שו"ת חתם סופר/ג/נא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שו"ת חתם סופר 
ג נא
|
< הקודם · הבא > |
שם האחד המיוחד אליעזר על אדמותינו מתנוסס כאבני נזר החכמה עטף כצניף והצדק במתניו אזר, ה"ה הרב הגאון הגדול השנון המפורסים שלשלת היחוס מבני אילי תרשישים מופלא באנשים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' אלעזר סג"ל לאנדא נ"י.
מי נתן לי מהלכים בין העומדים האלה מר הי' ניהו רבה ומעלת קדושת הגאון רבן של ישראל מהר"ם בנעט נ"י מה מצאתם בי לעשותיני סניף להסכים בשריותא דעלובתא דא אבל מה אעשה וענוותנותם הרבני וכבודם ציוני ואומר הנני הנני:
והיות הראש והראשון שבהיתירא דהאי אתתא הוא שיטת ר"ת דמעידין על גוף שלם אפי' אחר ג' ימים ודבריו המובאים בתוס' ורא"ש ומרדכי משתנים בנוסחאות ורבים מהראשונים נחלקו עליו מכח קושי' ולפע"ד אלו ראו אלו הגאונים הספרדים דבריו בספרו הישר הוה מודו לי' וגם לבוא על ברור דעתו ואמרתי אחר שזכינו לאורו של ספר הנ"ל והתוס' ביבמות ק"כ סיימו דתשובת ר"ת כתובה על ספר הישר והנה היא כתובה במודפס דף פ"ה אלא שנדפס קצת בטעות ע"כ אעתיק דבריו ואפרש כוונתו ולא אשמור המלות. [עיין לקמן סי' נ"ג נ"ד ביתר ביאור דברי ר"ת.] ההוא אמר דעיקור ט"ע גמור הוא בבנין כל הגוף אבל ט"ע דאיברים מאיברים אינו אלא כסימן לגבי הגוף ע"ד משל אם מכיר בט"ע גמור ידיו ורגליו הרי זה הט"ע הוי סי' לגבי הגוף לומר סי' זה יש בגוף הזה שיש לו ידים ורגלים שט"ע כך וכך אלא שהט"ע בשארי איברים הוא רק כסימן אמצעי ואפשר כסי' גרוע כי יש הרבה דומי' אך אם הט"ע בשלש אלו פדחת ופרצוף וחוטם ה"ל כסי' מובהק גמור לגבי הגוף וטעמא רבא נ"ל דאחז"ל כשם שאין פרצופותיהן שוות כך אין דעותיהן ובס"פ המפלת ובסנהדרין שאין ב' פרצופין דומין משו"ה ה"ל הך ט"ע כסי' מובהק שבמובהקים ולזה בעי' ט"ע בשלשתן קיום פדחת ופרצוף וחוטם ומועיל משו"ה כמו סימן מובהק אך אם כל גופו קיים שאז שייך ט"ע בגופו ממש כשיש לו היכירא וסימן בכל גופו ואז אין הפסד אם נשחת אבר א' אפי' מאלו הראשונים כגון החוטם וכדומה. ומייתי מסברא עדים שמכירים פולני' דקטל נפשא ומעידים עליו בט"ע אם קדם וחתך חוטמו וצווח אינני הוא אותו שאתם סוברים הלא נאמין להעדים. ולדידי צ"ע קצת מאבא בר מניומי דדבק קירא בבליתא אפותא ולא בשקרוהו והתם כל גופו הי' לפניהם ויש ליישב וק"ל:
ואעתיק לשונו שהמובן ממנו שזאת היא סברתו וז"ל אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצווארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא ט"ע בפרצוף פנים ופדחת וחוטם אלא כמו סי' בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף ופדחת וחוטם של פלוני כמו סי' מובהק שהוא לדברי הכל דאוריי' אבל ט"ע ליכא אבל אי איכא ט"ע וכו'. ותן דעתך לומר כשאין אדם רואה אלא פרצוף פנים עם החוטם וכל השאר ליתא דאין זה ט"ע אלא סי' בעלמא ומובהק שאמר זאת החתיכה של פרצוף פנים עם החוטם של פלוני הוא אבל בענין אחר אינו יכול להעיד אבל ט"ע היינו דקאמר ידענא בי' דהאי דקאי פלוני הוא ואע"ג דלא ידע בסימני' וע"ד אני סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא אין כאן חשש איסור ולא משום עיגונא פירשתי כן אלא משום שהוא אמיתה של תורה וכו'.
ואמר ז"ל דמשנתינו לא אמרה אין מעידין על האדם אא"כ ראו פרצוף וכו' דהוה משמע שמעידי' על האדם שלם דזה ליתא שאז אינו צריך לפרצוף וכו'. אלא על הפרצוף תנן כמו מעידין על השומא דמיירי בהיכר השומא לחוד ה"נ מיירי שאין לו שום היכר כ"א בפרצוף ויהי' זה לו לסימן על הגוף אמרה מתני' שאין מעידין על הפרצוף אא"כ יהי' ג' חלקי הפרצוף ביחד ואז יהי' כסי' מובהק אבל בשנים מהם אינו נחשב כסי' מובהק ואין מעידין ואפי' יש סי' בשארי גופו וכליו נמי לא מהני אלא סי' של שלש אלו ומשו"ה לא הזכיר אעפ"י שיש ט"ע בגופו משום דאז יהי' כל גופו שלם ומזה לא מיירי אלו דבריו ז"ל ובזה כבר נדחה ק' רשב"א דמתני' סתמא קתני אפי' כל גופו שלם ועוד דאעפ"י שיש סי' בגופו משמע שגופו שלם לפנינו והרי הוא בעצמו הרגיש ותי' יפה:
ומזה הוליד עוד דהא דתנן בסיפא אין מעידין אלא עד ג' ימים עלה קאי כשאינו שלם לפנינו וז"ל בזה אחר שלשה ניכר ע"י סימן בפרצוף ופדחת וחוטם וראשו מקום שיעור ושפתו וצוארו וסנטרו ופיו ליתנהו ובקומתו ובעביו ורגליו אינו ניכר וכו' אבל בט"ע מעשים בכל יום אפי' אחר יב"ח ניכר והרבני הקדוש הר"ש כשהגיד עליו בעל החלום לאחר חצי שנה הי' ניכר כאלו הוא חי אבל בפרצוף פו"ח כיון שאין בו ט"ע כמו באיש שלם אם אין בו ט"ע רק בפדחת וחוטם או פרצוף וחוטם או בפדחת ופרצוף אין זה ט"ע שמאבד ט"ע כיון שלא נשאר אלא מעט אפי' בט"ע דראש כלו או ט"ע דגופו עם ראשו מעידין עליו וכן בט"ע דראש ורובו:
ומדבריו למדנו מדכ' לענין קולא דאחר ג' ימים דסגי בראשו שלם בלא גופו ולענין קולא דנשחת חוטמו וכדומה לא הזכיר אלא הצריך שיהי' גופו שלם מזה נראה דאם נשחת א' מאיברי ההכרה דאז בטיל לי' הסי' המובהק אזי בעי' שיהי' כל גופו לפנינו להיכר ט"ע גמור. אבל לא סגי בראש. ואי ליכא אלא ג' אלו לבד אזי מהני בתוך ג' ימים מיהת להיות סי' מובהק. אבל אם הראש שלם בלי גוף אזי אם ג' איברי ההכרה שלמים מהני אפי' לאחר ג"י דאין צורתם נשחת כיון דהראש שלם ונהי דט"ע גמור לא הוי כיון שאין כל הגוף לפנינו מ"מ ט"ע בהראש השלם הוי סי' מובהק לכל הגוף אבל כשנשחת א' מהאיברי' הנ"ל אפי' כל הראש שלם ואפי' בתוך ג' נמי לא מהני: ובזה מיושב סתירת תוס' דשמעתין ורא"ש בשם ר"ת עם מ"ש לעיל קט"ו ע"ב סוף ד"ה וקאמרי וכו' והמרדכי בשם ר"ת דאינהו מיירי עיקור דבריהם ארישא דמתני' דבעי' פרצוף וחוטם וע"ז כ' דלגוף שלם דוקא לא בעי' שלשתן אבל בראש שלם בעי' שלשתן. ותוס' לעיל והמרדכי מיירי להדי' בשלשתן שלמין רק שהוא אחר ג"י ולזה סגי בראש שלם. ומיהו דברי תשו' הרא"ש שבטור סי' קי"ח צ"ע בא' שמצאו ראשו אחר ט"ו והכירוהו בסי' מובהקים ולא התיר כיון שהי' אחר ג' ימים וצ"ל שלא הי' להם ט"ע בג' איברים הנ"ל אלא שארי סי' מובהקים שעשוים להשתנות אחר ג"י. וכן מורה הלשון למעיין שם.
וכן מה שיש לי לעיין בדברי ר"ת איך מייתי ראי' מהקדוש ר' שמשון זצ"ל אכתי לא שנה צדיקי לא הוי עפרא ונחר בי' ר' אחי בר יאשי' יוכיח וראבר"ש דגני בעיליתא תליסר שנין. ותו יש לפקפק ערבך ערבא צריך דלמא אותו שנמצא אז לא הי' ר"ש הקדוש ואחר נדמה לו ואי משום דברי בעל החלומות לא מעלין ולא מורידין לענין דינא. גם קשה לי קצת כיון דבבא דאין מעידין עד אחר ג' ימים נישנית אחר בבא דמגויד וצלוב והצלוב הרי גופו שלם בכל אופן ועלה קתני אין מעידין אלא עד ג"י משמע דעלה קאי דדוחק לומר דקאי אלפני פניו דפרצוף פני' וכו' ולא אלפניו דצלוב. האמנם ראיתי ברי"ף ורא"ש דיבמות וגם בתשו' הרא"ש שבטור סי' קי"ח הנ"ל דגרסי בבא הג"י מיד אחר פרצוף וכו' אבל בס' הישר הגי' כלפנינו וכן משמע בגמ' דציין תחלה פיסקא דמגויד ואח"כ פיסקא דר' יהודה דאין כל המקומות שווים ומסתמא גרסי ר' יהודה סמוך לבבא דג' ימים:
נחזור לדברי ר"ת הנ"ל שמה שהרעשו העולם עליו חכמי ספרד ז"ל מעובדי דדגלת כ' הוא בעצמו וז"ל וההוא דאנסבו בתר חמשה יומי אפומא דשושבינהי לא הי' בו ט"ע אלא בסי' חוטמא ופדחתו ופרצופו הי' ניכר אע"ג דלא הי' ניכר בתר דנח נפשי' דאכלי כוורי לסימני' א"נ תפח הי' מעיד עליו אבל לא הי' לו ט"ע אלא כמו מדמה מילתא למלתא ואעפ"י ששושבנים הי' וט"ע לא הי' לא חשדו בכך עכ"ל. הרי קמן דמפרש דודאי אסקוהו כל הגוף כמ"ש בחי' רשב"א דהכי משמע לישנא אלא דאכלי כוורי לסימני' מקצת איבריו ועי"ז בטיל לי' ט"ע דגופו ולפי הנ"ל צ"ל דגם מראשו נשחת קצת ע"י כוורי דאל"ה אכתי ניכר אחר ג"י ע"י שהי' הראש שלם אע"כ שגם מראשו נשחת קצת ומשו"ה פריך הש"ס שפיר ועיין ריב"ש סוף סי' שע"ח אשתפך חמימי' על דברת ר"ש הצרפתי וגרם לו שלא ראה דברי ס' הישר בפנים:
והר"י שבמרדכי הקשה א"כ דאכלי כוורי לסימני גופו איכא מכה ומיא מרזו מכה רוצה דלמא עוד נשמתו בו כשאכלו כוורי ומכה שבחיים מרזו ע"י מיא ותי' שם דוקא במקום שנחתכו רגליו אבל פרצוף אינו מתקלקלת במים אע"ג דאיכא מכה עכ"ל. וא"א לפרש כמובן הפשוט דא"כ הם דברי נביאות אבל כוונתו כפשוטו דמי' מרדו מכה במקומה אבל לא שלא במקומה והכא דאכלי כוורי לרגליו או שארי מקום שבגופו ושם באותו מקום נתנפח באמת דמי' מרזו לי' אבל בפניו שהי' שלם לא ישתנה ע"י מכה שברגל ואה"נ אי הוה מכה בפניו הי' מרזו שם כנ"ל כוונתו. ולפ"ז מוכח אפי' יש מכה בראש סמוך לפנים ממש כל שאינו במקום ההיכר ממש אינו מפסיד דהרי הוכחתי לעיל דע"כ אכלי כוורי גם סביבות ראשו דא"ל הי' ניכר ע"י ראשו שלם ואפ"ה לא מיקרי מכה לענין פניו ומיני' לענין חבול בפניו שכ' תוס' היינו דוקא במקום הכרה ממש אבל לא סמיך לו ומזה יש לי ללמוד דבנידון דידן מה שהי' חבול בצדעיו אינו מזיק דהרי מקום ההיכר הוא פדחתו ואמרי' דבק קירא בבליתא אפותא פירש"י מצחו ובמס' שבת פ' ע"ב כלכול ואנדיפי צידעא ובת צידעא ושוב חזר בו הש"ס ומסיק אפותא ופירש"י פדחת והיינו מצח דפירש"י בשמעתין ש"מ צידעא ובת צידעא שהם צדעים אינם בכלל פדחת שהוא מקום ההכרה וממילא החבלה שם אינו מפסיד:
והנה במרדכי מייתי ראי' מש"ס בכורות והנראה מכוונתו כיון דבס"ד ה"א דמתני' מיירי מפרצוף בלא חוטם נהי דלמסקנא תלתא בעי' מ"מ מסתיין שיהי' שלשה אלו אבל עכ"פ בלי סנטר ושפתים וכו' וכר"ת כנ"ל כוונת המרדכי. אמנם בס' הישר בלשון אחרת אני שונה אותה וז"ל אבל אי איכא ט"ע לית דין ולית דיינא דמעידין אפי' אחר כמה שנים בפדחת בלא פרצוף כדמסיק פ' יש בכור ואע"ג דאיכא שינויי' אחרינא מיהו תלמודא משני הכי קושטא קאמר עכ"ל וי"ל פירושו שינוי בתרא דמסיק התם יכיר לחוד והכרת פנים לחוד וס"ל לר"ת דה"פ דהכרת פנים שאינינו הכרת כל הגוף רק שהפנים ניכר בו וכשיטת ר"ת בלשון המשנה מעידין על פרצוף פנים שההכרה היא על הפרצוף בעצם בלי כל הגוף וזה מיקרי בקרא הכרת פנים ולזה צריך שלש איברי ההכרה ויכיר לחוד דהיינו אפי' רק א' מג' איברים הנ"ל כגון פדחת לחוד נהי הכרת פנים לא מיקרי דאי ליכא כל הגוף לא מהני הפדחת לחוד להכרת פנים מ"מ יכיר מיקרי דאי ארכסו כל הגוף ניכר הוא ע"י צירוף הפדחת לחוד כנ"ל ואע"ג דבבכור שהוציא פדחתו עסקי' ועדיין כל גופו בפנים מ"מ מיקרי הפדחת יכיר דלעתיד ניכר הוא בגופו על ידו כנ"ל בכוונתו ז"ל. הנה הארכתי בהבנת דברי ר"ת ז"ל כי מלאכת שמיה היא כמ"ש רמב"ן בדיני דגרמי שלו ומסתיין דהרגיש בכל מה שהרגישו עליו הרשב"א ורא"ה וריטב"א דמייתי בנימוק"י ואלו ראו דבריו לא הוה פליגי ותוס' ורא"ש ומרדכי וטור ומהרי"ק סוף שרש קכ"א פסק להדיא כוותי' וברם צריך מ"ש בהני עובדא דדגלת דקמ"ל אע"ג דהוה שושביני והוה רק מדמה מילתא למילתא מ"מ לא נחשדו משמע שהי' ראוי' לחושדם דאמרי בדדמי וקמ"ל דלא חיישינן להכי וצריך לומר הא דלא מוקי באמת שהי' סי' מצורפים לזה וע"י הסי' נדע דלא אמרי בדדמי דס"ל לר"ת דזה לא יועיל אדרבא יותר טפי יאמר בדדמי ע"י שרואה הסי' וכיון דעל הסי' בעצמותן גופי' אין להתיר לא יועילו נמי בהדי ט"ע ולעיל קי"ד ע"ב דקאמרי סי' היינו סי' מובהקים ביותר ומעובדא דדגלת דלא מיירי בסי' מובהקים ביותר איפשטי' איבעי' דע"א במלחמה כמ"ש רי"ף. אמנם תוס' כ' לעיל ד"ה וקאמרי דסי' שאינם מובהקים מועילים עם ט"ע להוציא מחששא דבדדמי א"כ ה"נ נימא כל דאיכא שינוי בפניו דליכא ג' איברי ההכרה נהי דגופו שלם ומכירו בט"ע איכא למיחש לבדדמי וצריך לזה עוד סי' כל דהו לצירוף וזה הוא שהזכירו תוספת בדבריהם ט"ע עם סי' להוציא מחששא דבדדמי:
וראיתי להדרת גאונו דמהר"מ בנעט נ"י דמתרץ ק' רשב"א אר"ת מעובדא דדגלת דהתם מיירי בליכא סי' בהדי ט"ע דפרצוף וגופו ויצדקו דברי פח"ח לשיטת תוס' אבל לר"ת לא צריך שום סי' דלא הזכיר זה בספרו הישר גם הקו' מדגלת מתרץ הוא בעצמו דלא כהגאון ועוד הוא בעצמו כ' בסוף דבריו אצל ט"ע דקאמר האי דקאי פלוני הוא אע"ג דלא ידע בסימני' עכ"ל וא"כ לפ"ז מ"ש הרא"ש ט"ע וסימני' ופליגי האחרונים אי תרוויי' בעי' או דבחדא סגי וכן דעת הטור והב"ח זה תלי' בפלוגתת ר"ת ותוס' הנ"ל. ויעיי' ב"מ כ"ה ע"א אמר את"ל סי' דאוריית' וכו' איכא בש"ס הוספה מר' יהודאי גאון את"ל הא פשיט לי' דסי' דאוריי' משום דא"ל כדשנין עיי' שיטה מקובצת ולכאורה אין צריך לאותה הוספה דאיכא למימר גם מעיקרא כדבעי הש"ס אי סי' דאורייתא נכלל בזה אי סי' לחוד דאוריי' או אי סי' בצירוף ט"ע להוציא מחששא טעות בדמיון או ל"ד וסמכינן אט"ע לחוד ולפ"ז למסקנא דפשט רבא מקרא דדרשהו ומתכריך של שטרות אין מוכרח אלא דאיכא סי' דאוריי' ואפשר עם ט"ע אבל שיהי' דאוריי' בלא ט"ע על זה נשאר הספק ואמר את"ל דאורייתא ולא צריך להוספת ר' יהודאי גאון אלא לשיטתי' אזיל דר"ת בס' הישר מייתי דר' יהודאי גאון קאים בשיטתי' ומשמע לגמרי דס"ל נמי דסגי בט"ע בלא סי' ולא חיישי' לטעות בדמיון וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל הוצרך להוסיף כנ"ל וק"ל:
ובגיטין בסוגיי' דשיירות מצויות דמוקי רב אשי בנקב יש לו בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' וכו' למאי דפשיט רבא בב"מ דסי' דאורייתא והיינו עם ט"ע הו"מ לאוקמי בנקב סתם עם ט"ע אלא שלא רצה להאריך וכן הא דארבב"ח אי סימנ' אית לי בגוי' נמי יתפרש שלא ידע אי הדרא ניהלי' משום סי' דאוריי' לחוד או משום סי' עם ט"ע או בט"ע לחוד לצורבא מרבנן ובימי רבב"ח שהי' קודם רבא עדיין לא איפשטא סי' אי דאוריי' עם ט"ע וא"ש נמי דקדוק לשון ברייתא דגטין שם ואפי' שהה ויש בו סי' מעידין עליו דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית ואין מעידין על סי' גוף דאמרי ארוך וגוץ דקשי' דיוקא אהדדי דברישא משמע דוקא בסי' מובהק אבל בסי' אמצעי לא והדר אמר ארוך וגוץ לא משמע אבל סי' אמצעי מהני וי"ל ולומר דגבי גט וכלים הוה ארוך וגוץ סי' אמצעי ולא באדם ועיין סמ"ע סי' רס"ז דמחשב לי' אפי' סימן מובהק ויבואר לקמן אי"ה אבל להנ"ל ניחא דסי' אמצעי עם ט"ע איכא בינייהו דבצד אות פלונית מהדרי' אפי' בלא ט"ע כלל ובארוך וגוץ לא מהדרי' אפי' עם ט"ע משא"כ בסי' אמצעי. ולכאורה הי' נראה להעמיס וליחס סברא זו להרמב"ם דבהלכ' גזילה ואבידה כ' הסי' מובהקים סומכים עליהם ודנין על פיהם דבר תורה אינו רוצה לומר שמאמינים בהם באיסורי תורה אלא שסומכי' עליהם שעל ידיהם מאמיני' לו שיש לו ט"ע ואמנם הכא בהלכו' גזילה אין צורך לפרש יותר דלענין ממון מאמינים עכ"פ מדרבנן בסי' לחוד וידוע דמובהקים היינו אמצעי. ובהלכות גירושין הצריך דוקא נקב בצד אות פלונית שהוא מובהק ביותר היינו כי ליכא ט"ע עם הסי' שאז בעי' מובהק ביותר דהאי לכ"ע דאוריי' וא"ש במ"ש לפני זה או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש בו ט"ע בארכו ורחבו דתרתי בעי' סי' בכלי וט"ע בגט והרב המגיד שם תמה בזה ולהנ"ל דס"ל לרמב"ם אע"ג שמצאו בעצמו מ"מ גם הוא עצמו יחוש לטעות הדמיון ובפי"ג מגירושי' אם אין פרצוף פנים קיים לא מהני סי' אמצעי היינו משום דלית בי' ט"ע עם הסי' וכל זה בט"ע בשארי דברים ובאדם נמי באיברי גופו ולא בפניו אבל בט"ע שבפני אדם בשלשה איברי ההכרה לזה אין שום סברא שיצטרך סי' דא"כ מיקטל היכי קטלינן ע"י הכרת עדים והאיך ב"א מותרים בנשותיהם וצריך לומר ט"ע דקלא עדיף כי הך ואין הכרח עיין יש"ש חולין פג"ה שם:
אלא מ"מ אני מסתפק בדעת הרמב"ם אי ס"ל דסי' לחוד ל"ד וכרבא דבאבידה עבדי תקנתא אבל לא בתכריך של שטרות הנ"ל דהתם בשטרות בעי' סי' עם ט"ע וכן בהלכות נחלות דפסק דיורדין לנחלה בסי' בלא ט"ע דבממון הקילו והתם ליכא טעמא להקל ועיי' רא"ש דב"מ אהא דרבא:
והנה דברי תוס' דיבמות ק"כ הנ"ל תמוהים מאוד וכבר עמד עליהם הגאון מהר"מ בנעט ורשות נתונה לפרש עפ"י דבפ' יש בכור איכא תרי לישני לל"ק סגי מן התורה בפדחת או בחד מהני תלתא והוה ט"ע והכרה מעלי' וכמו שהוכיח ר"ת דאל"כ אם יחתוך חוטמו שוב לא יעידו עליו אע"כ מן התורה סגי בהכי לט"ע גמור בלי שום סי' ורק משום חומרא דא"א בעי' שלשתן וא"כ להך לישנא איכא למימר למאי דס"ל לר"ת דמתני' מיירי בליכא אלא הני הוא דבעי' שלשתן אבל באיכא כל גופו סגי בתרי מינייהו אין צריך שיהי' ט"ע בגופו אלא אפי' רק סי' אמצעי בגופו לצרף עם ט"ע דפניו דכבר יצאה מאיסור תורה בהא. ואמנם לל"ב דבכורות דמן התורה בעי שלשתן וזולת זה לא מיקרי הכרת פנים א"כ בתרי מינייהו ומכ"ש בחד מיניהו נהי דניכר בו דהרי רחמנא קראו יכיר מ"מ הכרת פנים ליכא ואין ההיכר הזה אלא כמו סי' אמצעי על הגוף לכן לא מהני אא"כ איכא גופו שלם דאז יהי' לו ט"ע בפניו ע"י גופו ואז יצורף סי' דהגוף עם הט"ע להחוד והן הנה ב' לישני דהתוס' דשמעתין דיבמות ואין להאריך:
והשתא בנידון שלפנינו שמצאו הגוף בשלימות כמו שהי' בחיים וראשו ופרצופו עם כל השייך והכירו בט"ע שזה הוא ר"ש קיזל וכבר בארנו שהחבלה שבצדעי' לא נקרא חבלה בפניו א"כ לר"ת איתתא שרי' בלי פקפוק אפי' יהי' אחר ג"י דלר"ת לא בעי' סי' בהדי ט"ע ולתוס' נמי דבעי סי' עם ט"ע אפי' נימא דמצח גבוה לא הוה סי' אמצעי לצרוף מ"מ נ"ל דלא הוזכרו סי' עם ט"ע בתוס' אלא בשאין פרצופו שלם בג' איברי ההכרה שאז אין הט"ע רק מכח צירוף הגוף ואיכא למימר דאמר בדדמי משו"ה צריכי' סי' גוף ג"כ אבל היכי ששלשתן בשלימות וגם הגוף רק משום שהוא אחר ג"י לא שמענו שצריכי' גם סי' וטעמא דחששא דג"י חששא דרבנן היא כמ"ש ריטב"א דמשו"ה מקילי תוס' בספיקו משום דחששא דנפוח דרבנן הוא א"כ כיון דמן התורה סגי בהכרת פנים אפי' בלא גוף לאחר ג"י כמו תוך ג"י אי איכא נמי גוף דהוה ט"ע מעלי' סגי לאחר ג"י בלא סי' אמצעי:
ואמנם גאון עוזו של מהר"מ בנעט ני' שדי בי' נרגא דלפי משמעות גביי' עדות תמקנה עיניו בחוריהן ואפשר דעי"ז ה"ל כחבול בפניו ממש ובוודאי אם כן הוא צ"ע לסמוך על הכרת הפנים אבל בעניי לא ידעתי שום משמעות לזה בגביות עדות אדרבא מדלא הזכירו חדוש זה בדברי העדים שהרי דקדקו עלכפות רגליו שנרקבו ועל הזרוע שניתק מן הגוף ולא הזכירו כלל כי כלו עיניו שזה חדוש יותר גדול ש"מ דליתא ומה שאמרו בסוף לשונם שהכירוהו ע"י גודל נקב מקום העין היינו משום שבתחלה הזכירו סימניו ובהם עיניו גדולים וכשמצאוהו בקבר נפל שתום העין לא יכלו להביט בעיניו כי נסתמו רק שיערו בגודל נקב מקום מושב העין ועוד נראה שלא הי' לו עינים גדולות בולטות כשל עגל אך לרוחב הנקב עינים גדולים קרו להו כמורגל בבני אדם ואם כן הוא ה"ל ג"ז סי' אמצעי דלא שכיח נקבי העינים גדולים מהמורגל:
ועוד נ"ל מאי דפשיטא להגאונים דהוה בתר תלתא יומי משום דשליט בי' רקבון אינו פשוט בעיני דהרי אחז"ל בשבת ס"פ השואל קנ"א ע"ב אחר ג"י כריסו נבקעת ואם כי ראינו כמה ראינו שלא נבקע כריסם היינו במוטל ע"פ השדה ושליט בי' אוירא והם דברו בהנקברים דשליט בהו רקבון והעידו דאחר ג"י כריסו נבקעת ומי הם מחטוטי שכבי שיעיד נגד דברי חז"ל הנאמנים ומדלא נבקע כריסו דהאי והי' קבור בלי לבושי' ובלי ארון יש לנו ספק עצום שאפשר שיהי' בתוך ג"י דמידי ספיקא לא נפקא ואם נאמר בקיעת לאו כל אדם ואין כל המקומות שווין א"כ אתאינן לדר"י בן בבא ופשיטא דמותרת וראיתי לגאון בעצי ארזים שכ' בלא"ה להרי"ף ס"ל דלא איפשטי' איבעי אי ריב"ב לחומרא פליג או לקולא ואי לקולא פליג אתי' עובדא דכרמית ודדגלי' כוותי' והלכה כוותי' ומדלא איפשטא איבעי עבדינן הכא והכא לחומרא ומשו"ה לא מייתי רי"ף הא דמי' צמתי מכה ודפח"ח והארכתי בזה במקום אחר מ"מ אי נחזיק מה שלא נבקע כריסו משום שהמקום והאדם גורם א"כ בואו ונסמוך על ריב"ב ותשתרי ממ"נ:
וגם נראה אפי' לרשב"א דמחמיר בספק ג"י וגם דר"ת לית לי' לרשב"א וכן משמע מרמב"ם דלית לי' הא דר"ת מ"מ לעומת זה נ"ל משטחיות לשונות של הרמב"ם שהזכרנו לעיל דס"ל סי' אמצעי דאוריי' ממש ורק באיסורא החמירו רבנן שלא לסמוך עליהם אלא במובהק ביותר ובממון הניחו על דין תורה הן באבידה הן בתכריך שטרות והן בהורדה לנחלה אבל באיסורא החמירו חז"ל וזה שכ' בהלכו' גזילה הסימנים סומכים עליהם מן התורה ר"ל אבל לא מדרבנן דהם החמירו נמצא זה שיש לו סי' אמצעי לע"ד שנקב העין גדול מן הרגיל ומכ"ש כשיצורף לזה גם מצח גבוה יצאה אשה מחשש איסור דאוריי' דסי' אלו דגודל המצח וחורי העינים בוודאי אינם משתנים אחר מיתה דה"ל כמו יתר וחסר דכ' הרא"ש בתשו' שבטור סי' קי"ח וכיון שיצאה מאיסור דאורייתא וליכא אלא איסור דרבנן תו גם לרשב"א יש להקל בספק ג' ימים ופשוט. וקצת נוטה דעת רשב"א שסי' דאוריי' מדכ' בחי' חולין ע"ט ע"א כדמעיילת לי כודניתא בריספק וכו' דהאי אין חוששין לזרע האב מספיקא קאמר כי היכי דלא ליפוק לבר מהלכתא דקיי"ל דספיקא הוה וכיון דלא בעי' לאפקועי לבר מהלכתא א"כ הך דשמע מני' סי' דאורייתא נמי הלכתא ולא דמי לסי' לאו דאוריי' דפא"ט בסי' בצים התם רוצה הני סימנים דביצה לאו דסמכא נינהו משום איכא עורבי דדמי ליונה אבל הכא מה בכך דהני דסי' דפרידות דאוריי' נינהו מ"מ ניחוש לאיתרמי או לטעות בדמיון דעובי קלא וצניף קלא הוא דשייך בי' דמיון וטעות אע"כ ניתנה רשות מן התורה לסמוך אסי' איברא דברי רשב"א צ"ע מנ"ל סי' דאוריי' דלמא לאו דאוריי' ועושה לנו ספק וכיון דחוששין לזרע אב נמי ספיקא ה"ל ס"ס וכעין ק' רא"ש בתשו' על רמב"ם דס"ל הנהגת ב' מיני טמאים דרבנן א"כ לא קאמר ש"מ סי' דאוריי' דהא באי' דרבנן קיימי' ובחידושי אמרתי דאינהו ס"ל פי' הש"ס דלא כפירש"י אלא הכי קאמר אי סי' דאוריי' וה"ל כוודאי גמור א"כ מחויב לעיין לדדמי אהדדי דאי לא דמו ה"ל וודאי איסור דרבנן להרמב"ם וספק אי' דאוריי' להרשב"א שמא חוששין לזרע האב אבל אי ס"ד ל"ד א"כ סי' גופי' ליכא וודאי א"כ אינו צריך לעיין ודי אם יראה דאינו דומי' אבל מה צורך לעיין בהו הא ה"ל ס"ס או ספיקא דרבנן:
אך אי יבורר שזה הרוצח הי' עצור בכלא ג"י טרם שהראה להם קברו א"כ ע"כ הוא אחר ג"י ויבורר נמי שהי' חבול במקום עינים אם נוכל לצרף גם סי' בגדים יש לעיין קצת הנה מה שהכירו סחורתו ביד הציען גיסער אין בו ממשות דסחורה עשוי' למכור מעיקרא ואדעת' דהכי הי' המחזיר בעיירות ויען כי טעמתי בקצה מטה דובשו של פר"מ הגאון מר ניהו רבה ני' ופשיטא לי' דלא חיישי' למכירה רק לשאלה שהוזכר בש"ס גם דבריו ראוי' לו ומתקו לחיך הטועם אומר לי לי מ"מ לא אחשוך מלברר הדבר בעזה"י דבשיטה מקובצת לב"מ נתקשו בה רמב"ן וריטב"א מ"ש דלשאלה חיישי' ולא ניחוש למכירה ומתנה שמכר החמור עם האוכף וכן יש לחוש בכל אבידות ותי' על זה ג' תירוצים א' לא נוציא הממון מחזקת מארי' ע"ש פי' דעכ"פ נודה שזה הנותן סי' הי' הכלי הזה פ"א שלו שוב לא ניחוש שמא עכשיו מכרו לאחר דא"כ נוציא הכלי מחזקת מארי' אבל לשאלה איכא למיחש שהשאיל האוכף והחמור לא הי' שלו מעולם ומבואר דפשיטא להו דבעדות אשה דחיישי' לשאלה ולא מוקמי' אחזקה דמה שביד אדם הוא שלו מכ"ש דאיכא למיחש למכירה ולא נסמוך על חזקת מרא קמא דגריע. ופר"מ הגאון ני' תקשה גם על זה נימא מה שביד אדם הוא שלו וכו' הנה באמת כבר הלכו בו נמושות בתשו' האחרוני' ותירצו דחזקת א"א וחזקת חיים דבעל מנגדתו. ואפשר דזה יש לדחות דחזקת ממון עדיף מהני חזקות דעדיפא חזקת ממון אפי' מרובא אמנם לא אשכחן חזקת ממון אלא נגד טוען א' אבל הכא בנמצא הרוג מסופקים ברובא דעלמא נהי דחזקת ממון עדיף מרוב היינו שלא להוציא מידו אבל מאן לימא לן דלא הוה ספיקא עכ"פ ולענין איסורא חיישינן ומכ"ש למ"ש ב"ח בח"מ סי' רל"ה דברוב מעלי' גם בממון הולכין אחר הרוב והוא מתוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות ולא דמי לאבידה דלא ניחוש לרובא דעלמא כיון דאין כאן תובע לפנינו אלא זה אבל באיסורא ניחוש לרובא ובשגם שיש כאן ג"כ חזקת חי וחזקת א"א ורובא דעלמא נגד הך חזקה שהיא שלו ותו נ"ל דבאדם מת לא שייך חזקה מה שביד אדם הוא שלו זה שיש לו אינו שלו לא של יורשיו ואנו מסופקים מי הם יורשיו ועל זה אנחנו דנין נמצא חזקת ממונא גרוע וחזקת חי וחזקת א"א אלימא ורובא דעלמא מנגדתו לכן חיישינן לשאלה א"כ מכ"ש דחיישינן למכירה דליכא רק חזקת מרא קמא:
עוד תי' שם רמב"ן דלמכירה לא ניחוש דמנא ידע זה שאבד זה החפץ שמכר לו אבל לשאלה אפשר שבקש לו ממנו שיחזור לו החפץ ששאל לו וטען שאבד ממנו ומזה ידע שאבד החמור עם האוכף שלו ע"ש ומבואר מזה בפשיטות דבהרוג חיישי' למכירה כי היכי דחיישי' לשאלה ואפשר נמי לגזילה ואבידה וא"כ שייך נמי בכלים דלא מושלי ובזה מיושב סתירת ש"ע בסי' י"ז פסק סתם חשש שאלה ואינו מחלק בין כלי דמושלי לכלי דלא מושלי וגבי גט מחלק דכיס וארנקי וטבעת לא מושלי וכמו שהקשה ב"ש והא"ש דבהרוג אין לחלק דנהי דלא מושלי איכא משום מכירה וגזילה ואבידה משא"כ בהחזרת גט אי איתא דמכר או נגזל ממנו הכיס והארנקי מנא ידע שזה אבד גט וליכא רק שמא השאיל לו כיס וארנקי וכשתבעו אמר קשרתי בו גט ונאבד ממני ועי"ז בא הוא עתה לתבוע הגט ע"י סי' כיס לזה אמרי' הני לא מושלי אינשי ויעויי' לשון רש"י דיבמות ד"ה מצאו קשור צריך ביאור:
עוד בה שלישי' תי' הריטב"א וז"ל דכיון דהוי מידי דלא קאי למכירה דאין אדם עשוי למכור כליו עכ"ל ר"ל אבל שאלה לכל שכיניו אדם משאיל כליו ופר"מ ידידי הגאון ני' האריך בזה אפירש"י ורשב"ם בחזקה מה שביד אדם הוא שלו דמי הביאם אצלו וכל דילדי' אימי' כוותי' תלד ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא אבל לא ידעתי מי הכריחו לזה דפשוט דאינהו מיירי בדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר וא"כ מי הביאם אצלו אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר הרי אפיק רבא מיתמי זוגא דסרבלא ואמנם באדם ידוע לפנינו יש לנו גדר מה הם הכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דזה משתנה לפי המקום והזמן ולפי האדם כמ"ש רמב"ם בזה אבל בהרוג לא ידענו מי הוא ועם מי הי' ומאין בא א"כ כל הכלים הם בספק עשוים להשאיל ולהשכיר לגבי דידי' זולת אותן דלא מושלי אינשי כלל וכן מורה לשון תוס' יבמות ק"כ ע"ב בשם ריב"ן:
נחזור להנ"ל לתי' זה גם בהרוג לא ניחוש למכירה וטעמא מאי משום דאין אדם עשוי למכור כליו א"כ בנידון שלפנינו שהסחורה עשוי למכור פשיטא דנתלה במכירה ועוד נ"ל נהי דלהאי תי' דריטב"א לא ניחוש נמי לאבידה דגרוע ממכירה ולא שכיחי כמ"ש תוס' בב"ב כ"ג ע"ב ד"ה ודאי וכו' מ"מ בנמצא הרוג איכא למיחש לגזילה דהרי קמן דשכיחי רוצחין בהאי אתרא נימא הפשיטו לזה ערום וניצל מהם וערק לעלמא כהאי גברא חרוכא ואידך הוא דנהרג:
אמנם בשארי מלבושיו שהוכרו בט"ע כאשר העדים הגידו וגאון עוזינו מהר"מ בנעט כ' שלא מצא בשום מקום ט"ע בכליו של חברו שאין אדם משביע עינו בשל חברו מטיבותא דמר קאמינא דכל הסוגי' דב"מ דאי סי' לאו דאוריי' מחזירים בעדים שמכירים בט"ע שמלה של חברו ויע"ש פירש"י ד"ה אימא לעידי אוכף אם יש עדים המכירים בט"ע וכו' ואולי יאמר נא הגאון שיאמרו העדים שהשמלה והאוכף הי' שלהם מתחלה ושבעתן ומכרוהו לזה עם שזה דוחק מ"מ ה"נ בנידון שלפנינו הא מעיד ר' משה ליב שהוא קנה היאנקרל אצל ר' יודא ווערעסטין לר"ש קיזל א"כ הרי הי' תחת ידו ויש לו בו ט"ע ועוד סימני צבע כל בגדיו זה חיוור וזה סומק וזה כך וזה כך כולי האי לא הוו מזדמני אהדדי וכמ"ש ג"כ הגאון הנ"ל והארכתי כבר בזה במקום אחר:
ונ"ל דעד"ז שייך נמי בכלי סי' ארוך וגוץ שיאמר סי' של כמה כלים זה ארוך וזה גוץ וזה חיוור וזה סומק וכדומה דעדיף מסי' שומשמי הכי והכי הוה ובחביות רמתינהו ובזה יש מקום ליישב הסמ"ע סי' רס"ז לולי שהוא עצמו לא כ"כ בפרישה יע"ש וכן משמע בתשו' מהר"מ פאדובה ובפסקי מהרי"א סי' קס"א ע"ש רבנו אלי' ויעיי' תשו' ב"ח סי' פ"ה:
והנה בחששא דשאלה כבר כ' ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק ב' דהוי ספיקא דדינא לכל הפחות ומיהו מ"ש מתוס' יבמות שכ' דלמסקנא לא חיישי' לשאלה וכן רבים וגדולים חשבו כן בכוונת התוס' וגם פר"מ הגאון נ"י פשיטא לי' הכי ולע"ד נראה פי' התוס' כך דהנה פשיטא להו למ"ד סי' ל"ד חיישי' לשאלה וכדעת הב"ש ומ"מ לא קשי' מידי מפירות בכלי דהרי ש"ס ערוך הוא דרבנן הוא תקנו למיהדר אבידה בסי' משום דניחא לי' ללוה ולמלוה וכי היכי דעבדי רבנן תקנתא לענין סי' ה"ה דעבדו האי תקנתא לענין שאלה ולא ק' להו מידי אך למ"ד סי' דאוריי' משמע מלשון ש"ס דב"מ דלא אתאינן לתקנתא כלל קשי' להו שפיר מפירות בכלים ניחוש לשאלה ותי' דמדרבנן לא חיישי' לשאלה ומשום תקנתא ודלא תיקשי מש"ס דב"מ דמשמע למ"ד סי' דאוריי' לא אתאינן לתקנתא לזה כ' תוס' דלמסקנא א"ש דלמ"ד סי' דאוריי' מוקי בחיוורי וסומקי ותו י"ל דלהך מ"ד לא חיישינן לשאלה ולא צריכין לתקנתא משו"ה שקיל וטרי התם רק אי סי' ל"ד אבל אי סי' דאוריי' לא צריכין לתקנתא משום דלא ניחוש לשאלה וכל זה ללישנא סי' דאוריי' אבל אי סי' ל"ד ס"ל לתוס' דחיישינן לשאלה:
ופר"מ הגאון נ"י שפך סוללה על דברי תוס' יבמות ד"ה אמר רבא איך אפשר שבתחלה הוה סבר דמיירי דמצאו אחר ואח"כ מסיק דסי' ל"ד ומיירי דמצאו בעצמו ועיקור חסר מהספר וגם בב"מ הקשו תוס' מ"ט לא פשיט מברייתא דמצאו קשור ותי' דאיכא לאוקמי שמצאו בעצמו ומטעם מגו וצ"ע א"כ מ"ט הקשה כן ביבמות אבל האמת יורה דרכו דהך מגו הוה מגו בדדמי דהיכר ט"ע הוה בדדמי כמו שהארכנו לעיל וכ"כ הגאון מנ"ש נ"י ומגו בדדמי הא איבעי דלא איפשטא ביבמות משו"ה לא הו"מ למיפשט ממצאו קשור דלמא התם במצאו בעצמו ומשום מגו ודלמא אמרי' מגו בדדמי וביבמות רמי משנה וברייתא אהדדי ולא הו"מ לשנויי במצאו בעצמו ומטעם מגו דא"כ תפשוט מגו בדדמי ומוקי אביי כתנאי ורבא אמר ב' תירוצים בבת א' אי בעי' אימא דכ"ע סי' דאוריי' ואי בעי' אימא דכ"ע סי' ל"ד כדרך הש"ס בדוכתי טובא אלא דש"ס הפסיק ביניהם דתיקום לישנא באוקימתא אבל לעולם רבא אמר תרווייהו לישנא בחדא מחתא והשתא יפה כ' תוס' כדאמר סי' ל"ד לא הו"מ להקשות ממצאו קשור דפשוט דמיירי שמצאו בעצמו ומשום מיגו ואי בעית למיפשט מגו בדדמי נימא אידך לישנא דכ"ע סי' דאוריי' וזיל הכי קמדחי וא"ש ואדרבא יש להוכיח מכאן כסברת ב"ש דמהרש"א בב"מ הקשה אש"ס דפריך אמצאו קשור ניחוש לשאלה ומאי קושיי' דלמא במצאו בעצמו ומהימן במיגו והא"ש כיון דחששא דשאלה איתי' בין אי סי' דאוריי' בין אי סי' ל"ד והשתא אי ס"ד דמשום חשש שאלה מיירי במצאו בעצמו ומהימן במגו תפשוט מגו בדדמי דכיון דהוא עצמו מצאו קשור ולא הוחזר לו ע"י סי' רק על הכירתו סמיך אפשר טעה בדמיונו ותפשוט מגו בדדמי:
והנה בכתבי מהרי"א הנ"ל סי' קס"א רבנו אלי' ס"ל דאי איכא צדדים אחרים מצרפי' כלים ולא חיישי' לשאלה ומהרי"א ז"ל הוכיח מש"ס דע"כ אפי' לאצטרופי לא חזי דאלת"ה מאי פריך ממצאו קשור ניחוש לשאלה שאני התם דידעי' שזה אבד גט כמ"ש תוס' ס' זו בב"מ י"ח ע"ב ד"ה נפק וכו' ומוכיח כן מאביי דחייש לתרי יצחק ורבא נמי לא דחי לה אלא מעובדא דחבו בר נני ולא ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ומזה הוכיחו תוס' לחלק הואיל וזה שואל גט וידעי' שאבד גט א"כ קשה ה"נ מאי פריך ממצאו קשור אע"כ פשוט להש"ס דחשש שאלה חמירא טובא ולא חזו סי' לאצטרופי כלל והנה צריכין להבין מנ"ל להמקשין בפשיטות כל כך להקשות דלמא באמת הכא שאני שזה אבד גט וי"ל דמעיקרא קמבעי' לי' אי סי' דאוריי' ונפקא מיני' לאהדורי גט אשה בסי' ופשט מפרצוף פנים וקשה מאי פשיט הכא בגט אשה בסי' ידעי' שזה אבד גט:
וצ"ל דאזלא לל"ק דבכורות דמן התורה סגי בפדחת לחוד ואפ"ה מדרבנן אי איכא פדחת לחוד ומצורף לזה גם סי' בגופו ובכליו לא מהני (זה דלא כפיר"ת) ש"מ אפי' צירף סי' לפדחת לא מהני והה"ד לא מהני מה שזה אבד גט ועל זה דחי הש"ס כלים דחיישי' לשאלה משו"ה חיישי' אע"ג דאיכא נמי היכר פדחת ומוכח מזה דשאלה גרע כל כך דלא מהני צירוף ופריך שפיר ממצאו קשור ניחוש לשאלה אלא לפ"ז י"ל גם למסקנא דמסיק כלים בחיוורא וסומקי לא הדר בי' מחשש שאלה דסברא גדולה היא אפי' למ"ד סי' דאוריי' ובריתא נמי משמע מדנקט חמור בסי' אוכף משמע דוקא בסי' אוכף דלא מושלי אבל גמל בסי' כליו לא מהדרי' כיון דמושלי וקרוב לחשש דאוריי' הוא ולא הדר אלי' כלל אלא מהא הדר בי' דלתי' קמא חיישינן לשאלה אפי' בפרצוף פנים ולא מהני צירוף מזה הדר בי' דלשאלה בכי האי גוני לא חיישי' וכרבנו אלי' אבל בעלמא חיישי' לשאלה:
ובלאה"נ כ' חכם צבי דהיכי דאיכא שארי היכרים ה"ל חשש שאלה כמו שאלה דיחיד דלא חיישי' כמו דלא חיישי' לנפילה דיחיד אע"ג דהא דחי מ"מ מסיק שם בתשובה היכי דלא שכיחי שיירתא לא חיישינן לשאלה דיחיד וה"נ לא שכיחי אנשי פולין סוחרי הגלאנטריע הסובבים סביבות גלילותינו באשר רובם פה עמנו ובעיר וויען וממעטים הנשארים מעט המה שיהי' להם סי' כאלו ונאמר שהשאיל דוקא לזה האחר שהי' בו אלו הסי' ונשתנה גם לפרצופו וצורתו כל זה דוחק. האמנם מ"ש והאריך הגאון מהר"ם בנעט נ"יבהך פרטא דתרי יצחק לא עיינתי בוכלל משום דידוע דשכיחי שיירתא דישראל טובא בסביבת גלילת אוגראבען לומר שהנהרג הוא זה משום שלא יצא ממנו אחר שהלך לאותן הגלילות זולת האיש הלזה על זה לא נוכל לסמוך כלל. אבל עכ"פ לענין שאלה דיחיד ודאי מקרי ולא שכיחי שיירות דאנשי פולוני' השואלים מלבושיי' פולוני' וסוחרי גלאנטריע שהשאיל לו הקעסטיל ובשגם דלא מושלי לי' אינשי כמבואר בג"ע ע"כ נראה דזה חזי לאצטרופי:
אמנם ז"ל ב"ש סי' י"ז סס"ק ס"ט וכל זה מיירי כשנמצאו בבגדים אשר לבש ארנקי או נמצא בידו טבעת אבל נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפ' אלו מציאות נמצאו פירות סמוך לכליכמ"ש בח"ה סי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל הנה מה דפשיט בעיניו צלע"ג דהתם פירות סמוכים לכלי אמרי' מרובא דעלמא פרשי ולא מכלי הקרוב דרובא עדיף מקורבא והא דלא מסייע לר"ח מהכא דרוב עדיף די"ל שאני הכא דרובא בעלמא נמי קרובים דכי היכיזה עבר בצד זה ואבד הכלי ה"נ עבר אחד ואבד הפירות ומשו"ה הם של מוצאו משא"כ הכא בכלי' דלא מושלי ידעי' בוודאי שהם של ראובן וממנו נפל רק אנו מסופקים אי ראובן אזל לעלמא והניח כליו פה או זה ההרוג הוא בעצמו ראובן ובהא אמאי לא ניזיל בתר קורבא ונימא שזה הקרוב הוא ראובן שהכלים שלו דהרי אין הרוב מנגד להקורבא דלא נפלו הכלים אלא מראובן וצע"ג לכאורה וי"ל דס"ל דלא אזלינן בתר קורבא להקל באשת איש דהא אפי' בתר רובא לא אזלי' במים שאין להם סוף וא"ש וא"כ בנידון שלפנינו שאפי' בקרוב לא נמצאו מלבושיו כ"א ביד רוצח א' ומ"ט נאמר שהם מזה ההרוג וכי נאמין להגוי בלי מסל"ת לזה י"ל כמ"ש מהרי"ק סוף שרש קכ"א דהאמין לרוצח שאמר לפני השופט שהרג לזה דעדיף טפי ממסל"ת מפני שלא הי' הגוי שוטה להודות על שקר ולחייב ראשו ועוד שהרי נמצאו כל מלבושיו של ההרוג בידו ה"ל אומדנא כמו הוציא להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו ע"ש והנה בנידון שלפנינו עדיף טפי שהרי מעיקרא לא הבאוהו אל השופט אלא ע"י שהכירו ומצאו בידו של הרוצח את המלבושים והטרילע ואלו הי' אומר אל השופט שאמת הוא שגזל את היהודי והצגהו ערום וערק לעלמא הי' נפטר בטענתו ומדהודה שהרגו לאותו האיש שהי' מלובש במלבושים האלה ש"מ קושטא קאמר וכיון שיש סי' וט"ע בהמלבושים וגם הטרילע דלא מושלי אינשי ופתח להם קברו ומצאוהו שלם והכירוהו בט"ע ובמקצת סי' נ"ל דראוי לסמוך ראשי ורובא על דברי הגאונים שהסכימו להתיר הם מסכימים לדברי תורה ואני מסכים להעשות סניף לאריות בשריותא דאתתא דא מ' מרים חי' אשת ר' שמעון קיזיל. בעה"ח שפלתי מארץ תדברי. פ"ב נגהי ליום ב' ר"ח אב תקע"ה לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |