חובות הלבבות/שער עבודת האלהים/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חובות הלבבות שער עבודת האלהים ד

פרק ד.

וראוי לנו לבאר צורת ההערה התוריה וחלקי התורה ומעלות אנשי החכמה בה ותבונתם ואמונתם בה וקבלתם אותה, ואומר כי ההערה התוריה היא חזון מאת האלקים על יד איש מבני אדם, במה שהוא טוב בעיניו מהם בעבודתו לגמלם על קבלתה גמול בעולם הזה ובעולם הבא חסד ונדבה וטובה, והתורה החולקת מעשי בני אדם לג' חלקים: צווי ואזהרה ומותר. והצווי מתחלק לשני חלקים: אחד מהם חובת הלבבות, והם הדברים אשר יתקנו באמונת הלב, כיחוד הקל, והיות הלב שלם עמו ובטוח עליו, ורצות בגזרתו והאמן בנביאיו ובתורתו וירוא אותו ושמור מצותיו ובמחשבה בפליאותיו, והבחינה בטובותיו והרבה כזה ממה שיארך ספורם, ומהם מצות הלבבות והאברים יחדיו, כיחוד הלשון עם הלב וקריאת ספר התורה ולימודו, והתפלה והצום והצדקה והשביתה מן המעשים בשבתות ומועדים ועשות סוכה ולולב וציצית והדומה להם, והאזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים: אחד מהם חובת הלבבות והשני חובת האברים, והאזהרה שבחובת הלבבות כשתוף עם הבורא בסתר ובחונף, ואהבת עשות מה שהזהיר הקל מלעשותו והגאוה והגובה והגאון ובזות בני אדם ולעוג לנביאים ולדברים הבאים מהאלקים על לשונם ומאוס בטוב ואנשיו ומצוא קורת רוח במרעים והקנאה והחמס ואהבת להרע בני אדם והתקצף על גזרת הבורא והרבה כזה, אך חובת האברים המוזהר מהם השיתוף עם הבורא בסתר ובגלוי ושבועת שקר והכזב והרכילות ואכילת האסור והבעילות האסורות ושפיכות דמים והרבה כזה, והמותר מתחלק לג' חלקים: די הספק והריבוי והקצור, ודי הספק הוא מה שאין לאדם לעמד בלעדיו, כתקנת גופו והנהגת עניניו, וכמו המזון והמאכל והמשתה והמלבוש והמכסה והדבור שהוא צריך אליו בסדר עניניו ופעולותיו וסחורתו והשתמשו בכל מיני תנועותיו, ושיקח מהם כדי הספק הנכונה אשר בהם יכון ענינו, כמו שאמר הכתוב: טוב איש חונן ומלוה וגו'. והחלק השני שהוא הרבוי והוא עבור גבול די הספק אל התוספות אשר אין צורך בהם לאדם, כמו הרבות מן המאכל והמשתה, וכבר הזהיר ממנו החכם באמרו: אל תהי בסבאי יין וגו'. וכן שיפליג להתקשט במלבושים. ולהרחיב במשכנים ללא דוחק ומותר הדברים אשר איננו בוטח שלא יכשל בהן, כמו שאמר הכתוב: ברב דברים לא יחדל פשע. ורב הבעילות, וכן אמר: ורועה זונות יאבד הון. ואמר: אל תתן לנשים חילך. ואמר במלך: ולא ירבה לו נשים. וההשתדלות ברוב הקנין וקבוץ הממון, ובה נאמר: אל תיגע להעשיר וגו'. ואמר במלך: וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. וכל מה שזכרנו בתקנת הגופות והנאותם מגונה באחרונה, מפני שמביא האדם אל מה שהזהיר הבורא ממנו ואסר אותו. והחלק השלישי מן המותר הוא הקצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הספק במאכל ובמשתה ובמלבוש וכבוד ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה, וזה יחלק לשני חלקים: שיהיה חסידות או לענין העולם, ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על הפרישות הוא משובח ויש עליו גמול, כמו שאמר החכם: לב חכמים בבית אבל וגו'. ומה שיש ממנו לענין העולם, והוא להותיר ממונו או לשבח אותו שהוא פרוש מן המותר ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו, זה מגונה מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה, והוא חומס את גופו, וזה מפני רוב אהבתו בעולם, ואמר קצת החכמים: מי שפירש מן העולם לאהבת העולם, כמי שמכבה האש בתבן, אבל הדבור והשינה הקוצר בהם משובח. הדבור מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה, כמו שאמר החכם: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו'. אבל השינה כמו שאמר: מעט שנות מעט תנומות. וכבר התבאר ממה שזכרנו שמעשה האדם אינם יוצאים מצווי ואזהרה די הספק, כי כל מה שיוצא מגדר די הספק, או אל התוספת או אל החסרון, איננו נמלט מהשיג בצווי אם יהיה לשום שמים או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים, וכאשר נחקור על די הספק להגיע מן העולם אל המזון ומצאנו מצוה בו, כמו שאמר בראשית היצירה: ויאמר להם פרו ורבו וגו'. ואמר אחר כך: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע מזריע זרע על פני כל הארץ. אם כן די הספק במזון נכנס בשער הצווי, וכיון שהוא כן כבר התברר כי כל מעשי בני אדם אינם יוצאים מן הצווי והאזהרה, ובאור זה כי כל הועשה מעשה, אם הוא מן הצווים הוא מעשה טוב, ואם יניח מעשותו והוא יכול לעמוד בחובתו הוא מקצר. וכן מן שיעשה דבר מן האזהרות הוא חוטא, ואם יניח עשותו הוא צדיק כשיניחנו בעבור יראת ה', כמו שאמר הכתוב: אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ואם עושה מן המעשה על דרך שוה ונכונה הוא צדיק כאשר אמר: טוב איש חונן ומלוה וגו'. ואם יהיה מרבה ועובר די הספק, הוא מקצר מפני שהוא מביא למה שהזהיר ממנו ה', ואם יקצר מדי הספק עם יכלתו עליו ותהיה כונתו ליסר נפשו בעבודת ה' למשול בתאוותיו כדי להתקרב אל האלקים או לפרוש מן העולם ולנטות אל העולם הבא הוא צדיק ומעשהו טוב. ואם אינו לשם שמים הוא מקצר ומעשהו מגונה. והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע והמשכיל ששוקל מעשיו קודם עשותם במשקל הזה ויבחן אותם במחשבתו הטובה וכח הכרתו ויבחר בטוב מהם ויעזוב זולתו, כמו שאמר דוד ע"ה: חשבתי דרכי ואשיבה וגו'. חשתי ולא וגו'. והראיה על ברור מה שזכרנו מהמעשים הטובים והרעים מה שאמר החכם: כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט וגו'. והנה הכניס המעשים כלם תחת טוב ורע, והוא מה שזכרנו מענין המשובח והמגונה. וכבר התבאר כי מעשה בני אדם יחלקו לשני חלקים של תורה, ר"ל הצוויים והאזהרות לבד, ומפני שהיתה התורה מלות וענינים נחלקו בני אדם בחכמת התורה על עשר מעלות, תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פי' המלות ושמוש הלשון, והם כתכונת חמור נושא ספרים, והשנית אנשים בקשו לברר קריאתם ולשמור התנועות, ושמו רוב השתדלות בידיעת מקומות הנקוד, והם הנקוד והמסורת. והג' ראו חסרון הראשונים מי שקדם זכרם, והשתדלו לדעת עלות הנקוד והטעמים, וחברו אליהם דעת שמוש הלשון ודקדוקו ודעת השמות והפעלים ותיבות הטעם והסמוך והנפרד וספור העבר בלשון עתיד והצווי בלשון המקור והשלם והחסר והנח והכפול והנראה והנסתר והדומה לזה, והד' אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בפירוש המלות המספקות בספרי הקדש, והנראה מן הפשט וחקרו עם זה על ידיעת העבר והאמתי בלשון העברית והשמות הדומים ושאינם דומים, והנגזרים והזרים בתארים ופעלים והדומה להם, והה' אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בדעת עניני ספרי הקדש ולהבין שרשיו ולחקור על כל ענין מעניניו כגשמות הנזכרת בו, והם המפרשים ספרי תורת האלקים כנראה ממנו ואין סומכין על הקבלה. והששי אנשים סמכו על הקבלה הקדמונית שהיא המשנה, והגיעו לקצת חיובי התורה והמצות והדינין מבלי עיון בתלמוד. והז' אנשים שהוסיפו על כל מה שזכרנו בעיון התלמוד והשתדלו בגרסתו וקריאת הלכותיו מבלי פרוק קושיותיו ופתח סתומותיו, והח' אנשים לא הספיק להם מחכמת התורה מה שהספיק למי שקדם זכרו, עד שטרחו את עצמם להבין דברי אנשי התלמוד ולהתיר ספקותיו ולפתח סתומותיו לקנות בזה השם והתפארת, והם מתעלמים מחובת הלבבות ואינם מתעוררים ומפסידים המעשים כל ימיהם בידיעת הענינים הנכרים מתולדות הדינין, והזר הקשה מפסקי הדינין וזכרו מחלוקת בעלי התלמוד והחדושין הנופלים בדינין. והתעלמו מעיין במה שאין להם רשות להתעלם ממנו מעניני נפשותם אשר הם חייבין לחקור עליו מאמתת אותות הנביא ע"ה, והקבלה ותנאים אשר בהם תתברר ומה שחייבנו בה הבורא מהבאת הראיות עליו בשכלנו ולעבדו בלב שלם, והרבה כזה ממה שאני עתיד לבארו מאשר יושג בדרך השכל בשער הזה. והתשיעית אנשים שיגעו נפשותם והאברים ומפסידים המעשה, והבינו פשט דברי הקדש ומצפוני עניניו, ועמדו על אמתת הקבלה מן הכתוב והמושכל, וסדרו הדינין וחלקו חובות הלבבות וחובות המעשים כפי הראוי לעניני כל זמן והתחלקות מדיני בכל מקום אחר שהבינו שרשי ס"ת, ונזהרו עליהם עם הפקת האמת בסתרו בגלוי ונטות עם האמת באשר הוא נוטה, והן בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים מנהגיהם אחריהם, והעשירית אנשים שירשו חכמת התורה מהנביאים בכל פירושיה ותולדות שרשיה, והן אנשי כנסת הגדולה, מי שקבל מהם מן התנאים והן בעלי המשניות והבריתות כמו שנזכר במסכת אבות: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ואנשי כנסת הגדולה לשמעון הצדיק, ושמעון הצדיק לאנטיגנוס וליוסף בן יועזר בן יוחנן איש ירושלם, והן מסרוה ליהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי והן מסרוה ליהודה בן טבאי ולשמעון בן שטח, והם מסרוה לשמעיה ואבטליון, ומהם לרבן יוחנן בן זכאי, ורבן יוחנן לרבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל ורבי אליעזר בן ערך ורבי יוסי הכהן ושמעון בן נתנאל, ומהן לרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון ורבן שמעון בן גמליאל, ומהן לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ור' יהודה הנשיא והוא רבינו הקדוש אשר קבץ עניני המשנה וסדרם וחלקם לפרקים וחברם, והוא עיקר כל הקבלה שסומכים עליו בתורתנו. אך דעות אנשי התורה באמונתם וקבלת עבודת השם יתעלה הם על עשר מדרגות, תחלתם אנשים נשא אותם הסכלות, גם גובר התאות עליהם למאוס בתורה, וחשבו אותה כמנהגים שמנהיגים בהם האומות, וכחוקים שמנהיגים בהם הכסילים מפני גובר התאוה על שכלם ועובי טבעם, ואינם נכנסים תחת עול התורה ולא נמשכים בעבותות השכל מפני שהן חפצים בהפקר, ובכמותם אמר החכם: לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו. והמדרגה השנית אנשים לא יוכלו לדחות האותות ולהכחיש המופתים אשר נראו על יד הנביאים מפני פרסומם, אלא שנסתפק להם באמתת התורה, אמרו דברים קרובים לדעת מי שהקדמנו זכרם, שהאלקים רצה להורות את בריותיו דרך שיתקן בו ענינם בעולם הזה, והעיר הנביא להנהיגם במה שצריך להם מן החקים, ונתן להם אותות ומופתים לשמוע דברו ולקבל חקיו ואינם מאמינים בגמול ועונש, ואני רואה לבאר מה שיש עליהם מן התשובות בקצרה על דרך המניעות וההסכמה. על דרך המניעות כי הבורא נעלה ומרומם לשנות מנהג למי שמכזב עליו ויאמר בשמו מה שלא אמר, ואם הוא מיסד אותם בכזבו על אלקים, כי אין החזון הוראה אל הנביא יותר נפלא וקשה משנות המנהג לו, ועל דרך ההסכמה אלו היה מתברר בראיה ברורה שהוא כן, היה מן הדין להמשך אחריו, כי אין הבורא יתעלה משנה מנהג ולא מראה מופת על יד מי שאינו יודע הדרך הטובה והישרה, ומי שבחרהו הבורא יתעלה להורות לנו הדרך הטובה והישרה ולהנהיגנו אחרי שנראה האותות על ידו, ראוי הוא שנסמוך עליו בהנהגתנו הכרכבתנו, ואנו חייבין בזה למלך או לשלטון מאין חכמה, כמו שאמר: ירא השם בני ומלך וגו'. וכל שכן מי שנראה מופת על ידו, ועל שני הפנים הם חייבים בקבלת התורה, ובכמותם אמר החכם: הבינו פתאים ערמה וכסילים הביט לב. והמדרגה השלישית אנשים שנתברר אצלם אמתת התורה, וחשבו כי הוא מחסד האלקים לישר בם בריאותיו בעולם הזה ולהנהיג אותם בו בלבד, לא גמול בעולם ולא לעונש. והטעם בזה מה שהושב פעמים בספרי הנביאים מן הגמול והעונש בעולם הזה ולא בעולם הבא, וכבר האריך רבינו סעדיה ז"ל בפרשת אם בחקותי. מה שיתברר בו בטול דעות האנשים האלה, ובספרי הנביאים סימנים חזקים בענין השכר והעונש בעולם הבא, מהם מה שאמר: את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומהם מה שאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגומר. ואמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ואמר: ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואמר: עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. ואמר: ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו'. ואמר: והלך לפניך צדקך. והרבה כאלה מה שיארך זכרו. והמדרגה הרביעית אנשים התקיים בנפשותם ברור התורה והגמול והעונש בעולם הבא, אלא שנפשותם הטו אותם אל אהבת העולם ותאוותיו ולקחו מעשי העבודה למצודות יצודו בהם העולם, וקבלו את התורה וכוונו בקבלתה להגיע לגמול האלקים ולשבח בני אדם וכבודם בעולם הזה עליה, והוא שער משער החונף והוא השיתוף הנסתר. והמדרגה הששית אנשים כוונו במעשיהם גמול הבורא בעולם הזה בלבד מאהבתם אותו ובחרם בנעימותיו ואינם מבינים גמול העולם הבא ונעימותיו. והמדרגה השביעית אנשים התברר להם כל מה שהקדמנו זכרו, אלא שתהיה כונתם בעבודתם לאלקים תוחלת הגמול בעולם הזה ובעולם הבא, ולא ידעו אופני עבודת ה' לשמו ולגדלו ולרממו למה שיאוה לו בלבד, ועליהם אמרו ז"ל אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. והמדרגה השמינית אנשים התברר להם בנפשותם כל מה שקדם זכרו אלא שהם מקבלים עבודת ה' מיראתם את עונשו בעולם הזה והבא, וכבר בארנו גנות שתי הדעות האלה במה שקדם לנו. והמדרגה התשיעית אנשים האמינו בתורה ובגמול ועונש עליה בשני העולמים, וכוונו בעבודת השם לשמה ולמה שיאות לו, אלא שלא נשמרו ממפסידי העבודות ונכנס ההפסד עליהן ולא הכירו מאין, דומה למה שאמר: זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ואמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואמר: קצת החסידים לתלמידיו: אלו לא היה לכם עונות הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העונות, אמר לו מה הוא גדול מן העונות. אמר: הגבהות והגאוה, כמו שאמר הכתוב: תועבת ה' כל גבה לה. והמדרגה העשירית אנשים התבררה אצלם אמתת תורה וכל מה שהן חייבין מן הגמול והעונש עליה בשני העולמים, ונתעוררו מהתעלמותם. וראה לבם מה שחייבין בו לבורא לגודל טובו וחסדו עליהם, ולא שמו אל לבם שהגמול והעונש איך מהרו אל עבודת האלקים לשמו לגדל ולרומם בכוסף ובלבב שלם, בעבור ידיעתם אותו והכרתם את ענינו, וזאת המעולה שבמדרגות אנשי התורה, וזאת מעלת הנביאים והחסידים אשר נמסרו אל האלקים וכרתו אתו ברית ובחרו אותו עמו, והסכימו עליו ונתנו לו נפשותם ובניהם וקנינם ועמדו באמונתם במה שקבלו לו על נפשותם, ועליהם אמר הכתוב: אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. וזאת צורת ההערה התוריה ומדרגות אנשי החכמה בספרי התורה, ותכונת המאמינים בה. ואמנם שימצא במדרגת אנשי התבונות בתורה זולתי במה שספרנו, אך זכרנו הנמצא עליו רוב המין מן האומה, ובזכרנו תועלתו מוכיח למבקש הדרך הישרה, והוא כאשר ימצא בו מעלה שהוא קרוב אליה, וידע מה שסמוכה לה מן התכונות וישתדל לעלות אליה, ויתבאר לו מה בינו ובין התכונה העליונה מן התכונות, וישתדל לעלות אליה מדרגה אחר מדרגה, ויהיה יותר קל עליו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף