בינת אדם/בית הנשים/לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בינת אדם בית הנשים לא

שאלה מי שנשבע שלא ליתן גט ואם יתן גט יהיה בטל ולא יהיה שום התרה לשבועה זו כ"א על פי אביו ועבר ונתן גט וכעת יש מעררים לומר שהגט בטל:

תשובה דין זה צ"ע מב' טעמים אחד. כיון שנשבע שלא ליתן וקי"ל כרבא בתמורה דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני וכ"כ הג' מרדכי סוף שבועות דקי"ל כרבא ואמנם לזה י"ל דדוקא לענין הנשבע שלא למכור ע"ז כתב הגמרא דלא מהני אבל בנשבע שלא לגרש מודה דהוי גט כמו שכתבו תוס' בתמורה דף ה' ד"ה מיתיבי וכתב בפשיטות באונס שגירש דלכ"ע הוי גט דאיתקש גירושין למיתה וכן פרש"י שם בל"א דפריך לאביי מיחזור אבל לכ"ע הוי גיטא וכדמוכח במכות דף ט"ו ואף דשם דף ו' הקשו תוס' דלימא נ"מ בנשבע שלא לגרש דלרבא לא מהני ואף שהתוס' מתרצים דאיסור שבדה מלבו לכולי עלמא מהני כבר כתב הסמ"ע בח"מ סימן ר"ח דאשינויי לא סמכינן ועכ"פ משמע מתוס' דאפילו בגרושין לרבא לא מהני עכצ"ל דקו' תוס' דלרבא נימא דלא מהני וצריך להחזירה כמו באונס שגירש וע"ז תירצו תוס' כיון שהוא בדה אבל הגמרא לא ס"ל חילוק זה אלא דס"ל דמה שנשבע הוא דומה למה שאסרה תורה ואם כן דבגירושין הוי גט ובאמת הוא עובר בעשה או בעונש שבועה כשאינה מחזירה אבל האשה מותרת דלא כייפינן לה אבל בנשבע שלא למכור אין במכירתו כלום כן נראה כמו שכתבו הפוסקים דבמקום שבפוסק א' איתא להדיא ובפוסק החולק סתם דבריו ולא חילק בהדיא כל מה שנוכל להשוות דעתם דלא פליגי ניחא טפי וכיון דתוס' כתבו בהדיא דבגט לכ"ע הוי גיטא מהקישא ניחא לומר דגם הג"מ מודה בגט ולכן לא משתמיט בשום פוסק שיזכיר דין זה לענין גט ועוד דכן מוכח ע"כ דאל"כ למה לא תקנו מסדרי גיטין להתיר שבועה לכל מגרש שאף שנשבע שלא לגרש יתירו לו כמו שתקנו להתיר שמא נשבע לגרש ואף שי"ל דלא חשדינן ליה שיעבור על שבועתו עכ"פ קשה מה הועילו בכל התקנות שתקנו בגט מימר וכמה פוסקים הסכימו שא"א על ידי שליח ומה הועילו בכל תקנתם דשמא ישבע קודם הנתינה שלא לגרש אע"כ דאף אם נשבע גיטא הוי גיטא וכיון דלא מצינו בשום פוסק ראשון ואחרון שיסתפקו בזה בגט ובתוס' כתבו להדיא דמהקישא ילפינן דהוי גט לא שבקינן מילתא דפשיטא ולחלק שנאמר דהגמרא חולק ע"ז ולענ"ד דין זה פשיט להלכה:

אך מה שצ"ע כיון שנשבע שאף שיתן גט יהיה הגט בטל ואם כן לדברי הג"מ והסכים הסמ"ע לדבריו וגם הש"ך כ' שדברי הב"ח נכונים דבמכר הוי ספיקא דדינא וא"כ צ"ע דלפ"ז עכ"פ שמא הוא בטל וא"ל כיון שאנו נוהגין לפסול כל העדים שיעידו על הביטול כתקנת רשב"א ואם כן אין כאן עדים שיעידו על הביטול ז"א שהרי כ' הרשב"א דפיסול עדים אינו מועיל לענין איסור אלא כיון דיודע דאין יכול לבטל בב"ד אם כן מבטל באמת בכל לב המודעה אבל זה שנשבע וא"כ לא מהני מה שמבטל השבועה בדיבורו וא"כ מאי מהני שאין כאן עדים שנשבע ע"ז וא"כ ממילא הביטול במ"ע עיין רשב"א פר' השולח דף ל"ד והביאו הב"י בסי' קל"ד (וצ"ע בדין פלגינן דיבורא) אף שהט"ז שם חולק מ"מ מידי ספיקא דפלוגתא לא נפיק ומי יכניס עצמו באיסור חמור בס' פלוגתא:

ואין להביא ראיה לט"ז ממגרש בעל כרחך דעבר אתקנת ר"ג ואפילו הכי הוי גיטא וקיימא לן דכל חקנות ציבור ומכל שכן תקנות הגאונים הוי כאיסור דרבנן ואם הוא נתקן עם חרם הוי איסור דאורייתא כדאיתא בי"ד סימן רי"ח עיין שם בש"ך מכל מקום י"ל דר"ג לא החרים אלא האיש אבל לא התקין להפקיע הגירושין וכמו שכתב הרא"ש בתקנת הציבור וכן כתב מהרי"ק סימן פ"ד בשם המרדכי דאפילו קידושין אינן מפקיעין ואף שיש חולקין בזה וסבירא ליה דאלים תקנות הציבור להפקיע קידושין היינו משו' דהפקר בית דין הפקר וכל המקדש אדעתא דרבנן מה שאין כן בגרושין ובאמת צריך עיון דלמה היה אלים תקנת ר"ג להכקיע קידושין דממהרי"ק משמע דטעמא משום דלא אלים ולא משום דכך היה תקנת ר"ג וצ"ע. על כל פנים יש לומר דלענין גירושין כך היה התקנה:

גם א"ל מי"ד סימן א' דאם הטילו חרם ברשיון הממשלה שלא ישחוט כי אם אדם מיוחד ושחט אחר דאסור דהתם י"ל רק משום חומרא עיין בפ"ח ועוד דבודאי ביד הציבור לתקן דאפילו היתר זה יהיה איסור כדאיתא בי"ד סימן רי"ח:

גם א"ל לשיטתם השוחט בשבת קיימא לן שחיטתו כשרה נימא כיון דעבר אדרחמנא דינו כאלו לא נשחט דלפי מה שכתב השמ"ע כיון שהיה אפשר לשוחטו בהיתר למחר מה שאין כן בשבועה שאי אפשר לקיים המכר אלא אם כן עבר:

אך הדבר תמוה מאוד דמאי שנא בשוחט בשבת דמותר כיון דאפשר על ידי היתר למחר ומאי שנא בנשבע שלא למכור ומכר הרי יכול לקיים ג"כ בהיתר דהיינו שישאל על שבועתו והנה מב"ח וסמ"ע נראה דאשתמיט מהם דברי הרא"ש בתשובה אבל תימה קיימת על הש"ך שהעתיק דבריו בי"ד סימן ר"ל ואם כן למה נסכים לדברי הב"ח וכתב שהוא ספיקא דדינא וגם תמוה שכתב שם שכן משמע ברא"ש והרי הדבר מבואר ומפורש באר היטיב ברא"ש בתשובה כלל ז' סימן ד' והביאו הט"ז בי"ד סימן רכ"ח ס"ק מ"ד וגם הש"ך סימן ר"ל שכתב להדיא ול"ד לפלוגתא דאביי ורבא דהתם פליגי במצות שאי אפשר לבטלן כאונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה וממין על שאינו מינו אבל התקנה שאפשר לבטלן מודה רבא דמהני ודברי הט"ז שם בפירוש דברי הרא"ש דחוקים ולכן הקשה על זה אבל באמת פירוש דברי הרא"ש הוא פשיט דבסימן ו' כתב דאם לא התירו ראשונה אין יכולים להחרים לעבור על הראשונה ואין השניה כלום ר"ל דאינו חל כלל ואסור להתנהג על פי חרם שניה אלא כתקנה ראשונה ואמנם אם לא התירו הראשונה עד שתקנו השניה ואחר כך התירן הראשונה בזה י"ל דאף על פי כן לא חל השניה כיון שלא היתה יכולה לחול בשעתו או י"ל כיון דהותרה הראשונה חל השניה אלא דמזה לא דיבר הרא"ש בתשובה זו אבל בסימן ד' השיב שני דברים אחד שהשטרות שנעשו באיסור נגד התקנה ראשונה כשרים וכדי שלא יעלה על דעת שכשיתירו הראשונה אזי מותר לכל אחד לכתוב שטרות על זה כתב דמכל מקום השניה קיימת דאף על פי שכל זמן שלא התירו הראשונה לא חלה השניה מכל מקום לאחר שיתירו תחול למפרע ועיין במל"מ פרק ד' מהלכות נדרים הלכה ה' ועיין בש"ך סימן רל"ח ס"ק כ"ב דכתב להדיא דכך סבירא ליה לרא"ש וכן ע"כ צ"ל שהיא דעת הש"ע בסימן רל"ח דבסעיף ט"ו כתב ציבור שהחרימו כו' אין השני כלום ובסעיף י"ז כתב מי שנשבע כו' יש להסתפק ובודאי אין חילוק בין יחיד לציבור ואם כן איך כתב בפשיטות דאין השני כלום אלא על כרחך דר"ל כל זמן שלא ניתר הראשון אין בשני כלום ואחר כך כתב היכא דמצאה מקום לחול יש להסתפק עיין שם בש"ך וט"ז ועל זה כתב הרא"ש דל"ד לפלוגתא דאביי ורבא כיון דיש תקנה ולכן השטרות כשירים וגם התקנה קיימת ואין זה סותר למה שכתב הרא"ש בכלל ה' שאם מכרו הקהל עד שלא התירו אין מכירתן כלום כמו שכתב הט"ז דז"א דאין כאן סתירה כלל שהרי המקומות שייכים לבעלים רק שיש לקהל שעבוד עליהן לפרעון חובות וכיון שתקנו שלא למכור בלא רצין הבעלים ואם כן אדרבה מחלו השעבוד ולכן כל זמן שלא התירו אין מכירתם מכירה ואם כן אין שום קושיא וסתירה בדברי הרא"ש ודברי הש"ך בסימן רכ"ח ס"ק צ"ו אפשר שיש לפרש בו כל מה שכתבתי:

נחזור לעניינו שהרא"ש כתב באר היטיב כיון דאפשר לבטלו ל"ש פלוגתא דאביי ורבא וא"כ אין ספק דה"ה בשבועה ואפשר שזהו ג"כ כוונת התוס' בתמורה שכתבו כיון שאין האיסור כו' אלא שהוא בדה מלבו כו' ר"ל דדוקא באיסור שלא יוכל לבטלו משא"כ מה שהוא בודה אפשר לבטלו ועיין בתשו' מהר"י טראני סי' ס"ט שהאריך בראיות דאם המעשה אינו איסור מצד עצמו לכ"ע מהני וכ"כ הט"ז ואין ס' שמב"ח וסמ"ע נעלם לגמרי דברי הרא"ש וכ"ש דברי מהרי"ט ואף שהש"ך הביא דברי הרא"ש ואפ"ה כ' דהוי ספקא דדינא היינו דלענין ממון אין נ"מ דאף אם הוא ספק דדינא אף אם המוכר עדיין מוחזק רק שעשה קנין אפילו הוא ודאי כרא"ש דהמכירה קיים היינו דוקא כשבא כבר ליד לוקח אין צריך להחזיר לו אבל כשעדיין בידו בודאי יכול לומר איני רוצה לעבור על שבועתי וכמו שכתב הש"ג בפ' משילין גבי מי שפרע ועוד דראיות ברורות שהביא מהרי"ט יתנו עידיהן ויצדקו וכ"ש שכן מבואר בתוס' ורא"ש ומהרי"ט לא שבקינן מלתא דפשיטא להו משום ספיקא דש"ך וכ"ש דלא נדחוק לומר כסמ"ע שהתו' כתבו זאת רק בדרך דחי' וכמו שכתב הב"ח בסי' ר"ח:

ועוד נ"ל דגם הגמ"ר מודה בגט כתוס' שהר"י כתב כשנשבע למכור ראיה מכתובות דאמרינן כיון דאמרו רבנן לא לזבין ואחר כך כתב ואמרינן בתמורה כו' ויותר היה לי להביא תחלה מתמורה דמדאורייתא לא מהני א"ו משמע דודאי מדאורייתא מהני אלא מטעם קנס לא מהני כדאמרינן בכתובות דכיון דאמרו רבנן כו' וא"כ מזה למד דה"ה בעבר אדאורייתא ועל זה הביא לדוגמא מההיא דתמורה ואף שזה דוחק גדול מ"מ יותר טוב נומר דלא פליגי על תוס' ולא כמו שכתב הסמ"ע דהא דאר"י כיון דאמרי רבנן כו' דכיון דעבר אדרבנן לא מהני מעשיו אלא דחכמים קנסו כדמצינו בהרבה מקומות הוא עשה שלא כהוגן כו' וכדאי' בגיטין ל"ג ובמקומות הרבה בש"ס תינח דקדיש בכספא כו' ואפשר שזהו דעת רבותיו של רש"י שם שכתבו דכל קדושי ביאה הם בעילת זנות ותמה רש"י עליהם ולפ"ז י"ל דס"ל כסמ"ע דכיון דעבר אדרבנן לא מהני מעשיו אבל אנן לא סבירא ליה כרבותיו של רש"י אלא דהוא מטעם קנס וזה לא שייך בביאה:

ובזה א"ש מה שהטריחו הראשונים הרמב"ם ורשב"א ורא"ש לתקן הלשון לבטל המודעות ואי נימא דהנשבע שיהיה בטל לא מהני א"כ לא הועילו כלום אלא ע"כ בין שנשבע שלא לגרש או שיהיה בטל כיון שמבטל כל המודעות גיטו גט. (ואם מסתפק כשיתיר לו השבועה עכשיו ועוקר אותו מעיקרא ואם כן אפשר דדומה לנותן על תנאי במעכשיו דאפילו נקרע הגט כשר שנתגרשה למפרע וא"כ הכי נמי אף שלא אמר מעכשיו בזה לכ"ע כמעכשיו דמי ואם כן אין כאן שבועה כלל ואף שאין כאן מקום שיחול עליו השאלה הא קיי"ל כאמימר בשבועות כ"ח דאפילו אכל כלה נשאל עליה) וכן במסר מודעה ססי' קל"ד וצ"ע:

אך צ"ע שהרי במגרש ע"י שליח או כשיצא לפני הנתינה לא מצאו תיקון אלא שיקבל עליו בשבועה שלא ביטל ושלא יבטל גט זה וא"כ משמע דאעפ"י שמבטל אח"כ לא מהני והיינו מטעם שנשבע שלא יבטל ונ"ל דלק"מ דבודאי אם ביטל לפני עדים בטל אלא דאם יבטל בלא עדים אזי אינו נאמן דאין אדם משים כו' וטעם זה מצאתי במראה מקום שבתשובת ר"ן בדיני גיטין שכ"כ להדי' אף שבתשובת ר"ן נא מצאתי טעם זה אלא שכתב כמו שכתב בס' התרומה ובס' התרומה סימן קכ"ח וז"ל ואכן נכון הדבר לומר לבעל לעשות שבועה שלא יבטלנו כששולח גט לאשתו במקום אחר עכ"ל ולא ידעתי מי תיקן המ"מ בתשובת הר"ן וכפי הנראה שתקנו הגאון ר' יצחק דלטאש שהוא הביאו לדפוס ברומי:

ועוד נ"ל ראיה דאמרי' בגיטין ל"ד דר"י אשקלי' לגיטא ואמר לעדים אותבי קרא באודנייכי ול"ל כולי האי היה לו להשביעו שלא יבטל אע"כ דאף אם ישבע מהני וא"ל דהוי כשבועת אונסין ולא חל דא"כ גט מומר שעל ידי כפיה תקנו לשבע מאי מהני ויש לדחות דבגט מומר גט שני רק לרווחא דמילתא (ויש לעיין במל"מ בהלכות מלוה ולוה פ"ח הלכה א'):

והנה יש להוכיח דרמב"ם פסק כאביי דאי עבד מהני שהרי מסקינן בתמורה ה' ע"ב דפריך מלא תפדה בבכור ותנן חוץ מן הבכור אלמא לא מהני ותו' אביי ש"ה דכתיב הם בהווייתן יהא ורבא ס"ל דהם לימוד על בכור שנתערב דמו שקרב דס"ל כר"י דמולקח מדם הפר לא מוכח דאין מערבין לקרנות אבל אביי ס"ל כר' יאשי' דמערבין א"כ אייתר ליה הם ללמוד דהכא לא מהני וא"כ מוכח דבכל התורה מהני דאל"כ ל"ל הם והרמב"ם דפסק בפ"ד מהל' עי"כ דמערבין א"כ מוכח דפסק כאביי (ודברי הלח"מ בפ"ג מהלכו' תמורה הל' א' שכתב הרמב"ם שם דנפקא לן מלהם וכתב שצ"ל דלרמב"ם היה גירס' אחרת והוא תמוה דלכ"ע נפקא לן מלהם ע"ש בתמורה) וכ"מ עוד מרמב"ם פ"ג מהלכות תרומות הל' כ"ג דאם הקדים תרומה לבכורים מה שעשה עשוי ולא כתב מק"א דמכל מעשרותיכם כרבא ש"מ דבלא קרא ידעינן דכן הדין בכל התורה וכן בפ"ה מהל' ערכין הל' ה' במקדיש תמימין לבד"הב כ' סתם אעפ"י שעבר על מ"ע מה שעשה עשוי וכן בפ"א מהל' איסורי מזבח הל' י' כתב סתם מה שעשה עשוי (וכ"ה בפ"א מהל' מתנות עניים שכתב עבר וקצר נותן לעניים דכתיב תעזוב כו' והיינו כאביי בתמורה דא"ל כרבא אליבא דר' ישמעאל בב"ק צ"ד עיין בתו' שם ובתמורה דא"כ ה"ל לרמב"ם לכתוב פסק זה על טחן ואפה כמו שכתב שם הל' ד' ה' בלקט ושכחה אע"כ להכי דקדק לכתוב תעזוב אפילו בלא טחן ואפה להורות דאף בזה דל"ש שינוי קינה אפ"ה טעמא משום תעזוב אבל בלא"ה אי עביד מהני והיינו כאביי) והא דפסק דלא כרבא היינו דס"ל לרמב"ם דפליגי בשינוי קונה וכפרש"י שם וכיון דקיי"ל דשינוי קונה היינו כאביי אח"ז מצאתי בב"הז בתמורה ולח"מ פ"ו מהלכות בכורות הל' ה' כ' בהדיא דרמב"ם פסק כאביי והיינו משום דס"ל דפליגי בשינוי קונה ולפי מה שכתבתי מוכח כן מכמה מקומות ובפרט מהא דפסק מערבין לקרנות (כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמדי הראוים להוראה):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.