תפארת יעקב/גיטין/כז/א

תפארת יעקב גיטין כז א

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

דף כ"ז ע"א

>>> בלי הוחזקו לכ"ע, ועיין מ"ש בתוס' בד"ה חוששין:

ודע שיש לחקור בהך עובדא דר"ה אי מיירי שהבעל לפנינו והוא אבדו ואומר שכתבו לאותו הגט בשמות אלו והחתים עליו העדים הוא דבר שאינו עולה על הדעת כלל לחוש בכה"ג לשני שוירי דהא הבעל בודאי נאמן לומר שאבד גט כזה דהא נאמן גרשתי להבא ואם באנו לחוש לאחר צריך לחוש לעיר אחרת כזו ושמות המגרשים ושמות העדים בשם שוים לכל השמות שבכאן, וכבר אמרו לקמן דלא חיישינן דאיתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וכ"ש שאין לחוש לעיר כעיר ושמא כשמא ועדים כעדים, ואי נימא דחיישינן דאותן עדים בעצמן שחתמו כאן על גט זה חתמו ג"כ ביום זה בעיר אחרת ששמה כך על גט בשמות המגרשין, זו קשה מן הראשונה דאיתרמי דבאותו יום הלכו לעיר אחרת ששמה כך שלא הוחזק לנו כלל ואיתרמי דחתמו שם על גט ששמותיו כשמות שבגט שחתמו כאן וגט זה הובא ג"כ לכאן ונאבד ג"כ:

לכן נראה לי דהכא מיירי ששליח תובעו ואומר שנאבד ממנו, הלכך אנו חוששין שמא לא אבד זה גיטו כלל ולא ידעינן כלל שזה השליח היה בידו גט בעדים הללו רק יב"ש, הלכך חיישינן שפיר לעיר אחרת וגט זה אינו כלל של השליח ואותן עדים לא חתמו כלל על גיטו של השליח והשליח אינו נאמן כלל, והיינו דמספקא לי' לר"ה אי חיישינן לשני שוירי, ואי לא חיישינן ע"כ של זה הוא:

ונראה לי דמהאי טעמא פירש"י בב"מ שנפל מן השליח דאי מהבעל לא הי' מקום לחוש לכ"ע ומ"מ הוצרך לפרש במקוים דאל"כ גם בשליח יש לחוש שנמלך הבעל וביטלו בפני השליח והשליח אינו נאמן שלא ביטל מחמת ריעותא דנפילה, אבל כשכבר קיימו הבעל בודאי לא ביטלו, ולאו משום דדייקינן מכח הקיום דנמסר לאשה דדוקא בשט"ח אמרינן לוה לא מקיים שטרו אבל בעל יכול לקיים הגט, רק אי מסר לשליח מקוים כיון שטרח לקיימו שוב אין לחוש לנמלך, כנ"ל:

ובהכי ניחא דקאמר לקמן ואע"ג דלא הוחזקו, ומשמע דקאי' אהא דקאמר לרבה אי הוחזקו שיב"ש אין אי לא לא, עלה פליג ר"ז דאפי' לא הוחזקו שיב"ש ויש להבין תיפוק לי' אפי' ידעינן דאין שם שיב"ש בודאי מ"מ חיישינן לב' עיירות כדס"ל לר"ה חוששין לב' שוירי ואפי' אין שם ב' יב"ש בודאי, כמו שפירש"י בב"מ בד"ה חיישינן לב' שוירי ע"ש ולהנ"ל ניחא דדוקא בהך דר"ה דלא מצאו השליח בעצמו רק אחר שפיר חיישינן, אבל במתני' דמצאו השליח בעצמו איירי דאל"כ חיישינן לנמלך כמ"ש לעיל במשנה, וכיון שמצאו בעצמו א"כ נאמן שאבד גט זה בשמות וחתימות הללו א"כ אי ידעינן דלא הי' שם במקום שנכתב שיב"ש שוב ליכא למיחוש לעיר כעיר ושמא כשמא ועדים כעדים ועמ"ש בתוס' בד"ה בבי דינא, ולפי מה שכתבתי מיושבין היטב דברי. הרב בהג"ה בא"הע סי' קל"ב התמוהין לכאורה, ונתבאר שם בס"ד באריכות ע"ש:

בפירש"י בד"ה מודה, שאומר ליתנו לה עכ"ל. הנה אין ספק שנתכוון הרב ז"ל שלא נפרש כפשטא שמודה שכבר גירשה ומחזירין לה בתורת חזרה לא לגירושין והיינו דאי אפשר לפרש כך דקי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן ועוד אי נאמן אין הפרש בין לאלתר לזמן מרובה ולא הוי פריך מידי וכ"כ התוס' להדיא לקמן בד"ה בזמן דיחזיר הכוונה שתתגרש בקבלה זו עכשיו, ולזה נתכוין רש"י לומר שאומר ליתנו לה:

