מנחת חינוך/תקצד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
א
שנצטוו הב"ד שבישראל להלקות העוברים כו'. מבואר בר"מ פט"ז וי"ז מהל' סנהדרין ותשלום דיני מלקות כ' הרהמ"ח במצוה שאח"ז ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד. מ"ע על הב"ד להלקות כל המחויב מלקות ומלקות א"צ ב"ד של כ"ג רק בב"ד של שלשה סגי וצריכים שיהיו סמוכים ונוהג אף בח"ל אם יש ב"ד סמוכים עיין בר"מ. ומ"ש הרב המחבר דנוהג בא"י שיש שם ב"ד סמוכים ולאו דוקא דב"ד סמוכים אף בח"ל דנין וכבר הגהתי כ"פ בדברי הרהמ"ח בזה. ונ"ל מדברי הר"מ והרהמ"ח דמכות בג' סמוכים לאו דוקא דקבלת העדות וגמר דין צריך להיות בסמוכים אלא אפילו נגמר דינו בסמוכים מכל מקום המלקות עצמם שלוקין אותו צריך להיות בפני הסמוכין דמבואר בגמ' ובר"מ דהגדול קורא והשני מונה והג' אומר לחזן הכה וכו' אותן הג' צריכין להיות סמוכים וכ"נ מהכתוב והפילו השופט וכו' ושופט שבתורה הוא סמוך כנ"פ. וסדר המלקות דצריך שיהי' על בשרו ולא על כסותו והרצועה וכו' מבואר במשנה ובר"מ. ומה שקורא הר"מ והרהמ"ח אינם מביאים רק מקרא זה אם לא תשמור וגו' ובמשנה מבואר אם לא גמר חוזר לתחלת המקרא ושמרתם וגו' וחותם והוא רחום וגו' והר"מ אינו מביא זה ובתוי"ט עמד בזה וכ' דהר"מ לא היה גורס כן וכ"ה במשנה שבירושלמי רק פסוק זה ועיין באו"ח סי' תר"ו גבי עהיוה"כ שקורא רק הפסוק והוא רחום וכו' דאינו מלקות כלל כידוע קורין פסוק של רחמים. ומבואר בר"מ דאין מלקין שנים כאחד דכתיב לפניו שיהא השופט עיניו בו ולא בדבר אחר מכאן שאין מכין שנים ביחד ועי' בספרי דיליף מדכתיב יכנו ולא לאחר. וצ"ע דשני מדרשת הספרי. ולכאורה בלאו הכי אין מכין שניהם כאחד דאין עושין מצות חבילות חבילות ע' בסוטה דף ח' גבי אין משקין שתי סוטות ועיין במג"א בסוף ה' ס"ת אך כבר כתבו התוס' שם דזה דאין עושין הוי רק מדרבנן ע"ש וכאן הוא איסור תורה מלימוד זה. ומבואר בתורה דמלקות ארבעים אך רבנן ס"ל דאין לוקין אלא ל"ט דכתיב במספר ארבעים וכו' והוא לימוד גמור אם כן מן התורה אין לוקין רק מלקות ל"ט אך הר"מ כתב לפיכך אמרו חכמים מכין אותו ל"ט וכו' והיא לגדר לאו דלא יוסיף שלא יוכל לבא לידי הוספה דאפילו אם יוסיף לו אחת יכהו הארבעים הראוים ועיין בכסף משנה דלהר"מ הלימוד במספר ארבעים הוא אסמכתא והרהמ"ח במצוה שאח"ז הבין ג"כ בדברי הר"מ שאינו רק מדרבנן ותמה עליו דהוא נגד הגמרא ולדברי הכסף משנה ל"ק דסובר הר"מ דדרשה זו רק אסמכתא. אך צ"ע האיך יכולין חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר המפורש בתורה לגמרי משום סייג דעוקרין לגמרי דבשום פעם לא ילקו מ"ם ע' בט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובאו"ח סי' תקפ"ח לענין תקיעת שופר והדברים עתיקים. ועוד קשה לי כיון דהוא רק מדרבנן אם כן איך כתב הר"מ לקמן אין אומדין אלא במכות הראוים להשתלש אמדוהו לעשרים אין לוקין אלא י"ח ולמה בשלמא עשרים אין לוקין דלמא יוסיף על האימוד והוי כמוסיף על מ"ם אבל למה לא ילקה וכו' דמנין דבר זה דצריך להשתלש דאדרבא מן התורה א"צ להשתלש כלל רק חכמים פחתו אחד משום לא יוסיף ה"נ ה"ל ללקות י"ט והכ' פוחתין משום לא יוסיף ודין דצריך להשתלש א"צ כלל מן התורה ומנין דהחכמים פחתו אחד משום שילוש הם פחתו אחד משום גדר לא יוסיף וזה קושיא גדולה. ע"כ נרא' כדברי הכסף משנה דגם הר"מ ס"ל דהוא מן התורה רק אינו מפורש קורא הר"מ ד"ס אף שכ' לשון אמרו חכמים ולא כ' מד"ס אינו דקדוק כ"כ דהיא היא ועיין בנו"ב גבי קרובי אישות דדקדק כה"ג והבאנו לעיל אפשר דשם כ' ומדבריהם וכו' אבל אמרו חכמים הוא כלשון מד"ס כנ"ב. ומכל מקום ק' דהר"מ כ' טעם זה שלא יוסיף וכ' הכסף משנה דחז"ל קבלו ממרע"ה דרשה זו וטעם זה. אם כן מנ"ל שצריכים להיות ראוים להשתלש כיון דגבי' ל"ש טעם זה ה"ל ללקות י"ט דשייך ט"ז וצע"ק. שוב ראיתי ברש"י דסנהדרין דף י' שכ' הא דבעינן שיוכל להשתלש נפקא לן מקרא כדי רשעתו שמכין שני שלישים מלאחריו ושליש מלפניו כמבו' במכות אם כן ראוי להשתלש נפקא לן מקרא זה ואינו תלוי זב"ז. מכל מקום מה שהקשתי לעיל על דברי הר"מ ניחא דאי אמרת מן התורה מ"ם אם כן מן התורה א"צ להשתלש וע"כ פסוק זה אסמכתא ואפשר דסובר דמ"ם מן התורה וחכמים בצרי חדא וגם דין זה דראוי להשתלש ג"כ מד"ס מאסמכתא מכל מקום נר' דהעיקר כדברי הכסף משנה דהוא מן התורה אף להר"מ ונר' דגם מכות הראוים להשתלש ג"כ מן התורה מקרא זה דכדי וכו' וכ"נ שם בסנהדרין ואין להאריך. והנה ד"ז דמלקות ל"ט הוא בכל אדם הבריא ויכול לקבל הרבה מלקות מכל מקום אין מלקין רק השיעור הנ"ל אבל אם אינו יכול לקבל מלקין כפי שיכול לקבל ואומדין המחויב מלקות כמה יכול לקבל אם אינו יכול לקבל רק ג' או ו' וכדומה אין לוקין רק כפי האומד ואם הוסיף אפילו מכה אחת מן האומד עובר ג"כ בלאו דלא יוסיף כמ"ש הרהמ"ח במצוה שאח"ז בשם הספרי וכן אומדין במכות הראויות להשתלש כגון שאמדוהו לשני מלקות אינו לוקה כלל ואם אמדוהו ליותר מג' אין לוקין אלא ג'. וכן אם אמדוהו לששה לוקין ששה ולחמשה אין לוקין רק ג' הכלל דצריך להשתלש. ולפמ"ש בשם הר"מ דהוי מן התורה ל"ט ומטעם זה משום גדר לאו דלא יוסיף אם כן ה"ה בכל אומד צריכים לפחות אחד מן האומד משום גדר דלא יוסיף דמ"ל מ"ם או פחות כפי האומד דאם הוסיף עוברים על לאו וצריך לפחות א' כדי שלא יבא להלאו אם כן כללא הוא דרך משל אם אמדוהו ד' פוחתין אחד ולוקין ג' וכן אם אמדוהו ה' לוקין ג' דאחד צריך לפחות ולא נשתייר רק ד' ואינם ראוים להשתלש לוקין ג' וכן אם אמדוהו לוא"ו דצריכים לפחות א' ולא נשתייר רק ה' ואין ראוין להשתלש לוקין רק ג' אם כן כללא הוא דאם א' יותר מהמשולש פוחתין רק הא' ואם אמדוהו שנים יותר מהמשולש פוחתין שנים ואם הם משולשים פוחתין משולש אחד כי א' צריך לפחות משום ל"י וממילא צריך לפחות עוד ב' כי אינם ראוים להשתלש ואם אין האומד רק לשליש א' כגון לג' אין לוקין כלל כי אחד צריכים לפחות ולא נשתיירו מכות הראויות להשתלש ומ"ש הר"מ לקמן אמדוהו לי"ב או י"ח צ"ל הפשט דיכול ללקות י"ב היינו דאמדוהו א' יתר כגון י"ג ולי"ח היינו י"ט אם כן צריך עיון גדול איך לא ביאר הר"מ ד"ז בפירוש דבאומד צריך לפחות א' או ב' או ג' ובאמוד לג' אין לוקין כלל דדינים אלו הי' צריך לבאר. אך נר' אף דהר"מ יהיב טעם משום ל"י הוא רק קצת טעם אבל הכל מן התורה הן ל"ט והן שראוים להשתלש ובאומד א"צ לפחות א' כ"נ ובאתי רק לעורר.
והנה כל חייבי מלקות אומדין אותם כמה יכולים לקבל ואם אמדוהו ולא לקה תיכף א"צ אומד אחר כ"ז שאין אנו רואים בו שינוי הן שנחלש או שהבריא אך אם נשתנה בודאי צריך אומד אחר ע' בגמ' ונר' דאם לוקין אותו ביום אחר צריך אומד חדש. ואם אמדוהו לקבל י"ח ולקה ואח"ז רואין אנחנו שיכול לקבל כל הל"ט נפטר בהי"ח שלקה. ואם אמדוהו לקבל ל"ט ובתוך המלקות רואין אותו שנחלש ואין יכול לקבל יותר נפטר ג"כ במה שלקה ואין אומרים יתרפא ואחר כן ילקה עוד כי נפטר במה שלקה ובזה אין חולק כי הוא משנה מפורשת. ואם אמדוהו ונשתנה האומד ולא לקה בנתים שיטת רש"י כ"ה אם אמדוהו היום ובו ביום חזרו והאמידוהו ונשתנה איגלאי מלתא שהאומד הראשון הי' בטעות כיון דאין רואין בו שינוי בשעה מועטת אין דרך להשתנו' חזינן דאומד הראשון הי' בטעות הלכך באמדוהו לל"ט ובו ביום קודם שלקה אמדוהו לי"ח אינו נפטר דהו"ל כאלו עתה מעיינו בדינו ויאמרו א"י ממתינין ליה עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי כך פרש"י. ולכאורה צ"ע אם מעייני' עתה בדינו ואמרו שא"י לקבל רק כך וכך אמאי ממתינין הא כל ח"מ לוקין כפי האומד אף בפחות מל"ט ואין ממתינין כלל כמבואר במשנה אמדוהו לי"ח ולקה וכו' חזינן דאין ממתינין ולוקין מה שיכול לקבל וצ"ל כיון דסותר את הראשון אם כן חיישי' דלמא אומד הראשון אמת ואסור ללקות בפחות וכאומד הראשון א"י להלקות כי פ"נ מחמת אומד הראשון ע"כ אין לוקין עתה כלל וממתינין עד אומד הראוי. ואם אמדוהו לי"ח ובו ביום חזרו ואמדוהו לל"ט אגלאי מלתא דהראשון הי' בטעות מוסיפין ולוקין ל"ט. ולכאורה כמו דאם אומד האחרון הי' להקל דפירש"י דממתינין ה"נ דאם אומד אחרון להחמיר הו"ל להמתין מחמת אומד הראשון וצ"ל דבאומד האחרון להקל ועל קולא מפני חומר פ"נ אין האומד ברור כ"כ כי מפני חומר פ"נ אין מדקדקין כ"כ אם כן אומד הראשון לא נתגלה אם הוא טעות גמור ע"כ ממתינין מחמת אומד הראשון כנ"ל אבל באמדוהו להחמיר בודאי דקדקו ביותר כי הם מחמירים בפ"נ ע"כ אומד זה עיקר כנ"ל. ואם אמדוהו היום ולא לקה עד יום אחר ואמדוהו ביום אחר אם בתחלה אמדוהו לל"ט ואח"כ אמדוהו לפחות הולכין אחר האומד האחרון והסברא נותנת כן כיון דאומד האחרון אינו סותר להראשון רק באמת נכחש אם כן הו"ל כאלו אומדין איש בפ"ר וכמה שיכול לקבל לוקין ונפטר. וכן אם א"י לקבל כלום נפטר כמו בכ"מ וא"צ אומד עוד הפעם וכן אם אמדוהו לפחות ואח"ז הבריא ויכול לקבל ארבעים מכל מקום נפטר באומד ראשון דאומד היה טוב והולכין אחר אומד פ"א ועיין ברש"י שכ' כיון שנתבזה וכן מ"ש וא"י לקבל כלום איני מבין דברים הללו וא"ר להאריך אך זה שכתבתי הוא שיטת רש"י מהגמ' כדי ליישב המשנה והברייתא ומתרץ ע"ש כן והשיטה כ"ה לפי פרש"י כמ"ש. ולשון הר"מ כאן בפי"ז ה"ב אמדוהו לקבל ארבעים ומשהתחיל ללקות ראוהו חלש ואמרו א"י לקבל יותר ממה שלקה אלו הט' או הי"ב שלקה ה"ז פטור. אמדוהו י"ב ואחר שלקה ראוהו חזק ויכול לקבל יותר פטור ואין מלקין אותו יותר על האומד כלשון משנתינו בלקה דוקא ואי לא לקה אינו נפטר נראה כסברת רש"י וע"כ ליומא דהר"מ סותם הדברים ואח"ז בה"ג כ' אמדוהו היום שילקה י"ב ולא הלקוהו עד למחר ולמחר יכול לקבל י"ח אינו לוקה אלא י"ב והיינו כאומד הראשון אף שלא לקה והיינו כמו שמוקמינן הברייתא למחר או ליומא אוחרי כמו שפירש"י פטור אף שהאומד האחרון הי' על יותר דהא אזלי' בתר הראשון להקל והיא שיטת רש"י. אך הדין הראשון שבברייתא באמדוהו לי"ח וחזרו ואמדו שא"י לקבל כ"כ פטור דמוקמינן ג"כ למחר ופטור לגמרי לא הביא הר"מ ונראה דאינו פטור רק ממתינין ובאמת מבואר בברייתא דפטור בכ"ע והשמיט הר"מ ד"ז. עוד כ' אם אמדוהו שילקה למחר י"ב ולא נלקה עד יום השלישי ובשלישי יכול לקבל י"ח לוקין י"ח שהרי בשעת האומד לא אמדוהו ללקות אלא לאח"ז ואין מבואר מנין יצא להר"מ ד"ז. ונראה כיון דמבואר לפי הגמרא דביום א' אין דרך להשתנות אבל יום אחד יכול להשתנות אם כן אומד הראשון שאמדוהו על מחר אינו אומד כלל והרי זה אומד חדש ולוקין אם יכול לקבל וה"ה איפכא אם אמדוהו להרבה על מחר וא"י לקבל הו"ל ג"כ כאומד חדש ונפטר באומד החדש. אך קשה למה כ' הר"מ ולא נלקה עד יום הג' אפילו ביום הב' הולכין אחר האומד החדש כיון דהאומד הראשון הי' על יום אחר. והנה הכסף משנה והלחם משנה כתבו דהר"מ פירש כן דברי ר"ש כאן וכו' ועפ"ז כ' הדינים הללו ודבריהם צ"ע ואני לומד עתה בטרדה בלא עיון ובעזה"י עוד חזון למועד. ומי שנתחייב הרבה מלקיות בין מהרבה לאוים בזאח"ז או שנתחייב בפ"א הרבה מלקיות כגון יש חורש תלם א' וכו' אומדין אותו אם האמידו אותו עד כדי מלקות אחד כגון ל"ט או פחות ואפילו מ"א דאין השנים הנוספים על מלקות הראשון ראוים ללקות בשביל מלקות שני דאינן ראוים להשתלש לוקין מלקות א' ומתרפא וחוזרין ולוקין אבל אם אמדוהו תחלה למ"ב מלקיות דראוים הג' מלקיות הנוספים ללקות בפ"ע דאם אומדין חייב מלקות לג' לוקה ומפטר אם כן לוקין המ"ב ומפטר מהשני מלקיות כי הנוספים ראוים לצאת בהם ידי מלקות וכן דרך משל בג' מלקיות אם אמדוהו שני פעמים ל"ט ועוד משולש לוקין ונפטר מג' מלקיות ואם שנים נוספים כיון דא"י ללקות שנים משום מלקות לוקה ומתרפא ולוקין משום לאו הג' וכן על דרך זה במלקיות הרבה. ואם נתקלקל בין ברעי ובין במים דעת הר"מ דאם נתקלקל דוקא אחר שהתחיל להכותו פטור מן המלקות דכתיב ונקלה וכו' כיון שנקלה וכו' וכ"כ הרהמ"ח אבל אם נקלה קודם מלקין אותו אבל שיטת רש"י דתיכף בהגבהה ראשונה ולא נלקה עדיין אם נתקלקל פטור ועיין במנ"ל שכ' לשיטה זו דוקא אחר הגבהה אבל קודם הגבהה ומכש"כ קודם כפיתה אם נתקלקל אינו נפטר ועיין ברש"י דפי' בברייתא דאם אמדוהו דלאחר שילקה יתקלקל אין לוקין אותו דאסור שיבא לידי קילקול ועיין במנ"ל שפלפל לדעת רש"י אם אמדוהו שיתקלקל בהגבהה ראשונה מה דינו והר"מ אינו מביא זה דיש לו פירוש אחר בגמ' ע' במנ"ל באריכות. ואם אמדוהו לשני מלקות כמ"ש לעיל ונקלה תיכף אחר הכאה קצת פטור לגמרי כך פי' הר"מ בגמ' ונראה דרש"י מודה לזה אף שפירש פירוש אחר בגמ' מכל מקום ד"ז יוכל להיות אמת אף לדעת רש"י. ואם נפסקה הרצועה לאחר שנלקה נפטר ובזה לכ"ע דוקא אחר הכאה ראשונה על כל פנים אבל קודם הכאה נפסקה לוקין אותו ואם אמדוהו לשני מלקות ונפסקה אחר שלקה אי מיפטר לגמרי אי לאו אינו מבואר ברש"י ובר"מ מבואר דאינו נפטר רק אותו המלקות והיינו אם התחילו ללקות ונפסקה הרצועה נפטר מאותו מלקות הראשונה ולוקין האומד הב'. ופשוט דאין הכאה ראשונה נחשב להצטרף עם הכאה שניה כגון שאמדוהו למ"ה ונלקה ג' ונפסקה הרצועה לוקין עוד ששה שהי' חייב על השניה ולא אמרי' דהג' ראשונים יעלו לחשבון ולא ילקה רק ג' כי מאותו מלקות נפטר בנפסקה הרצועה ומלקות השניה חייב לגמרי דהו"ל כאלו נפסקה קודם הכאה דאינו נפטר כלל כנ"פ. ואם כפתוהו על העמוד וכרת החבלים וברח פטור ואין מחזירין אותו כ"כ הר"מ מהש"ס ואינו מבואר בר"מ היאך הדין אם אמדוהו לשני מלקיות וברח בראשון אם נפטר גם מהשניה או דוקא אותו המלקות אבל לוקין אומד השני וכבר נסתפק בזה המנ"ל וע' עוד במנ"ל מה שמפלפל בדינים אלו. ומי שנתחייב מלקות ולקה חוזר לכשרותו שנא' ונקלה אחיך וכו' כיון שנלקה הוא אחיך כ"כ הר"מ כאן ונראה דאפילו לא עשה תשובה חוזר לכשרותו לענין עדות ושבועה דלא הזכיר כאן תשובה ועיין בר"מ פי"ב מה' עדות ה"ד כ' כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בב"ד חוזר לכשרותו מבואר ג"כ דבלקה נכשר אף בלא תשובה ועיין בר"מ פ"ב מה' טוען ונטען ה' יו"ד שכ' אם הי' עדים שלקה ועשה תשובה חוזר לכשרותו נראה דתשובה ג"כ בעינן ועיין בלחם משנה שכ' ועשה היינו או שעשה וסמך על מ"ש בה' עדות ע"ש. והנה כל אישי ישראל בכלל זה דאם נתחייב מלקות לוקין רק חרש שוטה וקטן אינן ב"ח כלל ואפשר דאם נגמר דינו למלקות ונשתטה או נתחרש לוקין אותו כיון דנתחייב למה לא ילקה כנ"פ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |