהיו מתקוממים עליהם נתן להם עסק זה ובכל זאת לא יכול להם:

עד שנצלו את מצרים. ולא ראה המן מה שהיו המצריים חייבים להם מכמה שנים שנשתעבדו בהם. שחשב שמהראוי לעשות להם כן למען ענותם בסבלותם לפי שהיו מתקוממים עליהם כמו שכתבתי לעיל (ריש אות ז):

ובכשפיו נטל מקל. אף על פי שאמר לחכמים אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים ונפלאות ששמעתם כבר הוא זקן. אפשר דלדבריהם דאותם חכמים המפחדים ממנו קאמר. ואיהו לדידיה סבירא לן כי משה בכשפים היה משתמש. והחכמים לא דקדקו במה שכתבו בכתבים כן דמה איכפת להו שהקב"ה שוב הזקין או שמתחלה מעשה כשפים היו:

ומהיכן בא עמלק. פירוש שלא תאמר שעמלק נתן אצבעו בין שניהם שבא עליהם למלחמה והבא להרגך השכם להרגו. להכי קאמר ומהיכן בא וכו' שבעצת בלעם בא הילכך לא היה להם להתאכזר עליהם כל כך להפיל כולם בחרב. אמר ליה הוי לו לבוא בברית שלום או להרוג קצת עד שיכניענו ולהניח ממנו פליטה [יפה ענף]:

בעל מחשבות רעות. הספר אמר כי היה בעל מחשבות רעות. ואולי רעות הוא ט"ס [מתנות כהונה]. ולי אפשר שהכי קאמר לו וגם אתה יודע לחשוב איזה עת שתוכל לעשות רעות כלומר באיזה רגע הקב"ה כועס. וזהו כבוד לבלעם על דרך (במדבר כד טז) ויודע דעת עליון:

באו על סיחון ועוג. ואף על פי שהם פתחו במלחמה ויצאו לקראתם למלחמה. סבירא ליה כי לא היו ראוים ליהרג מפני זה. כי יפה עשו למנעם עבור בגבולם כי שומרי המעברות היו (יפה ענף):

וישסף שמואל את אגג ואיני יודע למה הרגו מיתה משונה כזאת. כצ"ל [אות אמת]:

ומרוב טובה שהיה להם מרדו באלהיהם. זה אמר המן להם לחכמים אפילו לפי דעתם כי יד אלהיהם העושה להם את כל אלה. הרי מרדו בו:

ועוד שהזקין כו'. פירוש ועוד שהכרח לומר שהזקין מאחר שנבוכדנצר שרף ביתו. הילכך ממה נפשך אין לפחד מהם:

אל תירא מפחד פתאום כו'. הכוונה משום ששני פחדים היו ביד ישראל. אחד פן לא יעצרו כח אויביהם להאריך עד י"ג לאדר ויקומו פתאום להשמיד. על זה אמר אל תירא מפחד פתאום. ועל הפחד שני שהיו ביד ישראל גם שימתינו אויביהם להאריך עד י"ג אדר. אולי לא יתוקן הדבר בנתיים ויתעתדו לגלים ביום מועד הוא י"ג לאדר. על זה אמר ומשואת רשעים כי תבא. רצונו לומר אל תירא משואת רשעים כי תבא בזמנו בי"ג אדר:

עוצו עצה ותופר כו'. רמז ליה בזה הפסוק אף שנמסרו בידי אדם בעל בחירה ועזה כמות ההצלה. מכל מקום תופר עצתם ודבורם לא יקום. [ועוד רמז ליה שאף על פי שעשה המן זה בעצה על ידי הפור. מכל מקום תופר עצתו (יפה ענף)]:

ועד זקנה אני הוא כו'. רמז לו בזה כי מה שיפיל את המן ויציל את ישראל אינו מחמת רוב זכות ישראל כי אם על שאמר לאחשורוש שאלהי ישראל שהפיל את פרעה וסיחון ועוג ושלשים ואחד מלכים כבר הוא זקן כי הלא שונאים רקדו בהיכלו והיה שותק. על כן בא הוא יתברך לומר ועד זקנה וגו' כלומר עתה שאפילהו יוודע כי עד זקנה אני הוא. כי בזמן החורבן שאמר שהייתי זקן אני הוא כאשר בתחלה כי אני ה' לא שניתי. וגם עתה עד שיבה בגלות זה של מדי אני אסבול בצרתכם כי בכל צרתם וגו' עד תתקנו בתשובה ותפלה ואחר כך ואמלט. וזהו אסבול ואמלט (אלשיך):

הדא הוא דכתיב ובמלאת. והמן הוה תמן דכתיב לעשות כרצון איש ואיש ואמרינן בגמ' ואיש זה המן:

ואין העם האמור כאן. בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דעל כרחך לכל העמים עשה כדכתיב להביא את ושתי המלכה להראות העמים והשרים את יפיה. אלא דמיתורא דהעם דריש דגם ישראל היו שם. ובאלשיך פירש דדייק זה מדכתיב לכל העם ולא אמר לכל הנמצאים ויכלול כל מיני עמים. על כרחך שתיבת העם קאי על עם נושע בה'. ועיין מה שכתבתי לעיל (פרשה ב אות ה):

ונתקלקלו בזנות. ובאכילה נמי חטאו שאכלו תבשיל של נכרים כדאמרינן בחזית (מדרש שיר השירים רבה פרשה ז, ז) פסוק זאת קומתך. ובר מן דין מפני שעשה משתה על שמחת בטול בית המקדש היה אסור לישב שם:

כי אינם באים בתשובה שלימה לפניך. כן העתיק האלשיך. והקשה כי הלא עוד אכלם בפיהם. ומתי נעשתה התשובה לדבר. ולומר כי לא היתה שלימה. ותירץ וזה לשונו אך אין ספק שהוקשה לו קושית רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו שאם על הסעודה היתה רעתם. של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו. על כן אמר כי אין ספק שעדיין לא הטהרו מעון שהשתחוו לעבודה זרה בימי נבוכדנצר שהוא עון הכולל לכל ישראל. שאף שהחלו לשוב ממנו והיתה מדת הדין בלתי מקטרגת עד אשר נעשתה תועבת הסעודה ואז היה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר כי ענין הסעודה מוכיח שלא שבו בתשובה מעון הצלם בשלמות. מצד שעל ידי עון הסעודה היה עון העבודה זרה חוזר וניער. וזהו שאמר אינם באים בתשובה שלימה לפניך. כי עון זה מוכיח על הקודם וממלא הסאה. נמצא לפי זה גם לרבי ישמעאל זה וזה גורם עכ"ל:

תסתפק בעליונים. היינו שבתורה יש פרד"ס פשט רמז דרוש סוד. שפשט, רמז, דרוש, אינו נוהג אלא בתחתונים. אבל סוד נוהג יותר בעליונים שהם יודעים הסוד על בוריו. וזהו שאמר השטן תסתפק בעליונים היינו בסודות התורה:

למחות את ישראל. עיין בענף מה שכתבתי בשם האלשיך:

שנאמר הן אראלם צעקו חוצה. בחרבן בית המקדש מיירי וכן אלביש שמים קדרות. והוא הדין בכל צרה שלא תבוא על כלל ישראל [יפה ענף]:

מה אנו יכולים לעשות. כי בזמן החרבן אמרו חז"ל שקרא ירמיהו לאבות ולמשה וכל אחד הליץ טוב ולא הועיל על חטאת ישראל על כן גם עתה לא השגיחו האבות ואמרו מה אנו יכולים לעשות אם הם חטאו. והוא מדאגה מדבר פן כמקרה שעת חרבן גם עתה יקרם שצעקו ולא נענו כמו שאמרו ז"ל באיכה רבתי [אלשיך ויפה ענף]:

חזר אליהו ואמר ליה למשה כו' מה תענה על הצרה הזאת. כלומר הנה ידעתי שתוכל להשיב כאבות. על כי גם אתה לא נענית בזמן החרבן כהם. אמנם להיות צרה זאת ביחוד לך ואין לך להשיב כך. והוא כי המן הפיל פור הוא הגורל מיום ליום ומחדש לחדש ולא מצא יום מוכן כי אם יום פטירתך באומר כי ביום סילוקך נסתלק זכותך מעל ישראל נמצא כי הצרה הזאת נוגעת אליך ועל כן מה תענה אתה על הצרה הזאת. שעל כרחך אל תענה כאבות כי אם שתראה להם שלא נסתלקה מהם לגמרי. כי אם גם עתה תעמוד להם [אלשיך]:

אמר ליה יש ושמו מרדכי. ואף על גב דדניאל נמי הוה דהתך זה דניאל כדלקמן (פרשה ח, ד) וכן הוא בפרק קמא דמגילה (טו, א). יש לתרץ דסבירא ליה להמדרש זה כמדרש שהביא (הילקוט) [הפרקי דרבי אליעזר] (פרק מט) וכן הוא בתרגום (תרגום שני אסתר ה ח) שהמן הרגו. ומשום דידע אליהו שעתיד המן להרגו לא הזכירו לתפלה זו [יפה ענף]. עוד אפשר שהזכירו למרדכי על שם שהוא מזרע רחל שהוא מסוגל לאבד את זרע עמלק כדכתיב (ירמיהו מט כ) אם לא יסחבום צעירי הצאן:

אם בטיט היא חתומה כו'. הכוונה שהטיט יכול להמחות ורושם הדם [או הדיו לפי נוסחא אחרת] ישאר ימים הרבה ויעמוד ולא ימחה. והמליצו אם בטיט היא חתומה כלומר אם היא חתומה באופן שאפשר שתתבטל אז יש תקנה כגון אם הוא גזר דין שאין עמו שבועה. ואם חתומה היא באופן שאי אפשר לבטלה והוא דומה לרושם הדם או הדיו והוא גזר דין שיש עמו שבועה אז אין תקנה בדבר [מגלת סתרים] ועיין בענף:

מה שהיה הוא. כלומר מה שהיה ונגזר כבר הוא ואין להשיב:

ומרדכי ידע את כל כו'. דייק כי הנה יפלא כי מה ידע מרדכי אשר לא ידעו כל ישראל. כי הדת ניתנה בשושן הבירה גלוי לכל העמים אשר בשושן. ואיך יאמר ומרדכי ידע. גם תיבת כל מיותר. אבל לפי המדרש כך פירושו. ומרדכי ידע וגו' כי ידע מפי אליהו. ואומר את כל וגו' הוא כי לו ידע אשר נעשה בשמים שנחתם גזר דין ולא ידע ענין משה רבינו עליו השלום היה מתייאש ומתרפה כמאמר אבות העולם אם הם עברו על דת כו' מה בידנו לעשות. וכן אילו ידע ששולח לו משה רבינו עליו השלום שיתפלל ויתקן רעת המן ולא ידע כל תוקף הגזירה שנחתמה למעלה. ג"כ לא יגדל הדבר בעיניו להגדיל לעשות. אך אחר שידע הכל. וזהו ידע את כל אשר נעשה. לכן ויקרע מרדכי וגו' [אלשיך]:

פרסה נדה. דרש ותתחלחל לשון חולי. שאין אשה רואה דם שלא תחלה [מתנות כהונה] ועיין לקמן בפסוק ותתחלחל (פרשה ח, ג) מה שכתבתי עוד שם:

פרסה נדה. בגמרא (סוטה כ, ב) פריך והתנן שחרדה מסלקת דמים. ומשני פחדא מצמת צמית ביעתותא מרפיא:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף