חכמת אדם/קא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־20:52, 7 ביוני 2020 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (נבדק טכנית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חכמת אדםTriangleArrow-Left.png קא

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דין נדרים ושבועות שאינן צריכין היתר (סי' רל"ב)

א יש נדרים שאין צריכין התרה והם ד'. נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין ובכלל שגגות התולה נדרו בדבר ולא נתקיים (סי' רל"ב) ובשבועה לרמב"ם אסור בכולן חוץ משבועת אונסין (רל"ט) ולשאר פוסקים אין חילוק בין נדרים לשבועות. ומ"מ אסור לנדור ופשיטא לישבע לכתחלה אם לא שדעתו לקיימן רק בדיעבד א"צ התרה (רל"ב סעי' י"ג):

ב נדרי זרוזין כיצד. הי' מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם חפץ זה עלי או דבר אחר אם אפחות למכור פחות מסלע ואמר הלוקח קונם דבר זה עלי אם אוסיף לך מחצי סלע כיון שכך דרך התגרים לידור כדי לזרז חבירו שלא לדחוק אותו במקח ואין בלבו לשום נדר וכיון דבעי' בנדר פיו ולבו שוין כדלעיל כלל צ"ד ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים לבטל מה שמוציא מפיו להיפך כיון דאנן ידעינן שכן דרך התגרין אנן סהדי שלא נתכוונו לנדר ונאמנים בזה כשאומרים שלא הי' בלבם לנדר ואפילו בסתם אמרינן שלא נתכוונו לנדר אבל אם אומרים שנתכוונו לנדר גמור אזי אסורים להחליף הנדר וצריכים לקיימו (סעיף ב'):

ג הא דבסתם דאמרינן דלא נדר הוא מ"מ י"א דאסור לכל א' למלאות דברו דהיינו שאסור ללוקח ליתן סלע וכן המוכר אסור למכרו לזה בחצי סלע שכיון שכל א' נדר אמרינן עכ"פ שכל א' נדר שלא ימלא דברי חברו אלא זה יוסיף מעט על חצי סלע וזה יפחות מעט מסלע ויש מקילין גם בזה (שם רמ"א):

ד ודוקא שמיד באותו מעמד נתרצו זה לפחות וזה להוסיף אבל אם העמידו דבריהם ולא נתרצו זה אלא בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ונתפרדו זה מזה ודאי לנדר גמור נתכוונו ואסורים ומ"מ לאחר מותר למכור בפחות די"ל לפלוני אוזיל לי' (ש"ך) ואם אחד לא העמיד דבריו אלא נתרצה לפחות או להוסיף אעפ"י שהשני העמיד דבריו ונתבטל דבריו מ"מ כיון שבטל הנדר לאחד בטל גם לשני וגם בזה דוקא בסתם אבל אם אמר שנתכוין לנדר אסור:

ה אמר המוכר קונם אם אפחות לך אפילו פרוטה פחות מסלע או שהלוקח אמר קונם אם אוסיף לך אפילו פרוט' על חצי סלע כיון שדקדקו כ"כ אמרינן אפילו בסתם דהוי נדר (שם):

ו נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע ואח"כ אמר שלאחד נתכוין לנדר גמור ולאחד לזרז כיון שהכל נכלל בנדר אחד אמרינן כיון דלא חל הנדר לזה גם לשני לא חל (שם ברמ"א):

ז המזמין חבירו שיאכל אצלו והוא מסרב ומדירו הוי נדר זרוזין אבל אם גם מזמיני' אותו אצל אחר ואומ' לזה הדירני כדי שלא יפצירו עוד השני הוי נדר גמו' ואין למידין שאר דברים מאלו שאין לך בזה נדרי זרוזין אלא מה שמבואר (סעי' ג'):

ח נדרי הבאי כגון שאמר קונם ככר זה אם לא ראיתי חומה גבוהה לשמים או שאר דבר גוזמא שא"א שכן דרך העולם להפליג' ואמרינן בסתם שלא נתכוין לשום נדר וגם בזה אם אמר שנתכוין לנדר גמור אסור (סעי' ד'):

ט בכלל נדר הבאי הוא נדר שוא כגון שאסר עליו כל פירות שבעולם כיון דכל פירות (עיין ש"ך ס"ק ח') כולל כל דבר שבעולם וא"א לחיות בלא זה וא"כ הוי נדר שוא אבל אם אמר חוץ מן החיטין כיון שאפשר לחיות בלא חיטין י"א דהוי נדר וי"א דלא הוי נדר אבל אם אומר חוץ מן הדגן הכולל כל ה' מינים או שאמר חוץ מבשר אסור לכ"ע (עי' בש"ך ס"ק י"א ובסי' רי"ז בש"ך ס"ק ל"א) וכן האומר קונם כל פירות עלי אם לא עשיתי דבר פלוני הוי נדר שוא ומ"מ אם אמר שנתכוין לאסור עליו רק איזה ימים אסור כיון דאפשר לחיות אבל האומר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסר עלי כל פירות שבעולם יש אומרי' כיון דאפשר שלא יעשה אותו דבר ויהיה מותר וא"כ תיכף חל הנדר ולכן אפילו עבר ועש' אותו דבר אסור (סעי' ה'):

י נדרי שגגות כיצד. אמר קונם ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה כיון שהיה שוגג בשעה שהוציא הנדר מפיו או שאמר קינם עלי ככר זה אם אוכל ואשתה ושכח שנדר ואכל ושתה נמצא בשעת שהיה ראוי לנדר שיחול דהיינו בשעה שאוכלו כבר נשכח הנדר ממנו ולא היה נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר א"כ לא חל הנדר כלל וילפינן מדכתיב גבי שבועות לכל אשר יבטא האדם ודרשינן שצריך שיהא האדם אדם בשעה שתחול השבועה כלומר שיהא זכור את השבועה אז הוא חייב אבל אם שכח בשעה שתחול לא הוי אדם ואינו חל כלל (סעיף ו'):

יא וכן האומר אם הי' פלוני אצל דבר זה אתן לצדקה כך וכך והיה סבור שלא היה שם אותו פלוני ובאמת היה שם. וכן הרואה מרחוק אנשים אוכלים פירותיו והיה סבור שהם אנשים אחרי' ואמר קונם פירות אלו עליהם ואח"כ הכירם שהם אביו ואחיו ואמר שאלו היה יודע שהם אביו ואחיו לא היה אוסר עליהם כ"ז הוי נדרי שגגות שהרי הוא מוטעה בעיקר הנדר ולא חל כלל (ועיין בש"ע סעיף ז' ח' בענין זה) ודוקא באביו ואחיו שהדבר מוכיח שלא היה אוסר עליה' אמרינן דלא הוי פיו ולבו שוין אבל אם אמר אלו הייתי יודע שזה הוא פלוני לא הייתי נודר אעפ"כ אסור דבכה"ג שאינו מוכח אמרינן דברים שבלב אינן דברים (בזה מסולק קו' מהרי"ט הנדפס בגליון הש"ע):

יב וכן ב' שהמרו (שקורין וועטין) באיזה ענין היאך היה זה אומר כן וזה אומר כן ונתנו ת"כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו סך ממון פטור אותו שהפסיד דהוי כנדרי שגגות (ט"ז ס"ק י"ב):

יג ודוקא באלו שהי' הנדר בטעות שהרי אלו היה יודע שהיה אביו לא היה נודר כלל אבל אם אין בנדר טעות אלא שהסיבה שבגללו נדר היה בטעות כגון שאמר קונם אשתי נהנית לי או קונם שאיני נושא פלונית אע"ג שבדעתו היה שנודר משום איזה טעם והטעם באמת לא היה בשעה שנדר אפ"ה הוי נדר שהרי אין כאן טעות בעיק' הנדר אלא שהטעות היה בסיבה שבגללו נדר בזה אמרינן דברים שבלב אינם דברים (כן נ"ל לפרש דברי הר"ן הביאו הש"ך והט"ז סעיף ו' ז' ועיין במהרי"ט שם) דמאן יימר שהיה כך כוונתו דאין כאן הוכחה כלל אבל אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה ובאמת היתה יפה בשעת הנדר כיון שאמר בפירוש בשעה שנדר שנודר מטע' זה ונמצא שלא היה כן הרי הנדר בטל ודוקא שהיתה יפה בשעת הנדר אבל אם היתה כעור' בזמן הנדר אלא שיפוה אח"כ חל הנדר דאין דרך כעורה להיות יפה אבל אמר שאיני נושא פלונית שאביה רע אם אח"כ מת או שעשה תשובה לא חל הנדר דזה שכיח ואמדינן דעתו שלא אמר עליו רק כ"ז שהוא חי והוא רע וכן כל כיוצא בזה (ועיין סי' רל"ב סעיף ו' וסעי' י"ט ובש"ך):

