תומר דבורה/ב
עוד להיות האדם דומה לקונו בסוד מדת הכתר צריך שיהיו בו כמה גופי פעולות שהם עיקר ההנהגה:
הא'.
הכוללת הכל היא מדת הענוה מפני שהיא תלויה בכתר שהרי היא מדה על כל המדות ואינה מתעלית ומתגאה למעלה אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר, וזה משני טעמים, הא' שהוא בוש להסתכל בסבתו אלא מאצילו מביט בו תמיד להטיבו והוא מביט בתחתונים, כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות אלא תדיר יסתכל לצד מטה להפחית עצמו כל מה שיוכל, והרי המדה הזאת היא תלויה דרך כלל בראש שאין האדם מתגאה אלא בהרמת ראשו כלפי מעלה והעני משפיל ראשו למטה, והרי אין סבלן ועניו כאלהינו במדת הכתר שהוא תכלית הרחמים ולא יכנס לפניו שום פגם ולא עון ולא דין ולא שום מדה מונעת מלהשגיח ולהשפיע ולהיטיב תדיר. כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא תמנעהו מלהיטיב ושום עוון או מעשה בני אדם בלתי הגון לא יכנס לפניו כדי שיעכבם מלהטיב לאותם הצריכים טובתו בכל עת ובכל רגע. וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים ואינו מבזה שום בריה שאילו יבזה הברואים מפני פחיתותם לא יתקיימו בעולם אפילו רגע אלא משגיח ונותן רחמיו על כולם. כך צריך שיהיה האדם מטיב לכל ולא יתבזה שום נברא לפניו אלא אפילו בריה קלה שבקלים תהיה מאוד חשובה בעיניו ויתן דעתו עליה וייטיב לכל המצטרך אל טובתו וזו מדה תלויה בכתר בסוד הראש דרך כלל:
הב'. מחשבתו תדמה למחשבת הכתר, כמו שאותה החכמה לא תפסוק תמיד לחשוב מחשבות טובות והרע לא יכנס בה מפני שהיא רחמים גמורים ואין שם דין ולא שום קושי כלל, כך האדם תמיד תהיה מחשבתו פנויה מכל דבר מכוער, וכמו שהיא סוד חכמה תורה (קדושה) [קדומה] ולא יחסר שום סוד תורה, כך לא יפנה אל שום פניה חוץ ממחשבת התורה ולחשוב בגדלות האל ופעולותיו הטובות ולהיטיב וכיוצא. כללו של דבר לא יכנס זר ובטל במחשבתו וזו היתה (עצת) [מעלת] רבי שמעון וחביריו והנה כשהפריד רבי יוסי מחשבתו מעט כמה הוכיחו ר' שמעון בזוהר פרשת ויקהל:
הג'. מצחו לא יהיה בו קושי כלל אלא ידמה תמיד למצח הרצון שירצה את הכל אפילו שימצא בני אדם כועסים יְרַצֵּם וישקיטם ברצונו הטוב, שכן מצח הרצון הוא תמיד רוצה ומרצה הגבורות ומתקנם, אף הוא ירצה הגבורים המתגברים כעסם והוא ינהלם ברצון טוב וישתף שם חכמה גדולה להשבית הכעס שלא יעבור הגבול וקלקלה ח"ו ויעשה דוגמא לרצון העליון שהוא נמשך מן החכמה הנפלאה במצחא דעתיקא ומשם מרצה הכל, וגם ימשך להיותו תמיד נוח לבריות שאם מדותיו קשות מצד אחד עם בני אדם לא יתרצו ממנו. וזה טעם המשנה כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו: