שואל ומשיב/ד/א/מד

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן מד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובזה נראה לפענ"ד הא דכתב הרמב"ם דהמחייב בדבר שאינו קצוב לא נתחייב ומפני מה אמרו הפוסק לזון את בת אשתו דחייב דהו"ל כשטרי פסיקתא והוה כדברים הנקנים באמירה והקשו כלם הא כל כח שטרי פסיקתא הוא דוקא לב"ח וא"כ לענין משועבדים במה מועיל אף שהקנה מידו הא למשועבדים ל"מ קנין דהו"ל דבר שאינו קצוב ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת בשכירות אף בדבר שאינו קצוב מועיל כמ"ש הקצה"ח סי' סמ"ך וא"כ באמת יש כאן משום שכר פעולה רק דלא שייך שכר פעולה דלא נתחייב בשביל שעשה שירות ואיזה טובה לחברו רק שעשה טובת לעצמו ולפ"ז לענין משועבדים דחזינן דחיבת חיתון אינו מועיל לענין משועבדים וא"כ כל ההתחייבות הוא משום שרצה לחייב עצמו בעד הנישואין והו"ל כשכר פעולה דמועיל אף בדבר שאינו קצוב וכעין מ"ש בטעמו של הבעל העיטור ואף להפוסקים דחולקים על בעל העיטור מ"מ נראה לפענ"ד דלפמ"ש בתירוץ השני דלכך לא שייך שכר פעולה דנ"מ במתחייב לתת לבתו אף שלא נגמר הפעול' ולפ"ז שם בפסק ליתן לבת אשתו דנגמר הפעולה ונשא אותה שייך שכר פעולה ובזה הו"ל כדברים הנקנים באמיר' דכל שנקנ' באמיר' אף בדבר שאינו קצוב מועיל וכמ"ש וז"ש הרמב"ם מפני שהתנה כן בעת הנשואין הו"ל כדברים הנקנים באמיר' והיינו שמועיל אף בדבר שאינו קצוב ודו"ק היטב ויש להאריך בזה בסוגיא ואכ"מ. מיהו לפמ"ש יקשה דא"כ בנישואין שנים דלא שייך חיבת חיתון ושוב יתחייב משום שכר פעולה. מיהו בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דלא שייך שכר פעולה רק לפי מה שקוצבין שכר פעולה אבל יותר ממה ששוה השכירות אין מגיע לו בשביל שכר פעולה וזה לא נקנה באמיר' בעלמא דזה הוה כאסמכתא ולזה צריך חיבת חיתון כנלפענ"ד וראיתי במקנה בק"א סוף סי' נ"א שנסתפק בהא דמבואר דכל מה שפוסקין לחתן ולכלה א"צ לכנוס עד שיתנו לו וכתב הש"ג והוא שיכנוס מיד ומשמע שא"י לתבעו קודם כניסה לחופה וע"ז נסתפק אם טען האב שפרע קודם אי מקרי תוך זמנו שא"נ לומר פרעתי ולפענ"ד נראה דבזה לא שייך זאת דהא זה נותן מדעתו וחפצו שחפץ ליתן לבנו ולא שייך לומר הלואי שיפרע בזמנו מיהו תלוי במנהג שדרך בני אדם לתת זאת ביד שליש וכדומה וא"נ לטעון נתתי לו וצ"ע.

והנה הריב"ש בסי' שמ"ה כתב דע"כ לא אמרו דבעינן נישואין ראשונים דוקא באב שפסק על בנו אבל בחתן שפסק על עצמו אף בנישואין שניים נמי ע"ש ותמה בשו"ת הנ"מ הספרדי דהא בירושלמי פרק הנושא מבואר באם דפסק לזון את בתה דה"מ בנשואין ושם פסק על עצמו ובשעה"מ פכ"ג מאישות נדחק בזה. ולפענ"ד נראה דבאמת כל ענין דדברים הנקנין באמירה הוא דאגב חיבת חיתון גמר ומקני והוה כאילו הקנה בקנין ומה"ט בדבר שא"ב ל"מ דלא עדיף אמירה מקנין דגם בקנין ל"מ בדבר שא"ב ולפ"ז צ"ב להרמב"ם היאך מועיל בפוסק על עצמו שיזון דהו"ל דבר שאינו קצוב ומטעם דהו"ל דברים הנקנים באמיר' הא גם קנין ל"מ לדידי' וצ"ל כיון דהוה חיבת חיתון ל"מ דבר שאינו קצוב דעושה בשביל מחיר וכמ"ש המלמ"ל בשם הפוסקים דכל שעושה בשביל מחיר ל"ש דבר שאינו קצוב ולפ"ז זהו בנשואין הראשונים דאז אף האב יכול לפסוק א"כ לא שייך דבר שאינו קצוב דעושה בשביל מחיר אבל בנשואין השנים א"כ אינו דבר ברור דהרי האב א"י לפסוק ורק דבחתן עצמו אמרינן דעל עצמו גמר ומקני אף בנשואין שניים ובזה עכ"פ בדבר שאילו מועיל קנין לא מועיל אמירתו שיהי' עדיף מקנין. ובלא"ה נראה דבאמת ענין חיבת חיתון דמועיל צריך להבין דמ"ט יש בדבר שיקנה עי"ז והרי לא הוה רק אומדנא בעלמא שאמדו דעתו של אדם וצ"ל דהוה אומדנא דמוכח וברור וגלוי לכל ובכה"ג גם ע"פ אומדנא מוציאין ממון וכמבואר בחו"מ סי' ט"ו דבד"מ מועיל אומדנא ברור' וגלויה ולפ"ז צ"ל דגם דבר שאינו קצוב דל"מ קנין אפ"ה מועיל בדברים הנקנים באמיר' דהוה אומדנא דמוכח טובא ולפ"ז בנישואין שנים דעכ"פ האומדנא אינה גלויה וידועה דהרי לגבי אב ל"מ רק החתן בעצמו יכול להקנות דהוא לעצמו גמר ומקני ולפ"ז עכ"פ דבר שאינו קצוב ל"מ ודו"ק:

ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא אם לא היה נקנה באמירה כגון שהי' לאחר קידושין וכדכתב המרדכי שם דמיירי בדברים שאינם נקנים באמירה וכדומה וא"כ צריך כתיבה וא"כ בכתיבה לא שייך לומר דמקנה אדעת ביאה הראשונ' דהוה כמו שאר מו"מ דגלוי וידוע שמי שנותן מעות על המקח שנמשך זמנים טובא שאינו נותן רק ע"מ שיהנה מחירם וה"ה בזה שהמו"מ נמשך שנים רבות שאינו נותן רק עד שתהנה בתו וכל שמתה נפסק המו"מ משא"כ אם אמרינן בשביל חיבת החיתון גמר ומקני אף בדיבור זה נודע דאדם נותן בעת שמחת לבו ביום חופתו ממון רב אף מה שלא יהי' לו תועלת אח"כ וא"כ חז"ל דהי' בקיאין וחכמים באומדנות אמרו שבזה מועיל אף שמתה וז"ב לדעתי. ומעתה מיושב היטב דמשום שכר פעולה פשיטא דאם אדם נותן לפועל שיפעול לו כמה חדשים או שנים רבות איזה ענין ובמשך הזמן נפסק ולא נגמר פעולתו פשיטא דאדעתא דהכי לא נתחייב ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אבל מטעם חיבת חיתון גמר ומקני אף שמתה היא או מת הוא אח"כ וכדומה וז"ב מאד. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף במה שהקשה הט"ז בחו"מ סי' נ"ב ובאהע"ז כאן על שיטת ר"ת דלא כתב לה רק ע"מ שתהנה בתו דא"כ בנושא אשה ופסק לזון את בתה דקי"ל דאף במתה אשתו חייב לזון את בתה ואמאי נימא דלא כתב לבתה רק אם תחיה אשתו ותהנה היא וגם הוא יהנה מזה משא"כ כשמתה דנותן מזונות לזר אצלו ע"ש שהאריך וגם אא"ז הח"ץ ז"ל האריך בחו"מ שם וכרכר הרבה ולא העלה דבר ברור והארכתי בזה בחידושי על ספר נחלת שבעה שחברתי חיבור ארוך ונקרא חלק לשבעה ד' יזכיני להפיצו לאורה וגם בתשובות ולפמ"ש אתי שפיר דשם דמיירי בשטרי פסיקתא דהוא משום חיבת חיתון בזה אף שנפסק הדבר מ"מ הוה כמו מקח שעבר כבר אף שקרהו אונס לא שייך אומדנא וכמ"ש התוס' בדף מ"ז וה"ה בזה וז"ב לדעתי.

והנה הב"ש סי' נ"ב נ"ג ס"ק יו"ד חידש דכל שחי מי שנתחייב אצלו לא שייך אומדנא דלזה נתחייב ומלבד שתמה במגיה בט"ז באהע"ז שם דבש"ס לא משמע כן אף גם דא"כ כשנתחייב להחתן היה מועיל ובמהרי"ק בשורש צ"א מבואר בהדיא דאין חילוק בין פוסק לבתו או לחתנו ע"ש שהוכיח כן ומצאתי במקנה בק"א שם שהרגיש בזה על הב"ש. אך לפמ"ש אתי שפיר דיש חילוק בין אומדנא דחיתון ובין דברים שאינו נקנה באמירה וצריך כתיבה. איברא דלפמ"ש יקשה מהא דהקשו בתוס' לפירוש ר"ת מהא דאמרו הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול לומר לאחיך הייתי פוסק ופריך בירושלמי והלא דברים הנקנים באמירה הם ומשני כשפסק ע"מ לכנוס ומשמע הא אם כנס לא יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ותירצו כיון דבתו קיימת לא שייך זאת והיבם רוצה ליבמה ולפמ"ש מעיקרא אין קושיא דשם משום דברים הנקנים באמירה הם ול"ש אומדנא דלא רצה רק ע"מ שתהנה בתו אבל באמת הדבר נכון דכל הטעם הוא משום דכבר נגמר המקח והי' חיבת חיתון וכיון ששם פסק ע"מ לכנוס ולא רצה בחיבת חיתון לבד וכאן כל שמת מסתבר לי' להתוס' דשייך לומר אומדנא דלא רצה רק עם בעל זה דלא שייך לומר חיבת חיתון דהרי לא רצה רק ע"מ שיכנוס וע"ז באמת תירצו דבאמת אמרינן דרצה בחיבת כניסה וכל שכנסה והיבם רוצה ליבמה מ"ל בחתן זה או בזה וא"כ הרי נגמר המקח ושייך חיבת חיתון ואדרבא בזה מיושב היטב מה דהקשה בירושלמי והלא דברים הנקנים באמירה הם ומאי קושיא מ"מ יכול לומר באחיך הייתי רוצה ולפמ"ש אתי שפיר דמסתבר לי' להירושלמי דכל שהוא משום חיבת חיתון כל שהי' כבר חיבת חיתון הרי נתרצ' וכבר נגמר המקח וע"ז משני כשפסק ע"מ לכנוס וא"כ לא הי' עוד חיבת חיתון כל דלא כנס וע"ז הקשו דאף שכנס הרי חזינן דהיא לא התרצ' בסתם חיבת חיתון וע"ז כתבו דכל שהיא קיימת מ"ל בזה או בזה וכבר הי' חיבת חופה וכניסה כנלפענ"ד. ובזה יש לישב דברי התוס' במה שפירשו הא דמחלק הש"ס בין מדידי' לדידה ובין מדידה לדידי' וע"ש מהרש"א שהאריך לבאר דבריהם ולפמ"ש יש להוסיף נופך דהש"ס מחלק דבדיד' לדידי' סגי באחתוני לבד ואף בכתב לה הוה כמו שנגמר המקח ודו"ק היטב בתוס' שם ובזה י"ל להיפך דאדרבא כשפוסק מעות לחתנו בודאי לא שייך חיבת חיתון דבשלמא כשפוסק לבתו שפיר שייך לומר דכל שהי' כניס' הרי שמח בחיתון וכניסה וכבר נגמר המקח אבל אם פסק לחתנו הוה כמו כל מקח דבודאי לא נתן כ"ז שלא נגמר הכניס' ומת וגם לא נתחייב רק לזה ולא לאחיו וא"כ שפיר הקשו בתוס' דלמה יהני כשכנס' וע"ז תירצו דבתו קיימת עכ"פ ודו"ק היטב:

עוד הי' נראה לי דבר חדש בזה דהנה בהא דאמרו דמתה הבת אין יורשיה יורשים מזונותיה כתב הט"ז והובא בב"ש סי' קי"ד ס"ק ט' דמי שהבטיח ליתן לחבירו מתנה ומת קודם שהגיע הזמן ליתן לו מתנה אינו חייב דלא הבטיח רק לו אף שנתן ת"כ ע"ז. ולפ"ז נראה לי דבר נחמד דבדברים הנקנים באמירה כל שהוא אומדנא שלא נתן רק ע"מ שתהנ' בתו וכדומה וא"כ כל שזה המקבל מת א"צ ליתן לו. ובזה אני אומר לקיים מה שחילק הב"ש בין כשזה שאמר ליתן לו חי ובין כשזה מת והיינו דשם כיון שהאש' מתה ובת באה מכחה וא"כ הרי לא נתחייב רק אם יחיה המקבל א"כ כל דלא הי' חי המקבל הרי לא נתחייב וה"ה בהך דר"ת דאומדנא דלא כתב רק ע"מ שתהנ' בתו והוא כתב לה ובעל בא מכח' והוה כמו יורש שלה ואמרינן דלא נתחייב רק ע"מ שתהנה בתו וכיון דעוד לא הגיע זמן המתנ' דמה שמתחייב לתת במשך השנים וכל שמתה האשה הרי לא הגיע הזמן משא"כ כל שחי המקבל. ובזה מיושב היטב מה שהקשיתי למעל' וקדמני המקנה דא"כ מה מקשו התוס' מהפוסק מעות לחתנו דשם פסק לדידי' ולפמ"ש אתי שפיר דבדברים הנקנים באמיר' כל דהוה אומדנא שלא כתב רק ע"מ שתדור הבת עם החתן הלז א"כ כל שמת הוה כלא הגיע הזמן ויכול לחזור דזה ודאי אף שפסק לחתנו לא נתחייב לתת לו המתנ' רק ע"מ שתהנה בתו והבעל בא מכחה וא"כ כל שמת לא נתחייב לו והרי מי שחייב לו מת וע"ז כתבו התוס' כיון דבתו קיימת והרי הוא כתב לבתו אף שפסק לחתנו עיקר הוח בשביל בתו והרי היא קיימת וא"כ אדרבא מבואר בתוס' כשיטת הב"ש. ובזה מיושב מה שהקשה המגיה בט"ז מדברי הש"ס דמחלק בין מדידי' לדידה ובין מדידה לדידיה והרי להב"ש כל שמת מי שנתחייב לו הרי שייך אומדנא. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דלא נתחייב רק לתת למקבל וכל שמת קודם שהגיע זמן המתנה הרי מת ולא נתחייב ליורשיו ולפ"ז זהו דוקא כל שמת קודם שהגיע זמן החיוב משא"כ בשהגיע כבר זמן החיוב חייב לתת ליורשיו כמ"ש הב"ש והט"ז שם וא"כ שם במה דדחי הש"ס דלא אמרינן אומדנא במדיד' לדידי' וכתבו התוס' לפרש לר"ת דבמדידה לדידי' סגי בחיתון של נשואין אף דיש כאן אומדנא אחריתי ועיין במהרש"א שם ביאור הדברים וא"כ כיון שהגיע כבר זמן החיוב שוב מחויב ליתן אף ששייך אומדנא וז"ב כשמש ודברי הב"ש כמין חומר:

עוד היה נראה לי ליישב קושית הט"ז מהך דנושא אשה ופסק שיזון את בתה דבאמת צ"ב מה שמחלק ר"ת בין כשלא נתן להחתן או כבר נתן ולכאור' רציתי לומר דאומדנא לא מועיל רק להחזיק ולא להוציא ועיין בשו"ת מוהרי"ק סי' צ"א אך באמת באומדנא דמוכח טובא אף להוציא נמי. אך העיקר נראה לי דבאמת כל שיש ספק באומדנא א"כ כל עוד שלא נתן הו"ל ספק בהתחייבות והו"ל א"י אם נתחייבתי אבל שם שכבר נשאה ונתחייב לזון את אשתו והספק אם נפקע החיוב כל שמתה אשתו הו"ל כא"י אם פרעתיך אך אם נימא דחיוב מזונות הוא בכל יום א"כ על להבא הו"ל כא"י אם נתחייבתי וע"כ מחוורתא כמ"ש למעלה ת"ל ודו"ק היטב כי הוא חריף ונעים ונחמד:

והנה במ"ש לעיל בשם הירושלמי דחתן הפוסק בעצמו אף בנישואין שניים נמי מתחייב והבאתי קושית הנתיבות משפט הספרדי שהקש' מדוע יהיה חילוק מהפוסק לאשה ע"מ שיזון בתה מוקי בירושלמי בעצמו בנשואין הראשונים כעת נתיישבתי דהדבר פשוט דהירושלמי לשיטתו דאמר בריש פ' אע"פ דהבעל מזכה בכתב והאב בע"פ ובאמת שהוא תימה דמדוע יגרע הבעל מהאב שלא יוכל להתחייב בדברים ואדרבא לעצמו ודאי גמר ומקני טפי ואדם קרוב אצל עצמו יותר מאב לבנו וגם בש"ס דילן משמע דבחתן הפוסק לעצמו ג"כ בע"פ דמוקי בשערי פסיקתא דפוסק לזון בת אשתו. אך נראה דבאמת בנשואין הראשונים ודאי הבעל לא גרע מאב רק מה שהבעל מוסיף על האב דהיינו בנשואין שניים בזה צריך כתב ואף דבר שא"י לחייב עצמו בשטר כגון מעות ומטלטלין דלאו בני שטרא מ"מ כיון דלדידיה איכא שמחה יתירה אף שאין כ"כ שמחה שיקנה בע"פ לבד בכתב נקנה והוה דברים הנקנים באמירה ולכך שם בפוסק לזון דמשמע לירושלמי אף בע"פ לכך מוקי בנשואין הראשוני' וז"ב כשמש ועיין בירושלמי ר"פ אע"פ ותמצא הדברי' מכוונים. ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' בכתובות דף ק"ב דלמה לא מקשה תיכף מהפוסק לזון וכו' ע"ש ולפמ"ש יש ליישב אבל מפני שכבר הארכתי הרבה ולא נתנני הזמן להאריך יותר ודו"ק היטב. ובמ"ש יש לומר הא דקיי"ל באהע"ז סי' צ' לענין שח"ז באם הניחה ז"ק דהאב יורש את הז"ק שמת והוא מהמהרי"ו ולא אמרינן דאומדנא שלא רצה רק שתהנה בתו או זרעה משום דלא אמרינן אומדנא בהודאה והביא ראיה מהירושלמי דבשכ"מ שעמד מחליו דיכול לחזור אבל אם הודה לא אמרינן בהודאה אומדנא וה"ה בזה ותמהו הט"ז והב"ש שם דמ"ש מנדונית חתנים דאמרינן אומדנא ומה דכתב דאין אומדנא בהודאה לא נודע הטעם ול"ד לשכ"מ דשם לא צריך להודות דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וא"כ מדהודה ע"כ שנתכוין שלא יוכל לחזור אבל כאן לענין שח"ז דע"כ צריך להיות בתורת חיוב ולמה לא נימא אומדנא וכבר האריכו בזה בשו"ת שב יעקב חלק אהע"ז סי' כ"ו כמה גאונים והרבה כרכרו בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם של אומדנא כבר כתבתי למעלה דכיון שאינו רק הבטחה ליתן מתנה א"כ כל שמת המקבל יוכל לחזור בו והנה כבר הבאתי דברי הב"ש סי' קי"ד דזה דוקא על להבא כ"ז שלא הגיע המתנה לידו ולפ"ז זהו דוקא במתנה אבל כל שהודה והיינו שנתחייב כבר נראה לי ברור דאף שמת המקבל יודה הט"ז דחייב אף שמת המקבל דא"צ לקבל דכל דהודה ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי והוה כאילו כבר נתחייב לו מה בכך שמת ולכך גם בשכ"מ א"י לחזור דהא לא שייך אומדנא דלא נתן רק לכשימות דהא נתחייב כבר.

והנה בדברת הח"מ שכתבתי למעלה שכתב בסי' נ"ד שהחתן מקנה להכלה בחיבת לילה הראשונה אף שמת מיד קשה לי בהא דאמרו בכתובות דף נ"ו בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ת"ש דתני ר"י שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשונה אי אמרת בשלמא חיבת חופה קונה היינו דתני לילה הראשונה אלא אי אמרת חיבת ביאה קונה ביאה בלילה הראשונה איתא מכאן ואילך ליתא ומאי קושיא הא ר"י רבותא קמ"ל דאף שמת תיכף לאחר לילה הראשונה קנתה ובאמת איתא חיבת ביאה גם אח"כ וא"ל דהכי קא מקשה היאך הדין בלא בעל לילה הראשונה דמלבד דסתמא דמלתא בעל בעילת מצוה בלילה הראשונה וכבר אמרו שם דלכך נקט בלילה דאורח ארעא קמ"ל וא"כ ה"ה בזה ואף בשבת קיי"ל דמותר לבעול בעילת מצוה אף גם דעכ"פ לא שייך חיבת ביאה כל דיכול לבעול ולא בעל וע"כ דבעל וא"כ שוב יש לומר דרבותא קמ"ל דאף בלילה הראשונה סגי ובאמת כל שבעל נאסרה עליו עד שתטבול כמבואר ביו"ד סי' קצ"ג ולכך נקט לילה הראשונה וצ"ל דהכי מקשה די"ל דהיתה נדה בעת הכניסה וא"כ שפיר מקשה דבכה"ג פשיטא דחיבת ביאה ראשונה כל אימת שתטהר בודאי תקנה ואמאי נקט לילה הראשונה דוקא וז"ב. ובזה ממילא נראה מבואר דחופה קונה אף בלא חזי לביאה דהרי הש"ס אמר דלכך נקט ר"י חיבת לילה הראשונה משום חיבת חופה ובכה"ג דלא שייך חיבת ביאה דהיינו שאינה ראויה וא"כ מבואר דלא כשיטת הרמב"ם דהוא ס"ל דחופה לא קני בלא חזי לביאה וצ"ל דלא קי"ל כר"י בזה. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה בעי ר"א נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו את"ל חיבת חופה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא והא כל את"ל פשיטותא והרי חיבת חופה דקונה ע"כ בחופה דלא חזיא לביאה וצ"ל דע"כ ר"א לא קאי על הך דר"י:

ובזה יש ליישב קושית הח"מ סי' ס"א על הרמב"ם והוא קא' את"ל חיבת חופה קונה לא משום הך פשיטות דתני ר"י רק סיים דנימא חיבת חופה קונה דבעי חזיא לביאה וקי"ל כר"א. ובזה מיושב מה דקבע הך אבעיא כאן ועיין ברא"ש ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ובמ"ש יש לסתור דברי אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קכ"ד שכתב דמדר"א בעי בפרסה נדה ע"כ דרבין בטהורה קמבעיא ליה וע"ז קאמר את"ל דבטהורה חיבת חופה קונה בפרסה נדה מא"ל ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דקאי על רבין דא"כ היאך פשיט לי' לרבין דאף בחופת נדה קונה וכמ"ש. ובאמת לפענ"ד היה נראה ליישב לשיטת הרא"ש דס"ל דחופת נדה קונה והיינו דמכל מקום חזיא לביאה כשתטהר היינו דוקא בפירסה נדה קודם וידע שהיא טמאה ואעפ"כ כנסה א"כ עכ"פ מקרי חזי לביאה לכשתטהר אבל ר"א בעי בפירסה נדה אח"כ וא"כ לא חזיא לביאה והוא סבר דיבעול א"כ אפשר דלא נתחייב אדעתא שלא יבעול. ובזה יש ליישב דברי המרדכי שכתב דפרסה נדה מיירי בעת ווסתה דשלא בשעת ווסתה מצי אמרה לי' נסתחפה שדהו ותמה הח"מ דהא כיון דדרכה לשנויי ווסתה לא שייך נסתחפה שדהו וגם מה לו באונסה סוף סוף הוא לא כתב רק אדעתא שיבא אלי' ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דחופת נדה קונה והיינו משום דסביר וקיבל שיבעלה כשתטהר ורק בפרסה קמבע"ל דאולי לא סמך דעתו וחשב שיבעלנה תיכף ולפ"ז זהו בעת ווסתה אבל שלא בעת ווסתה מצית אמרה לו נסתחפה שדהו דהא לא שינתה לו דבשלמא בעת ווסתה היתה צריכה להודיע לו אבל שלא בשעת ווסתה מצית אמרה לו נסתחפה שדהו והוא באמת ג"כ סבורה דטהורה וא"כ סבר וקיבל דמלתא דל"ש היא ובכה"ג סבר וקיבל ואף דדרכן של נשים לשנות הווסת אבל עכ"פ הי' לה להודיעו וכל שמת הוא תיכף ניהו דאונסא כמאן דלא עבד אבל כמאן דלא עבד הוא וסוף סוף לא בעל אבל שלא בשעת ווסתה מה בכך דלא בעל והוא חשב שיבעלנה הא כיון דנסתחפה שדהו כיון דחופת נדה קונה היא שדה כל הבעל ומזלו גרם וא"כ מה לה באונסו שמת מ"מ היא היתה מוכנת ועומדת ומזלו גורם לו דבשלמא בעת ווסתה דהי' לה להודיעו ואולי לא רצה לעשות חופה דדלמא יגיע ווסתה א"כ היא גרמה לו אבל שלא בשעת ווסתה לא היתה לה להודיעו דמלתא דלא שכיח לא אסקה אדעתה וא"כ מה לה במה שנסתחפה שדהו וז"ב. ובזה מיושב קושית הח"ץ דהרי בפרסה נדה ומת אין לך נסתחפה שדהו יותר מזה ואפ"ה מבעיא לי' לר"א וה"ה שלא בשעת ווסתה ולפמ"ש שני ושני דשם לא הי' לה להודיעו וכאן היתה לו להודיעו ודו"ק היטב וכ"כ הר"י בהדיא דיש להודיע לו. שוב ראיתי שגם הח"ץ בעצמו כתב כן לבסוף ונהניתי ודו"ק:

והנה לפענ"ד היה נראה בכוונת המרדכי דהנה נסתפקתי בשנים שהתקשרו באיזה ענין אם לשדך ביניהם או שאר דבר באופן שהתנו ביניהם כמה פרטים ואם אחד נאנס ולא עשה כבר נודע מ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א דאף דאונסא כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דלא עבד היאך הדין אם שניהם נאנסו זה לא השלים תנאו וזה לא השלים תנאו מה הדין והנה דעת תורה ודעתי נוטה דלא נוכל לחייב שניהם בקיום הענין דממנ"פ עכ"פ לא קיימו תנאם שניהם גם יחד ולפ"ז כאן דמיירי בפרסה נדה ומת א"כ אירע לו אונס וא"כ זה דמבעיא לי' דל"ש לומר נסתחפה שדהו במה שמת דהא באמת גם היא לא קיימה כפי התנאים דהרי לא כתב לה רק על חופה דחזיא לביאה וכאן אף שאירע לה אונס הא האונס כולל דגם לו אירע אונס שמת. ומעתה דברי המרדכי מבוארים דזה דוקא בעת ווסתה אבל שלא בשעת ווסתה שפיר מצית אמרה לו נסתחפה שדך דמ"ל באונסו שמת ואף שלה אירע ג"כ אונס הא האונס שלה היא מזלו גרם שנסתחפה שדהו וא"כ אונס שלו יותר מוכרע שלא לחוש לאונסה שאונס שלה יכולה לתלות במזלו שלו משא"כ אונס שלה אבל בשעת ווסתה האונסים שקולים דכמו שלו קרה אונס אף לדידה קרה אונס ול"ש לומר נסתחפה שדהו דכל שיש לומר דאדעתא דהכי לא כתב לה א"כ שוב לא שייך לתלות במזלו אבל שלא בשעת ווסתה א"כ הוא והיא רצו להתחייב וקרה אונס וא"כ כל עוד שלא מת הרי נסתחפה שדהו ולא שייך לומר אונסא כמאן דלא עבר דהא היא לא צריכה לעשות מעשה רק דממילא היתה מוכנת והאונס עכבה ונסתחפה שדהו דעכ"פ לא עברה אבל בשעת ווסתה היתה עומדת לראות וא"כ לא קיימה התנאי ואף דהיה באונס אבל עכ"פ לא עברה וא"כ שוב מה לה באונסו ומיושב קושית הח"מ ואא"ז הח"ץ ז"ל ועיין ש"ך סי' ס"א ובקצה"ח שם ודו"ק:

והנה במה שנהגו כעת לעשות חופה וקידושין ביחד ונתלבטו הגאונים בשו"ת חות יאיר סי' מ"ז והנמשך איך מועיל סילוק לדידן דקודם הקידושין לא זכה בהם עדן ואחר הקידושין והחופה שוב הו"ל אחר הנשואין ולא מהני סילוק אף בקנין כמבואר בסי' צ"ב והאריכו בזה ואני כתבתי על הגליון באהע"ז סי' צ"ב שגם הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק ל"ד נתעורר בזה והאחרונים לא הזכירו.

והנה הבעה"ת שער נ"א כתב שהמכנסת שט"ח לבעלה א"צ כתיבה ומסירה דהו"ל דברים הנקנים באמירה מדרב גידל ובחידושי להלכות קידושין סי' כ"ח הבאתי מה שהביא הגאון מו"ה נתן אבד"ק ראווא ני' מדבריו דלכך א"י למחול ג"כ משום דהוה דברים הנקנים באמירה והארכתי בזה אמנם עכ"פ לענין גוף הדבר דא"צ כתיבה ומסירה חידש הבעה"ת משום דברים דנקנים באמירה. ולפ"ז נראה לי ברור דמה שנחלקו בזה הח"מ והב"ש אם בהכניסה נ"מ אם מועיל מחילה כמ"ש ר"ס צ"א הנה הדבר תלוי בזה דאם הוא מתורת דברים הנקנים באמירה ל"מ מחילה א"כ גם בכ"מ הוה דברים הנקנים באמירה ואם המחילה ל"מ בשביל דידו כידה ועדיף מידה זה שייך דוקא בנצ"ב ולא בנ"מ דאין לו רק פירות וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר הובא בהפלאה בק"א ריש סי' צ"א דכיון שצריך הרשאה בנ"מ א"כ כל שמחלה שוב עכ"פ אין לה הרשאה ממנה כנ"ל בכוונת קושייתו. ובזה הן נסתר מחמתו הרבה דברים מ"ש בהפלאה שם ולפמ"ש דל"מ מחילה מטעם דברים הנקנים באמירה א"כ גם נ"מ ניהו דצריך הרשאה מכל מקום לא מועיל מחילתה וצריכה לתת לו הרשאה. מיהו גוף הדבר אינו מוכרח דבעה"ת לא כתב רק דלא צריך כתיבה ומסירה מפני שהם דברים הנקנים באמירה אבל מחילה למה לא יועיל והרי בדבר שלבל"ע ל"מ בדברים הנקנים באמירה כמבואר בסי' נ"א ובש"ס אמרו הטעם משום דידו כידה ואין להאריך בזה.

והנה שאל אותי תלמידי כמר סענדיר ני' במ"ש ההפלאה בדף מ"ז בכתובות דדברים הנקנים באמירה אינו רק חיוב שמשעבד עצמו לתת והו"ל ראוי ע"ש ולפ"ז מה פריך הש"ס ירושלמי גבי הא דאמרו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך דהו"ל דברים הנקנים באמירה ותירץ דלא כתב רק ע"מ לכנוס וקשה הא יבם אינו נוטל בראוי כמבואר באהע"ז סי' קס"ה א"כ מה מועיל הך דר"ג. אך לפענ"ד לק"מ דכל הטעם דהוה ראוי הוא משום דלא נתחייב תיכף רק כשיכנוס לכך הוה ראוי וא"כ זה באמת מה דמשני שלא כתב רק ע"מ לכנוס ודו"ק:

והנה בהא דמבעיא לי' בכתובות דף ק"ב אי ניתן לכתוב או לא ושיטת רש"י ורמב"ם דל"מ כלל הכתובה לענין ממשעבדי וכ"כ לעיל בזה בטעם הדבר. וכעת נראה דהנה כבר נודע מ"ש הרי"ף ביבמות פי"א בהא דאמרו ננחה גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ואתו וקמסהדו והו"ל מפי כתבם וכתב הרי"ף דוקא כשכבוש השטר ת"י עדים וביאר הראב"ד בת"ד כוונת הרי"ף דכל שטר דאי בעי מצי לממסרא ליד הבעלים הו"ל שטר גמור אף שכבוש תחת ידיהם אבל שטר קידושין דאינו ראוי למסור ליד האשה שמא תמחוק הזמן א"כ לא מקרי שטר כלל ע"ש ובספר הזכות להרמב"ן ועיין קצה"ח סי' מ"ו ס"ק ח"י ולפ"ז נראה לפענ"ד דלפי מה דאמרו בב"ב דף ע"ו זכה בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו השטרות כ"ז שלא בא לידו יכול למחות בידם ונתבטל גוף המתנה ע"ש וכן קי"ל בחו"מ סי' רמ"ג ס"א לפ"ז ה"ה כאן כיון דיכול לחזור בשטר שוב אין לו דין שטר כיון דיכול למחות ואף דאם לא אמר ע"מ אינו יכול לחזור במתנתו כמבואר שם ס"ו אבל עכ"פ מהשטר יכול לחזור וא"כ מכ"ש כאן דאינו רק אמירה בלבד כל שיכול לחזור בשטרו אין לו דין שטר ולכך כשמתרצין שניהם לעשות שטר גמור באמת מועיל וז"ב לפענ"ד:

ודרך אגב ארשום מה שנתקשיתי בדברי התוס' כתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא שהקשו דהא הן הן הדברים הנקנים באמירה ונפלאתי דאטו יהיה עדיף דברים הנקנים באמירה מקנין ממש והרי קנין בטעות חוזר וכאן שזה הקנה לבתו כל מה דהוה לי' משום כבודו של יהודא בר מרימר וכיון דא"ל דלא ניחא לו שוב הוה קנין בטעות וצ"ע. ואולי כיון דבאמת הוא לא ביאר שמקצה בשביל כבודו של יהודה בר מרימר רק שסבר דהו' מרתח קא רתח וכיון שהיה רואה שאין דעתו כן היה רוצה לחזור ושפיר הקשו דכל שכבר קנה באמירה בעלמא לא מצי לחזור דבשלמא אם היה בקנין הרי קי"ל דקנין חוזר כל שלא נגמר הענין ועיין בב"ב דף קכ"ה ודו"ק ועיין בכתובות דף ק"א ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא מדידה לדידיה אבל מדידיה לדידה לא ועיין רש"י ולפענ"ד בפשיטות יש לפרש ע"ד שאמרו בדף מ"ז דמדידה לדידיה שייך משום אחתוני והא אחתוני משא"כ מדידה לדידיה והיינו משום דאשה בכל דהו ניחא לה וה"ה כאן ודו"ק. ועיין כתובות דף נ"ג כי אתא רבין אמר ר"ל ארוסה שמתה אין לה כתובה א"ל אביי זילי ואמרו לי' שקולי טיבותך ושדיא אחיזרא כבר תרגמא רב אושעיא לשמעתך בבבל ובלמדי הדברים שנת תרט"ו אור ליום ד' ויצא תמהתי דלמה חרה לו כ"כ על רבין ואם כבר תרגמא ר"א לשמעתא בבבל אטו לא יוכל הוא לאמרו משמיה דר"ל. ואמרתי בזה דהנה באמת היה מקום לומר דלכך אם מתה ארוסה אין לה כתובה דאמרינן אומדנא שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה ועיין כתובות דף פ"ט ע"ב ולפ"ז היו נ"מ גם אם מת הוא אין לה כתובה דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה אבל ר"א ביאר הטעם דלא קרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי ולפ"ז במת הוא גובית כתובתה כדתני ר"ח וא"כ זה שחרה לו על רבין דהוא תני סתם ויוכל לבא מכשול מזה ולכך אמר שקולי טבותך כבר תרגמא ר"א לשמעתא והיינו שביאר הדברים בטעמם וא"כ אם מת הוא גובה כתובתה ודו"ק היטב:

ובדברי המרדכי שכתבתי למעלה שכתב דשלא בשעת ווסתה מצית א"ל נסתחפה שדהו והח"מ תמה עליו דסוף סוף הרי לא הוה חופה דחזיא לביאה וגם הא איכא נשי דמשני ווסתייהו. אך נראה דבר חדש דהנה שיטת המרדכי דאף בפרסה נדה בתוך חופתה ג"כ לא קני ולכאורה צ"ב הא מכל מקום בעת החופה הוה חופה דחזיא לביאה וא"כ באמת מהראוי שיקנה בחופה כיון דבעת החופה חזיא לביאה. אמנם נראה עפמ"ש הנוב"י בחלק יו"ד סי' נ"ו במהד"ק ליישב קושית הקדמונים דסמוך לווסתה דאורייתא ווסתות עצמן דרבנן וכתב הוא דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן והיינו דסמוך לווסתה חיישינן שמא תראה משא"כ ווסת עצמה לא חיישינן שמא ראתה ע"ש ודפח"ח ולפ"ז בעת ווסתה שפיר דלא מקרי חופה דחזיא לביאה דהא בעת חופתה שפיר יש לחוש שמא תראה דזה מקרי כסמוך לווסתה ולכך כל שפרסה נדה אח"כ לא מקרי חופה דחזיא לביאה דהא בעת חופתה שפיר יש לחוש שמא תראה דזה מקרי כסמוך לווסתה ולכך כל שפרסה נדה אח"כ לא מקרי חופה דחזיא לביאה ולפ"ז זהו בסמוך לווסתה אבל שלא בשעת ווסתה דאז לא שייך לחוש שמא תראה ג"כ דהא הוה שלא בשעת ווסתה ויש לה חזקת טהרה וחזקת הגוף שלא תשנה ווסתה וא"כ שוב עכ"פ בעת החופה הוה חופה דחזיא לביאה וז"ב מאד ומיושבים דברי המרדכי ומ"ש בשו"ת זקני הח"ץ לתמוה במ"ש רש"י דפרסה נדה ופירש ממנה ומת דזה סתירה להמרדכי דהא כל שמת אין לו אונס גדול מזה ותימה לי' נסתחפה שדהו. הנה בגוף הפירוש דלמה פירש ומת זכיתי לכוין למ"ש זקני הח"ץ שם אבל קושיתו יש ליישב דדוקא בפרסה נדה שלא בשעת ווסתה הוה בעת החופה חזיא לביאה אבל בפרסה נדה בעת זמן וסתה הנה הוה חופה דלא חזיא לביאה ואף דהי' חזיא לכשתטהר כיון דביני לביני מת לא קנתה החופה כלל וניהו דהוה אונס אבל גוף החופה הוה לא חזיא לביאה וז"ב. ובגוף קושית הח"מ על הרמב"ם והח"ץ קלסה מאד ואני תמה דבאמת אבעיית ר' אשי קאי לענין ת"כ ולא לענין ירושתה והיינו באת"ל דחיבת חופה קונה וגם חופה דל"ח לביאה חשוב חופה ודאי קונה אבל אם נימא דחופת נדה ל"ק שוב ל"ק לכל דבר ואף דמסירה לרשות הבעל קונה היינו כל דחזיא לביאה א"כ בעת המסירה קונה אבל כל שלא חזיא לביאה אף החופה ל"ק כיון דלא מקרי חופה דזה ודאי דמסירה לרשות הבעל היא בטהורה דוקא וא"כ כל דהיא נדה לא שמה חופה ולא מועיל לשום דבר כנלפענ"ד בפשיטות ואף דלפי האבעיא דחופת נדה קנה הוה קני לכל מילי מכל מקום זה לפי שמקרי חופה וגם המסירה קונה אבל באת"ל דחופת נדה ל"ק שוב לכל מילי לא קני וז"ב ומ"ש הח"מ שם דאף שהאשה קונה התוספות כתובה כיון דהאיסור אינו מצדה רק מצדו לא אכפת לן. הנה בראשית ההשקפה תמהתי דמה נ"מ סוף סוף הוא קונה בשבת ומצאתי בב"ש סי' ס"ז ס"ק וא"ו שכתב ג"כ דמה שהוא קונה לא אכפת לן ולפענ"ד הסברא דהא היא אינה קונה תיכף רק לכשימות או יגרש ול"ש דקונה בשבת ושאני הוא דקונה תיכף דזכה במציאתה ומעשה ידיה וכדומה תיכף. ובלא"ה נראה לפענ"ד בפשיטות לפמ"ש הר"ן גבי אתפסה מטלטלי דכל מה שאינו ניכר שקנה בשבת לא אכפת לן א"כ בשלמא מה שקונה הוא נודע לכל שכל אשה שייך מעשה ידיה לבעלה אבל ת"כ אטו כלהו נשי יש להן ת"כ ולא ניכר שקנתה בשבת כנלפענ"ד ברור:

והנה באשה חולנית חולי מות שדעת הרא"ש דבזה מקרי חופה דלא חזיא לביאה הכוונה לפענ"ד דבשלמא כל חופת נדה אף דלא חזיא לביאה מ"מ ראוי' לכשתטהר ועכ"פ כבר קנה אותה אבל כאן היא הולכת למות ולא שייך ראוי לביאה כלל ומ"ש הח"מ דלא גרע מחופת פסולים הנה לכאורה לפמ"ש הלח"מ דחופת פסולים שאני דערב לו המקח ורצה לבא באיסור ע"ש לפענ"ד כוונת הח"מ דעכ"פ אותה החופה הוא באיסור שאינו ראוי לביאה והרי כתב הר"ן פ"ק דקידושין דכל שעושית איסור ל"ש שתקנה בזה ומ"ש הב"ש דהא בלא"ה צריך לחזור בשנה ראשונה משום עגמת נפש לפענ"ד נראה דבשלמא כשקרה אח"כ ענין מיתה יש לומר דשייך ותם לריק כחכם ועשו תקנה אבל כאן שגם האב ידע שהיא חולנית מסוכנת ואפ"ה השיאה ע"כ דגמר ומקני ולא שייך בכה"ג התקנה ומה גם דהיא מלתא דל"ש ולא תקנו וכמבואר בסי' קי"ח לענין נהרגו וכדומה דכל דל"ש לא תקנו כנלפענ"ד:

והנה בגוף קושית הפ"י דפסיקת מעות הנדוניא הו"ל ראוי ואין הבעל יורש והא"מ הוסיף בסי' צ' דעכ"פ הו"ל מלות עצמו ומהראוי להיות פלגי כמו בכל מלוה שעמו לפענ"ד נראה כעת דהנה באמת שיטת הרא"ש דכל שכבר זכה בהם ואח"כ הלוותם לו לא מקרי ראוי ודעת הפוסקים דמקרי ראוי הוא דמ"מ כיון שהיא הלוות לאחרים וכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי הו"ל ראוי דמי יודע אם תגבם או לא ולכך מקרי ראוי ולפ"ז נראה לי ברור דבמלוה שעמו לא מקרי ראוי אם לותה לו כשנשאת או מן האירוסין כיון שכבר זכה בו דמצד האשה או האב לא מקרי ראוי דהרי כבר זכה בהם עכ"פ שיהיו נ"מ וא"כ לא מקרי ראוי ואף שהלוותם לו בודאי הוא מוחזק ולמה יקרא ראוי דהא קבל אחריות ובשלמא במלוה שלוה ממנה קודם אירוסין ונשואין או שלא פסקו לו להיות שלו בתורת נ"מ בזה שייך ענין ראוי דניהו שהוא מוחזק אבל עכ"פ לגבי דידה מקרי ראוי שהיא אין לה שם מוחזק ומ"ל שלותה לאחרים או להבעל ס"ס ספק אם תגבה או לא אבל כל שפסקה לו בנדוניא או בנ"מ ואח"כ הלוותם לו ודאי מקרי מוחזק דמצדה הרי זכה בה קודם שלוותה ומצדו ודאי מקרי מוחזק ולא שייך בזה מלוה שעמו וז"ב ואף דבשו"ת הרשב"א שהובא בב"י ריש סי' צ' מבואר שאף במלוה שיש לה ביד בעלה לאחר הנשואין מקרי מלות עצמו שהרי כתב כ"ש מה שלותה קודם נישואין. אבל לפענ"ד לולא שאיני כדאי הי' נראה לפענ"ד דבמלות עצמו ודאי מקרי מוחזק ואולי הרשב"א מיירי שלותה לו דבר שלא זכה בתורת נ"מ כגון שנתן לה מעות ע"מ שאין לבעלה רשות כמ"ש למעלה יעו"ש ודו"ק. ועוד נראה לי דפסיקת נדוניא וכן כל נצ"ב דידו כידה הוה כשותפין ולא נקרא מלוה כלל דשניהם יש להם יד והרי גוף הקרקע יכול להוציא מיד הלקוחות לדעת הרבה פוסקים ועכ"פ חז"ל אלמו לשיעבודא דידיה והו"ל כשותף דלא מקרי ראוי כנלפענ"ד ברור. שוב ראיתי בב"ש סי' צ' מ"ש בכוונת הרשב"א אבל לא כתב שום טעם לזה ולפמ"ש הדברים נכונים בטעמם. והנה בגוף דברי המהרי"ו שהבאתי למעלה שכתב דבשח"ז לא אמרינן אומדנא בהודאה והב"ש הקשה מנדוניית חתנים לכאורה ל"ק דשאני הודאה דהודה שכבר נתחייב א"כ לא שייך אומדנא דאדעתא דהכי נתחייב דזה דוקא אם מתחייב להבא שייך אומדנא אבל מה שהודה שכבר נתחייב לא שייך אומדנא דמכל מקום הוא כבר נתחייב וא"כ שוב אין מקום כלל לכל קושיות הב"ש והפלפול בשב יעקב בזה. והנה הב"ש הביא שם בדברי הצמח צדק סי' צ"ו ובלמדי הדברים שנת תרט"ו אור ליום כ"ה ויגש תמהתי דגם שם מכח אומדנא אתינן עלי' דלא כתב רק אם יהיה לו בנים זכרים והרי לא אמרינן אומדנא בהודאה ועיינתי בצ"צ שם ולא מצאתי רק בסי' הקודם סי' צ"ה שם האריך ג"כ בשטח"ז ומצאתי שהרגיש מדברי מהרי"ו ומחלק דבאומדנא דמוכח טובא אמרינן אומדנא בהודאה ג"כ והביא ראיה מדברי הש"ס ב"ב דף קמ"ו ע"ש וא"כ יש לומר דבנדונית חתנים הוה אומדנא טובא וגם מחלק בין אומדנא דמהרי"ו דמלשון השטר מוכח כן ע"ש ובשו"ת עבוה"ג חולק עליו ע"ש בסי' ע"ו וגם הצ"ץ מזכיר שם קצת דבריו ע"ש אך גוף דברי המהרי"ו לא הבינותי דגם שח"ז הוא בדרך חיוב לא בדרך הודאה וצ"ע:

והנה בשנת תרט"ז מחרת יוה"כ הגיעני מכתב מנייטרא מהרב מו"ה עקיבא קליין ני' במה שאירע שם איש גביר שהיה לו בנים ובנות גדולות וקטנות וזה שלש שנים שהשיא בת אחת למופלג י"ש מרבים ושוקד על דלתי התורה ופתאום מת הגביר הנ"ל והנה החתן הלז אין לו שום שטר לא ח"ז ולא ז"ש על חותנו ז"ל כי המעשה הי' כך שנאמן הקהלה כתב בשעת החתונה כנהוג שח"ז על שש אלף זהובים והחתן ואביו לא רצו לקבלו ובקשו מאבי הכלה שיתן שטר ז"ש והיו קצת קטטה ביניהם ונתרצה אבי הכלה ואמר בפה מלא שיתן לחתנו שטר ש"ז ולא עלה על דעתו כלל שיפחות להחתן מא' מבניו רק מטעמים הכמוסים אין יכול ליתן לו כעת והטעמים הכמוסים אמר בנו הגדול של המנוח שהיה בוש בפני בניו ועל דברים אלו עמדו ונתרצו החתן ואביו ונעשה החתונה וכעת מת פתאום חמיו ז"ל בלא צוואה ובלי דבר ולא נמצא בכתבים שלו רק אותו שח"ז הנכתב בהעת החופה אשר לא רצו לקבלו החתן ואביו מיד המחותן והניחו ביד המחותן וכעת החתן טוען שיתנו לו שטר ז"ש. והנה מעלתו מצד שהחתן הוא ת"ח צדד להפך בזכותו והנה רצה לומר דאף שלא נכתב לו שטר מכל מקום הן הן הדברים הנקנים באמירה כיון דבשעת החופה אמר בפירוש שרוצה ליתן לו שטר ז"ש א"כ נקנה באמירה וע"ז דחה דשאני כאן דהצדדים לא נתרצו רק ע"י שטר א"כ לא רצו שיקנו מצד הפסיקה ולא קנו וכתב מעלתו שכמדומה שכ"כ הריב"ש ונזכר בנוב"י רק שאינו זוכר המקום. הנה אמת נכון הדבר שזכרונו לא כזב לו וכן הוא בריב"ש סי' שמ"ה ובנוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' כ"ה כ"כ חתנו הגאון ז"ל ואף שהוא השיב ע"ז יעו"ש מלבד שדבריו דחוקים כמבואר למעיין שבתחלה לא היו לפניו ספר הריב"ש ואח"כ נדחק להעמיד דבריו יעו"ש אף גם דכל התירוצים שלו אינו רק בנידון דידי' שיש לומר שהקנין בא ליפות כחו כמ"ש הריב"ש ג"כ דלכך בקנו מידו גובה ממשעבדי בדברים שלא נתנו לכתוב ולא אמרינן מדקנו מידו גלי דעתי' דלא ניחא לי' לקנות ע"י האמירה משום דהקנין בא ליפות כחו שיהיה נקנה ממשעבדי ע"ש ולפ"ז זהו כשהי' אמיר' וגם קנין אבל כאן שהבטיח ליתן לו ולא כתב שטר וא"כ הרי החתן ואביו לא רצו לקנות ע"י הפסיקה רק במה שהבטיח ליתן שטר והרי לא נתן עדיין וא"כ במה קנו ואף שהאמירה שנית ג"כ הוה פסיקה הרי אמר שיתן שטר והרי לא רצו לקנות עד שיכתוב וא"כ כל שלא כתבו לא קנה וז"ב וגם הנוב"י לא כ' רק כמסתפק שמא לא בטל קנין האמיר' וגם שמואל בש"ס במתנת שכ"מ לא בטל לגמרי רק כמסתפק וא"כ לו יהא שיהיה ספק ובמה יוציא מיד היתומים ובנדון הנוב"י היו הרבה ספיקות וכתב דס"ס עדיף מרוב אבל בנ"ד לא שייך זאת ובלא"ה תמהני דאף אם נימא דלא כהריב"ש מכל מקום כאן לא שייך מלתא דר"ג דכל הטעם הוא משום דבהאי הנאה דקא מתחתנו אהדדי גמרי ומקני והרי אינו רק אומדנא בלבד ואף למ"ש הנוב"י שם דתקנת חכמים היו שיועיל אבל כאן הרי חזינן דהמנוח ז"ל רצה ליתן לו ח"ז וא"כ הך הנאת חיתון לא שוה בעיניו רק כח"ז והם לא נתרצו ונתקוטטו עד שנתרצה לתת כלו ועכ"פ אין כאן אומדנא המוכח שגמר והקנה ודלמא לא הקנה רק לפייס דעת החתן ואביו שיתרצו ללכת להחופה והיו לו בושה ע"כ הוכרח לומר שיתן לו שטר ש"ז אבל באמת לא רצה וגם הא חזינן שלא נתן לו לו שהי' מטעם הכמוס סוף סוף לא נתן לו וא"כ אין כאן אומדנא כלל ומה גם שאטו יש עדים ע"ז שהבטיח לתת לו שטר ש"ז ע"ז לא ראיתי שום עדות ואיך נוציא ממון מיד היורשים בזה. והנה מעלתו רצה להביא ראיה לסברת הריב"ש מהא דאמרו בכתובות דף ק"ב אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם הא מדעת שניהם כותבין מאי לאו ש"פ והקשו התוס' לרבינא דס"ל מקודשת א"כ מוכרח דניתנו לכתוב וע"ז כ' מעלתו דבאמת שטרי אירוסין סתמא הוא ומיירי אף בדבר שא"ק ול"מ להרמב"ם וע"כ פריך לר"ג מצד דברים הנקנים באמירה דמועיל אף בדבר שא"ק ולפ"ז ע"כ מיירי שלא צוה לכתוב דאל"כ שוב ל"מ דהרי חזינן דרצונו היה בכתיבה ולפ"ז זהו לדידן דלא מועיל דבר שלבל"ע אבל לרבינא דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע א"כ בלא"ה קני וא"כ שוב יקשה קושית התוס' ד"ה נתנו דלוקמא בצוה לכתוב ואני תמה על כל דבריו דמ"ש דאם צוה לכתוב אז גלי' דעתי' וסמך על דברי הריב"ש הנ"ל הנה הריב"ש בעצמו ביאר שם דאף בדבר שא"ק דלהרמב"ם ל"ק וקנה מצד פסיקא דר"ג ואפ"ה נקנה בכתיבה וגובה ממשעבדי אף דלא נתנו לכתוב ולא אמרינן דכיון דגלה דעתו דרצה בכתיבה ולא באמירה ל"ק משום דהוה דבר שא"ק משום דאמרינן דהקנין היה ליפות כחו שהיה נקנה ממשעבדי וא"כ אין מקום לדבריו והדרא קושית התוס' לדוכתא גם מה דפשיטא לי' דרבינא ס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע וכתב שמבואר וזה לא נתבאר ונתחלף לו בין רבינא לרב הונא ור"ה ס"ל כרב ועיין יבמות צ"ג ובכמה דוכתי אבל רבינא לא נתבאר ועיין בב"ב דף קנ"ד ע"ב דרבינא ס"ל דיחלוקו בדאקני והיינו אליבא דרבנן דר"מ והרי ס"ל דלא קנה ואף דגם ר"ה ס"ל שם דיחלוקו היינו אליבא דרבנן דר"מ וע"כ כן משום דהוא ס"ל בהדיא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל רבינא לא נזכר כלל אם ס"ל כר"מ וחז"ל לא חשבו בהשיטה דס"ל כר"מ ומסתמא כרבנן ס"ל וגם מ"ש בשם אחרונים דלמ"ד אדם מקנה דבר שלבל"ע גם בדבר שא"ק מועיל הן באמת כן כתב ראשון שבראשונים הבה"ת והתומים סי' פ' הקשה עליו ועקצה"ח שם שישב דבריו אבל רבינא לא ס"ל כר"מ וגם זה לא שייך רק לשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' בלא ניתן לכתוב דא"צ כתיבה א"כ יקשה קושייתם דמה יענה רבינא וא"כ שפיר הקשו התוס' לשיטתם ועכ"פ דברי הריב"ש הם בפירוש דכל שרצונו בכתיבה שוב ל"מ באמירה ומ"ש מעלתו שכמדומה לו שהנוב"י חולק על הריב"ש כ"כ שבנ"ד מודה הנוב"י וגם אם היו הנוב"י חולק בטלה דעתו נגד הריב"ש כאשר כתב בעצמו בתשובתו הראשונה רק שאח"כ ראה דברי הריב"ש ונדחק להעמיד דעתו ומ"ש מעלתו דאף דקנה החלק שלם עכ"ז דוקא באותן נכסים שהיו לו בשעת חופה ולא נכסים שהיו לו אח"כ והביא דברי הש"ס בב"ב דף קכ"ח ע"ב גבי תטול אשתי כאחד מהבנים והיה לו להביא דברי הש"ע אהע"ז סי' ק"ח וברמ"א שם כתב בהדיא לענין שח"ז דהוא דוקא משום דהוה בדרך חיוב רק שמתה שאם ירצו היורשים לסלקו יסלקוהו בחצי ויכול להתנות בדבר שלבל"ע כמ"ש שם בד"מ וזה לא שייך רק בכותב בלשון שח"ז ולא מצד פסיקתא דר"ג וכאן לא כתב לו שח"ז ומ"ש מעלתו להקשות דלמה לא יקנה עכ"פ כפי החלק שמגיע לו עכשו כאחד מבניו עד"מ אם יש לו כעת אלף זהובים ובעת מותו נתרבו הנכסים ומגיע אח"כ לכל אחד מבניו אלף א"כ הרי היו לו אלף כעת והקנה לחתנו כלו ודוקא אם היו מגיע לאחר מהבנים יותר מכפי שהיו לו כעת א"כ לא היה לו בשעת החופה אותו מותר שלא היו לו אבל כל שהיה לו הרי נקנה לו מיד ולק"מ דהא בשעת החופה לא הקנה רק כפי שיגיע לאחד מבניו וא"כ אז שהיה לו רק אלף זהובים ועד"מ שהי' לו בנים רבים ולא הגיע אז לחלק אחד מהבנים רק מאה זהובים א"כ לא גמר להקנות רק מאה זהובים וא"כ מה בכך שהיה לו אלף הא לא רצה להקנות רק מאה בלבד וז"פ.

ומה שרצה מעלתו ליישב ע"פ דברי הרשב"א דא"ב רק שלגוף קיום המקח א"צ שיתקיים רק באותה שעה וכאן שצריך לגוף הקנין שיקנה מעכשיו דאל"כ אין קנין לאח"מ שוב שייך א"ב. הנה הסברא נכונה וכן חדשתי אני זה שנים רבות על מתנת שכ"מ וכן על דברת הש"א לענין חמץ של שני שותפין אחד נכרי וכתוב אצלי באורך אבל בכאן א"צ וגם מ"ש מעלתו דבשכ"מ מועיל אף בדבר שלבל"ע ע"פ דברי בספרי יד שאול. הנה גם אני לא כתבתי כן רק בהקדש כמ"ש בסי' ר"ד ס"ק ה' אבל בשכ"מ הדבר מבואר בב"ב קמ"ח דכל דליתא במתנה ליתא בשכ"מ. וכבר הארכתי בזה בסימן רנ"ח ס"ק ה' וחזרתי מזה אף בהקדש יעו"ש דברים ברורים.

אבל בשכ"מ לא אמרתי מעולם ומ"ש מעלתו דאם נימא דהקנה לו גם מנכסים שיהיה לו אח"כ א"כ הו"ל כהקנה לו דבר שבל"ע עם דבר שלבל"ע והאריך בזה תמהני דלא הזכיר דברי הנוב"י הנ"ל מסי' כ"ה עד סימן כ"ח שחתנו הגאון רצה לומר דבאמירה לא שייך כלל לומר קני את וחמור דבאמירה אינו כולל ודחה זאת והנוב"י מקיימה הנה זה רבות בשנים שכתבתי סברא זאת דבמתנת שכ"מ לא שייך קני את וחמור וקנה עכ"פ הדבר שבל"ע מטעם דאמירות מחלקות ומצאתי בנוב"י מהד"ק חלק חו"מ סימן מ"ה שכ"כ בשם בנו ורמז להתשובה הנ"ל למ"ש חתנו בנוב"י קמא הנ"ל ואני הוספתי דברים דלפמ"ש הסמ"ע בסימן ר"ג ס"ק י"ט דכל דיש מקום שיחול הקנין עכ"פ קנין אחד לא שייך שיתבטל ואף בקנין גרוע מועיל ולפ"ז בשכ"מ דמועיל אמירה רק דאם עשהו בקנין אמרינן דלא רצה להקנות באמירה אבל היה מקום לחול באמירה בעלמא שוב לא נתבטל מכח שהקנה דבר שלבל"ע ג"כ והארכתי הרבה בזה. ומ"ש מעלתו לישב קושית הסמ"ע סימן ר"ג ס"ק י"ט דשאני דבר שלבל"ע דעכ"פ תפיסה מועיל א"כ עכ"פ אינו ראוי שיתבטל המתנה לגמרי ועכ"פ מה שבא לעולם קני משא"כ במעות ומטלטלין דאין כאן קנין כלל גם חילק עפמ"ש הא"מ סימן כ"ח דאם קידש אשה בראוי ובשא"ר דלא חלו הקידושין דהראוי קידש מחצה ושא"ר קידש מחצה וא"כ הקידושין תופסין על חציו ואין אדם מקדש חצי אשה וא"כ גם במעות ומטלטלין הו"ל כאילו הקנה בחצי סידר המטלטלין והחצי המעות וכיון שא"ק המעות בסודר א"כ הוה כאילו הקנה רק חצי סודר בלבד דהא לא רצה להקנות כל הסודר רק עד שיתן לו המעות ג"כ וכיון דאינו מבורר איזה חלק מהסודר דהקנה לו א"כ הו"ל כאילו הקנה לו חלק מהשדה ואינו מבורר. במח"כ כל שהקנה לו חצי שדה כל שסיים השדה קנה אף להרמב"ם ומכ"ש לדידן והדבר מבואר בהה"מ ובש"ע חו"מ סימן רמ"א ס"ד ואין מקום לדבריו גם דברי הא"מ צ"ע דכאן יקשה קושית הש"ס דלתפסי קידושין בכלה ודעת אחרת המעכב לא שייך כאן. מיהו י"ל גם כאן כיון דלא רצה לקנות רק בדבר שא"ר א"כ גלה דעתו דלא רצה לקנות ע"י שתתפשט הקידושין בכלה וכעין סברת הריב"ש הנ"ל גם מ"ש מעלתו דכיון דקנין אתן ל"מ וא"כ לא עדיף הך פסיקתא דר"ג מקנין אתן דל"מ וע"ז האריך דעכ"פ מחויב מצד מצוה לקיים דברי המת ואף שלא הושלש כיון דנדר ומת היורשין מחוייבין לקיים כמ"ש הה"מ בטעמו של הרמב"ם וה"ה כאן. הנה כמה גמגומים יש בדבריו דמלבד דאנן לא קי"ל כהרמב"ם בזה וכמבואר בחו"מ סימן רי"ב ס"ז בהג"ה וכן בסי' רנ"ב ס"ב בהג"ה אף גם דזה דוקא כשנדר לצדקה ובתורת נדר אבל כאן לא נדר רק שהבטיח לתת לו שטר ש"ז ופשיטא דהיורשים אינם מחוייבים בזה וגם הוא לא צוה שהם יתנו וז"פ. אך בגוף הדין פסיקתא דר"ג עדיף מקנין אתן שזכו בחיי האב והדבר מבואר באהע"ז סימן נ"א וע"ש בח"מ ס"ק י"א. אך לפענ"ד י"ל דדוקא שם דפסק לתת לבתו כך וכך הרי זכה תיכף בזה אבל כאן שהיה שטר ש"ז והרי לא הקנה רק כשימות יטול כאחד מבניו א"כ לא זכה בחייו כלל והו"ל קנין אתן אף שהיה ע"י פסיקא. מיהו לפי מה שנהגו דהשטר ח"ז או שלם הוא כך וכך מעות והתנאי ביד היורשים לסלק א"כ הוה חיוב פסוק מעכשיו ולאח"מ אבל כאן לא הבטיח רק שיתן כתב שיתחייב לתת הו"ל קנין אתן וכאן הרי לא רצה להתחייב רק ע"י הכתב והרי לא נתן ולפענ"ד גם על סך ששה אלף לא מועיל דמסתמא לא חתם אותו כתב והרי הניחוהו בידו וגם כיון דלא הי' הקידושין תיכף שוב נתבטל הפסיקה הראשונה דבעינן עמדו וקדשו מיד כמבואר בסי' נ"א וכאן הוה קטטה מקודם ואף שנתרצה אח"כ הרי לא רצה רק ע"י שטר וא"כ לא זכה כלל והכתב הראשון נתבטל. ובזה מיושבין דברי הרמ"א סי' רמ"ה ס"ב והסמ"ע האריך שם משום דתנאים הראשונים לא הוה בשעת קידושין וחופה וא"כ ל"מ דל"מ עמדו וקדשו מיד דהא לדידן הקידושין וחופה הן אחר התנאים וא"כ שוב הו"ל קנין אתן ולכך צריך שיקדש קודם החופה דל"מ קנין אתן וקנה בדברים הנקנים באמירה ודו"ק וע"כ לפענ"ד ברור דל"ק כלל:

והנה במ"ש הרמב"ן בבעה"ת שער מ"ג אות וא"ו דאם מכר ונתן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקיבל אחריות על כך להעמידו בידו חייב להעמידה בידו ואם לאו גובה מנכסיו מדין אחריות ולא שייך מנה אין כאן משכון אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות והגד"ת הקשה דכל שלא חל המכר והמתנה גם השעבוד לא חל ובש"ך סימן סמ"ך ס"ק כ"א כתב דהחיוב חל על גופו שחייב להעמידה בידו ותמה בנוב"י הוא וחתנו הגאון ז"ל דא"כ למה לי קבלת אחריות בלא"ה חל על גופו ולפענ"ד הדברים פשוטים דבאמת מה דמנה אין כאן משכון אין כאן לשיטת הרא"ש ודעימי' דכל דהחיוב גוף אין כאן מה מועיל שעבוד נכסים דהן רק מתורת ערב דנכסי אינש אינון ערבין ביה ולפ"ז כל ששעבד גופו שוב חל דהגוף בעולם רק דשעבוד גוף בלי שעבוד נכסי אינו כלום ואף אם מתחייב במנה כל שאינו מקבל אחריות הו"ל קנין דברים כמ"ש המהרי"ט בחלק חו"מ סי' פ"א הובא בקצה"ח סי' ר"ג ע"ש בירור הדברים ולכך בעי קבלת אחריות דאז הוה שעבוד הגוף ואחריות על נכסיו ועי"ז חל הקנין אף לדבר שלבל"ע וז"ב בכוונת הרמב"ן אבל מכל מקום דברי הבעה"ת אינן מיושבים שהוא כתב לעיל מיניה דאף שקבל אחריות אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן וכמ"ש בגד"ת לתמוה על בעה"ת ועל הב"י שהביא דברי הטור סי' סמ"ך וכתב ע"ז שהם ברורים ואח"כ הביא דברי הבעה"ת בשם הרמב"ן והן סותרין לדברי הטור ובעה"ת עצמו ולפענ"ד הדבר פשוט דתלוי במה שנחלקו בביאור מנה אין כאן משכון אין כאן שהרא"ש פירש כמ"ש בשמו דכל שלא חל על גוף לא חל על נכסי מתורת ערב והרמב"ן פירש דכיון דמנה אגיד גביה ולא יצא מרשותו לא קנה בכסף ולכך גם שעבוד ל"מ דמכל מקום מנה אגיד גביה ולפ"ז זה שייך כשרוצה לקנות או לקדש בכסף דבעינן שלא יהיה אגיד גביה אבל במכר ומתנה לענין שיקנה הדבר על ידו הכסף בזה לא שייך מנה אין כאן ולכך הרמב"ן לשיטתו כתב דמועיל במכר ומתנה כל שקיבל אחריות ולא שייך מנה אין כאן דמכל מקום המוכר או הנותן שעבד נכסיו וקיבל אחריות להעמידו בידו ולא שייך מנה אגיד גביה דל"צ לזה כסף והרי יכול לחייב עצמו אף שהמנה עדן בידו וז"ב לפענ"ד ולכך הבעה"ת ומכ"ש הטור דאזיל בשיטת הרא"ש לא חשו לדברי הרמב"ן אלו שהרי לשטתם כל שלא נתחייב במנה לא שייך שעבוד כלל ודו"ק ועיין בבעה"ת שערי ס"ד:

והנה בגוף השאלה אשר נשאלתי לאחר ששלחתי התשובה נתיישבתי אחרי כי כל יסודה היא רק לפי שלא רצה לקנות אלא בשטר לא מתורת פסיקתא דר"ג ואחרי דבעוה"ר שכעת אין כח הב"ד יפה ולא משגיחין בדיני ישראל רק בערכאותיהם וכיון שבערכאותיהם אם לא יהי' לו שטר גמור לא יוכל לגבות א"כ אין ראיה ממה שרצו דוקא בכתב ובאמת רצו לסמוך על פסיקתא דר"ג רק של"מ בלי שטר וע"כ לא גרע מיפוי כח דמועיל כמ"ש הריב"ש בעצמו ואין לך יפוי כח גדול מזה וז"ב לפענ"ד ראה זה חדש הוא:

והנה בשנת תרי"ז י"א תמוז הי' אצלי הרב מוה' שאול אווירבויך נ"י וכה הראני במ"ש בש"ע אהע"ז סי' נ"א דבעינן עמדו וקדשו מיד והרי במ"ק משמע דלא בעי עמדו וקדשו מיד כדאמרו בדף ח"י ע"ב לא בשטרי פסיקתא ומשמע דקידושין אסור ובהחפזי ובצערי לא ראיתי מי שעמד בזה. והשבתי דלק"מ דכל הטעם דבעי עמדו וקדשו מיד דאל"כ יש לומר דלא גמרו בדעתם להקנות דהרי חזינן דלא קדשו מיד ולפ"ז בחוה"מ להס"ד דאסור לקדש שוב אין ראיה מזה ומועיל הפסיקתא אף בלא עמדו וקדשו ודו"ק. גם לפמ"ש הב"ש שם בשם התוס' דכשיזכיר התנאי אח"כ בשעת קידושין מועיל ג"כ לק"מ. וע"ד הפלפול אמרתי לפמ"ש הט"ז באו"ח סי' תקנ"א דמה דצריך לטעם שמא יקדמנו הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה ולפ"ז הרי התוס' במ"ק דף ט' כתבו דמה דאין מערבין שמחה בשמחה הוא משום שלא יהיו מצות חבילות כדי שיהי' לבו פנוי לאותה מצוה ולפ"ז י"ל דאף שאסור לקדש בחוה"מ היינו משום דאין מערבין שמחה בשמחה אבל כאן דכבר נכתב שטר פסיקתא ועיקר מה שעושה הוא כדי שיהיה קיום דאל"כ יחזור בו א"כ בכה"ג אינו עושה בשביל המצוה רק כדי שלא יחזור בו ובכה"ג ליכא חשש דמצות חבילות חבילות ומה גם דבאמת לארס אין כאן מצוה כ"כ כדאמרו שם במ"ק לארס לא עביד מצוה ורק דהוה הכנה למצוה ובכה"ג כל שעושה רק לקיים הקנין בודאי לא אכפת לן ודו"ק היטב. שוב הראוני דבריטב"א במ"ק שם הרגיש בזה דהקידושין היו קודם י"ט ע"ש דנראה דלא כט"ז דאין בו משום עירוב שמחה בשמחה רק משום דהוה כקונה קנין ע"ש:

והנה א' תצוה תרי"ט הי' אצלי החריף מוה' ראובן ר"פ מטארניפאהל והראני מ"ש בב"מ דף ק"ד מקום שנהגו לעשות מלוה גובה מלוה והקשה ממ"ש בש"ע ס"ס ל"ט דהמלוה יכול לחזור בו טרם שלוה וע"ש בסמ"ע ולמה לא יוכל לחזור בו ולק"מ דהא שאני התם דיש לומר דשמע דאינו בטוח אבל כאן מ"ט שיוכל לחזור וגם הא הוה דברים הנקנים באמירה ואף דנימא דבנשואין לא שייך זאת ועיין סי' ס"ו ס"ח מכל מקום לענין זה ודאי דאינו יכול לחזור ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף