רבנו מנוח/חמץ ומצה/ה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
ומפרק כל שעה
כתב הרב אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד והם שני מיני חטין שהם החטה והכוסמת ושלשה מיני שעורים שהם שעורה ושבולת שועל ושיפון. אמר המפרש והם נקראים אוינא ושיגל. ונפקא מינה דתורמין מחטין על כוסמין או מכוסמין על חטין וכן נמי באותן שהם מין שעורים והכי נמי אמרינן לענין צירוף חלה ולענין כלאים, ובענין זה נרחיב במקומו בע"ה בהלכות בכורים ושאר מתנות כהונה:
כתב הרב אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולין ועדשין וכיוצא בהן אין בהם משום חמץ ואפילו לש קמח אורז כו'. אמר המפרש אורז ודוחן קבלנו בהם והוא האמת שהם נקראים חשומיל ואע"פ שרש"י פירשם בפרק כיצד מברכין בענין אחר, וכתוב בספר המנהגות ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין ועל כן נקראין חימצי ע"כ ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל שאין בשום קטניות בעולם שום חימוץ אלא מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב ושמחת בחגך ואין שמחה באכילת תבשיל קטנית ותו דהא אשכחן דפריש במסכת חולין בפרק אלו טרפות בשמעתא דריסוק אברים חומצי פיישולש חיפשני סידירש ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח וכיוצא בו משאר מיני קטניות מותר ואין בזה חשש איסור כלל ואעפ"י שנהגו דהא אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו כל דבר שמותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו. אחר זה מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצאש והם מגרגרים של חטה שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמין הזונין שבשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון כי זנה תזנה הארץ. ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצאש וקורין אותה ויצאש פורמנטלש ועל כן אסרו כל קטניות וזה הטעם יש לו:
בעריכה
כתב הרב חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים בעולם אין באין לידי חימוץ. אמר המפרש דעת הרב כדעת הרי"ף דבמי פירות לחודייהו לית בהו שום חימוץ כלל ואפילו נוקשה לא הוי. ופירש הרב דמי פירות שאמרו שהם שאין מחמיצין כגון יין ודבש כו' וכיוצא בהם שכל אלו הם משקין חמין בטבעם ודומה לחלוט שחלטו ברותחין שהמים הרותחין אין מניחין אותו להחמיץ ומבשלין אותו מהר קודם שיחמיץ ודוקא לענין חימוץ לא מפלגינן בין יין ושמן ודבש וחלב לשאר מי פירות דבכלהו אמרינן דאין מחמיצין כלל אבל לענין מצה עשירה דוקא ביין ושמן ודבש וחלב אית בהו משום מצה עשירה אבל בשאר מי פירות אם לש בהם עיסתו יוצא בהן בפסח משום לחם עוני. והא דאמרינן דאין שום פירות מחמיצין ר"ל בלא מים כמו שכתב הרב ז"ל והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. פירוש אם נשתהו כשיעור חימוץ, ואית דאמרי דעל ידי עירוב מים מחמיצין יותר ממים לבד משום דכי הוו במי פירות בלחוד מפני חמימותם חולטין העיסה אבל כי אית בהו מיא הוו כפושרין וכולי עלמא מודו שאין לשין את העיסה בפושרין ולא מסתבר דכיון דקי"ל דמי פירות אין מחמיצין אין חולקין בהם וכשם שאין מחמיצין לבדם כך אין מחמיצין על ידי מים אלא מה שמחמיצין המים דמאי שנא ומהיכא תיתי לן שמי פירות אין מחמיצין לבדם וע"י מים ממהרין להחמיץ יותר מן המים אלא ודאי כשנתערב בהם מים מחמיצין כדין מים שאין מי פירות המעורבין במים מונעין אותו מלהחמיץ לא מן רובה אלא שהן מחמיצין כדין מים לחודייהו. והראב"ד כתב א"א אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים לו דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבין על חימוצו כרת אבל נוקשא מיהא הוי ואסור וכן הסכים רש"י וליתא מהא דאמרינן לא ליחרוך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי כו' אמר רבא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין ואפילו לכתחלה נמי לחרוך ולחרוך ולא איכפת לן ואפילו נוקשא לא הוי ושרי והכי מוכח מהירושלמי ומסוגיא דר"פ כל המנחות באות מצה דאמרינן התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין ומתירוצא דמתרץ נראה דאפילו נוקשא לא הוי כדעת הרב וה"נ ע"י עירוב מים מותר ע"י שימור כדכתבינן תדע דבגמרא אמרינן גבי חלות תודה ורקיקי נזיר שאם עשאן למכור בשוק יוצאין בהם לכתחלה ואעפ"י שיש בהם שמן ואם איתא דממהרין להחמיץ היאך מותרין והלא לישתן ואפייתן היתה שלא בזריזין ושלא במקום זריזין ולא דמו למנחות שנילושות בפושרין דבמקום זריזין הוא משום דמחבת ומרחשת כלי שרת היו בעזרה אבל לחמי תודה חולין הן עד שישחט הזבח ואמרינן נמי ות"ל משום מצה עשירה מפני שמערב בהן שמן ואם איתא דע"י מים ממהר להחמיץ לימא ות"ל משום איסור חמץ שע"י מים מחמיצין ואמרינן נמי רביעית היא המתחלקת לכמה חלות ואי אמרת בשלמא דליכא אלא משום מצה עשירה מש"ה מפלגינן בין מרובה בין מועט אלא אי אמרת דאיכא ע"י מים משום סרך חמץ וכי מפלגינן באיסור חשש חמץ בין עירוב מעט לעירוב מרובה לכתחלה בין לתודה בין לפסח דבעינן מצות וקי"ל דאפשר לעשותן שלא במקום זריזין אלא לאו ש"מ דכי היכי דבלחודייהו אין מחמיצין על ידי תערובת נמי אין מחמיצין אלא בשיעור המתנה של מים לחודייהו ובשימור דשלא בזריזין סגיא להו ולית בהו אלא משום מצה עשירה ומש"ה ביומא קמא בלחוד הוא דאסור דבעינן לחם עוני הא בשאר יומי שרי כר' עקיבא וריב"ל כמו שפסק הרי"ף וכן דעת הרב, דיקא נמי דקתני הרב אם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין ולא יותר ממים לאסור:
געריכה
כתב הרב אין מבשלין חטין במים כו'. אמר המפרש בהא דחטים אמרינן טעמא בגמרא דלמא אזלא חדא ויתבא בציריא דחברתה פי' בסדק של חטה ולא סליק לה דייקולא דמיא מארבע רוחתא ואתיא לידי חמוע, ולא קמח כעין לביבות נראה שהרב פירש לביבות דקרא תבשיל קמח ואינו נראה כן דהא כתוב ותלבב לעיניו שתי לביבות ותקח הבצק וגו' ואנו מפרשים שהם אותם הרקיקים העשוים במחבת. ואפשר שהרב מפרש לביבות המאכל שעושין מקמח שמזלפין עליו מים עד שמתדבקין חלקי הקמח והוא כזרע גד דק ככפור ונקרא קמח לפי שאינו נילוש כדרך בצק ונקרא בצק אחר שנתדבקו חלקיו ואעפ"כ לא שייך ביה לשון שתי. והוא שיתבקעו בתבשיל חטים קאי כלומר כי אמרינן דחטים מבושלים הוו חמץ גמור דוקא כי נתבקעו אבל אם לא נתבקעו אינו חמץ גמור של תורה אלא מדברי סופרים והאי אין קולין את הבצק היינו חלות של בעלי בתים שהיא חלת המחבת והיא עיסה שנילושה במים כשאר עיסה ואחר כך עושין אותה עוגות ומטגנין אותה במחבת בשמן ובפסח לא יעשה כך דלמא אדמטגן ליה בשמן אחמועי מחמע אבל אם לא ישים עליו שמן והרתיח מתחלה ואחר כך הדביק דומיא דתנור ליכא למיחש למידי כדאמרינן לקמן אבל מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי כלומר אם שמו אותו הקמח במחבת או במרחשת בלא שמן ובלא מים עד שנקלה באור תחתיו מותר לעשות ממנו תבשיל כגון לביבות וכיוצא בו. ואם הרתיח המים הרבה ולאו אקמח הקלוי קאי דההיא הא קאמר דמותר אלא אשאר קמח קאי דקאסרי לעשות ממנו תבשיל כמו שכתב הרב וקמ"ל השתא דאם הרתיח המים הרבה ואחר כך השליך לתוכו קמח מותר והיינו חליטה האמורה בתלמוד והוא הדין אם נתן שמן הרבה במחבת והרתיחו רתיחה רבה שמותר לטגן בו הבצק. וכבר נהגו בשנער פי' ואחר שהתקינו הגאונים לאסור חליטה בפסח ואסור הכל. ומה שכתב הרב שמותר לבשל הדגן במי פירות כו' תוספת ביאור שהרי השמיענו שמי פירות אין מחמיצין ידענו שמותר לבשל בהם דגן או קמח או בצק כו' ואפשר שכתבה משום ההיא דאמרינן בגמרא ותיקא שרי ופירושו מאכל קמח או דגן דאמרינן בגמרא דמישחא ומלחא שרי משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין:
העריכה
כתב הרב כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלין את הקמח שלו במים שמא לא נקלה כו'. אמר המפרש אע"פ ששמוהו בתנור חם דהוה לן למימר דליהוי כאפוי שאינו בא לידי חימוץ ואפ"ה לא ליעביד שמא לא נקלה יפה לפי שאין דרך להניחו בתנור או באור אלא מעט כדי שיתיבש כי מרוב רכותו ולחותו לא יטחן ברחיים וזה שאמר הרב שמהבהבין והבהוב ידוע שאינו כי אם העברה מעוטה על האש אבל אם הוא קלוי באש היטב מותר וכן כשמוללין הקדרות החדשות כו' שדרך להרתיח קמח בהן תחלה ומים כדי לחסמן ולא יסדקו ובפסח לא ימלול אותן אלא במצה אפויה דאמרינן בגמרא רבא גופיה מחו ליה בחרייסיה שפירשו בו מצה אפויה וכיון שהוא אפוי אינו בא לידי חימוץ:
ועריכה
כתב הרב אין בוללין את השעורין במים בפסח כו', ואם לא הגיעו לרפיון זה הרי אלו מותרין. אמר המפרש הבלילה הנזכרת כאן היא הלתיתה האמורה בתלמוד והיא ששורין את השעורין במים וכותשין אותן במכתש להסיר מורסנן כמו שעושין בתוך הריפות ופירש הרב כל אלו מניחן על פי הביב מלשון בוביא שהוא כלי מרעפין שאופין וכן פירש הרי"ף ורוב הגאונים וחומרא היא לפי שבמעט רפיון מרוב החמימות הנמצא במקום ההוא מתבקעין ואפ"ה אסורין. מיהו ר"ש נראה דהוה גריס פי חבית כלומר שאם יניחו אותן על פי חבית של יין לא יוכלו לעמוד מפני ריח היין ויתבקעו והא ודאי קולא היא:
זעריכה
כתב הרב החטים מותר לבלול כו'. אמר המפרש כן הסכימו רוב הגאונים והטעם מפני שהם קשים ואינם ממהרים להחמיץ וראיה לדבריהם הא דאמרינן בגמרא בעל נפש לא ילתות דמשמע הא אדם אחר ילתות חטים משום דשרירן. וכבר נהגו כו' שלא יבללו החטים במים גזרה שמא ישהו ויחמיצו וכ"כ ר' האיי אע"פ שהראשונים היו לותתים עכשיו מנהג שלא ללתות מכמה מאות שנים דלא ידעינן לתיתה דשרייא בחיטי דוקא היכי איתא:
חעריכה
כתב הרב תבשיל שנתבשל ונמצא בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל כולו אסור כו'. אמר המפרש דעת הרב דחיטי ושערי חד דינא אית להו ואי משתכחן בהדי בישולא דבעינן דנתבקעו ממש לאסור התבשיל. מיהו אית דאמרי דחטי אף על גב דלא נתבקעו אסירי דכיון דשרירן אין מתבקעין מהר אף על פי שנחמצו. ואנן כדברי הרב נקטינן וכן הסכים הראב"ד והרב בעל התוספות ורובא דרבוותא ולא תימא דדוקא כשנמצאו בו שנים או שלשה גרגרים אלא אפילו לא נמצא בתבשיל כי אם גרגיר אחד ונתבקע אוסר כל התבשיל לפי שחמץ בפסח אוסר במשהו אבל אי משתכח בעופא לאחר מליחתו אע"ג דנתבקע נמי שדי לההוא דוכתא דמשתכח ביה ומעמיק כל סביבותיו וחתיך ליה ושדי ליה וכוליה עופא שרי. ברם צריכינן לעיוני אי אשתכח חטה או שעורה בתבשיל דאסרינן לההוא בישולא היכא דנתבקע כמ"ש הרב אם נאכל אותו תבשיל בשוגג שלא מצאו החטה עד אחר אכילה אם נאסור להשתמש באותה הקדרה שנתבשלה החטה ובאותן הקערות שנאכל התבשיל בפסח בלא הגעלה או לא. יש מי שאוסר דכיון דחמץ בפסח איסורו במשהו הרי הוא בנותן טעם כשאר איסורין וכי היכי דשאר איסורין היכי דנותן טעם בקדרה נאסרת הקדרה והקערות אם נאכל שם התבשיל בעודו חם ה"נ בחמץ בפסח שאיסורו במשהו ואסור להשתמש בקערות תוך הפסח בלא הגעלה והקדרה אם היא של חרס יניחנה עד לאחר הפסח ויש מי שאומר דכיון דחמץ כי אוסר במשהו לא הוי אלא מדרבנן ולא מדין הגמרא די לנו אם נאסור את התבשיל אבל לא את הקדרה והקערות ומותר להשתמש בהן בלא הגעלה וכל שכן הקערות אחר שהדיחן אם רוצה להשתמש בהן פעם אחרת דהו"ל משהו בר משהו והרי החטה אסרה התבשיל והתבשיל הקערה אבל יותר נראה טעם האוסרין מטעם המתירין וגם יש מן החכמים שאומרים שאין לקערות תקנה בהגעלה בפסח והטעם שמאחר שהקערות נאסרות משום חמץ שאיסורו במשהו אין להם תקנה דכל ההגעלות שבעולם לא יוציאום שלא ישאר שם משהו ומי יוכל לשער משהו. ועל ענין תבשיל שנמצא בו גרגיר חטה כו' כתב הרב בעל התוספות הורה ר' על גרגיר חטה שנמצאת בפסח בתרנגולת צלויה דלא חיישינן לחימוץ דאינו מחמיץ לתוך המעים כדאמרינן במסכת שבת בעופות כדי שתפול לאור ותשרף ואי קים לן דלא נפל לאחר שחיטה מותר באכילה וליכא למיחש למידי דגמרינן מטומאה דלא הוי אוכל לאחר שיעור שתפול לאור גם חמץ לא שנא ולא מסתבר מתרי טעמי חדא דאין למדין איסור מטומאה ותו דאפילו פשיטא לן דילפינן איסור מטומאה אפ"ה אסורה אם לא שהתה מעת לעת דהכי הלכתא וליתא לדמ"ד כדי שתפול לאור ותשרף ומש"ה אין אדם שיכול להתירה לפי