ריטב"א/שבועות/יד/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ריטב"א שבועות יד ב

וליטעמיך. פי' דס"ל דכולהו ידיעו' תמני הויין כלומר מתמני הו"ל לאקשויי ומהדר דתמני לא קשיא ליה דהא שם טומאה א' היא אבל מ"מ שית הויין: אמר ר"פ לעולם תמני הויין דלא אמרינן שם טומאה אחת היא ומיהו ארבעה קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב וכבר פי' בפ"ק דאפי' לרבי דלא בעי הכא אלא ידיעת בית רבו אמרינן דליתנהו בכל התורה כולה ואפילו לר"י דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין העכו"ם פטור דשאני התם דלא ידע עיקר שבת כלל דאלו ידע שיש שבת באיסור מלאכות אף על פי שאינו יודע מה הן המלאכות חייב משא"כ בזה דלא סגי לי' שיש דברים מטמאים עד שידע שהצפרדע טהור והצב וחביריו טמאי' כמו שלומדים בבית הרב ואצ"ל דרבי סבר כמאן דמחייב התם:

ארבעה בתרייתא דמתיין לידי קרבן קא חשיב כך הגירסא ברוב הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל ול"ג ד' קמייתא דמתיין ליה לידי קרבן ולומר דהכא בעינן ידיעה בתחלה משא"כ בכל התורה דא"כ היינו תירוצא קמא ולית בהו כי אם שינוי הלשון בלחוד וכבר פי' בפ"ק לפום גי' דוקני דגרסי ד' בתריית' אמאי קתני בפ"ק ידיעות טפי מביציאות ובשבועות:

בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו. ואמרי' ה"ד אי לא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא רש"י ז"ל פי' בעיין לענין ידיעה בתחלה ודומיא דבעייא דר' ירמיה דלקמן בסמוך דבעי ליה בהכי כדאיתא התם בהדיא וה"פ אילימא שידע בודאי שנגע בצב הזה ויודע ג"כ שהטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש אלא שהוא סבור שהצב טהור פי' לפי' שאינו יודע אי צב טמא או צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר תינוקות שב"ר יודעין כן וידיעה גמורה חשיב' כיון שאינו מח סר אלא [שאלה] זיל קרי בי רב הוא ואיכא דק"ל דא"כ אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם יהא חייב אליבא דרבי דהא זיל קרי בי רב הוא ולאו מלתא היא דלא שייך לומר זיל קרי בי רב אלא במי שיודע שיש טומאה בעולם ושהזהירה עליה תורה דכל כי הא כשנולד לו ספק אם הצב טמא או הצפרדע ילך וישאל על ספיקו אבל מי שאינו יודע שיש טומאה בעולם היאך ילך לבי רב ללמוד מה דלא ידע דאית ביה (מאן דל"ל כיבא) לא ליזיל לבי אסייא אפילו בזו שבנדון לפנינו אילו היה טועה גמור לומר שהצפרדע טמא והצב טהור לא הויא ידיעה ואפילו שיודע הלכות טומאה דהא לא אזיל לבי אסייא ולא אמר הספר אלא שהוא מסופק בדבר וכדנקטי' בלישנא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא ואית דק"ל תו למ"ל לחייבי משום דמצי למיזל לבי רב ותיפוק ליה דכיון שיודע שיש טומאה בעולם ושיש כאן איסור מקדש וזה כבר למד בבית רבו וידע שהצב טמא וידיעת בית רבו שמה ידיעה ויש מתרצין דבעיין לפ"ע ואחרים תירצו דבעיין כשלא למד מעולם אלא שראה העולם נזהרין מטומאה ולא ידע באיזה דבר נזהרים ואחרים אמרו דהיינו נמי דקאמר דהאי זיל קרי בי רב הוא וידיעת בית רבו הוא הואיל וכבר למד בבית רבו שהצב טמא וליכא לאוקומה בתינוק שנשבה כיון שידע שיש שמטמא ולא משמע לישנא דגמ' כי האי פירושא כלל גם הלשון הראשון לומר שלא למד רחוק מאד אלא הנכון דאפילו לרבי לא סגי ליה בידיעת בית רבו שלמד באותו זמן עד שידע ג"כ ידיעת בית רבו בשע' שנטמא או לאחר שנטמא וקודם שנעלם ונכנס למקדש דהכי משמע לשון ונעלם ממנו והוא טמא ובמתניתין דהוא ר' תנן נטמא וידע וכן פירש"י ז"ל:

והא דפרכינן בפ"ק מי איתא דלית ליה ידיע' בית רבו משום דכל שלמד בבית רבו יודע הוא לעול' זה מן הסתם ואינו שוכחו ונתיישב פי' רש"י ז"ל בשמועתינו ולפ"ז הא דמסקינן או דלמא העלמה היא ה"פ או דילמא הא מיעוט ידיעה היא וכאלו היא העלמה מעיקרא בלאו ידיעה בתחלה וא"ת ואי לכל מי שהוא מסופק בצב או בצפרדע בלחוד קרי' ידיעה משום דהוי זיל קרי בי רב מאי בעי רבי ירמיה לקמן בסמוך גבי בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש אי חשיבא ידיעת בית רבו דהא נמי כמו זיל קרי בי רב הוא שהרי הי' יכול לשאול ויגידו לו ויש מתרצים בתוס' דההיא בזמ"הז שאין לו לשאול שאין מצוי כ"כ שיכיר מקומו והוא רחוק והנכון בשמועתינו כמו שפי' ר"ח ז"ל דבעייא לאו לענין ידיעה בתחלה דהא ודאי משום זיל קרי בי רב לא חשבינן ליה ידיעה ואפילו ידיעת בית רבו אלא בעיין לענין ההעלמה שידע שנטמא ושנגע בצב הזה ויודע שהוא טמא. ונעלם ממנו אח"כ אם הצב שנגע בו מטמ' ובס' זה נכנס למקדש והיינו דמהדרינן דא"כ פשיטא שהוא [פטור] מקרבן שזה שוגג קרוב למזיד הוא דכיון שיודע בשעת כניסה שנגע בצב הזה ויודע שיש טומאה בתורה והוא מסופק אם הצב שנגע טמא לא היה לו ליכנס עד שישאל על ספיקו דהא זיל קרי בי רב הוא ולהאי פירושא האי דנקטי בלישנא כיון דידע דשרץ מטמא בעולם ידיעה היא לאו ידיעה דבתחלה אמרינן אלא לומר שאינה העלמה כיון שיש בו ידיעה זו:

בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י וכו'. להכי נקט בן בבל שעלה לארץ ישראל משום דבן ארץ ישראל מסתמא הוא יודע מקום המקדש ונעלם ממנו מקום המקדש פי' כי יודע הוא שנטמא ושיש מקדש בעולם וכי הוא אסור ליכנס שם אלא שהיה נעלם ממנו מקום מקדש לעולם שלא ידע בנועלה לארץ ישראל ולא הספיק לדעת מקומו עד שנכנס בטומאה ובהעלם טומאה ג"כ א"נ בזדון טומאה וקא בעי ר' ירמיה אם הוא חייב קרבן על זו אם לאו מי חשיבא ידיעה דמעיקרא ידיעה או לא ומהדר תלמודא אליבא דמאן בעי לה אי אליבא דר"י דמחייב בין על העלם טומאה בין על העלם מקדש פשיטא דחייב שהרי יש כאן או העלם מקדש לחוד או העלם שניהם והוא לא בעי שום ידיעה בתחלה ואפילו ידיעת בית רבו ואי אליב' דר"ע בעי לה פשיטא דפטור דהא לא מחייב איהו לעולם כל היכא דאיכא העלם מקדש ובעי בשעת כניסה העלם טומאה וזדון מקדש לא העלה זה וזה ולא זדון טומאה והעלם מקדש ואוקימנא לבעייא דר' ירמיה אליבא דר' דבעי בתחל' ידיע' בית רבו מיהת ומחיי' אף על העלם מקדש מי חשיב' הא כידיע' בית רבו להתחיי' קרבן על מקדש או לא מי אמרינן כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעת מקדש היא או דלמא כיון דנעלם ממנו מקום מקדש העלמה היא פירש"י ז"ל או דילמא העלמה היא דלא דמי לידיע' בית רבו דטומאה דאלו התם למד שהשרץ טמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אלא שלא התבונן לשום אל לבו שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר רבי כיון שידע שהשרץ טמא אינו העלם טומאה וידיעה היא אבל זה לא ידע מקום מקדש מעולם ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל ז"ל והוא עומד בשיטתו שפי' בפ"ק בידיעת בית רבו ותימה גדול הוא לפי פי' זה מאי מספקא ליה בהא דהא נראה כדבר פשוט שאין כאן במקדש ידיעת בית רבו כידיעת בית רבו דטומאה דהתם יודע שנגע בשרץ שהוא מטמא וזה אינו יודע כלל שנוגע במקדש. ולשיטת ר"ת ז"ל שפי' בפ"ק דידיעת בית רבו היינו שלמדו רבו שהשרץ מטמא אלא שלא למדו שהוא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרש כאן יפה דקא מבעייא לן מי אמרינן התם הוא דחשיבא ידיעה דשרץ מטמא ידיעה ואע"ג דלא ידע איסורא משום דידע מיהת עיקר מקדש ומקומו וכי זה המקום קדוש משאר מקומות ולעולם יהא ירא מליכנס שם ואע"פ שלא למד שהוא אסור אבל זה שאינו יודע שזה מקומו וסבור שהוא בית הדיוט ולא ירא כלל מליכנס שם לא חשיבא ידיעה כלל או דלמא כיון שאינו יודע שהוא אסור ליכנס למקדש אין הפרש בין שידע מקומו בין שלא ידע דסוף סוף לא שאני ליה מידי בכניסתו ולפי' הנכון שפי' לדעת הרמב"ן ז"ל בידיעת בית רבו דהיינו כל מה שלומד אדם בבית רבו שהשרץ טמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שאינו יודע שנגע בצב ג"כ יש לפ' בטוב בעייא דר' ירמיה משום דבכל תדא איכא מעליותא על ההוא דהתם דכיון שיודע שהוא טמא ושאסור ליכנס למקדש ויודע שיש מקדש בעולם לעולם יזהר בירושלים ליכנס לשום בית משום ספק מקדש משא"כ בידיעת בית רבו דהתם שיודע מקום מקדש ויודע שאסור במקדש אבל אינו יודע שנגע בשרץ דכיון שהוא אינו מסופק בטומאתו כלל לא יהא מפקפק מליכנס לשום בית ומיהו בידיעת בית רבו איכא מעליותא בגופה של ידיעה מהא דהכא דאלו התם יודע המקדש ויודע שהצב מטמא דכיון שיזכירוהו לומר בזה נגעת מיד יזהר אע"פ שלא יזכירוהו לא לשון טומאה ולא לשון צב שהרי מכיר אותו משא"כ בבעייא דר' ירמיה דכיון שאינו יודע מקום מקדש אע"פ שיאמרו לו היאך נכנסת בבית זה לא ידע ספיקו עד שיאמרו לו שהוא מקדש ומשום הכי מבעייא לן אי חשיבא מעליותא דהכא. כמעליותא דהתם וזה הנכון ובודאי שתימה גדול על רש"י ז"ל מי הכריחו להכניס בידיעת בית רבו שידע שנגע בשרץ שהרי אין ידיעה זו מענין הלמדה שבבית רבו וי"א כי דקדק כן דכיון דכתיב ונעלם מכלל דידע משמע כי מתוך שנעלמה ממנו שבתחלה עשה עבירה ואם לא ידע כלל שנגע בשרץ אפי' היה זכור מה שלמד לא היה נמנע מליכנס למקדש ולאכול קודש ואין זה טעם כלל דודאי לר' לא משמע קרא כי מפני שנעלם מה שלמד עבר עבירה דעיקר קרא ונעלם והוא טמא שחטא לפי שנעלמה לו הטומאה ומשום דלשון ונעלם משמע שידע ידיעה כל דהו קסבר דגזירת הכתוב הוא שידע לכל הפחות ידיעת בית רבו ואע"פ שמחמת אותה ידיעה לא היה פורש גורמת לו חיוב כשנכנס במקדש או אכל קודש בהעלם טומאה שהיתה עלומה ממנו לעולם וזה ברור:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.