כלי חמדה/במדבר/בלק/ב
ב) בספרי איתא בזה"ל: באו ושבו להם בשיטים, במקום השטות. באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם קלעים וכו' והיה נכנס אצלה והצרצר מלא יין אצלה מיין העמוני ועדיין לא נאסר יין של גוים לישראל וכו' והיה היין בוער בו ואמר לה השמיעי לי והיא מוציאה דפוס של פעור ואומרת לו רצונך שאשמע לך השתחוה לזה ואומר לה וכי לעכו"ם אני משתחו אמרה לו וכי מה איכפת לך איני רוצה אלא שתגלה עצמך לו, מכאן אמרו הפוער עצמו לבעל פעור הרי זו עבודה וכו' עכ"ל הנצרך לענינינו. והנה לכאורה דברי הספרי סתומים דהתחיל שאמרה לו השתחואה ואח"כ אמרה שרצונה שיגלה את עצמו לו, הלא זה שני עבודות נפרדות:
ומה שנלענ"ד בכוונת הספרי במ"ש דיין ש"ג עדיין לא נאסר להם אם הכוונה על יין נסך או על סתם יינם דדעת הר"מ ז"ל דהכוונה על יי"נ ולכאורה צריך להבין מנ"ל זאת להר"מ ז"ל דילמא הכוונה על סתם יינם כאשר יראה פשטות הלשון:
ונראה דהר"מ ז"ל הכריח זה דא"נ דכונת הספרי על סתם יינם משמע דאם היה נאסר אע"ג דהוא רק איסור דרבנן מ"מ לא היו עוברים על זה, אם כן מה בכך דסתם יינם לא נאסר מ"מ לא היה להם לשתות משום שמא נתנסך לעכו"ם ומה בכך דעדיים לא גזרו על סתם יינם משום בנותיהם הא זה דוקא ביין שידעינן שלא נתנסך לעכו"ם בזה צריך לבא לגזירה הא יין סתמא תמיד יש חשש דילמא נסכה אותו לעכו"ם ועכ"פ מדרבנן יש לחוש לזה ואפילו אי נימא דבסתמא אין לחוש דילמא נתנסך מ"מ הכא כיון דהיה רוצים להכשיל את ישראל בודאי היה צריכין לחוש אלא ודאי דגם יין נסך עדיין לא נאסר להם. כנלענ"ד כונת הר"מ ז"ל:
אמנם דעת הרמב"ן ז"ל נראה דס"ל דלכן לא חששו ישראל לזה כיון דעבודת הפעור לא היה בניסוך אלא בגילוי את עצמו לו א"כ ל"ש לחוש לניסוך כיון דאין זה דרך עבודה:
ועפי"ז י"ל בטוב טעם כוונת הספרי דהמואביות כשראו ששתו היין ולא חששו דילמא נתנסך לעכו"ם הוכיחו מזה דישראל ס"ל כיון דאין דרך עבודה בכך אינו עבודה כלל ואין היין נאסר משום תקרובות עכו"ם אפילו אם נתנסך לכן אמרה לו השתחוה לפעור וכאשר השיב לה הישראל וכי לעכו"ם אני משתחוה השיבה לו כיון דאין זו דרך עבודתה א"כ לא חשיבא עבודה כמו דלא חיישת לניסוך מהאי טעמא, אך באמת זה אינו דהרי על ד' עבודות אלו השתחואה וזביחה וניסוך וקיטור חייבין בכל עכו"ם אפילו אם אין עבודתה בכך, רק הא דשתו יינם משום דלא חששו לניסוך, אבל פשיטא דניסוך גם בפעור הוי עבודה ונאסר משום תקרובות עכו"ם וה"ה דהשתחואה הוי עבודה וא"ש המשך לשון הספרי ודו"ק היטב:
ולפ"ז מוכח מדברי הספרי כפירש הרמב"ן ז"ל דועדיין לא נאסר יין של גוים לישראל הכוונה על סתם יינם. אמנם ראיתי להגאון הספרדי בעל דברי אמת ז"ל שכתב להוכיח כפירוש הר"מ ז"ל מדברי המדרש שיר השירים על פסוק שלחיך פרדס רמונים דאיתא שם בזה"ל: מאין היו מנסכין ישראל כל מ' שנה במדבר רבי יוחנן אמר מן הבאר היה מעלה להם מיני דשאים מיני זרעים מיני אילנות ר' לוי אמר מן האשכול ורבנן אמרי ממה שתגרי גוים מוכרין להם תנא רבי ישמעאל עדיין לא נאסר יינם של גוים לישראל ומהר"ש יפה ז"ל הקשה לא ידעתי מה אתא לאשמעינן פשיטא דמדרבנן הוא:
אמנם נראה דכוונת ר"י להוכיח דרבנן סברי דעדיין לא נאסר יי"נ דאם היה נאסר יין נסך לשיראל לא היה להקריב על המזבח מחשש ניסוך א"ד ז"ל ולענ"ד הדבר צריך עיון דאם באנו לחוש לניסוך א"כ מה בכך דעדיין לא נאסר יין נסך להדיוט מ"מ לגבוה בודאי אסור מה"ת כיון דנעבדה בו עבירה דנתנסך לעכו"ם בודאי אסור לגבוה כמו נעבד ועי' בחולין (דף קט"ו) בתוס' ד"ה חורש בשו"ח דמקרא דמאלה לא ממעט להתיר נעבדה בה עבירה לגבוה אלא בע"ח ואף עופות לא נתמעט א"כ מכ"ש יין שנתנסך לע"ז אפי' א"נ דאינו אסור להדיוט מ"מ לגבוה בודאי אסור וא"כ אכתי היה להם לחוש שלא ליקח יינות מתגרי עכו"ם לניסוך וע"כ צ"ל דל"ח להכי וסתם יינם אינו חשש שנתנסך לע"ז כמו דקיי"ל דלוקחין מהם בהמות לקרבן ואין חוששין משום רו"נ ומוקצה ונעבד ועי' בר"ם ז"ל פ"ו מאמ"ז ה' ט"ו שכתב בזה"ל לוקחין כל קרבנות מן העכו"ם וא"ח להם לא משום רו"נ וכו' "עד שיודע בודאי שזה נפסל" עכ"ל הרי מבואר דמספיקא ל"ח לאוסרו לגבוה:
וא"כ אי אפשר לומר כפירוש הרב ז"ל דעדיין יין ש"ג לא נאסר להם הכונה על יין נסך דממה נפשך אם נחוש לזה אפילו אם לא נאסר להם הרי אסור לגבוה ואם לא נחוש לזה אפילו כבר נאסר להם ג"כ מותר להקריבו לגבוה דל"ח שנתנסך כ"ז שלא נדע בבירור כמו"ש הר"מ ז"ל:
ולכאו' עלה בדעתי להצדיק דברי הגאון דברי אמת ז"ל שידוע שהיה רב גובריה דכוונתו הוא שדוקא א"נ דלא נאסר עדיין יין נסך מן התורה ולא היה בכלל תקרובות עכו"ם שאתקש למת אע"ג דלגבוה אסור מצד נעבדה בה עבירה מ"מ אין חוששין דמסתמא כ"ז שלא ידענו שנתנסך משא"כ א"נ דכבר נאסר להם יי"נ והרי הוא בכלל תקרובות עכו"ם דאתקש למת ולר"י ב"ב מטמא באוהל מה"ת א"כ הוי תמיד על היין שלוקחין מהעכו"ם ספק טומאה ג"כ וכיון דקיי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא א"כ אסור לגבוה מצד ספק טומאה ונהי דלהדיוט שרי דאיסור אינו נגרר בתר טומאה ונאמר דמספק מותר אבל להקרבה צריך להיות אסור וי"ל דר"ל כריב"ב ס"ל דטומאת ע"ז דאורייתא ולכן הכריח דעדיין לא נאסר יין נסך אך לפ"ז יהיה מוכרע שרבי ישמעאל ס"ל דרבנן ס"ל דטומאת עכו"ם הוא מה"ת ואיך יאמר אביי בפשיטות בחולין (דף קכ"ט) להיפוך ועי' בתוס' פסחים (דף ע"ג ע"א) ובחולין (דף י"ג ע"ב) מ"ש בזה ולהנ"ל יהיה מוכרח דר"י ס"ל דלכ"ע הוא דאורייתא:
לכן נראה עיקר כמו דס"ל להרב מהר"ש יפה ז"ל שכוונת ר"י על סתם יינם ומה דק"ל הא פשיטא הוא דסתם יינם אינו אלא מדרבנן לענ"ד נראה שדבר גדול השמיענו בזה שדוקא מפני שעדיין לא אסור חז"ל סתם יינם לכן היה מותר לנסכים משא"כ לאחר שנאסר סתם יינם אסור לנסכים ואע"ג דאסור רק מדרבנן מ"מ אסור לגבוה מצד דלא הוי מהמותר לישראל וקמ"ל דגם מה שנאסר מדרבנן אינו בגדר מהמותר לישראל ופסול לגבוה:
ובפנימיות הענין י"ל ביתר ביאור דהנה הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לפירושו דקאי על סתם יינם מהא דמבואר בפרקי דרבי אליעזר שעמד פנחס והחרים בסוד שם המפורש שלא ישתו מיין ש"ג וע"כ דעל סתם יינם קאי דביין נסך למה צריך לחרם פנחס, אמנם בספר לב שמח תמה על הרמב"ן ז"ל דא"נ דעל סתם יינם קאי ופנחס ומרע"ה עמו וסנהדרי גדולה גזרו על סתם יינם איך אפשר שלא פשט איסורו עד שבאו תלמידי שמאי והלל:
אמנם כבר אנהיר לן עיינין בזה הגאון המקובל האלקי מוהר"ן שפירא ז"ל בס' יין המשומר דהנה מלבד זה לכאורה יפלא על פנחס איך הוא גזר גזירות לפני משה רבינו רבו ורבן של ישראל, אמנם הענין הוא דאיסור סתם יינם יש לו מתירין וכל זמן שישראל על אדמתן ובית המקדש קיים אין אחיזה לחיצונים ביין כלל ואינו אסור סתם יינם ולכן לא היה יכול מרע"ה לגזור גזירת סתם יינם דגזירת מרע"ה א"א להתבטל וה"ה קיים לעולמי עולמים לכן היתה הגזירה ע"י פנחס כדי שתוכל להתבטל כאשר יהיו ישראל על אדמתן ובזה א"ש כל הסוגיא דמסכת עבודה זרה דהיה צריך אח"כ לגזירת דניאל ואח"כ לתלמידי הלל ושמאי, והמה קילורין לעינים (להעיר) [להאיר] לנו את הענין המסובך הזה:
ומעתה כיון דאיסור סתם יינם יש לו מתירין סד"א דאינו איסור עתם רק כמו מוקצה ביו"ט דהוי איסור דבר אחר גרם לו ואינו אסור משום מהמשקה לישראל כיון דהוי רק איסור דרבנן ויש לו מתירין לא יהיה אסור משום דאינו מהמותר לישראל לכן קמ"ל ר"י דזה אינו דדוקא כל המ' שנה קודם שנאסר סתם יינם של עכו"ם עד שבאו ישראל לא"י היה אסור להקריב ממנו נסכים מצד דאינו מהמותר לישראל והטעם בזה כמו"ש בתשובה לחכם אחד דהא דאמרינן בסוגיא דפסחים (דף מ"ח ע"ב) דאיסור ד"א גרם אינו בגדר אסור לישראל ה"ד איסור מוקצה ביו"ט דהיה לו שעת הכושר רק שכתבו התוספות מנחות (דף ו') דילפינן מטרפה לאסור אפילו בא"ל שעת הכושר ע"ז אמרינן דהיינו רק איסור גופו ולא מחמת שדבר אחר גרם לו אבל איסור שלא היה לו שעת הכושר כמו חדש וסתם יינם אע"ג דיש היתר לאיסור אסור מצד דאינו מהמותר לישראל והארכנו בזה ואכ"מ ועי' מ"ש בעיקר מחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל בס' חמדת ישראל במקומו: