הון עשיר/כתובות/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ כתובות ח

א

מודים ב"ש וב"ה . בבא זו שייכא אחר הפלוגתא, אלא מפני שעד שלא תתארס הוא הצד הראשון מן הצדדים הנזכרים בענין זה שנאה ברישא, ומפני שעדיין לא שמענו פלוגתיהו דנדע מי המודה קתני הכי מודים ב"ש וב"ה:

בש"א תמכור . הנה התי"ט בשם התוספות העתיק הירושלמי דפאה אבל השמיט סוף לשונו, והנני מעתיקו בשלימותו ועליו אטיף מלתי להבין קושית ר"י כי פליאה היא בעיני, והוא דה"ג בירושלמי דפאה (פ"ו ה"ב כט.) וכן בירושלמי דהאי פרקין (ה"א מז:) ר' פנחס בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תניתה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, א"ל לא אתינן מתני אלא דבר חמור משני צדדין וקל משני צדדים, ברם הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחר, והא תנינן בש"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר לבעל הבית ותניתה, א"ל קל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית שמדעתו הבקירו, א"ל והא תנינן העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים בש"א אינו שכחה הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים, אמר ליה קל הוא לבעל הבית ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, ואמור אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בה, אמר ליה מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו, ע"כ. והר"יף (סוף פרקין מא. מדה"ר) לא העתיק כי אם תחילת לשונו עד וקל מצד אחר דתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים, עכ"ל. נראה דס"ל דכל שמודה ב"ה בדיעבד לקולא דב"ש, דלא מקרי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, ושזה הוא פי' קל מצד אחד וחומר מצד אחר ובלאו הכי לא הוי כן.

ותימא הוא דא"כ מאי מקשה ממשנה דבש"א הבקר לעניים הבקר, והלא התם אין שם הודאה דב"ה כלל דלימא דלא הוה ליה למתני להיות קל מצד אחד וחמור מצד אחר. ועוד קשה דא"כ מאי מקשה בסוף ואמור אוף הכא קל לאשה ואינו חומר לאיש, ולתני סוף סוף יש קל וחומר מפני ההודאה. ועוד קשה דתנן התם במשנה דביצה (פ"א מ"ב) דהשוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, הרי מפורש דאע"ג דמודה ב"ה בדיעבד לקולא דב"ש, מ"מ מקרי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, הואיל ובלכתחילה הכי הוי וראויה להיות קבועה בעדיות, ובאמת הסברא נותנת כך דבמה שחולקים עליו אנו צריכים לראות מי הוא המקל, ואין ההודאה מעלה או מוריד לסתור הקולא או החומרא שחולקים עליה.
לכן נלע"ד דה"פ דלא נזכר בעדיות אלא כל שהוא קולא לב"ש לכל הצדדים השייכים לאותו ענין, וחומרא לב"ה כמו כן לכל הצדדים דהיינו לכל הבני אדם השייכים לפלוגתא זו, אבל כל שהקולא דב"ש הוא לצד אחד דהיינו לאדם אחד לבד וחומרא לשכנגדו, דנמצא לפי זה דלב"ה נמי הוי הכי אלא דהוי הפך ב"ש, דעל הצד המחמיר ב"ש מקל ב"ה, ועל המקל מחמיר ב"ה, אינה ראויה להקר' בשם קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ואפילו איפכא אינה ראויה להקרא, כי הדבר שקול דמאי חזית דהלכת לב"ש אחר צד המקיל לקרותו קולי ב"ש ואיפכא לב"ה, הלך אחר הצד דחומרא עליו לב"ש ויהיה חומרי ב"ש ואיפכא לב"ה, ואם תלך אחר צד החומרא דב"ש אני אקשה ואומר דדילמא הוי איפכא. ואין ספק שזו הוא נמי דעת התוספות (עח: ד"ה נפלו) דכתב בפי' קל מצד אחד וחמור מצד אחר, קל לאשה וחומר לבעל. ולשון הירושלמי הכי מוכיח, דקאמר והא תנינן בש"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותניתא. הרי מפורש שהקל וחומר אינו תלוי בהודאה כלל, אלא באותו ענין עצמו דקמפלגי עליו תלוי, שצריך שיהיה קל לב"ש לשני הצדדים השייכים לו ולב"ה חמור לשני הצדדים, ובזה הירושלמי מבואר מעצמו. ומבואר נמי שם שכל זמן שנעשת מחשבתו אעפ"י שע"י אנו מפסידים אותו ממון אשר חשב להפסיד לא מקרי חומר לדידיה, והיינו דקמשני מדעתו הוא מפקיר, ומבואר עוד שם שכל שאין אנו מזכין לאדם אחד דבר שעדיין לא זכה בו, אעפ"י שלכאורה מן הראוי היה שיזכה בו, לא מקרי לדידיה חומרא, והיינו דקאמרא קל הוא לבע"ה ואינו חומר לעניים דעדיין לא זכו בו:
ועתה נעלה ונבוא אל קושית ר"י (תוס' שם) אשר לע"ד צריכה ביאור, ואח"כ נראה אם יש לה תקומה, והנה ז"ל, וקשה לר"י והא קתני התם (עדויות פ"ד מ"י) בש"א שתי שבתות, דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב"ה. וי"ל שאין זה קולא אלא חומרא שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אע"פי שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה, עכ"ל. והנה הלשון הזה תמוה בעיני, דפתח והקשה בסברת ב"ש באמור דלהיות שאנו נותנים לו זמן שתי שבתות, וצריכה האשה להמתין לצאת ולקבל כתובתה אחר השבת אחת דסברת ב"ה עד שיעברו שני השבתות כב"ש, נמצא דלא הוי קולי ב"ש ממש, דאע"ג שלאיש הוא קולא שמקיים מחשבתו אשר הדירה מתשמיש ואינו מוציא מעות הכתובה מידו כל שבת השני, מ"מ הוא חומר לאשה שהיא יושבת עגונה אף כל אותו שבת השני ואע"פכ אינה מקבלת כתובתה, וא"כ למה נשנה בעדיות לגבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ואח"כ משני שאין זה קולא אלא חומר' שממהר לגרשה בהדר' שבת אחת וכו', וזה הוא לב"ה, דלב"ש אינו מגרשה עד אחר שני שבתות ועדיין הוי קולא לאיש שמקיים מחשבתו שאינו משמש עמה כפי מה שהדיר ואינו מוציא כתובה מתחת ידו, ואע"ג דגם לאשה יש קולא שאינו ממהר לגרשה, מ"מ לאיש יש לו שני קולות, חדא שנעשה מחשבתו וכל שנעשה מחשבתו לא מקרי חומרא אלא קולא כדמשני בירושלמי שמדעתו הפקירו, ועוד שאינו מוציא הכתובה מתחת ידו, ולאשה יש לה שתי חומרות כנגדו, חדא שיושבת עגונה, ועוד שאינה מקבלת כתובתה. ולב"ה הוי איפכא, שהוא חומר לבעל שאינו יכול לקיים מחשבתו שתשאר תחתיו ולא תשמש עמו, ועוד שחייב להוציא ממון מתחת ידו, וכנגדם לאשה שני קולות, חדא שע"י הגט היא יכולה להנשא לאחר ולשמש את ביתה שכל מגמתה לכך, דרוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות (סוטה פ"ג מ"ד), וכל זמן שהיתה תחתיו בנדר זה היתה צריכה להיות יושבת עגונה וגלמודה, ועוד שהיא מקבלת כתובתה, ולא אלימא חומרא זו שממהר לגרשה ושמא תחזור בה לדחות שני קולות אלו ולהיות דומה בחומרא זו לאיש, שהרי בכל הנשים איירינן בין שהם נשי כהנים בין שהם נשי ישראל, ואם תאמר כן בנשי כהנים מה תאמר בנשי ישראל אם תחזור בה לא הפסידה כלום, שיכולה לחזור לו אם הוא רוצה כי ימצא אח"כ פתח לנדרו, ואם לא ימצא מה הפסידה במה שמיהר לגרשה הלא אפילו ביושבת תחתיו אינו יכול לעשות את חפצה כי מודר ועומד הוא. ונראה דקולא זו של קבלת הכתובה אינה מעלה ומורדת דאף אם אנו מאריכים זמן הגרושים ואינה מקבלת הכתובה מיד לא הוי חומרא הואיל ועדיין לא זכה בה שלא ניתנה לגבות מחיים אלא ע"י גירושים או מיתת הבעל, וכדאמרינן בירושלמי שאינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, וכיון שזה אינו כלום נמצא דלב"ש הוי קולא לבעל שאינו חייב להוציא מעות הכתובה מתחת ידו כי אם אחר שני שבועות, ועל מה שנראה דהוי לאשה חומר שכמו כן אינה מקבלת עד עבור אותו זמן כבר אמרנו שלא מקרי חומר, ולב"ה הוי חומרא לבעל שחייב להוציא הכתובה מיד אחר שבוע אחת, ולא מקרי לגבי אשה קולא על כי מקבלה מיד אחר אותו שבוע הואיל דבלאו הכי נמי לא מקרי חומרא כמ"ש.
וכשמצאנו קולי ב"ש וחומרי ב"ה ממש בדין אחד השייך לאותו ענין, כגון הכא שמצאנו אותו לענין הכתובה, אע"ג שבדין אחר היוצא ממנו הוי להפך שלקל הוי חומר ולחמור הוי קולא כגון הכא בעניין קייום מחשבתו או בענין נתינת הגט דיש צדדים לכאן ולכאן, אין אנו דוחים אותו ענין מלהחשב בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה, דנימא דכי אתשיל לענין אותו דין דהוי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ממש אתשיל. אבל כשאין אנו מוצאים שום דין באותו ענין שלא יהיה לו כל השני צדדים של קל וחומר, אז אנו דוחים אותו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה באמרנו מאי חזית כמ"ש למעלה. ותשובה זו דכי אתשיל מצאנו אותה בכמה משניות שנראים לכאורה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ולא נשנו בעדיות, כמ"ש התי"ט בפ"ח דברכות, ורבי מסדר המשנה הוא ידע איזה מהם אתשילו בענין דהוי קולי ב"ש ואותם סדרם בעדיות, ואיזה מהם אתשילו בענין דהוי חומרא לב"ש ולא סדרם בעדיות אע"ג דמאותה חומרא יוצא קולא בדין אחר לב"ש ואיפכא לב"ה, וכל מה שטרח הירושלמי למצוא במשניות דפאה קולי ב"ש ממש הוא דווקא בדין אחד, וכשתיקן אותו הדין ועלה כהוגן תו לא טרח שלא יצא להפך בדין אחר, כגון בהפקר ושכחה דהוי חומרא לב"ה במה שאנו מוציאים אותו מיד בע"ה המוחזק בו ונותנים אותו לעניים, ולענין מעשרות אתי קולא שלכן פטור מן המעשרות, ולב"ש הוי איפכא. כלל העולה, אחר אותו הדין דעליו אתשיל בבית המדרש אנן אזלינן, ואותו הדין צריך שיהיה לב"ש כולו קל ולב"ה כלו חמור ואז נקבע בעדיות, וכל שנקבע שם צריך שיהיה לו עיקר זה, והבלתי נקבע צריך שיהיה נעדר מעיקר זה, כן נראה לע"ד מכח הירושלמי הזה וה' יורני בדרך אמת.
ואין לתמוה מכמה משניות שנקבעו שם כגון משנת כרם רבעי (מ"ה) בש"א אין לו חומש וכו', ומשנת ב"ש מתירין הצרות לאחין וכו' (מ"ח), דסיפא דידוהו הוי חומרי ב"ש וקולי ב"ה ואעפ"כ סדרם ר' בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, כי להיותם טפלים לקולת ב"ש השנויה ברישא דאתשילה בבה"מ כי ממנה יצא הזכירם תחת סוג שלה אע"פי שהיא חומרא דב"ש, אבל זה אינו אלא אגב כי באמת חומרות הם ולא קולות דב"ש, ומפני שהיו מסודרות במשנה אחת במקומם עם רישא דידוהו לא רצה ר' להשמיטם, על דרך שאמרו ז"ל בשאר דוכתי משנה ראשונה לא זזה ממקומה. ויש לי ראיה גמורה מן הירושלמי הנ"ל שהכלל שאמרנו לעיל לא נאמר אלא על המשניות השנויות בפני עצמם בפלוגתא אחת לבד או על הפלוגתא הראשונה שנזכרה במשנה אחת ולא על השניה הנזכר בה אם היא שנויה כמו כן עמה במשנה אחת במסכתא הקבועה לה אע"פי שאינה תלויה בפלוגתא הראשונה כלל, שהרי בסיפא דמתניתין (פאה פ"ו מ"א) דבש"א הבקר וכו' תנן כל עומרי השדה של קב וכו' בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה, והדר תנן במשנה אחרת (שם מ"ב) העומר שהוא סמוך וכו' בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה, וכמו כן נשנו בעדיות השני פלוגתות ראשונות במשנה אחת (פ"ד מ"ג) והפלוגתא השלשית במשנה אחרת אחריהם, והירושלמי דקדק ברישא על הפלוגתא ראשונה של הבקר ומתרץ לה, והדר מקשה על תירוצו מן הפלוגתא השלשית הנשנית במשנה שאחריה העומר שהוא סמוך וכו', ואותה קושיא עצמה היה יכול לעשותה על הפלוגתא השניה דכל עומרי השדה וכו' הנשנית בסיפא דמתניתין דבש"א הבקר, וקשה אמאי השמיטה והקשה מן המשנה אחרת. אלא ודאי צ"ל דלהיותה במקומה בפאה שנויה בסוף אותה משנה משום הכי אין להקשות עליה אמאי נשנית שלא כדין בעדיות, דאיכא למימר דאע"ג דאינה תלויה בפלוגתא ראשונה מ"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה ונשנית בעדיות אגב, דומיא דסיפא דמשנת כרם רבעי וסיפא דב"ש מתירין הצרות לאחין אע"פי דשלא כדין היא, אבל הפלוגתא השלשית הואיל ומשנה בפני עצמה היא אם לא היתה באמת מקולי ב"ש וחומרי ב"ה כפי הכלל שבידנו לא היתה לה להיות נקבעת בעדיות ביניהם, ומשום הכי עלה שקיל וטרי הש"ס וטרח להעמידה על פי הכלל שתירץ בפלוגתא הראשונה. ועיין עוד מ"ש בפ"ד דעדיות משנה ה':

אלו ואלו מודים שאם מכרה וכו' . נקט לישנא דסיפא דאלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, דההודאה שייכא לשניהם, דהא ב"ה לא אמר אלא לא תמכור דמשמע לכתחילה, וגם סריך אלישנא דרישא דקתני מודים ב"ש וב"ה מן הטעם שכתבתי לעיל, ומשום הכי ליכא להקשות על זה מהכלל שכתבתי בפ"ד דעדיות משנה ה' דלעולם המאוחר דרכו למסרך בתר הקודם ולא איפכא. ועוד אע"ג דהנכון הוא כך, מ"מ בדוחק אפשר להיות אף להפך כנראה מלשון הסוגיא שהעתקתי שם ע"ש:

נפלו לה משנשאת . והדר תני עד שלא נשאת, שלא כסדר, משום דרצה לגמור בתחילה כל ההודאות דב"ש וב"ה:

ב

נכסים הידועים וכו' . הר"ב כתב שני פירושים, ותרויהו איתנהו בין בבבלי בין בירושלמי, ובשני הגמרות גרסינן תניא דמסייעא למאן דאמר שאינם ידועים כל שהיא יושבת כאן ובעלה נתון במדינת הים. ולכן תמהני מהר"ב שלא כתב פי' זה לבד לפסק הלכה:

ה

זתים וגפנים . הקדים זתים לגפנים שלא כסדר הכתוב, על דרך עבדים ושפחות דרישא שהם זכרים ונקבות, כי הזתים הם כנגד הזכרים כדכתיב (תהלים קכח, ג) בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך. והגפנים כנגד הנקבות כדכתיב (שם) אשתך כגפן פוריה. ועוד לת"ק דהלכתא כותיה, יש רבותא בגפנים שאינם ראוים לעצים כ"כ כמו הזתים, ואפילו הכי קאמר ימכרו לעצים:

ו

מודים ב"ש וב"ה . סירכא דמשנה א' דעלה קאי נקט:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.