יד ולפ"ז בנשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כ"כ צריך התרה אם לא שפירש בשעה שנשבע מפני שהוא איסור גדול דאז לא חל כלל (ט"ז ס"ק ט"ז) דלא כש"ע בסעי' י' וכן המטעה את חבירו ונשבע לו שיתן לו סך ממון ונמצא שאותו דבר הי' שקר אין ממש באותו שבועה ונ"ל דה"נ האי טעמא דהוי כאלו פירש ואמר מפני שעשית לי אותו דבר אני נשבע ליתן לך (סעיף י"א):

טו וכן המקבל עליו להתענות למחר ואמר שהיה סבור שהוא יום ה' ובאמת היה יום ד' צריך התרה שהרי כמה אנשים שמתעני' אף באמצע שבוע אם לא שפירש שמקבל עליו מפני שהוא יום ה' (ט"ז ס"ק י"א) וכן כל כיוצא בזה:

טז נדרי אונסין כגון שנדר על איזה דבר אם לא יעשה וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר או שאר אונס פטור מנדרו ומ"מ אם היה אונס דשכיח חייב לקיים נדרו דכיון דהוא שכיח ה"ל לאתנויי אבל בשכיח ולא שכיח נקרא אונס בנדרים (ש"ך ס"ק כ') ואם אפשר לסלק האונס ע"י ממון אומדים הדברים לו שהענין מוכח שאלו היה יודע מתחלה שצריך לפזר עליו כ"כ ממון לא היה נודר אין בנדרו כלום דהוי כנדר טעות דע"ז לא נדר וכן אם גזר עליו השר שלא יקיים נדרו ושבועתו בקנס ממון הרבה מקרי אונס ומ"מ אם עבר האונס חייב לקיים נדרו אם הוא בענין שעדיין הנדר נוהג (סעיף י"ב ועיין בסי' רכ"א סעיף מ"א ובכלל שלפני זה סי' מ"ז) וכן הנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פלוני ואם לא יפרענו יאסר בבשר וירד מנכסיו פטור משבועתו (ש"ך ס"ק כ"ב) ומ"מ אם יכול לקיימה אחר כך דינו כאלו עבר על שבועתו במזיד ומכ"ש כשהכריח השר את המלוה להרויח לו זמן או שפטרו לגמרי השבועה קיימת וחייב לקיים וצריך לפרוע לו אחר כך (שם בהגהת רמ"א):

יז נשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו יום שמא ישכח ויעבור על שבועתו ואם לא עשה מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס (שם ברמ"א וע' בא"ח סי' ק"ח במ"א שם ס"ק י"א):

יח לא נקרא אונס אא"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהיה לו טובה מזה לא מקרי אנוס ואפילו מסר מודעה כיצד ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה בלי רשותו וקודם שנשבע מסר מודעה בפני עדים לבטל שבועתו באמרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו ללכת עבורו למקום פלוני אם ימאן מלישבע לו ע"ד זה אין כח במודעה לבטל השבועה דלא חשיב אונס כיון שאינו עושה לו דבר רע אם לא ישבע אלא שנמנע מלהיטיב לו (לבוש וכ"כ הש"ך ס"ק כד):

יט נאמן אדם לומר ששבועתו היה באונס או על תנאי שהוצאתי מפי (דדברים שבלב אינן דברים) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות וכן אם התרו בו ואמר לא נשבעתי ואחר שהעידו עליו שנשבע ע"ד כך וכך אינו נאמן ודוקא בנדר ושבועה לעצמו אבל בשנשבע לחבירו אינו נאמן לומר שהיה באונס אא"כ נודע לנו בבירור שהיה באונס (ש"ך ס"ק כ"ה): (שם רל"ו סעי' ו'):

כ מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אומר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו ואם כ' בשטר שנשבע בפועל או שעדים כתבו בשטר שנשבע והוא אומר לא נשבעתי והתובע מכחישו צריך לקיים שבועתו ומ"מ אם אינו ניתן אמתלא לדבריו למה כתב שנשבע אלא שאומר לא נשבעתי אפילו התובע מודה שלא נשבע בפניו מ"מ שויא אנפשיה חתי' דאיסור' שהרי כ' שנשבע ואפשר שנשבע שלא בפניו וכשהתובע אומר שנשבע בפניו אפשר דאפילו אמתלא לא מהני (סימן רל"ו סעיף ו' ובש"ך ס"ק כ"ח) ואם נכתב בשטר לשון השבועה והוא מודה רק שלא הוציא הלשון בפיו כתב בתשובת רדב"ז ח"ג סי' תר"ה דהוי דברים שבלב ובשבועה כתיב לבטא בשפתים דוקא וע' בחיבורי נ"א כלל ט' ומ"מ נ"ל שאם הוא אי אחר קרא השטר לפניו ואח"כ בא על החתום הוי כמוציא שבועה מפיו כדלעיל כלל צ"ג סי' י"ג. ועוד נ"ל שאם היה סבור שזהו שבועה ועבר עליו אע"ג דאח"כ נודע לו שלא חל השבועה מ"מ איהו לאיסורא קא מכוין כדין אשה שנדרה והפר לה בעלה והיא לא ידעה ועבר על הנדר מ"מ לוקה מכות מרדות (כדאיתא ברמב"ם פי"ב מהלכות נדרים) וע' בבאר הגולה סעי' זה בשם תשובת ר"מ מודינא בשם ר"י הלוי במי שנשבע בכ"י ולא הוציא מפיו דחייב לקיים שבועתו ואם לא קיים דינו מסור לשמים ובדיני אדם אין לחייבו:

כא כל שהוא אנוס בשבועה [*) כל הענין הזה מדבר במי שנשבע מעצמו על דבר מה והיה אנוס שלא כדין תורה והממשלה במדינה,] אעפ"י שאמר ע"ד המקום וע"ד רבים אינו כלום (שם):

כב הנודר או נשבע לאנס אינו כלום לפיכך נשבעין למי שרוצה ליקח ממונו שלא כדין כגון לגזלנים או אפילו למוכס שקנה המכס מן המלך או השר ואינו נוהג בלקיח' המכס כדת ע"פי הנהוג שנמסר לו מן המלך אלא שהוא מוכס שאין לו קצבה שלוקח מה שירצה ופשיטא מוכס העומד מאליו אבל אם אין לוקחין ממנו ממון שלא כדין כגון במוכס שלקח המכס מן המלך אם אינו לוקח רק כפי שקצב המלך כיון שדינא דמלכותא דינא אסור לישבע לשקר (סעיף י"ד):

כג וכן ראובן שהפקיד מעות אצל שמעון ואנסו את שמעון שישבע שאין בידו כלום משל ראובן אם רוצים ליקח ממון ראובן שלא כדין אלא בגזלנותא יוכל הנפקד לישבע שאין בידו ע"י ביטול בלב אבל אם רוצים ליקח כדין כגון שראובן חייב לו אסור לו לשמעון לישבע לשקר ואפילו ע"י ביטול בלב (שם הגה"ת רמ"א):

כד אבל אם נשבע מכח עונש יסורין [**) גם זה מדבר מאונס יסורין שלא ע"פי חוקי המדינה אך בדבר הנהוג ע"פי דיני המדינה מוכרח לקיים שבועה, ] ומיתה אין באותה שבועה כלום אפי' אם אינה מבטלה בלבו וי"א דמחמת מיתה כגון שהוא אונס מבורר אמרינן אגב אונסו גמר ומקני וחלה השבועה:

כה במקום דלא שייך וא"א למצוא שיתנה בלבו איזה תנאי שלא יהיה סותר דבריו שהוציא בפה צ"ע אם מוציא בשפתיו קודם שנשבע תוך כדי דיבור ואומר שבועה זו תהי' בטילה אם מהני (עיין בר"ן פ' האיש מקדש דף רכ"ט מה שכ' בשם רמב"ן ועיין בב"ק תוס' ד"ה נודרין שכ' ואם יבטל בשפתיו בלחש כ"ש דהוי ביטול גמור וכן משמע במהרי"ק שהביא הב"י בסימן רל"ב על ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה כנ"ל דמשמע דוקא כיון דלא חשיב אונס אין כח במודעה לבטל ועיין ביש"ש פ"י דב"ק סי' י"ח והביאו הש"ך בס"ק ל"ה אך מה שהעתיק הש"ך הוציא התנאי בשפתיו ליתא שם אלא שכ' ומ"מ נראה שאם הוציא בשפתיו בלחש כו' וכ' עוד שם אבל היכא שמבטל בשפתיו בלחש כו' וצ"ע):

כו אפילו במקום דמותר לישבע ע"י ביטול בלבו [**) גם זה מדבר מאונס יסורין שלא ע"פי חוקי המדינה אך בדבר הנהוג ע"פי דיני המדינה מוכרח לקיים שבועה, ] דוקא שלא יודע המשביע שהוא משקר דליכא חילול השם אבל אם המשביע יודע שהוא משקר ואיכא חילול השם בדבר אסור וע"י ביטול שהוציא בשפתיו גם בזה מותר מיהו ביטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דיבור (וע' סימן הקודם ובש"ך ס"ק ל"ה):

כז אשה נדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להיפך או מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרף דעתו עליו הוי כנדרי אונסין וא"ל אלא משום דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו דלעיל כלל צ"ד (סעיף י"ח):

כח מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר ה"ז כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאמר שאינו נושא את פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אפילו מת או עשה תשובה אחר הנדר א"צ התרה דהוי כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר וכדלעיל סי' י"ג (סעיף י"ט):

כט עוד יש נדר שא"צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה"ז יכול להתיר נדרו בלא שאלה שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם מותר אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני אסור. וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך ה"ז יכול להתיר בלא שאלה שיאמר לו הרי הוא כאלו התקבלתי:

ל י"א דדוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשיתי אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי כאלו לא הלכת וי"א דאין חילוק לפי שאותו תנאי עצמו לא אמר מתחלה אלא להשלים רצינו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך או לאו כבר נשלם רצונו. וכל תנאי שהוא לטובת הנודר יכול לומר לו הרי הוא לי כאלו קיימת התנאי כגון מי שאומר אי אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו הרי לא נתכוין האב אלא לטובתו שהרי אם לא יתן זה צריך ליתן הוא לפיכך יוכל האב לומר הרי הוא כאלו קבלתיו ופטור אבל אם אינו סומך על שלחן אביו אין האב יכול לומר כן רק הבן (ססי' רל"ב):

לא יהודי שגנב לנכרי וחייבוהו לישבע במעמד שאר יהודים ויודעים שישבע לשקר יכפוהו שיתפשר עם הנכרי ולא ישבע כיון דיש לו במה להתפשר ויכול להתפשר כפינן ליה שלא יתחלל השם ואם אין לו במה להתפשר יש לסייעו בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל השם שיש עונש גדול על זה כידוע מכמה מקומות בתלמוד (סי' רל"ט):

לב מי שהכריחו אותו לישבע שאין בידו ממון של חבירו נתבאר לעיל כלל צ"ט בדין הנודר הנאה מחבירו סי' ו' ז':

לג הנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו הוי ספיקא דדינ' והמ"עה (סימן ר"ל ע"ש בש"ך ועיין בשע' בית הנשים בב"א מה שכתבתי שם באחד שנשבע שלא ליתן גט) ודוקא כשכבר נגמר המקח באחד מדרכי הקנאה אבל אם עדיין לא נגמר המקח אנא לענין מי שפרע בטל לגמרי (שם ובסי' קע"ה):


סימן רל"ג דין עונת נדרים לזכר ולנקבה מבואר בחיבורי חיי אדם כלל ס"ו סימן י"ב:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.