שחמץ אפילו שלא במינו אוסר במשהו ואין להקל באיסור כרת ואם ירצה יניחנה עד אחר הפסח ואז יאכלנו וכן הסכים רש"י לפיכך אמרו חכמים צריך אדם להזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח כדי שלא יבא עליו מים אחר שנקצר כו'. וכל זה הוא למצוה אבל מי שאין לו דגן שמור מעת הקציר יוצא ידי חובתו באותו הלקוח מן השוק ובלבד שיבדוק אותו יפה בטעמו ובמראהו ובריחו ואם ימצאהו שריר ויבש ויפה מראה מותר לאכול ממנו בפסח ואין חוששין שמא נפל בו מים ונתיבש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו בלא בדיקה הוה לן למימר דמותר מיהו באכילת מצה לילה הראשון שהיא חובה יש לכל בעל נפש לחזור על כל צדדיו שיהיה לו דגן שמור מזמן הקצירה ונראה דאפילו במחובר יכול לבא לידי חימוץ כיצד כגון שהגיע זמנו ליקצר ואח"כ נפלו עליו גשמים מרובים והא מלתא שמעינן לה ממאי דאמרינן בפרק כל שעה גבי תרומה לא היתה לה שעת הכושר היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר ומשמע ודאי דיכול לבא לידי חימוץ אפילו כשהוא מחובר. ומ"ש הרי"ף מעידן קצירה אפשר לפרש משעה שהגיע זמנו ליקצר אף עפ"י שלא נקצר מיהו ר' משה כתב בפירוש אחר שנקצר כשיטפא דגמ' דאמרינן כי מהפכיתו כיפי משמע דלאחר קצירה קא מזהר לעשות שימור ולאו למימרא דס"ל דלמחובר כה"ג לא מחמיץ אלא כיון דמלתא דלא שכיחא הוא לא חש לה. ועוד שאין אדם נזהר בדבר שאינו ברשותו אבל ודאי אם נתחמץ או נתבקע במחובר המגיע לכתפים אסור דכתלוש חשבינן ליה כדאמרינן התם פרק העור והרוטב תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין ובשבת חייב חטאת פירוש משום דכללא הוא דלעולם מחובר כה"ג לחומרא חשבינן ליה כתלוש אבל לא לקולא ומש"ה חייב חטאת וה"נ אמרינן לענין שבועה גבי עשר גפנים נטועות מסרתי לך כו' כדאיתא בפרק שבועת הדיינין ובפרק המוכר את הספינה ואם בטומאה ושבועה שהן איסורי לאו אמרו כן ק"ו לענין חמץ שהוא איסור כרת ובשעת הדחק כגון אם גברו המים ערב הפסח עד אשר כסו בתי הרחים שאין אדם יכול לטחון בהם וכיוצא בו משאר הדחקים והאונסין יכול לצאת ידי חובתו בקמח הלקוח מן השוק דלא מחזקינן איסורא אבל לכתחלה לא יעשה כן משום שנאמר ושמרתם את המצות כו' כמו שכתב הרב והיכא דלא אפשר מעידן קצירה ליעביד שימור מעידן ברירה וטחינה וכמה דאפשר למיעבד טפי עדיף:
טעריכה
כתב הרב דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו' ואם מכרו לגוים קודם הפסח מוכר מעט כו'. אמר המפרש הא ודאי מיירי דלא נתבקעו דאי נתבקעו למה ליה למיעבד הודעה כי מזבין לישראל הא קא חזינן דנתבקעו וכ"ת אי לא נתבקעו תינח בשערי ר"ל דלהניחן על פי הביב לא אפשר דטובא הוו ומש"ה אסירי אלא אי חטי הוו אפילו באכילה לשתרו כדאמרינן גבי לתיתא. ויש לומר שאני הכא שנטבע או שנפל בו מים דשהו בהו מיא טובא וחיישינן שמא החמיצו אבל גבי לתיתה לא שהו בהו מיא וא"נ י"ל דהא איכא למיחש דשמא אית בהו חטין כל שהן שנתבקעו ולא חזו להו שנתערבו בין הרוב שלא נתבקעו והישראל גם כן לא מסיק אדעתיה שנטבע בנהר או שנפל בו מים ואינו מחפש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן במלתא דלא ידעינן אי נפל ביה ריעותא ומש"ה כשהוא מוכרו לגוים מוכר להם מעט לכל אחד ואחד וצריך שיהיה כל כך מעט שלא יהיה ראוי לימכר ולעשות בו סחורה והיינו דאמרינן בגמרא קבא קבא. וכ"ת ניחוש דלמא מערב ביה לההוא קבא תוך תבואה אחרת שיש לו וימכרנה לישראל הא ודאי מלתא דלא שכיחא הוא שאין דרך בני אדם לקנות קב חטין או שעורין להשתכר בהן ומש"ה לא גזרו ביה רבנן ובמאי דבעינן מעיקרא נמי אית למימר דמיירי דלא מצי חזי להו אע"ג דנתבקעו כולהו או רובייהו דאיכא למיחש דלמא טחני להו גוים ומזבני קמחא לישראל ולא ידעי דנתבקעו ומש"ה נזבינהו קבא קבא ותו ליכא למיחש למידי וזה עיקר. ומ"ש הרב דלישראל צריך הודעה ולגוי מוכר מעט מעט ליתא בגמרא אלא כזבנינהו קבא קבא כי היכי דכלין קמי פסחא ואפשר שהרב פירש הא דאמרינן בגמרא נזבנינהו קבא קבא לישראל ודוקא בסתם דבסתם אין הפרש בין מוכר לגוי בין מוכר לישראל דבכלהו אין יכול למכור אלא קבא קבא אבל במפרש ומודיע שנטבע וחמץ הוא לישראל כל מה דבעי לזבון והלוקח יחוש לעצמו ובודאי אם בעל נפש הוא כיון דאודעיה איהו דחיק ומוקי נפשיה דליכליה קמי פסחא אבל לגוי לא מהנייא הודעה דאדרבה כי מודע ליה מוכרו לישראל כדי להכשילו ומש"ה לא יכיל למזבן לגוי בשום צד אלא קבא קבא:
יעריכה
כתב הרב דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא טורד טפה אחר טפה כו' אם נשתהה כשיעור הרי זה אסור. אמר המפרש טרוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ לפי שמאחר שהוא נופל במקום אחד טיפה אחר טיפה הטיפה הבאה מצעת המקום שנפלה בו הטיפה הראשונה ומש"ה אינו בא לידי חימוץ אבל אם כשיפסק טירוד הדלף נשתהה כשיעור חימוץ דהיינו שיעור הליכת מיל הרי זה אסור. ובגמרא קמח שנפל עליו דלף ואיידי דאיירי הרב בדגן שנטבע בנהר מוקי לה נמי לההיא דנפל עליו דלף בדגן דחד דינא אית להו מיהו אית אמרי שיש הבדל בין דגן לקמח:
יאעריכה
כתב הרב אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ כו' ואם עבר ולש באחד מכל אלו הפת אסורה. אמר המפרש מה שאמר הרב שאין לשין בפסח עיסה גדולה וה"ה שאין מקטפין והנשים שלשות מדה כנגדה בפני עצמה ואח"כ מחברות ומקטפות אותן יחד לא יפה עושות וצריך להזהירן על זה דאע"ג דאמרינן כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ מיהו שימור מעליא לא הוי כן הסכימו רש"י והראב"ד אך יכולות לקטף כל אחת ואחת שתי מדות ביחד מדה בידה אחת ומדה באחרת שהרי עוסקת בבצק היא. ואעפ"י כן לא נכון לעשות כן שמא תתיגע ותתעצל זולתי לצורך שעה. וחמי חמה ר"ל מים שהוחמו בחמה ויש מפרשים חמי חמה טבריא שהמקור שלהם חם בסיבת השמש שאע"פ שהסיבה הקרובה היא הגפרית שהוא מקודם הסיבה הראשונה וקמ"ל שאין הפרש בין הוחמו בידי אדם להוחמו בידי שמים ולענין הלכתא איתנהו להני תרי פירושי לאיסורא ולא במים שנשאבו בו ביום. והוא במים הגרופים הנזכר בגמרא שכן פירשו הרב אלפסי ומשמעות הפירוש לפי לשון זה הנזכר בגמרא הוא כן שאותו היום היו זוחלין כדכתיב נחל קישון גרפם. מיהו ר"ש גורס הגרופים מן המולייר ואית דמפרשי שהוחמו בתנור גרוף ואיתנהו לכלהו. אלא במים שלנו כלומר שלנו בלילה אחר שנשאבו לפי שהשמש הולך בלילה תחת היישוב ומחמם המעיינות והכי אמרינן התם בפסחים פרק מי שהיה טמא בימות הגשמים חמה מהלכת כו' וחכמי א"ה אומרים שהחמה ביום מהלכת כו' למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ אמר רבי נראין דבריהם שביום מעיינות צוננין ובלילה רותחין ומפני זה טוב לשאוב המים אחר שקיעת החמה מיד וכן מנהג ונראה מן הגמרא שא"צ לשים המים תחת השמים אך עתה נקבע מנהג בדורנו לשומם במקום מגולה ומנהג יפה הוא וכן ראוי לעשות והטעם כי אז מצטננין יותר וכן הסכימו הגאונים. וכתוב בשלמן בשם הראב"ד שמי הדות אין צריכין ללון ואם עבר ולש באחד מכל אלו הרי הפת אסורה ודעת הרב דאם עברה ולשה אפילו במים שלא לנו דהפת אסורה ומדקתני אסורה סתמא כדתנינן בגמרא בלא תוספת ביאור ולא קתני אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח ומשמע דמשום חשש חמץ קא אתינן עלה וליכא חילוק בין יום טוב ראשון לשאר הימים דבכלהו אסור למילש במים שנשאבו בו ביום ותו דקתני לה להא דמים שלא לנו גבי לשה בחמין כו'. וודאי אם לש במים חמין אסור באכילה שהרי אי אפשר שלא יתפח הבצק ויתחמץ ומשום הכי אם עבר ולש בין בשוגג בין במזיד אסור בין לו בין לאחרים וכן דעת רוב הגאונים. והריא"ג כתב דדוקא אסור באכילת מצה של מצוה שאינה משומרת כהלכתה אבל באכילה דעלמא מותר ואפשר שסמך אההיא דדרש רבא אשה לא תלוש אלא במים שלנו ואתו כולי עלמא בחצבייהו אמר להו אנא מיא דביתי קא אמרי וכי עד השתא לא הוו ידעי אינשי היאך לשין את העיסה בפסח ובאיזו מים אלא לאו שמע מינה דדוקא לכתחלה אבל דיעבד אפילו לא לנו מותר. ואעפ"כ כדברי רבינו משה נקטינן ואפילו בדיעבד אסור ומנהג בארץ הזאת לילך ישראל עם הגוי שמביא מים לצורך עיסת הפסח ולא ידעתי למה וכי תימא משום דגוים לא מהימני היכא דאיכא למיחש לאיסור והכא חיישינן דלמא מערב בהו משהו קמח או עיסה וזמנין דעכירי מיא ולא מינכר א"כ אפילו כל ימי הפסח כשמביא הגוי מים לצורך שתיית ישראל יהיה צריך לעשות כן ובהא ליכא למיחש אלא נראה באמת שלא נהגו כן מתחלה אלא לצורך מצה דמינטרא כי היכי דתהוי שמורה בכל ענין ומדקדוקי מצות היא ואע"פ כן אין להקל ולזלזל במנהג כי המנהגים חכמים גדולים ואנשי מעשה תקנום. ונהגו ג"כ שלא ללוש מצה דמצוה על ידי גוי וגויה אפילו בפני ישראל והעיסה ההיא נקראת בצקות של גוים אלא על ידי ישראל וישראלית דאיתנהו בשמור מצה כל אחד ואחד ומנהג יפה הוא וכן ראוי לעשות דכי אמרינן אדם משמר מה שביד חברו הני מילי ביד ישראל דשייך בההיא מצוה אבל ביד גוי דליתי' בשימור לא ומפני טעם זה נהגו לשאוב ישראל המים שילוש בהם מצה דמצוה וכן להביאם מהנהר עד הבית:
יבעריכה
כתב הרב לא תשב אשה תחת השמש ותלוש כו'. אמר המפרש לפי שחום השמש מחממת העיסה. ולא תחת הרקיע ביום העבים אפילו במקום שאין חמה זורחת בו דהא אמרינן בפרק אמר להם הממונה יומא דעיבא כולה שמשא פירוש כי ניצוץ השמש ביום המעונן מכה על האידים המקובצים הנקראים עבים ומתפשט אנה ואנה ואפילו במקום שלא תזרח בו השמש אם לא יהיה יום מעונן. ומשום הכי לא תלוש במקום מגולה ואם היתה לשה ואופה צריכה ב' כלים של מים וכו' דעת רבינו משה דלא מצרכינן שני כלים אלא באשה שלשה ואופה היא עצמה שמתחממות ידיה מפני חום התנור אבל בספרי התלמוד שלנו לא מצאנו כך אלא סתמא צריכה שני כלים של מים ופירש ר"ש דבכל נשים קא אמרינן אעפ"י שאינן אופות כי בעבור שמתעמלות ומקטפות בחוזק מתחממות ידיהן ואנן כדברי ר"מ נהיגנן דלא מצרכינן שני כלים לפי שהאשה שלשה אינה אופה. וכן נראה מן הגמרא מדסמיך ההיא דצריכה שני כלים גבי ההיא דלא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת ומשמע ודאי דאינה צריכה שני כלים אלא כשמתעסקות באפיית הפת. והיינו נמי שכתב הרב ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר כלומר לכתחלה צריכה להזהר שלא תתעסק אלא בלישת העיסה אבל אם היא יחידה ומוטל עליה ללוש ולאפות צריכה שני כלים ומה שכתב הרב צריכה שני כלים של מים ואית ספרי בגמרא דלא כתוב בהו של מים אלא שני כלים. והיינו רגילין לפרש אבני שישא ומרמרא וכיוצא בהם שהם קרים ובכלי האחד תהיה מקטפת ובשני תצנן ידיה. מיהו ר"מ הוא גריס של מים. וכן מצאנו בספרים המדוייקים הישנים. מקטפת ר"ל כשעורכת העיסה ומהפכת אותה בכל צד כדי שיתערבו חלקי הקמח ולפי שהוא כאלו היא חותכת העיסה נקראת מקטפת מלשון וקטפת מלילות ופעמים צריכה לטוח פני העיסה במים. ואחד שמצננת בו את ידיה לפי שהמים שבכלי האחד הוחמו מחמת חום ידיה בשעה שמקטפת בהן. ואם עברה ולשה תחת השמש כו' הפת מותרת משום דהא בעינן בגמרא עברה ולשה מאי ופסקי דעברה ולשה אסור דלא קאי אלא אהנהו דאסרו חכמים שלא ללוש משום סרך חמין כגון חמין וחמי חמה ומים הגרופים ובהנהו בלחוד הוא דבעי עברה ולשה מאי ומסקינן דעברה ולשה הפת אסורה שהרי העיסה נילושה במים חמין וא"א שלא תבא לידי חימוץ אבל הני דאיתנהו הכא נלושו כתקנן במים קרים ולא הזהירו חכמים מאלו אלא משום דקדוקי מצות והיינו דאמרינן בגמרא וצריכה שני כלים כו' ולא תגביה ידה וכו' כלומר לכתחלה צריכה להזהר מזה למצוה אבל לא לעיכובא דלית בהו חשש חימוץ שהרי נילושו במים שלנו והאי עברה ולשה דכתב ר"מ הכא קא בעי למימר שעברה ולשה בשוגג דאי במזיד היכי תיסק אדעתין דלהוי הפת מותרת והרי עוברת על דברי חכמים והוה לן למקנסה וכ"ת היכי אשכחן כי האי לישנא דקא בעי למימר בשוגג מצינו דוגמתו במסכת שבת פרק כירה דאמרינן עבר ובשל חייב חטאת ומדקא מייתי חטאת אלמא בשוגג מיירי. הכא נמי עברה ולשה בשוגג קאמר. וכמה שיעור חלה כמו מ"ג ביצים כו' וחלה בגימטריא הכי הוו. וכיצד מודדין אותו מכניס מ"ג ביצים בינונים בכלי מלא מים על כל גדותיו ומים הנשפכין בחוץ זה הוא שיעור מדת קמח חלה כאותה ששנינו בתוספתא דנזיר ששתה מכל משקין האסורין לו מתרין בו ושתה חייב על כל אחד ואחד וכמה שיעורן בכזית וכלן מצטרפין לכזית היין והחומץ וכיוצא בהן וכיצד יעשה מביא כוס מלא יין ומביא זית אגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור וגזרת הכתוב הוא דמדת העומר מחייבת בחלה שלמדנו לחם הארץ דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ מלחם השמים דכתיב לקטו לחם משנה מה לחם השמים עומר ליום שעולה למ"ג ביצים וחומש ביצה אף לחם הארץ אינו מתחייב בחלה בפחות ממ"ג ביצים וחומש ביצה וזהו עשירית האיפה כי האיפה ג' סאין וסאה ו' קבין וקב ד' לוגין הרי ע"ב ולוג ו' ביצים הרי תל"ב ביצים באיפה עשירתן מ"ג ביצים וחומש ביצה וי"ל לדעת הרב שמדת העומר מכילה מ"ג ביצים והמדה תוכל לעשותה בשתי תכונות. האחת מדה שיהי' בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעי אצבע בקרוב. והשנית מדה שיהי' בה שבעה אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ואלו שתי המדות כאחת הן עולות והן מכילות מ"ג ביצים כן נראה דעת הרב. וזה שכתב כאן בגוף הביצה הבינונית ובפרק ששית מהלכות בכורים כתב כמה מכילה מדה זו כמו שלש וארבעים ביצים וחומש ביצה כו' כמ"ש הר"מ שם. וצ"ע ע"כ מפרק כל שעה:
יגעריכה
כתב הרב כל זמן שאדם עוסק בבצק כו' ואם אין קולו נשמע כו' עד הרי הן חמץ גמור. אמר המפרש מה שאמר הרב ואם אין קולו נשמע הוא בצק החרש הנזכר במשנה. וההוא שעתא לא מינכר אם החמיץ או לאו כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו ומשום הכי אם שהה כשיעור הלוך מיל ישרף דקים להו לרבנן דבהאי שיעורא מחמיץ. וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו כלומר שדרך כל עיסה לקבל עין הכסף להתלבן כשמתחלת להחמיץ כאדם שעמדו שערותיו שמפני פחדו פניו משתנים ומתלבנים הרי זה אסור כו' פי' אם אכלו אינו בכרת אלא לוקה ואסור בהנאה אבל נתערבו סדקיו זה בזה ואפילו כקרני חגבים האוכלו חייב כרת דכל כה"ג חמץ גמור הוא כדאמרינן טעמא בגמרא שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקין מלמטה. ואית דאמרי דהאוכל שאור אינו לוקה דלא קי"ל כר' אליעזר דאמר סופג את הארבעים אלא כרבנן דפליגי עליה קי"ל דכיון שהוא נוקשה דינו כחמץ דגן ע"י תערובת וכן דעת כל רבני הארץ הזאת אשר היו לפנינו:
ידעריכה
היו שתי עיסות שהגביהו היד בעת אחת ונשתהו כו' פירוש שהאחת מוכחת על חברתה שנתחמצה אלא שאין קולה נשמעת שיש עיסות שאין משמיעות קול בחמציתן. ע"כ מפרק אלו עוברין:
טועריכה
כתב הרב אין עושין סריקין המצויירים בפסח כו'. אמר המפרש סריקין נקראין גלוסקאות ורקיקי מצות ונראה לי שעל שם המסרק שמציירין אותן בו נקראין סריקין ואמת שכל מלבוש מצוייר נקרא סריקון כדאמרינן בפרק אין דורשין יצאו עמו שמונים תלמידים לבושי סריקון של זהב וצ"ע איך פשט המנהג עתה לצייר אחר שבעלי בתים אסורין אפילו בדפוס ואפשר כי המנהג היה לצייר מפני שדרך הלחם להיות תופח בתנור ועכשיו הסריקה מונעת התפיחה מ"מ יש להשמר שלא לעשות אותן הציורים במסרק קצר או בדבר קטן מפני שיש שם שהוי גדול. ויש מביאין ראיה למנהג הציור מהא דאמרינן בגמרא לא של נחתומין אמרו להיותם אסורין שהרי יש להם דפוסים ואנו שמנהגנו לצייר במסרק שהיא רחבה כדפוס דמיא ומש"ה מותר דהא כנחתומים דמינן כיון שיש לכלנו דפוסין. א"נ י"ל דלא אסרו חכמים אלא ציור כגון צורת חיות ועופות ודגים שאדם שוהא בהם בעשייתן אבל ציור הסריקה שלנו לא נאסרה כלל שהרי אין שם שהוי כלל בין במסרק קטן בין במסרק גדול וכן נראה שהסכימו הגאונים:
טזעריכה
כתב הרב מים שרוחצין בהם את הידים וכן המים שמשתמשים בשעת לישה כו'. אמר המפרש כגון המים שמצננת את ידיה בהם בשעה שהיא עורכת ומקטפת הכל צריך לשפוך במקום מדרון ומדרון נקרא מקום שהוא משופע ויורד כמים המוגרים במורד ומתרגמינן כמיא דאשדין במדרון וכי בעינן מקום מדרון דוקא כי שפיך להו גו ביתיה אבל אי שפיך להו ברשות הרבים שופכן אפילו במקום האשבורן ואמרין בגמרא ודוקא דנפישי אבל לא נפישי לא לפי שנבלעין במקומן כו' וזה לא הזכיר הרב וגם הרי"ף ואפשר לומר שלא רצו לפרסם ולהקל בזה דהא קי"ל דחמץ אוסר במשהו:
יזעריכה
כתב הרב אין שורין את המורסן כו' כלומר בין במים צונן בין במים חמין שכיון שאינו עומד עליהם לא ידע אם מנקרין בו אם לאו ושמא ישהו כדי שיעור חימוץ וזהו שכתב הרב ומניחין לפני התרנגולים אבל חולטין להן המורסן ברותחין כו' שכיון שהן רותחין מתבשל המורסן מיד כשנופלין עליו וכיון שנתבשל שוב אינו בא לידי חמוץ. ע"כ מפרק כל שעה:
יחעריכה
כתב הרב ומותר ללוש לתרנגולין מורסן כו' וכל זמן שמנקרין כו'. אמר המפרש לפי שכיון שהם מנקרין שם הוי כאשה עוסקת בבצק שאינו בא לידי חמוץ והאי מלתא איתא בתוספתא ותלמוד דידן דאסר מיירי דשהה זמן מרובה כשיעור מיל. וכן נראה מלשון הרב שכתב למעלה ומניחין לפני התרנגולין כדכתבינן ע"כ מן התוספתא:
יטעריכה
כתב הרב לא תשרה אשה מורסן כו'. אמר המפרש מש"ה אסור מפני שמתחמץ בשרייתו אבל שפה היא כו' והוא לשון חנוך והעברה על הבשר כדאמרינן בגמרא בטמא מבערב ישפשף ועיקרו מלשון ואכות אותו טחון ומתרגמינן ושפית יתיה ואע"פ שהיא מזיעה מחום המרחץ אותה זיעה אינה מביאה לידי חימוץ אלא לידי סרחון. ולא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו כו' כלומר לא יכוס אדם חטין בפיו מפני שמחמיצות ברוק שבפיו ולאו משום דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דהא כל מידי דלאו דרך הנאתו קא עביד שרי אפילו היכא דלית בהו סכנה כדאמרינן בגמרא דשייף ליה לברתיה בגוהרקי דערלה אלא מפני שמחמיצות קודם שיהנה מהם ואשתכח דבעידנא דקא עקר לאו לא מקיים עשה אבל במקום דאיכא סכנה מותר אפילו כדרך הנאתו וכן פסק הרב פרק חמישי מהלכות יסודי התורה בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה בזמן שהם דרך הנאתם כמו שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביום הכפורים אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה ומלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהם מעורב עם איסור מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה וכן דעת הרב והכי מסתבר מחוורא דשמעתא ואע"פ שהירושלמי חולק בזה אנן כתלמוד דידן נקטינן. ודאתינן עלה מעיקרא גבי לא יתן אדם חטים על מכתו כו'. ואי אמרת ליבטיל ליה מקמי דלחמיץ י"ל דבכה"ג לא מהני ביטול דאי אמרת טעמא דביטול משום הפקר הרי לא הפקירו שהרי זכה בו אחר ביטולו ומתרפא ממנו ודמי למאי דאמרינן המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות לפי שזכה בו אחר הפקרו. ולפירוש רבינו יעקב נמי דפירש טעמא דביטול משום דכיון דהפקירו יצא לרשותא שאינו שלו ויצא מרשותו זה לא יצא מרשותו שהרי מתרפא ממנו:
כתב הרב אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת כו'. אמר המפרש חרוסת נקרא כל דבר חימוץ העשוי לטבל בו בשר ורגילין לתת בו קמח וכל דבר שמקהה את טעמו וקמח לאחר זמן מחמיץ ומקהה את הטעם והאי בשיש בו מים מיד דאי לאו הכי מי פירות נינהו. והראב"ד כתב דחומץ אפילו בלא מים מחמץ ולא הוו מי פירות דאמרינן מצמת הוא דלא צמית הא חמועי מחמע והתם חומץ גרידא כדאמרינן כי אמר ר' יוסי בעיניה ויש רוצים לומר דכל היין והחומץ שלנו יש לאסור אפילו בלא מים מפני שרגילים כל העולם לתת מים בכלי היין לצלול היין ולמלאתן ומפני הכשר נצוק יין נסך. ואין נותנין את הקמח לתוך החרדל כו' יאכל מיד דכיון שהחרדל חזק וחד אין מניחו להחמיץ מהר אבל חרוסת אינו חד כל כך והוי כפושרין מש"ה ישרף מיד. ע"כ מפרק כל שעה:
כעריכה
כתב הרב מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהם לתוך הבצק. אמר המפרש שומשמין הוא זרע דק נקרא גוגולאן וקצח הוא מין ממיני תבלין והוא זרע נוטה לשחרות ונקרא קרדמומי והאי מלתא איתא במסכת מנחות דאמרינן התם תבלה בקצת כשרה מצה היא אלא שנקרא' מצה מתובלת וכ"ת אם אמרו בכהנים שהן זריזין ונעשית נמי במקום זריזין יאמרו בשאין זריזין ותו דהתם לשין בחמין מדה של מנחות והכא אמרינן אין לשין בפושרין וכ"ש בתבלין והיכי גמר הרב חוץ מפנים י"ל דטעמא אחרינא אשכח דאמרינן בתוספתא דזבחים גם בירושלמי יוצאים במצה מתובלת וצ"ע דמהכא משמע דאפילו מצה דמצוה ותימה הוא דאע"ג דלית ביה משום חימוץ מ"מ אין כאן לחם עוני ודעת הרב דלעולם במצה דמצוה אסור תדע שהרי כתב דמותר לתת וכו' ולא כתב יוצאין במצה מתובלת כלשון הירושלמי ותו שהרי כתב בפירוש וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד והחולקים על דברי הרב מפרשים להא דירושלמי במצה שתבלה בתבלין אחר עשייתה כגון בזעפראן או בדבר אחר כיון דבשעת אפייתה לא היתה עשירה לא איכפת לן דהוי כאלו תבלה בתבשיל ולא מסתבר שאין זה משמעות הלשון כמו שגלוי לכל משכיל ור"מ לא איירי במלח אם מותר לתתו בעיסת הפסח כו' דמלח ליתיה בכלל תבלין כדאמרינן התם הביאו מלח הביאו תבלין ומנהג העולם שלא לתת מלח בעיסת הפסח. והרמב"י הביא ראיה למנהג מההיא דאמרינן פרק לא יחפור מרחיקין את הזבל ואת המלח ואת הגפת ואת הסיד כו' והאי דקתני מרחיקין משום היזק הבלא ומשמע מסוגיא דהתם דמלח כו' אפילו גבי קדרי חיים והיינו כותל חיים וא"נ יש סמך למנהג מההיא דאמרינן שלש עורות הן מצה חיפה דפתרא מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ ולי המפרש יש ראיה להתיר מההיא דאמרינן בשלהי פרק כל שעה ותיקא שרי ומפרש בגמרא דמשחא ומלחא שרי ומשמע שאין במלח שום חשש חימוץ אלא דינו כמי פירות והרוצה לנהוג איסור במצה דמצוה יעשה אבל בשאר הימים מותר לשום מלח ואין כאן בית מיחוש מיהו אם ידעו שהוא מותר ונהגו באיסור, לא באתי להתיר כדאיתא בירושלמי כדכתבינן ברישא דהאי פרקא. אחרי זה בכמו עשר שנים מצאתי בתשובת שאלה לראב"ד דדוקא במצה דמצוה מנהג אבל בשאר לחם מותר וברוך הבורא שזכני לדעתו:
כתב הרב מותר ללוש העיסה כו'. אמר המפרש בכל היום הראשון עד שיעבור ליל שני שיש בו גם כן חיוב מצה בזמן הזה אסור לאכול מצה שנילושה ביין ושמן ודבש במיני תבלין ומכאן ואילך לית לן בה ושמעינן מינה שדעת הרב דהני מצות שקורין סנמדאש שלשין בבצים ובשמן ובתבלין שמותר לתת מים כדכתוב בריש פרקין אבל ביום ראשון אסור ללוש אלא במים בלבד לא בדבש וחלב ואצ"ל תבלין דהשתא יין ודבש וחלב המצויין לכל אדם אסורין משום מצה עשירה תבלין שאין מצויין אלא לעשירים כגון השרים והמלכים לא כל שכן ומשום הכי צריך להזהר שלא לעשות אסנאמדש ביום ראשון של פסח אבל ביום שני אחר שעבר לילה הראשון וכל שכן בחולו של מועד מותר. ובמי ביצים נסתפק הרב בעל התוספות אי חשיבי מי פירות או לא מפני שאנו רואין שהעיסה נעשית מהן עבה יותר ממים אבל רבינו יעקב נוהג היתר בדבר שהיה מנהגו לאכול ערב הפסח לאחר ארבע שעות עיסה שנילושה במי ביצים שאין בו משום בועל ארוסתו בבית חמיו כיון שאין יוצא בה ידי מצה דמצה עשירה היא משמע דאיסורא דחמץ לית בה:
כאעריכה
כתב הרב כל כלי חרס שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה בצונן חוץ מכלי שמניחין בו כו'. אמר המפרש דוקא כשנשתמש בהם חמץ בצונן אבל אם נשתמש בהן חמץ בחמין אסור להשתמש בהן מצה אף בצונן שמא יבא להשתמש בהם חמין ונראה דאפילו נשתמש בהן חמין לא נאסרה המצה דאי נשתמש בו חמץ בחמין והמצה בצונן לא בלעה מידי הואיל והוא צונן ואי חמץ צונן ומצה חמין מצונן פורתא בלע ואפשר דלא בלע כלל הלכך מספק כזה שהוא קרוב ללא בלע לא אסרינן ליה ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ישתמש בהן חמין אפילו לא נשתמש בהן אלא חמץ בצונן ודוקא של חרס ואפילו בקוניא דבלעי אפילו מצונן אבל של מתכת ושל עץ מותר להשתמש בהן אפילו חמין והוא שידיחם קודם לכן וכן דעת הרב וגריס כל הכלים של חרס כמו שקבל מבית מדרשו של הרי"ף ואית למימר דהני כלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן דקאמרינן מיירי בתשמיש לח ובלעי טפי כמו יין נסך שהוא צונן ובלחותו נבלע הרבה אבל בכלים שתשמישן ביבש בצונן מותר להשתמש בהן אפילו בחמין וליכא ספיקא דאם נשתמש בהן חמץ נגוב חם אי עביד בה מצה לחה חמה דאסיר ואי נמי אי נשתמש בהו במצה נגובה חמה על ידי חום המצה יפלוט הכלי בה שבלע מן החמץ החם לתוך המצה וכבולעו כך פולטו וחוזר ובולעו דדוקא יבש מצונן לא בלע כלל אבל מחמין אפילו מיבש בלע תדע דבתשמיש לח מיירי מדקתני חוץ מבית שאור וההוא ודאי בתשמיש לח מיירי ובההוא אמרינן דאע"ג דלא נשתמש בו אלא ע"י צונן אסור למיעבד ביה מצה אפילו בצונן אבל בשאר תשמישין כיון שלא נשתמש בהן אלא בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן וכלי שמניחין בו את השאור ונותנהו בעיסה ופעמים ששוהה שם כל הלילה והוא של חרס כדאמרינן במסכת כלים פרק תנור בית שאור מוקף צמיד פתיל ומשמע ודאי דסתם בית שאור של חרס הוא וכלי שמניחין בו חרוסת והוא גם כן כלי של חרס ועשוי לתת לתוכו מורייס או חרדל וטובלין בו ליפתן ומשימין בו קמח וכל אלו אע"פ שלא נשתמש בהן חמץ אלא בצונן אסור להשתמש בהן מצה אפילו בצונן דהואיל ואית בהו בלעי טפי וצונן דידהו כחמין דמי והוה להו ככלים שנשתמש בהם חמץ בחמין שאסור להשתמש בהן מצה ואפילו בצונן ודוקא של חרס אבל של עץ או של מתכת מגעילן ברותחין וכן כתב הראב"ד בתשובת שאלה בית שאור ובית חרוסת וכלי שמניחין ומולחין בו בשר כלהו הני צריך בהו הגעלה בכלי ראשון והאי דחרוסת כבר ברירנא דבאית בהוא מיא עסקינן דאי לא מי פירות נינהו ואין מחמיצין וא"נ משום החומץ שאינו בלא מים כדכתבינן לעיל:
כתב הרב וכן עריבות שלשין בהן את החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ וכו' ואין משתמשין בהן בפסח. אמר המפרש בגמרא אמרינן פשיטא מהו דתימא כיון דרויחן שליט בהו אוירא קמ"ל. ומיירי בודאי שהן של חרס ומש"ה אין משתמשין בהן אפילו בצונן. ואי אמרת ת"ל שהרי תשמישן בחמין שהמים שלשין בהן את העיסה חמין הן ולא איירי אלא בכלים שנשתמש בהן בצונן. יש לומר דמשום הכי לא מיקרי תשמישו בחמין שהרי אותן המים מצטנפין על הקמח. אבל אם היו עריבות של עץ או של מתכת מגעילן ברותחין ומשהי להו בגוייהו עד דפלטן ומשתמש בהו בפסחא והוה לן למימר דבמריקה בצונן היטב עד שלא ישאר שם בצק שהרי אין משתמשין בהן בפסח ע"י חמין וליכא למגזר שמא ישתמש שהרי אסור ללוש בחמין אבל לגדור טוב הוא שיכשירם כמו שאמרנו והראב"ד החמיר בזה וכתב שאסור ללוש בהן כלל לפי שאינן בני הגעלה כמו שכתוב בדרשה שלו ואנו אין לנו אלא מה שכתבנו:
כבעריכה
כתב הרב ביב של חרס שאופין עליו חלות כל השנה אין אופין עליו כו'. אמר המפרש היינו בוביא הנאמרת בגמרא והוא כלי העשוי מרעפים עתיקים ואופים עליו חלות ואין אופין עליו מצה בפסח דכיון שהסיקו מבחוץ הוא הו"ל כקדירה ואם מלאו גחלים כו' מותר לאפות עליו מצה שהרי הגחלים שורפין כל מה שבלע ומשום הכי מותר לאפות בו מצה כעין תנור ושמעינן מינה דבהאי בוביא חדתא מותר לאפות בפסח אע"ג דהסיקו מבחוץ דכיון שהאור שולט תחתיה אע"פ שאין שלהבת עולה על גבה מרתח רתחא והפת נאפת מיד ואינו בא לידי שיהוי וחימוץ אבל מכל מקום צריך להסיק תחלה בין בבוביא בין בתנור ואחר כך מדביק וכתב רב עמרם כלל זה יהא בידכם כל שמסיקין תחתיו או על גביו ואח"כ מדביק בו את הפת אינו בא לידי חימוץ:
כגעריכה
כתב הרב כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון כו' וכן הסכינין כו'. אמר המפרש השטיפה נעשית אחר ההגעלה כדי להסיר הגיעול מעל הכלים והמחמיר לשפשף אותם יפה בצונן אחר ההגעלה תבא עליו ברכה ולזה שומעין שעשה כהלכה כדילפינן מגירסא דפרק דם הזבחים. ובעל ספר היראים מצריך באלפס ליבון לפי שהאש שולט מבפנים על ידי שומן שמטגנין בו ונמצא תשמישה על ידי האור מיהו המנהג פשט לעשות כדברי הרב וכן נראה דלא חיישינן לההיא חששא אפילו בשל גוים דאיסורא בלע דמלתא דלא שכיחא היא ואקראי בעלמא וכ"ש גבי חמץ דהיתרא בלע דסגי בהגעלה והשוה הרב להכשר הגעלה כלי מתכות וכלי אבנים וכן דעת כל הגאונים והרבנים זולתי ר' יעקב וקצת מרבני צרפת דאמרי דכלי אבנים דינם ככלי חרס וליתא דהא אמרינן סיוע לדעת ר' משה במשנת מסכת כלים ובתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני תנור של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות ומשמע דכלי אבן ככלי מתכות דמו ולא ככלי חרס וכן מנהג:
כתב הרב וכן הסכינין מרתיח את הלהב כו'. אמר המפרש להב הוא הברזל ונצב הוא הבית יד ונקרא כן לפי שהוא מעמיד ומציב הסכין להיות לו יד לחתוך בו כמה דאת אמר ויבא גם הנצב אחר הלהב ויש לתת טעם למה הצריכום הגעלה בכלי ראשון דהא כל תשמישייהו בכלי שני ובפחות מכלי שני וי"ל מפני שפעמים חותכין בו בשר בתוך הקדרה וא"נ פעמים שתוחבין בו בבשר שבתוך הקלחת בעוד שהיא רותחת והוא כלי ראשון ומש"ה צריך לעשות לו הגעלה בכלי ראשון וא"ת ליעביד ליה ליבון שהרי פעמים עושה בו מעשה שפוד לצלות בו בשר מלתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה וכ"ת הא אמרינן בירושלמי במסכת ע"ז דסכין ארוכה צריכה ליבון משמע דמלתא דשכיחא היא לצלות בו בשר והכי איתא בספרי וכן הסכים הראב"ד והרב בעל התוספות שאני התם גבי גיעולי גוים דבלע טובא אבל גבי חמץ דמשהו הוא שאין דרך להכניס בו פת באש הלכך לא חיישינן להכי ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה סגי לה בהגעלה וכן נראה דעת הרב דהא בהכשר כלי גוים כתב שצריכה לבון וכאן כתב דסגי לה בהגעלה ובסכינין שמוליכין לבית הנפח להשחיזם האריך בספר החתום אם צריך ישראל לשמרן בשהייתן שם מעט או יום אחד דכיון דכתב ר"ת דסתם כלי גוים אינן בני יומן וכ"כ רש"י ונראה שמותרין בלי שמירה שאף כליהן אין אנו חוששין שנשתמשו בהן היום כ"ש בכלים שלנו שלא נחוש שמא נשתמשו בו היום אבל אם נשתההו שם שני ימים אסורין. וסוף דבר כתב בשם רבינו יעקב כי רגילות הוא לשמרם ואמת הוא כי יש פנים להתיר משום דגוי מירתת להשתמש בכלי ישראל וכן מנהג. ואם חתך בפסח בסכין שלא הוכשר דינו כחותך בסכין האסור ואם חתך בו צונן בלא שפה ונועצה גריר לבי פסקי כדאמרינן התם במסכת חולין דוקא צנון אבל קישות גריר לבי פסקי שנוטל מעט ממקום החתך ואם חתך דבר חם קולף או נוטל את מקומו שהוא מעמיק בו עד שיטול את מקומו והוא יותר מקולף וצנון שיש לו חריפה בעי קליפה. והכפות שמגיסין בהן את הקדירה ואפילו הם קטנות צריכין הגעלה בכלי ראשון וזה הזכיר הרב בהמ"א ולא הוצרך להזכירו כאן ועוד שהרי כתב דכלים שתשמישן בכלי ראשון צריכין הגעלה בכלי ראשון והרי כפות בכלל וכתב רש"י דהני כפות של קרן צריך להגעילן ברותחין שהן בולעות כדאמרינן בסכיני דפסחא דמעייל להו ולקתייהו ברותחין והן של קרן ע"כ והא לא ראיה היא דמי יימר דקתייהו של קרן ואפילו הן של קרן לאו משום קתייהו קא' אלא מפני יד הברזל הנכנס דקתייהו דברזל חם מקצתו חם כולו כדאיתא בר"פ כיצד צולין ונמצא שנכנסת הבליעה בכל חלקיו ואפילו בצד שאינו נוגע בו. ודעת הראב"ד שאין להם הכשר דחייס עלייהו שנפסדין הן ברותחין והוו להו ככלי חרס שאין להם תקנה הלכך אסור להשתמש בהן בפסח. ושמענו כי הראשונים לא קפדין בהן להגעילן כי היה דעתן שאינן בולעות כיון דשיעי והיו אוכלין בהן תבשיל של בשר ושל חלב אמנם לא מצאנו להם ראיה ברורה מן התלמוד לא לאיסור ולא להיתר וע"כ טוב להחזיק האיסור מספק ואם נשתמשו בפסח בכף אחת של שאר ימות השנה שלא הוגעלה מותר הכל משום דהו"ל משהו לפגם מותר וה"ה אפילו היה נותן טעם לפגם דטעם לפגם אפילו בפסח מותר אבל במשהו לפגם ליכא ספיקא דודאי מותר ועל ידי מעשה הורה כן הרב ר' משלם בעיר בדית:
כדעריכה
כתב הרב כלי מתכות ואבנים ועצים שנשתמש בהם חמץ בכלי שני כגון קערות כו'. אמר המפרש והכי הוא דינא דגמרא מיהו עכשיו נהגו להגעיל הקערות בכלי ראשון אעפ"י שתשמישן בכלי שני והטעם מפני שאדם דולה מהן בכלי ראשון והוו כעץ פארור ויש שנותנין טעם מפני שפעמים מערה מהם מן הקדרה אל הקערה ועירוי ככלי ראשון וליתא דהא קי"ל דעירוי ככלי שני דמי והכי איתא בירושלמי מיהו אית למימר דכיון דרגילי אינשי לאשתמושי בהו חמירא בחומץ ובכל מיני מטעמים שיש בהם חומץ על ידי חמץ כבית שאור שחימוצו קשה כדאמרינן בבית חרוסת אע"ג דהתם חרש והכא עץ ולא הזכיר הרב בזה דין שפודין ואסכלאות מיהו בהמ"א מביא הכל, ואפשר דס"ל דבהגעלה סגי להו כיון דהיתר' בלעי ועוד שהרי אין צולין בו פת ובצק ומנהג העולם ללבנן וכל מה דאפשר לאחמורי בהאי מלתא מחמרינן ותו דהא זמנין סגיאין שצולין בו בשר על האש ומשימין עליו חתיכות לחם אחת בעודו באור לשאוב השומן והוי תשמישו בחמץ על ידי האור וצריך ללבנן עד שתשיר קליפתן והכי איתא בירושלמי ליבון שאמרו צריך שיהיו ניצוצות ניתזות הימנו וא"צ למרק אותן מתחלה כמו שעושין לכלים קודם הגעלתן כי האש מעביר הכל וגם לא לשטפם באחרונה וי"א שאין צריך ללבן אלא עד חציו כשיעור שמשתמש בו ולא מסתבר דודאי צריך ללבנן יותר ויותר כמו קתא דסכינא כדכתבינן לעיל וה"נ השומן יורד עד למטה:
כהעריכה
כתב הרב כל כלי חרס שנשתמש בהם חמץ בחמין כו'. אמר המפרש מש"ה מותר להניחו עד אחר הפסח דקי"ל כשמואל דאמר קדרות בפסח אל ישברו אלא ממרקן ומדיחן יפה יפה כדי שלא יהא חמץ בעיניה ומשהה אותן עד אחר זמנן ועושה בהן בין במינן בין שלא במינן וכן עושה בקערות שאין משתמש בהן בפסח. וכתב הראב"ד בתשובת שאלה דקדרות בפסח מותרות אם החזירן לכבשונות ומוכח לה מההיא דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת קדרות בפסח ישברו ופריך אמאי ישברו וליהדרן לכבשונות וכן הסכים ר' יעקב והרב בעל התוספות. אבל במליאן גומרי לא סגי להו דחייס עלייהו דלמא פקען ולא עביד להו הסקה שפיר אבל בכבשונות ליכא למיחש למידי שהרי דרך למלאת הכבשן מהקדרות ואחר כך סותמין את פיו וטחין אותו ודאי לא מפיק להו עד דשהו בהו כל צרכן מיהו עכשיו נהגו עלמא דלא להשתמושי כלל במאני דפחרא אלא בחדתי ממש לא כעין חדתי להחזירן לכבשונות שהרי טורח גדול הוא והוצאה מרובה על השבח דהא לא עשיק עפרא ויותר טוב הוא לו לקנותם חדשים. ע"כ מפרק כל שעה:
כועריכה
כתב הרב כלי ראשון שרצה להרתיחו ולא מצא כלי אחר גדול ממנו כו'. אמר המפרש ודאי הכי אבעי ליה למיעבד לפום מאי דאמרינן בגמרא גבי ההוא דודא דאשתכח כו' מיהו האידנא נהוג עלמא להסיק אבנים באש עד שתתלבנו ומשליכין אותה לתוך היורה כשהיא רותחת והמים נשפכין לחוץ ועוברין על שפתי היורה וכן מנהג ג"כ להכשיר אותן המכתשות של אבן. ע"כ ממסכת ע"ז פרק בתרא. וכתבו קצת הגאונים שצריך להגעיל תחלה היורה שמגעילין לתוכה ואחר כך יכניס לתוכה הכלים ומכניסן לתוכו אחד אחד ומעלהו ושוטפו בצונן לאלתר ויש חולקים בדבריהם שא"צ להגעיל היורה תחלה שאם תאמר כן הכלי שיגעיל יבלע לאחר שפלט מהיוצא ממנו מהכלי הגדול א"כ היוצא ממנו ג"כ יחזור ויבלע ואין לדבר סוף ובמריקה ושטיפה סגי להו וכן נהגו העולם מיהו דוקא ביורה שלנו דהיתרא בלעה אבל ביורה שלהם דאית בה חשש גיעולי גוים בודאי צריך הגעלה. מי יתן טהור מטמא כתוב. מפי מורי יצ"ו. ולמה דהא נותן טעם הוא ונמצא שאין לפקפק במנהג אפילו ביורה שלהם. וצריך שיהיו זריזין להרתיח היורה שלא ישוכו המים מרתיחתן שאם ישוכו יאסרו להגעיל בהם הכלים. וצריך להשמר שתהיה היורה רותחת בתת הכלים בתוכה ובהוציאם אותם החוצה מפני שאין פולטין אלא בשעה שהיא רותחת ואם נתנן שם קודם שתעלה רתיחה בולעין הרבה מן המים שביורה וכיון דבלעי טובא לא פלטי כל מאי דבלעי ואם מוציא הכלים מתוכה נמי כשאינה רותחת חוזרין ובולעין וצריך להזהר כל איש להזהיר את ביתו ולגרור ולמרק את כל כליהם שבבית מכל הגיעולין והחמץ שעליהם בין כלים ראשונים בין שניים ולהעביר כל החלודה שעליהן כי אין הגעלה מועלת אלא למה שבלוע תוך הכלי אבל חמץ שעליו אינו מועיל והכי תניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר חלודה. וא"ת אמאי לא מברכינן על מצות הגעלה כי היכי דמברכינן אשאר מילי דפסחא משום דהא אפשר בכלים חדשים ובלא הגעלה סגיא. ובספרי ומורק ושוטף במים במים ולא ביין ולא בחלב ושמעינן מינה דאין מגעילין בהן אע"ג דאיקרו משקה כמים ואע"פ שהיין לפי הטבע יפליט יותר מן המים אין לך אלא מה שאמרו חכמים דקים להו לרבנן שסגולת המים להפליט יותר מכל המשקין וכל המשקין זולת המים אין מפליטין אך צומתין:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |