תורת נתנאל/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־20:37, 10 בנובמבר 2019 מאת מעלין ולא מורידין (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מתוך ספריא + התאמה בידי עורכי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

תורת נתנאל TriangleArrow-Left.png ג

תשובה מן בני הרב מהר"ט אב"ד באוטיץ וגליל ברוין וכעת הוא אב"ד בקארלסרוא והמדינה

הנה מי אנכי חוח היער ליתן צמרתי בין עבותי' ארזי לבנון, מג' סיבות, השנים והשכל והלימוד, כי המה זקני החכמה והמדע ורוב שנים ידברו, ואם זקנה אין כאן חכמה יש כאן. אבירי בשן אשר להם מלתעות כפירים בשבילי ש"ס ופוסקים, ובידם להכריע ולהשיג על הראשונים ועל האחרונים בראיות ברורות כאילי נביות קמו כמו נד, ועל כולם לימוד כזה אשר איסורו איסור עולם איסור חמור של כרת, אשר נתחבטו בו הראשונים והאחרונים, וכמה אנשי חיל לא מצאו ידיהם ורגליהם בבהמ"ד בדינים אלו, כמ"ש בשו"ת אמונת שמואל בסי' כ"ג, והיה ראוי לי לשום ידי למופי ושתיקותי יפה מדיבורי ולהחביא אל הכלים, ובפרט באתרא דתלי מרי' זייני' וכו'. ובער אנכי מאיש בלי ספק, הן חסרון חכמה, ובין חסרון ידיעה, כי לא בדרדקי תבונה, ריק מכל דבר. אמנם אחרי שובי נחמתי והעזתי מצח כזונה, כי תורה היא וללמוד אני צריך להעמידני על קו האמת והישר, ולא באתי לפלפל בדבריו, זולת להבין הדבר על בוריו.

ונתחיל באמצעותו, הנה מה שכתב אאמ"ו להשוות דעת הפוסקים ולומר דהרשב"א שמיקל בכל ענין אפילו רואה מחמת תשמיש ובשעת ווסתה ואינה מרגשת שמכתה מוציאה דם אפ"ה תולה במכתה ומותרת לבעלה, מיירי כשיש לה מכה במקור, ואז א"א לה לידע ולהרגיש אם דם מכתה היא או דם מקורה. והגמ"י ושאר הפוסקים דס"ל דוקא במרגשת ויודעת שמכתה מוציאה דם, אבל באינה מרגשת אסורה, ובשעת ווסתה אסורה אפילו יודעת שמכתה מוציאה דם אפ"ה אסורה דא"כ לא תטמא לעולם כמבואר דעתן בבית יוסף, מיירי שיש לה מכה במקום אחר, ובכה"ג אי אתה יכול לומר א"כ אתה אוסרתה על בעלה לעולם דליכא למיקם עלה דמילתא, דהא בכה"ג איכא למיקם עלה דמילתא אם מרגשת שדם זה בא מן המכה, ואי אינה מרגשת שדם זה בא מן המכה אסורה לכ"ע, וגם הרשב"א מודה לזה משום הך סברא אלימתא וכי לא תטמא לעולם, עכ"ד.

אמנם מי כהחכם יודע פשר דבר ולבדות זאת מלבו אשר לא נזכר זאת בשום ספר, אדרבא מן הב"י ודרכי משה ורמ"א בסי' קפ"ז מוכח בהדיא שעשו מחלוקת בזה בין הגהות מימוניות והפוסקים עם הרשב"א, וכדבריהם נראה דאף במכה במקור יכולה להרגיש אם הדם בא מן המכה או לאו, דהא הגהות מימוניות כתב בזה דאשה שיש לה מכה וכו' דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה הדם יוצא, משמע דוקא כשיודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה, עכ"ל, והתם במכה במקור מיירי כדאיתא בהדיא בגמרא דף ס"ו (ע"א) נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור כו', נמצא מוכח דאף אם המכה במקור נמי יכולה לידע אם יש דם במכה או לא.

איברא מדברי הרשב"א יש לנו ראיה לדבריו דבמקור אין יכולה להרגיש כלל, דכתב בתורת הבית סוף שער ד', ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם יורד ושותת מן המכה, חדא דאין עינה בין מכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת וכו', והתם ודאי משמע דברואה דם מחמת מכה א"צ שפופרת כו', אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה, דאף ביש לה מכה א"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה, אלמא מן הסתם היא תולה במכה וכו', והא דקתני נאמנת וכו' (עכ"ל הרשב"א), עיין בב"י שהביא כל דבריו. נמצא מוכח מדבריו בהדיא דא"א לה לדעת כלל במקור אם הדם הוא מן המכה, כמ"ש דא"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה. ואין לומר דהרשב"א איירי באינה מרגשת אבל אם מרגשת לא מיירי, דא"כ קשה היאך מייתי ראיה מהתם דבאינה מרגשת ל"צ בדיקה דלמא צריכה בדיקה והש"ס מיריי במרגשת, ואין אנו צריכין לידי דוחק של הרשב"א ולפרש שאני אומר שממנו הדם שותת ויורד ולאו מדברי האשה הוא, אלמא דהרשב"א ס"ל דאם יש לה מכה במקום המקור א"א לה לידע אם הדם הוא מן מכה או מן המקור דהא אינה מרגשת רק זיבת דם ששותת ויורד בדופני רחמה בשעה שנגע הדם בדופני המקור אבל לא יודעת מאין תבא. וא"כ לפ"ז יכולין אנו לקיים דברי אאמ"ו נר"ו דהיכא שאין המכה במקור גם הרשב"א מודה דבעינן דוקא מרגשת הואיל דאיכא למיקם עלה דמלתא, ולא יהיו תוס' חולקים על הרשב"א, דא"כ ה"ל להרשב"א להביא דבריהם כמו דרכו בכל מקום, אלא ודאי תוס' אזל למאי דס"ד מעיקרא. ואע"ג דבפסקי תוס' (סימן ל') כתב דוקא במרגשת וכו', י"ל דבפסקי מיירי דליכא מכה במקור זולת במקום אחר.

ונראה לפע"ד ראיה לדבר, דהנה החכם צבי בתשובתו (סימן מ"ו) הקשה בזה הלשון, והדבר תמוה מאד בעיני שהרי אף בכתמים קלים שנינו בסוף פרק הרואה כתם (נדה דף נ"ח) (ע"ב) אם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה, הרי דלא תלינן אפילו כתם אלא במכה שהיא יכולה להתגלע ולהוציא דם, וא"כ היאך תסיק אדעתין למימר ברואה ממש שאף בסתם מכה [שאין אנו יודעים בה אם יכולה להגלע ולהוציא דם] תולה בה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, עכ"ל. ובאמת מזה לק"מ דהא רש"י פירש אם יש בה מכה יבשה וראויה להתלחלח כו', וא"כ י"ל דאם ידעינן בוודאי ברואה דם שמכתה יבשה בשעת ראייתה לכ"ע אין תולין, משא"כ בכתם דאע"ג דעכשיו היא יבשה אפ"ה תולין בה. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית בשער ד' בית ז', וז"ל, ואם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם אע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת אפ"ה תולה בה שמא גלעה שלא מדעת, עכ"ל. משא"כ ברואה דם ממש אין תולין אלא בספק יבשה אבל אם ידעינן דעכשיו היא יבשה לא שייך לתלות בה. ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ע"ד מצאתי אחר כתבי זאת, וז"ל, אחר עיון היטב ראיתי שאין כאן אפי' קצת תימה על הרשב"א באשר שלא העתיק המשנה בצורתה, כי הא לך לשון המשנה, מעשה באשה אחת שבאתה לפני רבי עקיבא, אמרה לו ראיתי כתם, אמר לה שמא מכה יש בך, אמרה לו הן וחייתה, אמר לה שמא יכולה להגלע ולהוציא דם, אמרה לו הן, וטהרה. הרי משמע להדיא מדלא אמר לה מתחלה שמא מכה יש בך שהדם שותת ויורד ממנה, אלא ודאי כל שיש בה מכה תולה בה הכתם אלא כשאמרה חיתה המכה הוצרך לשאול לה שמא יכולה להתגלע, עכ"ל, ר"ל כשחייתה המכה א"כ לא שייך תו לומר סברת הרשב"א דא"א למיקם עלה דמלתא ואתה בא לאוסרה לעולם, דהא השתא חייתה המכה ומותרת אח"כ לבעלה. אך הא קשה לי קצת מה שהשיב ר"ע לתלמידיו לא אמרו החכמים הדבר להחמיר אלא להקל כו', הא כיון דלהרשב"א בין בשעת ווסתה ובין אינה מרגשת לעולם תולין באם יש לה מכה, א"כ מה קולא יש בכתם מברואה דם. בשלמא לשיטת שאר פוסקים י"ל דהקולא היא בכתם אפילו בשעת ווסתה ואינה מרגשת אפ"ה בכתם מותר וברואה אסור, אבל לשיטת הרשב"א קשה. ודוחק לומר דנפ"מ לענין אם ידעינן בודאי בשעת ראיה דהמכה יבשה שאסורה, דזה פשיטא מהיכי תיתי יעלה על הדעת דממנה בא הדם, דהא ידעינן בודאי שחייתה המכה בשעת ראיה ואינה מטפטפת, ומאי אריא דאורייתא או דרבנן. אבל לדברי אאמ"ו לק"מ, דברואה דם אם יש לה מכה במקום אחר שלא במקום המקור גם הרשב"א מודה דבעי שיודעת דמן המכה בא הדם הא לא"ה אסור, אבל בכתם לעולם מותר, ולפ"ז לק"מ כל הקושיות על הרשב"א שהרעישו האחרונים הנ"ל.

אמנם הש"ך בס"ק כ"ד כתב דגם הרשב"א ס"ל דצריכה שתדע שמכתה מוציאה דם אלא שאינה צריכה שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה, עכ"ל וא"כ לדבריו נמי לק"מ כל הני קושיות הנ"ל. ולכאורה יש ראיה לדברי הש"ך, שהרי הרשב"א כתב ונאמנת לומר מכה יש לה ששם יש דם ותולה במכתה שאני אומר ממנה הדם יורד ושותת, עכ"ל, מדקאמר ששם יש דם משמע בהדיא שיודעת שמכתה מוציא דם. איברא דאמ"ו הגאון מהר"י נר"ו (פלתי סימן קפ"ז ס"ק ה') הקשה עליו דהא בלאו הכי צריכים אנו להבין דברי הרשב"א שסותר דברי הפוסקים דס"ל דבעינן שיודעת שמכתה מוציאה דם דהא א"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת, ובגמ' משמע דברואה דם ממכה א"צ בדיקה כו', וקשה היאך שייך בדיקה, שאפילו אם תכניס שפופרת ונמצא דם על ראשו אכתי היאך ידעה שמכתה מוציא דם הזה או אם דם נדה הוא דהא מכתה על המקור, וצ"ל דמכניסה השפופרת במקום הכאב דמסתמא היא יודעת מקום הכאב מקום שהוא המכה, דהמכה לא תולה באויר, וכך היא בודקת (שלא במקום הכאב), אם נמצא על ראש המוך בידוע שהוא מן המקור, ואח"כ תבדוק במקום הכאב במקום שהיא המכה אם דם על המוך בידוע שמן המכה הוא בא הדם, וא"כ עולה דברי הרשב"א שפיר. אבל לדברי הש"ך קשה, דמפרש דאף הרשב"א ס"ל דצריך שתדע שהמכה מוציא דם, אלא דעיקר ראייתו שלא בעי שנדע שבשעת תשמיש המכה מוציא דם, א"כ מה מקש' הרשב"א הא צריך בדיקה, א"כ קשה קושיא הנ"ל היאך שייך בדיקה הא אפילו אם בדקה בשפופרת במקום הכאב המכה ונמצא דם על ראש המוך אכתי היאך ידעי אם המכה מוציא דם בשעת תשמיש או לא, אלא ודאי דלא כש"ך אלא כשיטת הב"י ושפיר קאמר הרשב"א, וק"ל ודפח"ח. וגם הלשון שכתב הרשב"א דאף שיש לה מכה א"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה וכו', משמע דא"א לה לדעת כלל אם מכתה מוציא דם או לא, ועוד קשה אמאי מפרש הרשב"א בגמ' שממנה דם יוצא לאו שאשה אמרה כן אלא שאני אומר כו', ודחק עצמו, לימא דכל זה מדברי אשה הוא, והכי קאמר נאמנת אשה לומר מכה יש לה במקור שממנה דם יוצא, דהא צריכה שתדע האשה שמכתה מוציא דם, אלא ודאי כשיטת הב"י ואמו"ה וחכם צבי ושבות יעקב דלהרשב"א ל"צ שתדע שהמכה מוציא דם. והא דכתב מכה יש לה שיש שם דם, לא דצריכה לומר שמוציאה דם בוודאי, אלא לאפוקי מכה יבשה וכיוצא בה שאינו מוציא דם בוודאי ואנו אומרים ממנה דם יוצא.

ונבא עכשיו להנדון, דהנה ודאי אם ידעינן דפסקה מלראות פשיטא דתולין במכתה, וכן אם הי' לה וסת קבוע מותרת שלא בשעת ווסתה אף דלא ידעינן בוודאי דמכתה מוציא דם, מכח ספק ספיקא שכתב הרמ"א, ספק מן המקור או מן הצדדין ואת"ל מן המקור דלמא מן המכה. ומה שמשיג הש"ך (ס"ק כ"ב) דאין זה מקרי רק חדא ספיקא דומיא דכתובות דף ט' (ע"א, ושם בתוס' ד"ה ואי), לפענ"ד הדין עם הרמ"א כיון דהספק הראשון מתיר טפי לאו שם אחד הוא, כמ"ש הש"ך לעיל סימן ק"י (כללי ס"ס ס"ק י"ב) בשם תרומת הדשן. והנה אם ידעינן שדם מכתה משונה מדם ראייתה אינו תולין במכתה כמבואר בגמ', ומכ"ש לדעת הרמב"ן שצריך לחקור על כך כמ"ש בטור ורא"ש, אבל אי תולין בצדדים אז תולין אע"ג דאין דם מכתה דומה לדם ראייתה. ומכ"ש לדעת הפרי חדש בכללי ספק ספיקא (אות י"ב) דכתב דאם הספק השני הוא רק בתוספות מציאות נמי אמרינן כה"ג ס"ס, והנה צדדין יש לתלות בכל אשה אבל במכה אינו תולין אא"כ ידוע שיש לה מכה, ודו"ק.

יען בנדון דידן דאין לה ווסת קבוע ולא ידעינן מאיזה יום נתחיל העונה, ולהיות אשה זו מותרת לעולם א"א לומר כמ"ש תוס' והב"י דהא מוחזקת בדמים היא, וא"כ לא תטמא לעולם. ומ"ש אאמ"ו להתירה מכח ס"ס שמא פסקה מלראות [זה אינו], חדא כמ"ש הרב אב"ד הנ"ל (לעיל סימן ב' עמוד טז) דרובא אינן פוסקת עד נ"ה או ס', ואם קורין לה זקנה מתביישת, דאם אלמנה היא רצתה בקב ותיפלות. ועוד נ"ל בר מן דין, ספק פסקה מקרי ספק חסרון ידיעה וחכמה, וצ"ע קצת בפרטי הס"ס, ע"ש. וגם מה שצדד אאמ"ו ממה שאין לה כאב בדדיה מוכח דפסקה מלראות, נלע"ד דהדין עם הרב אב"ד דיניקה אחת להם, דהרי דם נעכר ונעשה חלב, ועוד הבט וראה במעשה טוביה ח"ג פי"ב בהפלגת הזלת דם נדות להשים כוס המציצה ע"ג דדי אשה למשוך הדם למעלה, ע"כ.

ברם מ"ש הרב אב"ד שבאיזה יום ששופעת הרבה יותר משאר ימים תתחיל למנות ימי הנידה כמנין הימים שהיתה רגילה לראות כשהיתה לה ווסת, לערך ה' או ו' או ז' ימים, ואח"כ תספור ז' ימים אחרים במקום ימי ליבונה ותוכל לטבול לבעלה, וכן תנהוג כל ימיה כל חדש וחדש לעונה בינונית, ומטבילה עד זמן עונה בינונית כל דמיה שתראה תולה במכתה מספק ספיקא, ובזה אזדא טענות של תוס' וטענות של הרשב"א, עכ"ל. (ו)השבתי לו, חדא דא"כ ה"ל לתוס' והרשב"א לומר האי סברא, וכ"ת דתוס' והרשב"א מיירי שבכל פעם מוצאה דם בשוה לא יום יותר מחבירו ראשון, קשה מאוד להבין. ועוד מה הקשה הרשב"א במשמרת הבית על הרא"ה שהקשה א"כ לא תטמא לעולם, וז"ל, ואם זו קושיא בא ונקשה לתנא דברייתא רשב"ג ורבי דמטהרין במכה וכו', עכ"ל, ומה קושיא דלמא הברייתא מיירי שלפעמים מוצאת דם הרבה יותר, ועוד מי הוא זה ואיזה הוא דיכול לכוין ולשער ברבות הדם ולשער כל יום כמה ערך השעור של דם המכה, והדבר קשה מאוד. והשיב לי דמה נעשה כיון דאית לן להתיר אשה זו לבעלה וכדי שלא תתעגן, ובשביל הטעם שלא תטמא יש לנו להמציא יום אחד שתהא טמאה, ומש"ה יש לנו לברר יום זה שמרובה בדמים, וה"ה דתוכל לברור יום אחר כגון דיארע לה כאב דדים תתחיל למנות ממנו. ומתוס' אין ראיה דתוס' מיירי אם היה לה ווסת קבוע ותוכל לחוש לעונה של הווסת, עכ"ד. ואף שסברא זו קלוש וחלוש, אפ"ה כבר הורה זקן ונוכל לסמוך עליו.

ואבא בחיל ורעדה, ולבי וקולמוסי מוד' שלא למעשה או להלכה הנני כותב ככה, זולת להורני אם טעיתי בדבר, להביר התבן מן הבר, ולהעמידני על האמת והישר, ולהסיר המתע' והמעוק' אל המישור. וזהו דהנראה לפי דעת הרשב"א דהיכי דיש בה מכה תוכל לבדוק בשפופרת, והיינו מתחלה תבדוק שלא במקום הכאב (דמסתמא היא יודעת מקום המכה ע"י הכאב), ואם תמצא שם דם על ראש המוך א"כ היא יודעת שמן המקור הוא וטמאה, ובזה תמתין ה' או ו' או ז' ימים ואח"כ תוכל לספור ז' נקיים, וככה תנהוג מאז והלאה לעונה בינונית, ובנתיים תולה במכה. ועל בדיקת שפופרת במכה שכתב הרשב"א, לא מצינו בשום מקום בהפוסקים שחולקים עליו, ועל בדיקה זו סומכין אפילו בזמן הזה, וזה עשרים שנה שהורה הרב אב"ד פה דבר זה עם הסכמת כל חכמי האפלנ"טין פה פראג, כן שמעתי ממגידי אמת. ואל יקשה בעיניו א"כ אם תראה דם מחמת תשמיש אם תבדוק אח"כ בשפופרת תהא אסורה לבעלה, והרבה חשו חכמים בדבר כנודע בכל הפוסקים. דבר זה ליתא, דאף אם תראה שלא בשעת ווסתה דם מחמת תשמיש, לא תבדוק בשפופרת בעת ההיא, דל"צ בדיקת שפופרת אם יש לה מכה כמ"ש הרשב"א דבגמ' מוכח דתולין במכה בלא בדיקת שפופרת דלא אמרתי שתבדוק בשפופרת רק להקל כי היכי דלא נאמר וכי לא תהא טמאה לעולם, ועוד לעת תשמיש א"א לה לבדוק בשפופרת כיון דמכתה ודאי מוציא דם, וכמו שהשיג אמ"ו הגאון מהר"י נר"ו שכתבתי לעיל.

ותו יש לנו תקנה אחרת מה שמצאתי בתשובת אמונת שמואל סי' נ"ז ואעתיק לשונו דלמא לא ישנו תחת ידו, וז"ל, ואבדיקת שפופרת אפילו בבעלה הראשון סמכינן גם בדורינו וכבר בא מעשה לידי ב' פעמים ועשינו שפופרת ופיה רצוף לתוכה כמדת אבר בינונית כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, ואפילו אם יהיה עב או דק יותר מאבר הלא כתב הב"י דהא דאמרינן לא כל האצבעות וכוחות שוין לא להחמיר אלא להקל, וכ"ש לדעת הב"ח סוף סעיף ב' ביישובו לקושית הב"י כו'. והנה הראתי לגיסו ה"ר מאיר י"ץ תבנית השפופרת וישם כבוד תורתו עץ בתוכו ובראשו מוך וצוויתי לכתוב לכת"ר, והנה שמעתי פה בשם הרב מהר"י מוורידבורג ז"ל שבתחלה בדק שלא שפופרת ע"י מוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד, ואז א"צ תו לבדוק בשפופרת, ובאם נמצא בראש המוך אזי לא מועיל הבדיקה לחומרא, וחזר ובדק בשפופרת, וישר בעיני והגון כדי שלא תאסור האשה הנ"ל לעולם ח"ו על ידי בדיקת שפופרת, עכ"ל. נמצא דגם אשה זו תוכל לעשותו עד"ז עץ כעובי ואורך אבר ולשום מוך בראשו ולבדוק שלא במקום הכאב, ואם לא נמצא שם דם מוכח דהוא מן המכה וכשרה ולאחר תשמיש לא תבדוק כלל.

זהו נ"ל בשריותא דהאי איתתא, ונפקין מכל ספקות שבעולם. וח"ו הנני לא כותב זאת להלכה או למעשה שלא אכוה בגחלתו, וחס ליה לזרעא דאבא למיעב' ולחלוק על תורתו, זולת כוונתי להיות דולה ושואב ממעין חכמתו, כדי לרחוץ סכלות דעתי עם בורית תבונתו.

בנו ותלמידו, השפל וזעיר, הקט מדעת אנושי, ענב באושי, ידידי' המכונה טיאה בן הרב הגדול מהור"ר

נתנאל ווייל מגזע מהרי"ו ז"ל.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.