אלא שאני חוכך מה שפירש הרב ז"ל לשון מודה כך, דודאי משמע דמודה שממנו נפל וכן פירשו התוס' בהדיא לעיל, רק יחזיר הוי לי' לפרש דיחזיר ע"י שתתגרש עכשיו, דאף דהוא אומר דכבר גירשה אינו נאמן למפרע רק צריך לגרשה עכשיו מחדש:

ונראה לי דקשיא לי' להרב ז"ל אי ס"ד דבעל מודה שגירשה כבר א"כ לפי הודאתו אין הגט שלו ואפי' אי הוי ידעינן בבירור שכבר גירש כבר יצא הגט מרשותו ואינו שלו וא"כ היאך יגרש בגט שאינו שלו רק שלה, ודוחק מאד לפרש יחזיר לאשה ע"י שתקנה לו הגט ותתן לו במתנה ואח"כ יגרש, ועוד ס"ס היאך שייך יחזיר לאשה הא צריך להחזירו לאיש שיקנה אותו ואי ירצה יגרש בו, וכ"ש לפי מה שהוכחתי לעיל בכמה מקומות דמחוסר הקנאה פוסל בין כתיבה לנתינה כמו מחוסר קציצה, א"כ לא מהני כלל הקנאה עכשיו ופסול לגרש בו, לזה הוכרח רש"י ז"ל לפרש לשון מודה שאומר ליתנו לה לגירושין לא שכבר גירש:

איברא דקשיא לי הא איפסקא הילכתא פרק יש נוחלין דאפי' אמר גרשתי למפרע נאמן עכ"פ שתהא מגורשת מכאן ולהבא, וא"כ מה צורך לגרש מחדש נהי שאינו נאמן על למפרע עכ"פ נאמן על להבא וכמו שאם אומר גרשתי בלי גט לפנינו כלל נאמן שתהא מגורשת עכ"פ מכאן ולהבא ואין צורך לגרש עכשיו כלל, ומ"ש כאן דצריך לגרש מחדש וכי בשביל שיש גט ג"כ לפנינו גרע שלא יהא נאמן אפי' להבא ועכ"פ נאמין לו שהיא מגורשת מכאן ולהבא, ועוד קשיא לי נהי דקי"ל למפרע אינו נאמן היינו התם דאומר גרשתי בלי גט כלל, אבל כאן שיש גט לפנינו ולפי האמת לא חיישינן דשל אחר הוא א"כ הרי ידעינן בודאי שכתב גט לגרש ולא מקדים אינש פורענות לנפשי', א"כ מהיכי תיתי לא יאומן לומר שכבר גירש ביומו, ומה ענין להתם דאינו נאמן גרשתי למפרע בדיבור בעלמא שאין בידו גט כלל [ועמ"ש בתוס' בד"ה בזמן בזה באריכות ומיושב ג"כ פירש"י]:

ומיהו בהא אפשר לומר דקשיא לי' לרש"י ז"ל קושית התוס' בפרק יש נוחלין שם דמאי קמש"ל דאינו נאמן למפרע פשיטא דאי נאמן יחפה על בת אחותו והניחו בקושיא, לזה ס"ל לרש"י דאפי' בכה"ג דיש גט לפנינו כהך דהכא אינו נאמן למפרע דבהא לא שייך שמא יחפה כלל, ובאמת יש לתמוה על התוס' שם כי לפי דעתם כאן בד"ה בזמן דאפי' כהך דהכא אינו נאמן למפרע פשיטא דלק"מ, אבל מ"מ יש ליישב פירש"י בזה אבל הנ"ל קשה, ובעיקר פי' הברייתא כבר כתבתי בתוס' בד"ה בזמן ליישב קושית התוס' בפשיטות והכוונה הכא כפשטא דמודה שכבר גירשה ויחזיר לה בתורת חזרה ע"ש:

בתוס' בד"ה הא אמר תנו נותנין תימה וכו' אפי' אמר תנו אין נותנין וכו' הא אי לא הוי חיישינן לנמלך וכו'. עמהרש"א, ולדעתי לא נחתי התוס' הכא להא מילתא אי בעל שאמר גרשתי נאמן למפרע או לא, רק הכא כוונתם דעכ"פ באמר תנו לגרש עכשיו בודאי לא מהני מחשש דגט אחר הוא הא אי לא הוי חיישינן לנמלך הוי מחזירין בלי תנו כלל מטעם שכבר גירש לראי' בעלמא, אבל השתא דחיישינן לנמלך לעולם אין מחזירין דבאמר תנו לגרש פשיטא דאין מחזירין דהא אומר בעצמו דלא גירש ואי לא אמר תנו ג"כ אין מחזירין דשמא לא גירש עדיין, ושיעור דבריהם דלמא באמר תנו לגרש עכשיו אין מחזירין מחשש דשל אחר הוא ובהא באמת לא בעינן לטעמא דנמלך דהא אומר שלא גירש רק לגרש עכשיו רק הא דבעינן נמלך משום דבלי חשש נמלך הי' מקום להחזיר מעצמנו בלי אמירת הבעל כלל רק שנדון דכבר גירש ולראי' בעלמא נחזור, אבל אי הבעל אינו אומר תנו ואומר שכבר גירש בהא לא נחתי התו' הכא כלל ותליא בדברי התו' לקמן בד"ה בזמן אי הבעל נאמן בהא או לא, כנ"ל:

בא"ד אפי' אינה שלה כיון דאינה צריכה רק לראי' כוונתם דדילמא מתניתין מיירי באופן שראו גט בידו כזה הגט ממש דלא חיישינן לטריפה שלא כדין כלל דזה הגט הנמצא זמנו ממש כמו הגט הנראה בידו, תדע דע"כ כל עיקר כוונת התו' בראו גט בידו דאל"כ אין מקום לקושיתם כלל דמ"מ למה לי שאני אומר כתובים ונמלך תיפוק לי' שזה הגט של אחר הוא וזה לא כתב גט לאשתו כלל ואפילו לא חיישינן לנמלך אין מקום להחזירו לה, וע"כ דעיקר קושיתם דקמש"ל אפי' ראו גט בידו דאז אי לא הוי חיישינן לנמלך הוי אמרינן דכבר גירש קמש"ל דחיישינן לנמלך, והשתא ממילא כוונתם שראו בידו גט כתוב באותו זמן של זה הנמצא דגם משום טירפא שלא כדין ליכא ודוק:

ומ"מ עיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דודאי לישנא דשאני אומר כתובים ודאי משמע דרק מזה הגט אנו מוכיחים שכתב לגרש לא דידעינן שכתב לגרש דא"כ לא שייך שאני אומר כתובים היו דהא ידעינן דכתובים היו ודאי. והשתא אי חיישינן דשל אחר הוא למה לי שאני אומר כתובין ונמלך תיפוק לי' דיש לחוש דלא כתב כלל שום גט וזה של אחר הוא, ועמ"ש בסמוך בא"ד וא"ת ומנא לי', עוד בזה:

בא"ד משמע דנמלך וחזר בו וכו'. דבריהם צ"ע דמ"מ הך נמלך מאי עבידתי' אי לענין שלא גירש כבר הוי לי' לומר ולא נתנו כמו שכתבו התוס' ואי שלא לגרשה עכשיו מה צורך לחזרה תיפוק לי' כל שלא אמר תנו הרי אי אפשר לגרש בלי שליחות של בעל ואפי' הוי ידעינן שלא חזר בו כלל, אם לא שנדחוק דכבר עשה הבעל שליח קודם שנאבד ממנו רק עדיין לא מסרו לשליח (דאי מסרו לשליח ונאבד משליח ס"ל לתוס' לקמן דבשליח ליכא למיחש לנמלך] רק כיון שכבר עשאו שליח לולא דחיישינן לנמלך הי' השליח יכול למסרו בלי ידיעת הבעל אפי' לא נמסר לידו עדיין וצ"ע:

בא"ד וא"ת ומנא לי' אפי' לזמן מרובה. תמוה לי דהא מתניתין דקתני שאני אומר כתובים היו לא מיירי באמר תנו רק דדייקינן הא אי אמר תנו נותנין א"כ ודאי לזמן מרובה הוא, דהיאך משכחת לה לאלתר, דאי מצד האשה שלא עברה רק האשה ואנו דנין דממנה נפל א"כ הרי ודאי נתגרשה ונחזור לה לראי', ואי מצד הבעל שראו בידו עכשיו גט ואבד תיכף א"כ הרי ודאי לא גירש ומה ס"ד להחזיר בלי אמירתו תנו, ובשלמא באמר תנו משכחת לה לאלתר שראו גט בידו ואפי' לא ראו שאבדו נאמן בזה שאבד גט כל שמצווה לגרש עכשיו דלא חיישינן שישקר לקלקלה, אבל בלא אמר תנו אין כאן מציאות לאלתר דאי ראו גט בידו ואנו דנין מכח לאלתר דממנו נפל א"כ הרי לא גירש בודאי ולמה לי כתובים ונמלך, וא"כ מוכח מדיוקא דבכה"ג דהוי זמן מרובה דוקא לנמלך חיישינן אבל אמר תנו מחזירין אפי' לזמן מרובה:

ונראה לי דכוונת התוס' דנמשכו לדבריהם הקודמים דודאי עיקר שאני אומר קמש"ל דלא נימא כבר גירש רק דהקושיא מדלא קתני ולא נתנן ש"מ דנקט נמלך להורות דתנו נותנין. א"כ שפיר יש לומר דקמ"ל נמלך להורות דתנו נותנין לאלתר ומתניתין ודאי לזמן מרובה מיירי וקמש"ל דלא נימא כבר גירש ונחזיר לראי', והא דלא נקט ולא נתנן רק נמלך דבא להורות דין אחר דבתנו נותנין לאלתר עכ"פ ובתנו משכחת לה לאלתר בראו גט בידו והוא מצוה ליתנו לה וזה שכתבו וא"ת ומנא לי' בוא"ו דמשמע דנמשך קושי' זו מדבריהם הקודמים והיינו כמו שכתבתי:

ומעתה לפ"ז לפי מה שכתבתי ליישב עיקר קושית התוס' הראשונה דמשמע לי' למקשה דלא ידעינן כלל שכתב גט רק מכח זה הגט שנמצא אני אומר כתובים היו ש"מ דאי אמר תנו נותנין, דאי אין נותנין דחיישינן של אחר הוא א"כ בלא אמר תנו למה לי שאני אומר תיפוק לי' שזה לא כתב לגרש כלל רק אחר כתבו ואבדו, ולפי זה ממילא מוכח דאפי' לזמן' מרובה לא חיישינן של אחר דהא הך שאני אומר כתובים ונמלך ע"כ לזמן מרובה הוא כנ"ל ולא חיישינן של אחר ואפי' בתנו:

לא שייך לאלתר כיון שלא ראו גט בידו אינו נאמן שאבדו לאלתר דשמא כבר אבדו ואומר בדדמי לפי שסבור שזה הוא, ור"ז לקמן דדייק מברייתא ולא ממתניתין ס"ל דהך שאני אומר כתובים ונמלך דקתני משום אינך דקתני במתניתין קתני להו אבל בגט חיישינן נמי של אחר הוא ואפי' אמר תנו אין נותנין רק לאלתר דבגט חיישינן לשיב"ש ולפי מה שכתבתי לקמן והוכחתי דלא כמהרש"א דר"ז מודה לדיוקא מ"מ יש לומר כיון דלא דייק ל' שאני אומר, אין כאן קושיא רק מלישנא דנמלך ואינו רק מדוקא ושפיר יש לומר דקמ"ל לאלתר, אבל ברייתא דקתני סימא יחזיר, בכל גווני משמע אפי' לזמן מרובה]:

בא"ד ארחי' דמילתא קתני. יש לתמוה אי נמלך לאו דוקא קו קושית התוס' הראשונה דלא מוכח כלל דתני נותנין רק דמש"ל שאני אומר דלא נימא כבר גירש, א"כ למה לי' לר' לפרש לאלתר הא בלא"ה לא מוכח כלל דתנו נותנין, ועמרש"א דכתב דאה"נ רק דנקט האמת דתנו מהני לאלתר, ודבריו דחוקין ובב"מ קאמר להדיא דילמא הא אמר תנו נותנין לאלתר, ש"מ דמודה לדיוקא וכן מורה להדיא לכל מעיון לשון הש"ס בסמוך לר"ז. וכן פירש"י לקמן להדיא:

אבל באמת דברי התוס' פשוטים וברורים דודאי אי נפרש דתנו ג"כ לא מהני, א"כ אפי' אמר תנו קאמר התנא דאין מחזירין א"כ לא שייך דנקט נמלך אורחי' דמילתא דהיאך שייך אורחי' מילתא שנמלך מלגרש והוא מצווה לגרש עכשיו וטפו אורחי' מילתא שלא הספיק ליתנו משנאמר שכתב ליתנו וחזר בו וענו חוזר מחזרתו ורוצה לגרש, וכיון דנקט נמלך אורחי' דמילו ש"מ דרק בלא אמר תנו' אין מחזירין ולכך הוי נמלך אורחי' א"כ עכ"פ מוכח דתנו נותנין רק ממילא מוכח:

ולא דקתני נמלך לדקדק דתנו נותנין וכיון דממילא הוא שפיר יש לומר לאלתר, אבל אי נמלך אתי להורות דתנו נותנין ע"כ לזמן מרובה דלאלתר פשיטא, וז"ב בכוונת התוס':

בא"ד דוא דשטרי חליצה ומיאונין. אבל בלא"ה מתניתין שפיר יש לומר לאלתר בראו גט בידו כמו שכתב. מהרש"א, וא' לא ראינו שאבד ממנו נאמן שאבדו דלא חשיד לשקר לקלקלה אבל בלא ראו גט בידו כלל בודאי הכא גרידא לא שייך לאלתר כלל דאפי' יאמר הבעל תנו שאבדו לאלתר אינו נאמן כמאינו נאמן בט"ע דשמא כבר אבדו ואינו חושש שמאחר אבד זקר, אבל בראו עכשיו גט בידו ע"כ אבדו עכשיו דאי לא אבדו כלל ע"כ משקר הוא לקלקלה ולא חיישינן כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לעולם ע"ש, ודוק:

בד"ה הא אמר תנו, וא"ת וכו' ואור"י וכו'. דבריהם תמוהים לכאורה מכמה טעמים, חדא דשם פ"ק דב"מ פריך אברייתא וקאמר הניחא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה אלא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר, ובהא פליגי ר"ש ורבנן לעיל בסוגיא דנכתב ביום, והשתא בברייתא דקתני בהדיא יחזיר שפיר קשיא לי' דלא ניחא לי' לומר דלא אתיא ככ"ע אבל במתניתין לא יחזיר קתני רק דדייקינן מדיוקא דבאמר תנו נותנין, א"כ ליכא לאקשויי כלל דנקט הך טעמא דאתיא ככ"ע אבל להך טעמא דשמא כתב ליתן בניסן אינו רק למ"ד יש לו פירות עד שעת נתינה ונקט טעמא דאיתא אליבא דכ"ע ועוד קשיא לי מאי ענין קושיא זו להך דיוקא דדייקינן הכא הא אמר תנו נותנין אפי' לא נדייק כך דהיינו לר' זירא דלקמן דס"ל נמלך אורחי' דמילתא קתני ואפי' אמר תנו אין נותנין, רק אי לא הוי חיישינן לנמלך הוי מחזירין לראי' כמו שכתבו התוס' לעיל מ"מ קשיא הך קושיא למה לי שמא כתובים היו ונמלך שלא ליתנן תיפוק לי' אפי' לא הוי חיישינן שלא נתנן או אפי' הוי ידעינן דממנה נפל מ"מ אין מחזירין שמא כתב ליתן בניסן ולא כתב עד תשרי ובמתניתין גופא קשיא, וגדולה מזו דאהא לא תירצו התוס' כלום, דמה בכך דאמר תנו שרוצה עכשיו לגרש הא במשנה לא נזכר אמר תנו רק מדיוקא דייקינן לה והך דיוקא מוכח אפי' ידענו דממנה נפל או אפילו לא הוי חיישינן שלא נתנן אין להחזיר דבהא יש לחוש שמא כתב ליתן בניסן ומתניתין לא מיירי באמר תנו, ודוק:

אבל באמת דברי התוס' נכונים, דודאי במתניתין גופה לולא הך דיוקא דאמר תנו ליכא לאקשויי מידי דנקט הך טעמא דאתיא ככ"ע כקושיא ראשונה הנ"ל, רק עיקר קושית התוס' לפום מה דדייקינן הכא דאמר תנו נותנין, וע"כ דעיקר הדיוק דנקט נמלך ולא נקט ולא נתנן להשמיענו דאמר תנו נותנין דמהאי טעמא דייקינן אפי' לזמן מרובה דלאלתר לא איצטריך לאשמועינן כמו שכתבו התוספות לעיל, א"כ שפיר קשיא להו וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן דכיון דקתני נמלך הרי בא לאשמועינן דתנו נותנין והוי ממש כמו הברייתא דקתני יחזיר, ואהא תירצו דהא דדייקינן מנמלך דבא לאשמועינן דתנו נותנין היינו שבא לגרש עכשיו לפנינו דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן דאית לי' קלא ויאמרו אייתי ראי', וזה ברור:

אמנם בעיקר קושית התוס' אני תמה דנראה לי דבלא"ה לק"מ דהכא שפיר יש לומר דמיירי שנמצא ביום שנכתב דליכא למיחוש למידי, אבל ברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה שאומר שכבר גירש ואי בנמצא ביום שנכתב הא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ביומו בלי גט ומאי קמ"ל, ובודאי ליכא למימר דקמ"ל הא גופא דנאמן גרשתי דא"כ לאלתר נמי נימא הכי דקמ"ל דנאמן גרשתי ויחזיר בלי גירושין כלל, וע"כ דאין ענין זה להך דמצא גט אשה ובלי גט כלל שייך הך דינא אבל הכא דאומר תנו לגרש ולא גרשתי, שפיר יש לומר ביום שנכתב מיירי וקמ"ל אפי' לזמן מרובה, וזה ברור:

בא"ד וא"ת והיכי רמי וכו'. ולדעתי לק"מ דהך דינא להשמיענו דלא חיישינן לשמא כתב בניסן אינו ענין למצא גט אשה באופן שאנו מסופקין ממי נפל ושמא לא גירש כלל רק בידוע שנפל מהאשה שכבר נתגרשה רק דס"ד לחוש מכח ריעותא דנפילה דנכתב בניסן וניתן בתשרי וה"ל לאשמועינן דלא חיישינן:

בא"ד דדילמא ביום שנכתב איירי וכו' זמן מרובה משמע בכל ענין. נראה לי ביאור דבריהם דהא לא ניחא להו לומר דברייתא אשמועינן רבותא ואנו נדע זה מכח דקשיא לן פשיטא, ומזה נוכיח דקמ"ל הך, הא לא ניחא להו רק דברייתא משמיענו מכח דסתמא נקטה, הלכך אי נפרש לאלתר דוקא ולא מיירי בסתמא ממילא אין להוכיח דלא חיישינן לכתב בניסן דמיירי נמי ביום שנכתב כיון דבלא"ה לא מיירי סתמא, אבל אי מיירי לזמן מרובה ג"כ שפיר מוכח מדקתני סתמא אפילו אחר יום שנכתב אמנם מלבד הדוחק שיש בדבריהם לא ידעתי אי ביום שנכתב מיירי א"כ בלאו הכי נאמן מכח גרשתי את אשתי כמש"ל:

בא"ד זמן מרובה משמע בכל ענין. גם בזה יש לתמוה דבלאו הכי ע"כ שלא באותו יום דאי באותו יום אין חילוק בין לאלתר לזמן מרובה דלעולם נאמן מכח בעל שאמר גרשתי ואכתי קשיא פשיטא, וליכא למימר דהא גופא קמש"ל, דא"כ נפרש לאלתר וקמ"ל הא גופא דנאמן גרשתי ואין צורך לגרש מחדש:

בא"ד אלא דעדיפא משני אפי' למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה. עמ"ש לקמן בדברי התו' בד"ה בזמן ובדברי התוס' בד"ה לעולם מה שיש לתמוה על דבריהם בזה:

בד"ה כאן וא"ת כו'. דבריהם צריכין ביאור דכיון דרבה דייק דנמלך דמתניתין ע"כ להורות תנו נותנין אפי' לזמן מרובה דלאלתר פשיטא והיינו דכבר שמענו ממתניתין דהכא דלאלתר כשר, א"כ היאך יאמר בשיירות מצויות ולא הוחזקו מה ששמענו בפי' תיכף במשנה דכל מעשה ב"ד יחזיר דמיירי בהכי וכמו דלא מצי מיירי לאלתר כן לא מצי מיירי בהכי ונראה לי דס"ל לתו' דלא ס"ל לרבה דמתני' דכל מעשה ב"ד ע"כ בשיירות מצויות דלא קתני שנמצאו בב"ד רק מעשה ב"ד, רק דיוקו של רבה דע"כ בשיירות מצויות דאי שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו מנמלך דלעיל ידעינן דבתנו יחזיר ולא חיישינן אפי' לזמן מרובה, וע"כ משום דמנמלך לא מוכח רק באין ש"מ ולא הוחזקו קמש"ל כאן אפי' שיירות מצויות, ואהא קשיא להו לתוס' דהוי לי' לפרושי כמו במעשה ב"ד דסמוך לי' דמ"מ איצטריך תרווייהו דבחד הוי מפרשינן בלי ש"מ ולא הוחזקו, ועל זה תרצו דהך עובדא הוי ברישא ופשיט לי' יחזיר בש"מ והכא משמיעינו להיפוך דס"ל דשניהם שווין וקמ"ל דשניהם שווין, ובזה יתבארו דברי התוס' לקמן בד"ה כל, התמוהין לכאורה כמו שבארנו שם ע"ש:

בא"ד מנא ידעינן דשל זה הוא. עמהרש"א וכוונתו על פי דברי התוס' דלעיל דשאני אומר כתובים ונמלך להורות דלא נימא דכבר נתנו ונחזיר לראי' רק מנמלך דייקינן דתנו מחזירין ובהא שפיר יש לומר דנאמן דאבד גט כזה דלא חשיד לקלקל:

