שיירי קרבן/סנהדרין/י/ו

שיירי קרבן סנהדרין י ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אנשי עיר הנידחת אין להן חלק לעה"ב כו'. עי' בקונט' וכ"כ התי"ט. וקשה א"כ ל"ל בני בליעל הא כתיב דבר ה' בזה ונכרתה ואין לך בזה גדול מזה ולא גרע מאפיקורס דתנן ברישא שאין לו חלק לעה"ב וכל המודה בעכו"ם ככופר בכל התורה כולו א"כ פשיטא שאין לו חלק עולם הבא:

ומאותו שבט. בבבלי גרסינן איתמר רי"א חולקין עיר אחת לשני שבטים ר"ל אמר אין חולקין ופריך איתיביה ערים תשעה מאת שני השבטים האלה מאי לאו ד' ופלגא מהאי וד' ופלגא מהאי ש"מ חולקין לא ד' מהאי וה' מהאי א"ה לפרוש פרושי קשיא. וקשה מרישא דקרא ה"ל למפרך דכתיב ויהי לבני אהרן הכהן מן הלוים ממטה יהודה וממטה השמעוני וממטה בנימן בגורל ערים י"ג ש"מ חולקין וי"ל ודאי מרישא ל"ק שכלל יחד השבטים שנטלו מהם הכהנים והדר מפרש וכן מפורש שם גם גבי הלוים אבל בסיפא קשיא ליה שפיר דכל השבטים כולו מפרש בפרט כל אחד לחודיה כמה ערים נתן חוץ מיהודה ושמעון שכללן בפרט ואמר תשע ערים מאת שני השבטים האלה ש"מ שהיו כל הערים האלו חלוקים לשניהם או אף אם לא היתה אלא עיר אחת שהיתה לשניהן כללן יחד לקצר דבריו. ומ"ש רש"י מדכתיב מאת שני השבטים משמע דבשוה שקל ע"כ אינה ראיה דהא מצינו אף היכא דבשוה שקל כגון מזה ארבע ומזה ארבע קחשיב לכל אחד באפי נפשיה ולפמ"ש ניחא. אך קשה לי הא מפורש בבבלי יומא דפליגי תנאי אי ירושלים נתחלקה לשבטים או לא נמצא למ"ד נתחלקה לשבטים היתה ירושלים של בנימן ושל יהודה עד כאן לא פליגי אלא בירושלים אבל שניהם מודים שמחלקים עיר אחת לשני שבטים. וכ"ת הא איתותב מקרא י"ל רש"י פי' בד"ה קשיא לשון הפסוק קשה לתרץ למ"ד (אין) חולקין אבל לא איתותב ע"כ כצ"ל נראה דה"ק יש לפרש הקרא דקחשיב העיר ומגרשיה א"כ איכא למימר לעולם אין חולקין עיר לשני שבטים אבל עיר ומגרשיה חולקין ובתוך תשע עיירות אלו היתה עיר אחת של אתד מהם ומגרשיה להשני לכך כללן יחד אבל מברייתא דיומא קשיא. יע"ק הא דתניא בספרי ומייתי לה הבבלי פ"ק (דף ט"ז) שופטים לכל שבט ושבט מנ"ל שופטים לשבטיך. וכתב תו' אם יש בעיר אחת [ב' שבטים] עושים שני סנהדראות ע"כ ר"ל או אין מחלקין עיר אחת לשני שבטים קרא ל"ל תיפוק ליה כבר כתיב לשעריך דבעינן שופטים לכל עיר ועיר. מיהו לזה י"ל קרא איצטרך להיכא שבאו אח"כ משבט אחר לאותה עיר בירושה או במתנה כדמשני הש"ס אבל קושייתי מיומא צ"ע:

וצריכין שני עדים והתראה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. והלח"מ כתב פ"ד מה"ע הלכה ה' ומ"ש בגמרא לומר שצריכין התראה לכל אחד ואחד היינו למדיחים וכדמשמע שם מדברי רש"י ע"כ. ותימא אף שרש"י מביא ראיה דצריכין התראה לכל אחד ואחד מקרא דכתיב גבי מדיחין מ"מ סובר שכן הדין בנידחין וכן מפורש בדברי רש"י בסוגיין בד"ה היכי עבדינן איך נעשין רובה נידחין הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ע"כ וכן מוכח מתני' דתנן אנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעה"ב דכתיב בני בליעל. והך קרא כתיב במדיחין אלא דילפינן להו מהדדי. ועמ"ש לעיל [פ"ה ה"א] בד"ה מנין כו'. ומה שכתבתי בקונט' ולפי שהיו צריכים כו' כן פירש"י בד"ה ור"ל אמר מרבים להם בתי דינים לאו משים דאין דנין שנים ביום אחד דהא אמרינן פ' נגמר הדין במיתה אחת דנין אלא לפי כו' ע"ש. לפמ"ש לעיל [פ"ד ה"ח] בתו' בד"ה ואין כו' דדוקא נואף עם נואפת הוא דדנין ביום אבל שנים שעשו כל אחד עברה לעצמו וצריך עדים לכל אחד אין דנין ע"ש טעמא דר"ל משום דאין דנין שנים ביום אחד וכ"ת הא אין כאן מיתה אלא קבלת העדות ושולחים אותן לב"ד הגדול ואנן אין דנין תנן י"ל עיקר הטעם משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו כמ"ש רש"י פ' נגמר הדין (דף מ"ו) והכא קבלת עדותן הוי כגמר דין שהרי ע"י פסק דינם מונין אותו בכלל הנידחין לעשותן רוב. וכ"ת תיקשי לר"ל הרי אתה מענה את דינם וי"ל גמר דין ממש לא הוי אלא כל שנראה להם שרובו של העיר נידחין מעלין אותן לב"ד הגדול ושם גומרים הדין וכ"מ דברי הרמב"ם שם. ומה שתמה עליו הרמ"ה דפסק כר"ל ודלא רר"י ע"ש בכ"מ. נראה דסובר ר' אושעיה פליג אר"י דקאמר ר' אושעיה ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך ולר"י אין כאן רוב העיר ואינן אלא איש או אשה וכיון דר"א פליג ליתא לדר"י גם סתמא דש"ס דפ"ק (דף ט"ז) משמע דאית ליה דר' אושעיה:

עיר לא כפר כו'. כתב הראב"ד פ"ק מה' מגלה הלכה ח' בהשגה מאימתי נעשית עיר הנידחת משיהיו בה מעשרה עד מאה ופירשו בירושלמי עיר לא כפר עיר לא כרך יותר מק' כרך עשרה כפר פחות מעשרה לא עיר ולא כרך ע"ש גירסא שלפנינו אינה כן גם לגירסתו קשיא הא ר"מ הוא דאמר הכי ור' יהודה פליג ואומר רובו של שבט היא נקראת כרך א"כ אין ראיה כלל מעיר הנידחת למגילה והלח"מ כתב פ"ד מה"ע הלכה ב' וא"ת מי דחקו לפרש הא דאמרינן בגמרא ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו כו' לרבותא בעלמא קאמר כו' ע"ש. נראה דלק"מ דבסוגיין נקט בדר"מ מק' עד עשרה ובדר"י נקט מנין המועט תחלה מק' עד רובו כו' לומר דעד דר"מ בכלל ועד דר"י אינו בכלל. וכן נראה דלא אמרו אלא עיר שיש בה י' בטלנים כו' ש"מ דאין הדבר תלוי אלא בעשרה בטלנים. ותו' כתב פ"ק דמכלתין (דף ט"ו) בקרא דעמום פליגי דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר מאה והיוצא מאה תשאיר עשרה ע"כ וקשה הא מיהת שמעינן מהך קרא אף עיר שיש בה אלף נקראת עיר וקשיא לר"מ גם מצינו ירושלים ונינוה נקראו עיר אע"פ שהיו בהן בני אדם הרבה וי"ל:

שניים שהדיחו כו'. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. גרסינן תו התם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו וידיחו אמר רחמנא ולא שהודחו מאליהן א"ד אפילו הודתו מאליהם ת"ש הדיחו משים וקטנים אמאי ליהוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי. וכתב הרמב"ם פ"ד הודחו מאליהן הן כיחידים ונסקלים וממונם ליורשיהן. וכתב המ"ל כיון דלא איפשיטא בעינן אזיל לקולא אע"פ שנסקל ממונו פלט ונשיהם וטפם אינן נהרגין ע"כ וקשה הא סקילה חמורה יותר מסייף עם אבידת ממון וטף ונשים דהא מדיח בסקילה ונידח בסייף וממונו אבד ואיזהו כח מרובה מדיח או נידח הוי אומר מדיח כמפורש בבבלי ר"פ ארבע מיתות וא"ל מדיח בסקילה וממונו אבד דלא עדיפי מצדיקים שבתוכה שממונם אבד דהא אין כל ממונם אבד אלא מה שבתוך העיר וכ"ש נשיהם וטפם שאינן נענשים משא"כ נידח. ועמש"ל בד"ה הרי אלו כו'. והפ"ח כתב אע"ג דסקילה חמורה מ"מ ספק דידיה קילה היא לגבי נשים וטף שלא יהרגו והכי עדיף טפי ע"ש. ותימא ה"ל למפסק בתרווייהו לקולא היא בסייף וממונו ונשים וטף יקיימו וצ"ע. ונראה סובר הרמב"ם מדתניא אנשים אין אנשים פחות משנים. ואם הדיחום יחיד אינה נעשית עיר הנידחת וכ"כ הרמב"ם שם. א"כ כ"ש כשהודחו מאליהן דאינו כלום. וה"ה דהוה מצי למפשט מברייתא אלא שרצה לפשוט ממתני' ומצינן כיוצא בזה בהרבה מקומות:

ואותם שנים כו'. כתב הפ"ח פי' לענין מיתה פשיטא ליה שהוא בסקילה החמורה כדין עבר ב' מיתות נידון בחמורה אלא איבעיא ליה אי גם ממונו אבד כנידחים א"ד כיון שהן בסקילה ממונם פלט ולא איפשטא ונקטינן לחומרא וממונם אבד ע"כ. וא"ת דבריו אלו סותרים למ"ש בסמוך בשמו דאזלינן לקולא ואין ממונם אבד י"ל לא כתב כן בסמוך אלא לדעת הרמב"ם דסובר שהורגים טף ונשים וכאן כתב לשיטתו דפליג אררמב"ם בהרי ואין כאן אלא חומרא דממון סובר דאזלינן גם בזה לחומרא. אך תימא איך יעלה על הדעת לומר שיהא בסקילה וממונו אבד הא סקילה לחוד חמורה מסייף עם אבידת ממון כמ"ש בסמוך א"כ כבר נידון בחמורה ואיך נאמר שיהא גם ממונו אבוד. לכן עיקר כמ"ש בקונט' והוא הנכון:

גרים ותושבים מהו כו'. כתב הפ"ח שם פשיטא ליה בעיר שכולה גרים דאינה נעשית עיר הנידחת אבל לצירוף מספקא ליה מיהו בתוספתא משמע שאין מצטרפים דתני יכול אפי' נתכנסו לתוכה גרים ועבדים משוחררים דהיא נעשית עיר הנידחת ת"ל את יושבי עירם אחר יושבי עירם הדבר מהלך ואין הדבר מהלך אחר כל אלו ע"כ. וא"ת הא איצטרך יושבי עירם עד שיודח רובה של עיר כמ"ש בקונט' במתני' וכ"כ רש"י ואיהו גופיה כתב דאין ללמד שני דברים מדרשא אחת כמ"ש בשמו בסמוך בד"ה היו כו' וי"ל כיון דבעינן ישובה של עיר ממילא אימעיטו הנך שאינן בכלל ישובה של עיר ודוחק יושבי עיר לא מיקריין לפי שאין להם חלק בארץ אבל בכלל ישובה של עיר הן. וע"ק למה יגרעו אלו מחמרת וגמלת שמעכבים שם ל' יום אע"פ שדעתם לצאת משם הם בכלל יושבי עיר כ"ש אלו וע"ק מנ"ל למידק מהך ברייתא דאין מצרפין דלמא לא קאמר אלא בשכל העיר גרים ועבדים משוחררים ולפמ"ש בקונט' מעיקרא לק"מ ונכון:

היו שם ביברים של חיה כי'. כתב הפ"ח שם כלומר אי הורגין אותה או לא ולא אפשיט וה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא שיש לתמוה מאי מיבעיא ליה בחיה הא קיי"ל חיה בכלל בהמה ע"כ. ודבריו תימא לפירושו ל"ל להזכיר ביברים כלל א"ו כמ"ש בקונט' ולא הזכיר בהמה שאין דרכה להיות בביברים וממילא ניצוד היא:

עוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו. כתב הפ"ח ונ"ל כל שרץ אחריו ואינו מגיע אינו בכלל האיסור כדאמרינן פ' כל הבשר לא אמרה תורה שלח לתקלה ע"כ ותימא במאי איירי אי בעוף שאינו שלו שעף למעלה מעשרה שרץ אחריו ואינו מגיע פשיטא שאינו בכלל האיסור דלאו שללה הוא אלא הבקר לכל אדם ול"ל טעמא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואי בעוף שלו שפרת למעלה מעשרה א"כ מאי קאמר לא אמרה תורה כו'. אחרי שכבר נאסר איך יחזור להיתירא בפריחתו הלא מפורש במסכת קינין שאין הפריחה מתירתו. גם בעיקר הדין לא אמרה תורה שלח לתקלה קשיא לן למ"ד אין מערבין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן למה לא ישלחנו לאויר העולם הא ודאי מתבטל בעופות של עולם. ובמקום אחר הארכתי ועי' בדרושי. ולפמ"ש בקונט' אין מקום לדברי הפ"ח אלו. והרמב"ם פ"ד כתב הורגין כל נפש חיה אשר בם. וכתב הכ"מ מקרא מלא הוא ואת בהמתה ואפשר מכל נפקא דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה. וכתב הפ"ח וא"נ דהא איצטרך לרבות נכסי צדיקים שבתיכה ותו א"כ לשתוק מבהמתה ואפשר מספקא להירושלמי אי ילפינן מבהמתך דשבת כדתנן ס"פ שור שנגח או לא ע"כ. הנה קושייתו הראשונה נראה דלאו קושיא היא דמכל מרבינן כל מילי כל הנמצא בה וכה"ג אמרינן פ' שור שנגח וניחא נמי בזה מ"ש הכ"מ שם הלכה ו' הא דמכין טף ונשים אשר בה מדכתיב כל אשר בה נפקא ודלא כפ"ח שם. ועוד נכסי צדיקים שבתוכה לאו מכל קדריש אלא מהחרם אותה ואת כל אשר בה דמיותר דכבר כתיב ואת כל שללה תקבוץ וגו' מרבינן נכסי צדיקים שבתוכה ואייתר כל להך דרשא. והפ"ח כתב סוף הלכה י' מבה ממעטינן נכסי צדיקים שבחוצה לה ומכל מרבינן נכסי צדיקים שבתוכה ע"כ. וליתא וז"ל הספרי החרם אותה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה וכ"ה בפירש"י. מיהו תא קשייא לפי מאי דמסיק פ' שור שנגח כל כללא הוא ה"נ נימא כל כלל ואת בהמתה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט בהמה אין מידי אחרינא לא וי"ל כל דהכא ודאי ריבויא הוא דאי כללא היא לכתוב רחמנא את אשר בה דהויא כללא כל ל"ל אלא ש"מ ריבוייא הוא וכה"ג משני פ' שור שנגח. ומ"ש א"כ בהמתה ל"ל ע"כ. לפמ"ש לקמן בסמוך בד"ה ההקדשות כו' איצטרך בהמתה לדרשא בין לרבנן בין לר"ש ע"ש. ומ"ש מספקא להירושלמי אי ילפינן מבהמתך דשבת כו' ע"כ. קשה א"כ לפשוט ממתני' דפ' שור שנגח דלא ילפינן מבהמתך דשבת דא"כ למה לא תנן התם נמי לעיר הנידחת. בשלמא אי מדכתיב כל יליף ניחא דלא קחשיב שם אלא הני דכתיב בהו בהמה או שור וחמור אבל אי גה עיר הנידחת מבהמתה יליף ה"ל למיתני בהדי אחרינא. והא דכתב מספקא ליה להירושלמי. היינו לשיטתו אבל לפמ"ש בקונט' ברור להש"ס שעופות בכלל שללה הן אלא ספיקא אחרינא איכא ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף