שיחה:תנ"ך/במדבר/טו

פסוק ב

כי תבֹאו אל ארץ מושבותיכם וגו'

יש לבאר את מה שלאחר פרשת המרגלים נכתבו שלש פרשיות של: נסכים, חלה וציצית. ושמעתי בשם החתם סופר שביאר שטענת המרגלים היתה שבמדבר הם זוכים למים מהבאר, מן מהשמים וענני הכבוד סוככים עליהם, וכל זאת בהנהגה שמיימית של הקב"ה שהיא הנהגת חסד, אולם כשיכנסו לארץ תשלוט בהם מידת הדין – וכפי שראו שאנשים מתים בה מחמת קדושתה – "ארץ אוכלת יושביה היא", ויפסידו את כל מעלותיהם. ולכן הקב"ה בישרם כאן שיזכו בהמשך להכנס לארץ (וכדברי רש"י כאן), והביא להם כאן שלש מצוות כנגד שלשת הדברים שזכו להם במדבר. נסכים כנגד המים מבארה של מרים, חלה כנגד המן, וציצית המסוככת על האדם ומגינה עליו כנגד ענני הכבוד.

וניתן להוסיף על כך ולבאר מדוע מצוות אלו הוזכרו בתורה דווקא בסדר זה, והוא משום שהדבר החיוני ביותר לחיי האדם מבין שלשת דברים אלו הם המים שכנגדם הנסכים, ולאחר מכן – הלחם, ואחרון הוא הבגדים ושמירת ענני הכבוד, שנראית מתאימה למקום השלישי והאחרון. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

שם

מבואר בלשון התוה"ק שהנסכים נוהגים רק בארץ ישראל ולא במדבר, והדבר צ"ב, שהלא מצינו נסכים אף בקרבן התמיד וכדו', ומשמע שנהגו אף במדבר.

וראיתי ברמב"ן כאן שכתב, ז"ל: והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט, מ) "ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד", כי שם נאמר (שם פס' מב) "פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם", וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים. ורבותינו נחלקו בזה מהם שאמרו בספרי (שלח טו א), בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו', ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך, עכ"ל הרמב"ן. [ויש לדון בדבריו אם קרבנות המוספין דינן כקרבן תמיד שנהגו בו נסכים במדבר, או שזהו דין מיוחד בתמידין, ואילו מוספין דינם כקרבן יחיד, ועיין בזה.]

והספורנו כתב, ז"ל: לעשות ריח ניחוח וגו' והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ובנח ובאברהם, וכענין "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה), לא זולת זה, ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור, ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד, עכ"ל.

ומבואר בדבריו שהנסכים מתקשרים לחטאים, היינו שבחטא העגל נתחייבו בנסכים בקרבנות התמיד, ומחטא המרגלים - אף בקרבן יחיד. ויש להעיר בדבריו כנ"ל, שהלא כאן מבואר בתוה"ק שחיוב הנסכים יחול רק מאז שייכנסו לארץ ולא מיד מאז חטא המרגלים. ודוחק לומר שחטא המרגלים גרם לדין זה, אך בפועל החיוב היה רק מאז כניסתם לארץ.

והחזקוני כתב, ז"ל: אל ארץ מושבותיכם - אבל במדבר לא תקריבו, כי אתם במזיד ואין קרבן כפרה למזיד, עכ"ל. ומשמע מדבריו שהמיעוט מנסכים במדבר הינו רק לגבי חטא המרגלים, ולא לענין שאר קרבנות, וצ"ע. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ג

לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם

וברש"י: או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם וכו'.

ביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: 'ובמועדיכם' אינו מוסב על "לפלא נדר", אלא הוא בפני עצמו, כי קרבנות המועדים חובה המה, ואין תלויים בהפלאה.

לשון השפ"ח הקצר צ"ב, שהלא בפסוק לא כתוב 'ובמועדיכם' (וכפי המצוטט בשפ"ח הקצר), אלא "או במועדיכם", וא"כ אכן משמע גם בלשון הכתוב עצמו שאינו קשור ל"לפלא נדר", ומה הוקשה לו. ואכן ראיתי ברא"ם עצמו שאינו כפי המצוטט בשמו בשפ"ח הקצר, עיי"ש. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

פסוק יג

כל האזרח יעשה ככה את אלה וגו'

ובהמשך הפסוקים: וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם וגו' כאשר תעשו כן יעשה. הקהל חוקה אחת תהיה לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם. טו, יג-טז.

הקושיא מבוארת, מדוע התורה טורחת להאריך כאן בארבעה פסוקים שלמים שדינו של הגר הוא כדין כל ישראל, דבר שלא מצינו בשאר כל המצוות אלא דווקא בדיני נסכים.

ומצאתי באברבנאל כאן שהקשה כן בתוך דבריו, וזוהי שאלתו השלישית, ז"ל: מה ראה במצווה הזאת לבאר שהגר יהיה דינו כדין האזרח, ולא זכר ככה בשאר הקרבנות. ולמה נכפלה האזהרה בזה, שאמר "כאשר תעשו כן יעשה" (פס' יד), ואמר שנית: "הקהל חקה אחת יהיה לכם ולגר הגר" (פס' טו), ואמר שלישית: "חקת עולם לדורותיכם ככם כגר" (שם), ואמר רביעית: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר" (פס' טז), עכ"ל קושייתו.

ובהמשך מיישב זאת, ז"ל: והנה הוצרך לצוות כאן על נסכי הגרים ומנחתם. לפי שכבר התבאר בסדר אמור אל הכהנים שאין מקבלים מן הכותי כי אם עולה, שנאמר (ויקרא כב, כה) "ומיד בן נכר לא תקריבו וגו'" [וביאר המעיר: המשך הכתוב "את לחם אלהיהם", והכתוב משמיע "מכל אלה", היינו מבעלי המומין עליהם דיבר הכתוב קודם, משמע שתמימים מקבלים מהם], ו'לחם אלהיהם' הוא העולה, כמו שאמר (במדבר כח, ב) "את קרבני לחמי לאשי". אבל שלמים לא היו מקבלים מן הכותים, כי לא יאכלו עם הקב"ה וכהניו על שלחן אחד. וג"כ לא היו הכותים מקריבים קרבנות על חטא, כי אין הכותי מחוייב במצוות. אבל נקבל ממנו העולה, לפי שבאה בנדר ונדבה. האמנם הכותי בהקריבו העולה לא היה מקריב נסכים, כי האזרח בלבד היה חייב בהם עם קרבנותיו, לא הכותי.

ומפני זה הוצרך הכתוב לומר כאן: "כל האזרח יעשה ככה וכו', וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם". רוצה לומר, וכאשר יתגייר הגר, או שכבר התגייר והוא בתוככם, או יהיה לעתיד "לדורותיכם, ועשה אשה ריח ניחוח לה'", לא יעלה בדעתכם שיהיה פטור מהנסכים כאשר היה קודם שנתגייר בהיותו כותי, ומקריב מנחה [צ"ל: קרבן] מבלי נסכים. לא יהיה כן, אבל "כאשר תעשו" בענין הקרבנות והנסכים – "כן יעשה" הגר, מבלי חילוף כלל.

והנה נתן הכתוב שלושה טעמים לחייב, שיהיו שווים ואחדים הגרים והאזרחים בכל המצוות. האחד, מצד הקהל, שהוא ישראל גוי אחד בארץ. ואם הוא כותי [צ"ל: גר] איך יהיו בו תורות ומצוות מתחלפות. השני, מצד האלוה, שהוא אחד ומיוחד ואין בו חילוף עניינים, וכן המאמינים בו ראוי שיהיו באחדות גמורה. השלישי, מצד התורה, שהיא נימוס אחד ומשפט אחד, וראוי שיהיה שווה בכל המאמינים בה. והנה על טעם הראשון, שהוא מצד הקהל, אמר הכתוב: "חקה אחת לכם ולגר". ועל הטעם השני, שהוא בבחינת השם, אמר "חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה'", רוצה לומר, שלפניו אין הבדל מכם לגר. ועל הטעם השלישי, שהוא מפאת אחדות הדת והתורה, אמר: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם". והותרה בזה השאלה השלישית, עכ"ל הנפלא של האברבנאל.

ומה שיש להעיר על דבריו הם: א. מה שכתב שהגויים אינם מקריבים קרבנות על חטא מכיון שאינם מחוייבים במצוות, יש לעיין שהלא הם מצוות בשבע מצוות בני נח, וא"כ מדוע כשעברו על מצוות אלו בשוגג אינם יכולים להביא קרבן חטאת? ב. לא נתבאר לגמרי עיקר התירוץ מדוע דווקא בענין נסכים כתבה התורה שדין גר כאזרח, והלא יכלו ג"כ לכתוב זאת בקרבנות חטאת או שלמים שאינם מתקבלים כלל מהכותי כפי שביאר האברבנאל, ושהתורה תכתוב שמגר כן מקבלים קרבנות אלו. ג. עוד יש להעיר שבקושייתו הוא מביא שהתורה חזרה ארבע פעמים על הדין שגר כאזרח, ואילו בתירוצו ביאר רק שלשה ענינים בזה . ויתכן שהפעם הראשונה היא עיקר הדין לכשעצמו, ואח"כ מפרטת התורה שלשה טעמים לזה. ואכן דו"ק בדבריו שהפסוקים שהביא שבהם מרומזים שלשת הטעמים, הינם האחרונים, וא"כ אכן הראשון נצרך לגופו. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כד

ושעיר עזים אחד לחטת

וברש"י: חסר אל"ף, שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה – החטאת קודמת לעולה, שנאמר (ויקרא ה, י) "ואת השני יעשה עולה", וזו עולה קודמת לחטאת (הוריות יג.).

הדבר צריך ביאור, משום שמהו הקשר בין סדר הבאת הקרבנות, חטאת קודם או עולה קודם, לכך שיהיה חסר אות בחטאת. ונראה בזה שמכיון שכאן היתה עולה שקדמה לחטאת, א"כ העולה כבר ריצתה במקצת על החטא, וכבר לא נשאר חטא שלם, ולכן כאן כתוב 'חטת' חסר א', ודו"ק בזה. כך נלענ"ד. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

פסוק לב

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים וגו'

כתב הרמב"ן: ולפרשה הזאת סמך אחריה ענין המקושש, כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט. וזה טעם "ויהיו בני ישראל במדבר", כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה, עכ"ל.

יש להעיר שתי הערות בדברי הרמב"ן. א'. מבואר שהוקשה לו מדוע מדגישה התורה שמעשה המקושש היה בזמן "ויהיו בני ישראל במדבר", והלא הדבר מובן מאליו. וזאת בא ליישב הרמב"ן שהיה זה בעת שהתעכבו שם העם מחמת הגזירה על המרגלים. וראה בחזקוני כאן מש"כ בזה, וכן באור החיים כאן שג"כ התקשה כנ"ל, והאריך ליישב. ב'. בתירוצו של הרמב"ן הוא מדגיש שזהו 'על דרך הפשט', ונראה שזהו משום שרש"י מביא מהספרי (וכך נקטו מפרשים רבים) שהמקושש היה בשבת השניה לשהותם במדבר, ולפי"ז אי אפשר לומר כדברי הרמב"ן שהיה זה אחר חטא המרגלים, ולכן הרמב"ן הוצרך להדגיש כנ"ל. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

פסוק לח

דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצִת

בביאור השייכות והקשר בין פרשת המקושש לפרשת ציצית, יבואר על פי התנא דבי אליהו רבה (פרק כו) שכתב: אמר הקב"ה למשה, מפני מה חילל זה (מקושש העצים) את השבת, אמר משה לפניו רבש"ע איני יודע. א"ל הקב"ה למשה, אני אומר לך, כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו, לכן חלל זה את השבת. באותה שעה א"ל הקב"ה למשה, משה, צא וברור להם מצוה אחת שיהיו נוהגים בו בשבתות וביו"ט - זה מצות ציצית וכו', עכ"ל.

ובזה ביארו את דברי המשנ"ב (סי' סא סק"ב) שבא לבאר איך בקריאת שמע מרומזות כל עשרת הדברות, וכתב ש"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'" הוא כנגד "זכור את יום השבת לקדשו" השקול ככל התורה. ובדברי התדבא"ר הנ"ל מובן היטב הקשר והשייכות בין מצות שבת למצות ציצית. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

פסוק לט

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

וברש"י: הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות.

יש להעיר, שהלא כמבואר ברש"י ש"עין רואה והלב חומד", והיינו שהעין קודמת ללב בסדר ההשתלשלות, וא"כ צריך ביאור מדוע הפסוק מקדים את הלב לעיניים. [וכן רש"י פותח "הלב והעינים הם מרגלים לגוף", והיינו שאף רש"י מקדים את הלב לעינים וכלשון הכתוב, ולמרות שבסוף דיבור זה עצמו הוא הופך את הסדר.]

ובחומש 'מקרא מפורש' הביאו בזה מהספרי (פר' קטו), שהקדים את הלב לעינים לפי שהעינים הולכות אחר הלב, וכעין זה כתב רבינו בחיי, שהלב מנהיג את כל הגוף, וכל האיברים נמשכים אחריו. אמנם ברש"י הנזכר מבואר שבתחילה העין רואה ורק לאחר מכן הלב חומד, וכתב רבינו מיוחס שמכמה מקומות בתורה מוכח כן.

שוב ראיתי בזה בסידור 'שיח יעקב' בפרשת ציצית שבקריאת שמע בשם הגרח"ק שליט"א, שהוסיפו והביאו מהגמ' בסוטה (ח.) 'גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות'. וכתבו: ומה שלפי"ז הקדים 'לבבכם' ל'עיניכם', כי העינים אינן ברשותו ועל כרחך רואה (תנחומא תולדות סי' יב), והלב חומד, רק אחר שזכה שלא תר על לבו, זוכה שנותנים ברשותו גם העינים כמ"ש בנדרים (לב:). (ועיין ע"ז כח: 'שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו' ובתוס' שם.) הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

פסוק מא

אני ה' אלקיכם

וברש"י: אני ה' - נאמן לשלם שכר. אלקיכם - נאמן ליפרע.

וביאר השפ"ח הקצר בשם הגור אריה (את החלק השני שבדברי רש"י): כי 'אלקים' הוא דיין, כמו שכתוב (שמות כב, ז) "ונקרב בעל הבית אל האלקים".

נראה להוסיף בביאור דברי רש"י, שהלא כידוע שם הוי"ה מורה על מידת הרחמים, ואילו שם אלקים מורה על מידת הדין; וא"כ מובנים מאוד שני חלקי דברי רש"י, שכשכתוב בתוה"ק "אני ה'" - הדבר מכוון כנגד מידת הרחמים אשר מתאים לה - "נאמן לשלם שכר", ואילו "אלקיכם" שכנגד מידת הדין, מתאים היטב לדברי רש"י ש"נאמן ליפרע", ודו"ק בזה. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)

שם

וברש"י: ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כאלו עובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא, "ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם" (נחמיה ט, יג-יד), ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי.

ובשפ"ח הקצר הביאו מרש"י בחולין ה. שהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית.

והנה יש להבין, שלכאורה בזה מבואר מדוע ע"ז ושבת שקולים כנגד כל התורה, אך עדיין יש לבאר מדוע גם מצוות ציצית שקולה כנגד כל התורה, והלא היא רק מצוה קיומית, היינו שאין חובה ללבוש בגד עם ד' כנפות ולהתחייב בציצית, וכן נוהגת רק בזכרים, וכן התכלת אינה נוהגת בזמן הזה.

ואולי הכיוון הוא שעיקר מצוות ציצית היא בעבור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ופרש"י שהם מרגלים לגוף לעשות את כל העבירות, וזהו יסוד התורה, לשמור על כוחות הגוף ולמנעם מעבירות, ומכיון שתכלית מצות ציצית הינה לקיים את כל התורה, מובן היטב שדווקא ציצית בגימטריא תרי"ג. והראוני בתוס' במנחות מג: (ד"ה חותם) שעיקר הציצית היא להורות על עבדות להשי"ת, ז"ל: והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה, כדאיתא פרק במה אשה (שבת נז:) כבלא דעבדא תנן, ע"כ. ובזה מבואר המשך הפסוקים "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", וברש"י: על מנת כן פדיתי אתכם, שתקבלו עליכם גזרותי [ויעוין במאמר על פסח שנתבאר ענין זה באריכות].

היינו שזאת מסמלת במיוחד מצוות ציצית, שהיא חותם של עבדות. ועוד שכמבואר בפסוק, מצות ציצית מביאה ל"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם" - דרגות עצומות ונשגבות שמגיעות על ידי קיום מצות ציצית. ויתכן שזהו גם ענין סגולי, בתוספת מה שהתכלת מזכירה את כסא הכבוד ומה שהאדם אמור להרגיש שהציצית הינה חותם עבדות של עם ישראל להשי"ת, וכך ע"י מצוה זו נזכר בפועל בבורא ומקיים את מצוותיו. הארות חיים (שיחה) 10:35, 2 בפברואר 2021 (IST)