אבל מ"מ דברי התוס' נכונים דכיון דהך נמלך מורה שחזר בו ואינו רוצה לגרש א"כ תיקשי תיפוק לי' דאינו אומר תנו ושמא של אחר הוא, ואפי' ראו גט בידו שמא לא אבד גיטו כלל שהרי אינו לפנינו שיאמר תנו לזה הוצרכו התוס' לומר דידעינן דאבד גט, הלכך לולא דנמלך וחזר היו נותנין וכן באמר תנו נותנין ובאמת דלעיל ג"כ יש לתמוה בתוס' דס"ס אפילו לא חזר היאך נגרש בלי שליחותו וצ"ל כמ"ש לעיל דכבר עשה שליח קודם שאבדו ולעיל הוי ס"ד דלא חיישינן של אחר הוא, אבל השתא דחיישינן רק מחמת שאין ש"מ ובהוחזקו ראוי לחוש א"כ אכתי הך חזרה שלא לגרש עכשיו מה טיבה כל שאינו אומר תנו מנא לן שאבד גיטו:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה בתוס', דכפי הנראה הך הוחזקו מיירי שנאבד במקום אחר והובא לכאן ושם הוחזקו כמו שהוכחתי לעיל בש"ס באריכות, ועוד דהיאך שייך אין ש"מ כיון שגם זה דר כאן ואי שיש מקום באותו עיר שנמצא שם הגט ובאותו מקום אין ש"מ ואמרינן דיב"ש השני לא הלך בכאן רק זה, א"כ מאי קשיא להו לתוס' כיון דזה הלך כאן וזה לא הלך וודאי של זה הוא, וע"כ דעיקר קושית התוס' כיון שאין זה תובע שאבד גיטו אי אפשר להחזיר לאשתו של זה מאחר שיש כאן אחר ולא מהני אין ש"מ רק אם זה אבד גט עכ"פ בוודאי, אבל כשאין שום יב"ש לפנינו אין יודעין כלל מי אבד ומה בכך דאין ש"מ, ועל זה תרצו דידעינן שזה אבד גט דליכא למימר כיון שאומר תנו הרי אומר שאבדו ונאמן דהא מתניתין בלי תנו מיירי דהא קתני דאין מגרשין לפי שנמלך וחזר ואינו רוצה שיגרש א"כ תיקשי תיפוק לי' היכי מהדרינן מנא ידעינן דשל זה הוא, וכל זה ברור:

אלא שיש לדקדק במה שתרצו דידעינן שמזה נפל דא"כ הרי בוודאי לא גירש עדיין א"כ היאך קתני לא יחזיר דמשמע לבעל נמי לא יחזיר הרי בוודאי לא גירש עדיין ונחזיר לבעל כיון דוודאי שלו הוא ודוחק לומר דהתוס' מפרשים לא יחזיר רק לאשה או שנפל מבין שניהם ולא ידענו אי מבעל או מאשה, ואפשר לומר עוד דאין כוונת התוס' שראינו שנפל מהבעל רק הבעל קודם שנמצא עבר כאן ואמר שאבד גט ונאמן בזה דלא חשיד לשקר רק השתא לא ידענו אי נמלך או לא לכך כיון שאין אומר תנו חוששין דחזר בו, אבל הא ידעינן דאבד גט עכ"פ, ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה לעולם, עוד בענין זה:

בא"ד אתיא כר"א אף דלר"א ג"כ עכ"פ אין מגרשין רק זה בפני זה כמבואר פרק גט פשוט, א"כ היאך אפשר לחוש לב' יב"ש בהוחזקו דאי הי' מגרש השני הי' ידוע דיש לומר דמיירי שהובא ממקום אחר ונאבד כאן ושם הוחזקו, אבל לר"מ כל שכתבו שם גט ע"כ לא הוחזקו שיב"ש:

בד"ה בבי' דינא דר"ה וכו' דאין הבעל יכול לבטל וכו'. דבריהם צ"ע דהיאך ס"ד שאנו חוששין לנמלך שלא בידיעת השליח דא"כ בכל שליח ניחוש שמא ביטל הגט בלי ידיעתו וע"כ דעיקר החשש משום דנפל איתרע א"כ ע"כ דהחשש שביטל בידיעת השליח ולכך נפל ממנו דאי בלי ידיעתו לא היתה אבידה זו מכח הביטול ולמה נחוש בשליח זה טפי משליח דעלמא, וע"כ שאנו חוששין שביטל בפני השליח והשליח אינו נאמן שלא ביטל דכיון דנפל איתרע, גם מה שהקשו על פירש"י דמאי מועיל קיום לק"מ לפע"ד דוודאי מקיום הגט אין ראי' דכבר גירש דרק בלוה אמרינן לא מקיים שטרו רק הוכחה הוא שלא ביטל כיון שטרח לקיימו, ומה שלא פירש"י שנפל מהבעל, כבר כתבתי בש"ס דס"ל דכיון דהוא ציוה לעדים לחתום והוא יודע דזהו שמותם ככתוב בגט לא חיישינן דילמא איתרמי עיר כעיר ושמא כשמא ועדים כעדים ע"ש:

בד"ה חיישינן לשני שווירי הא דלא נקט וכו'. כבר כתבתי דמפירש"י פ"ק דמציעא משמע בהדיא דאפי' למ"ד בש"מ בלא הוחזקו חיישינן לאו לשיב"ש חיישינן דבהא כיון דלא הוחזקו בוודאי אין שם דאי הי' יב"ש וכתב גט כיון שהוחזק זה לא הי' כותבין בלי זה והי' הדבר מתברר בוודאי רק הכוונה דאפי' לא הוחזקו באותה עיר חוששין לעיר אחרת דשמה כשם עיר זו וכבר כתבתי דאי לא הוחזק שם עיר אחרת כזו והבעל לפנינו ואומר שכתבו לגט זה בחתימות אלו ואבדו אין סברא לחוש לעיר אחרת היכי דלא הוחזק:

בד"ה כל מעשה ב"ד וא"ת וכו' ואור"י וכו' והכי איתא וכו'. דברי התו' הללו תמוהין מאוד דמה בקשו בקושיא זו מה דמפורש בב"מ בש"ס הקושיא ותירץ ר"י, ואם נתכוונו לומר דהוי להו להש"ס כאן ג"כ להקשות ולתרץ א"כ לא הועילו כלום, וביותר תימא שכתבו לתרץ בשם ר"י מה דהש"ס בב"מ מתרץ על הך קושיא גופה:

ונראה לי דכוונת התוס' דס"ד דהך סוגיא דהכא ס"ל ג"כ כדקס"ד בב"מ שנמצאו בב"ד דהא דייקינן מינה דשיירות מצויות ולא הוחזקו מהדרינן, א"כ הוי לן להקשות גם כאן לר"ז ולאביי מהך משנה, ועל זה תרצו דכולה סוגי' דהכא דהך כל מעשה ב"ד אינו הכרח שנמצאו בב"ד והא דדייק רבה מהך משנה דשיירות מצויות מהדרינן לאו משום דס"ל דמיירי דוקא שנמצאו בב"ד רק כיון דס"ל לרבה דהך נמלך דלעיל להורות דתנו נותנין ולא חיישינן של אחר הוא, א"כ אי ס"ד דדוקא בלי ש"מ ובלי הוחזקו מהדרינן למה לי נמלך מהך משנה גופא דכל מעשה ב"ד יחזיר שמענו דמחזירין ולא חיישינן של אחר הוא ומזה דייק רבה דע"כ אפי' שיירות מצויות מהדרינן, ולכך איצטרך נמלך ג"כ דבחד מנייהו הוי ס"ד דוקא בלי ש"מ ובלי הוחזקו מהדרינן, אבל ר"ז דלא דייק נמלך דאורחי' דמילתא קתני כמ"ש התוס' לעיל א"כ ממילא לא מוכח כלל מכל מעשה ב"ד אפי' שיירות מצויות וכמ"ש לעיל בתוס' בד"ה כאן ע"ש:

בד"ה אין הבעל מודה ואינה נאמנת לומר גרשתני דאיכא גט דמסייע לה. לכאורה נראה לי דדוקא אי אין חוששין כלל דשל אחר הוא אז הוי הגט סיוע. אול היכי דיש לחוש דשל אחר הוא לא הוי הגט סיוע כלל דשמו של אחר הוא ואפי' הוא שלו שמא לא גירש ובהא כשאומרת גרשתני נאמנת, ולפי זה הי' מקום לפרש בפשיטות הקושיא מברייתא מסיפא דקתני אין הבעל מודה לא יחזיר לה ש"מ דבעל מודה מחזירין אפי' לזמן מרובה ולא חיישינן של אחר דאי חיישינן א"כ באינו מודה לזמן מרובה נחזיר לה דאומרת גרשתני דאין הגט מסייע כלל ובוודאי לא שייך לומר דבסיפא יהא להיפוך לאלתר אין מחזירין ולזמן מרובה מחזירין, ועוד דבאין מודה לא שייך לאלתר כלל, ועמ"ש בסמוך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף