קרבן העדה/קידושין/א/ג

קרבן העדה קידושין א ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בכסף ע"י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהא זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבל מהם ואפי' ע"מ שאין לרבו רשות בו דאין קנין לעבד בלא רבו:

וחכ"א בכסף ע"י עצמו. דסברי יש קנין לעבד בלא רבו הלכך קונה את עצמו בכסף אפי' ע"י עצמו וכ"ש ע"י אחרים:

ובשטר ע"י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע"י עצמו צריך שיתנו לו אחרים ע"מ שאין לרבו רשות בו:

גמ' מה אחוזה נקנית וכו'. כדמסיק:

אף עבד כנעני. וכל האומות משנמכר מהם לעבד כך דינו אלא שכל העבדים נקראים על שם כנען דכתיב ביה עבד עבדים יהיה לאחיו:

שדות בכסף יקנו. מדכתיב יקנו מעיקרא ש"מ דבכסף לחוד קנה וה"ה בספר וחתום בעדים דהיינו בשטר לחוד נמי קני וה"ה בחזקה לחוד והיינו והעד עדים:

ופליג וכו'. הא דאר"י דבשוה פרוטה סגי דמיקרי כסף פליג אהא דאר"ח דשקלים היינו ליטרא דשדות בכסף יקנו בנביאים כתיב בירמיה דשקלים וכסף חדא מלתא נינהו דכתיב כסף ישקול:

קינטורין. הם השקלים היותר גדולים שבמדינה:

ולא דמיא. כלומר לעולם דלא פליגי אלא שקלים לחוד וכסף לחוד:

התיבון. הקשו הרי אונס דלא כתיב ביה אלא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וקיי"ל דשקלים הוא נותן:

ודלא כר' לעזר. הא דתנן שאין השדה נקנית אלא בכסף ובשטר ובחזקה ולא בדבר אחר אתיא דלא כר"ל דאמר אפי' בהילוך לחוד קני:

הכל מודין במוכר שביל לחברו. שנקנה ע"י הילוך כיון דשביל אינו עשוי אלא להילוך:

מ"ט. דר"א דהילוך קונה:

כי לך אתננה. ובהילוך קנאה:

אית מתני' אמר. יש משניות דמשמע מהם דעבדים כקרקעות ויש משניות דמשמען שעבדים כמטלטלין:

דתנינן תמן. בבבא בתרא ריש פרק חזקת:

חזקת הבתים וכו' והעבדים. אע"ג דהתם איירי בחזקת שלש שנים אם אבד שטרו דנאמן לומר לקוחה היא בידו מ"מ משמע דחזקת הקרקעות והעבדים שוים:

ה"ג אית מתני' אמר עבדים אינן כקרקעות דתני:

נעל לו. העבד לרבו מנעלו:

נטל. כליו לפניו לבית המרחץ:

אם הגביהו. הרב להעבד ה"ז חזקה:

מיליהון דרבנן. דברי רבנן דמייתי בסמוך שמעינן דעבדים כמטלטלין:

אין שיעבוד למתנה. הנותן מתנה לחבירו ולא פירש שמקבל על עצמו האחריות אינו חייב באחריותו אע"ג דבשאר שטרות אמרינן אחריות טעות סופר במתנה לא אמרינן הכי:

אין גובין מהעבדים. בעל חוב אין גובה חובו מהיתומים אם לא הניח אביהם קרקעות:

מאן אינון רבנן. דסברי דעבדים אינן כקרקעות:

ארמלתא. אלמנה אחת תפסה שפחה מעזבון בעלה לגבות ממנה כתובתה וכתובת אשה אינה נגבית אלא ממקרקע. ל"א אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובת אשה מ"מ תפיסה מהני כי היכי דמהני לבעל חוב ולעולם קסבר דעבדי מטלטלי נינהו ולשון זה נראה עיקר:

תפסת תפסת. כיון שכבר החזיקה גובה הימנה דמספקא ליה אי עבדי כמקרקע דמיין או כמטלטלין ומספיקא אין מוציאין מיד המוחזק:

ר' אימי. הוציאה להשפחה מיד האלמנה דקסבר תפיסתה לא מהניא שהיא סברה שהיא משועבדת לה כקרקעות ובאמת לאו שלה היא לכך חזר ר' אימי והוציאה ממנה שאין זו חזקה מעלייתא שלא כיוונה לשם חזקה אלא סברה כיון ששמשתה בחיי בעלה ועדיין היא ברשותה הרי היא שלה וכן עיקר והכי משמע בכתובות פ"ט:

ולא כקרקעות. מהך ברייתא דבסמוך שמעינן דעבדי לאו כמקרקע נינהו:

ה"ג קרקעות ועבדים החזיק בקרקעות לא החזיק בעבדים:

אם אומר את וכו'. אס"ד דעבדים כמקרקע דמי אפילו אינן עומדין בתוכה קנה:

היו לו שתי שדות וכו'. ומכרן לאחר כיון שהחזיק הלוקח באחת מהן קנה שנייה:

לא כמטלטלין. ושאין עבדים כמטלטלין כמי שמעינן מהך ברייתא:

ה"ג כיון שהחזיק בקרקע החזיק בעבדים:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

ה"ג נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות וזוקקין וכו'. ולא בעינן צבורי' בתוכה:

ובשטר ע"י עצמו. דקסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות שאם עבד כהן הוא פוסלו מלאכול בתרומה ואם עבד ישראל הוא אוסרו מיהא בשפחה וכיון דקיי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו הלכך ע"י עצמו דוקא אבל לא ע"י אחרים וכסף ע"י אחרים שאני שקבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב והרב אינו נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו:

מאחר לרבו. הא דתנן בכסף ע"י אחרים היינו שהאחר נותן הכסף לרבו:

ופריך הא מרבו לאחר לא. פי' אם נתן רבו כסף לאחרים ואמר שע"י קבלה זו יצא עבדו לחירות לא מהני בתמיה אמאי לא מהני:

אפילו מרבו לאחר. נמי מהני והא דנקט מאחר לרבו לא אתי אלא למעוטי מרבו לעצמו שאם נתן הרב כסף לעבדו שיצא לחירות ע"י קבלה זו לא מהני כיון דאין כאן נתינה כלל שהרי הוא של הרב דמה שקנה עבד קנה רבו:

ה"ג הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות א"ל יוצא שתצא שדך להפקר וכו'. וה"פ מעיקרא בעא מיניה אי מהני באומר ע"מ וא"ל דמהני והדר קבעי מיניה אי מהני באומר הילך כסף זה ע"מ שתצא שדך להפקר:

מה בין זה לזה. בין שדה לעבד:

זה זיכה לבן דעת. המקבל מזכה לעבד שהוא בן דעת לכך מהני משא"כ שדה:

ופריך הגע עצמך. שהיה העבד חרש ואינו בן דעת לדבריך אם אמר הילך כסף זה שיצא עבדך החרש לחירות לא מהני:

א"ל איש. כלומר הואיל ומינו בני דעת נינהו אמרינן לא פלוג:

ופריך הגע עצמך. שהיה העבד קטן שאינו בן דעת וגם רוב קטנים אינן בני דעת לא מהני אם אמר הילך כסף זה ע"מ שיצא עבדך הקטן לחירות:

א"ל דרכו. של קטן להגדיל ודמי לבן דעת משא"כ בשדה:

אתיא דר"ז. דאמר אפילו מרבו לאחר כרשב"א:

אף בשטר ע"י אחרי' וכו'. ופליג אתנא דמתני' דאמר משום ר"מ בשטר ע"י עצמו:

לא רבו וכו'. לאו שמעי' דאיירי שרבו נותן שטר לאחרים שיצא עבדו לחירות:

ה"ג אף הכא רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות:

אתיא כר'. הא דארשב"א בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היינו דוקא במשחרר חצי עבדו וכדמסיק דאי במשחררו כולו למה לא ע"י עצמו וכי לית ליה דגיטו וידו באין כאחת:

ופריך ולית לרבנן אדם משחרר חצי עבדו. בתמיה א"כ מי שחציו עבד וחציו בן חורין היכי משכחת ליה:

ומשני אית להו. דאדם משחרר חצי עבדו מיהו דוקא בעבד של שני שותפין ושחרר אחד מהן חלקו דלא שייר בקנינו:

אבל בעבד שכולו שלו. ושחרר חציו שאני שכשהוא נותן לידו הגט אינו אלא כמזכה מימינו לשמאלו שמעולם לא יצא מרשותו:

ופריך ולית ליה לרבי. שזהו כמזכה מימינו לשמאלו ולמה קנה:

ומשני אית ליה. בנותן ליד עבד דלא קנה וכי קאמר דקנה היינו במזכה לו ע"י אחר חציו:

ופריך ולית להו לרבנן במזכה על ידי אחר. דקנה ואמאי פליגי:

ומשני סברין רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אתר. אבל העבד כיון שאינו ראוי לזכות ע"י עצמו החציו אינו זוכה ע"י אחר דזכות על ידי אחר ה"ל מטעם שליחות וכל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שלוחו נמי לא מצי למיעבד:

הגביה. העבד את המציאה ואמר על מנת שאזכה בה אני ולא רבי מהו. מי אמרינן על כרחו זכה בו הוא ורבו זוכה ממנו או דלמא כיון דמתחלה הגביה לצורך עצמו ולא לרבו ה"ל כנותן לו מתנה ע"מ שאין לרבך רשות בהן והא דתנן פ"ק דב"מ מציאת עבדו ושפחתו הכנענים הן שלו היינו בשלא התנה קודם הגבהה שתהיה לעצמו:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

המודר וכו'. מתני' היא בפ' בתרא דנדרים:

תנא ולא ליך. צריך שיאמר ע"מ שאין לבעלך ולא לך רשות בהן:

דר"מ עביד יד עבד כיד רבו. וה"ה יד אשה כיד בעלה ואלו לא אמר ולא לך זכתה היא וחוזר הבעל וזוכה ממנה:

ופריך במתנה. הוא דאית ליה לר"מ דיד אשה כיד בעלה ויד עבד כיד רבו אבל במציאה איכא למימר דמודה ר"מ לרבנן דזכה לנפשיה:

אר"ז לפני ר"מ וכו'. טעמא מפרש מ"ש מציאה ממתנ' וקאמר דשאני מתנה דבזוכה מדעת אחר הוא משא"כ מציאה לאו מדעת אחר הוא זוכה:

כאן. במציאה שהוא כזוכה מדעת עצמו לא כ"ש שיד עבד כיד רבו ולא זכה:

ופריך ולמה לא תנן. במתני' שהעבד קונה את עצמו בראשי איברים שאם חיסר רבו ממנו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין שיוצא בהן לחירות:

מפני המחלוקת. דפליגי תנאי חד אמר היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור וחד אמר אין צריך גט שחרור וכיון דלמ"ד צריך גט היינו בשטר לכך לא תני ליה:

מרבו לעצמו לא. דבזה הכל מודים דיד עבד כיד רבו:

ה"ג מחלוקת ר"מ וחכמים דתניא האומר הא לך וכו':

מה צריכא ליה. כי קמיבעיא ליה מרבו לאחר מהו מי אמרינן כי היכי דיכול העבד להיות שליח לזכות מאחר לרבו ה"נ יכול להיות שליח לזכות מרבו לאחר או דלמא כיון דיד העבד כיד רבו לכך זוכה מאחר לרבו אבל מרבו לאחר לא דה"ל כזוכה מימינו לשמאלו ועדיין לא יצא מרשותו ויכול לחזור בו:

השואל את הפרה. מתני' היא בב"מ פ' השואל:

ביד שלוחו. ומתה פטור. לית הדא אמרה וכו'. מסיפא דמתני' דייק דתנן א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסין ואס"ד דאין העבד זוכה מרבו לאחר ה"ל כאלו עדיין היא בידו דמשאיל ולמה יתחייב השואל אלא ודאי כשנתנה המשאיל ליד עבדו שיזכה בה בשביל השואל זכה בה השואל לפיכך חייב באונסין:

תיפתר. תפרש למתני' בששלחה לו ביד עבדו העברי דלא קנה לגופיה לענין זה ויכול לזכות לאחרים על ידו:

תפתריניה. כלומר לעולם אפילו בעבד כנעני איכא לאוקמי מתני' ואפ"ה ליכא למפשט מידי תפרש למתני' באומר לו המשאיל פתח לה והיא תבא מאליה דמשעבד נפשיה משיצאה מחצירו ומשום דשלח עבדו עמה לא מיפטר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

הנהיגה. או שהמשיכה או שקרא לה השואל ובאתה אחריו נתחייב השואל לשלם והיינו כר"י דאמר כשפתח לה ובאה חייב:

ה"ג ובאת אחריו:

שמע לה מן הדא. פשיט לה מהך מתני' דעירובין פ' חלון:

אבל אינו מזכה. העירוב לכל בני המבוי לא ע"י בנו וכו':

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שאין העבד כנעני זוכה מיד רבו לאחר:

תיפתר. תפרש למתני' דאתיא כר"מ דאמר יד העבד כיד רבו מאחר לעצמו וה"ה מרבו לאחר וכי קמיבעיא ליה לרבנן דקסברי מאחר לעצמו זכה העבד איכא למימר דמרבו לאחר נמי זכה העבד:

ופריך והתני. ברישא דמתני' דמזכה ע"י אשתו ואס"ד מתני' כר"מ והא איהו הוא דאמר דיד האשה נמי כיד בעלה א"כ כי היכי דקאמרת לר"מ אין העבד זוכה לאחר מרבו אשתו נמי דהא אשה ועבד דמיין להדדי:

תיפתר כהדין תנייא. תפרש למתני' דאתי כר"מ אליבא דהאי תנא וה"ה דהוי מצי לשנויי הכי אמתני' דהשואל אלא דעדיפא מיניה משני:

ה"ג אשתו אינה פודה לו מע"ש רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מע"ש וכ"ה בעירובין וה"פ אם היה לאשתו מעות שאין לבעלה רשות בו כגון שנתן לה בעלה מתנה דקנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות ואמר לה בעלה שתפדה בו מע"ש שלו אינה פודה בלא חומש דידה כידו והבעלים שפודין מע"ש שלהם מוסיפין חומש ורשב"א אומר דפודה לו מע"ש בלא חומש שאין ידה כידו והויא לה כאיש אחר שאינו מוסיף חומש:

והדין תנייא. והאי תנא כלומר רשב"א הוא דאמר משום ר"מ אע"ג דיד עבד כיד רבו אפ"ה אין יד אשה כיד בעלה:

שיזכה עבד בגט שחרור. שיהיה שליח לקבל גט שחרור של חבירו כיון דאיתיה בתורת שחרור מצי נמי להיות שליח:

שאין לו גט אשה. שאינו בתורת גיטין וקידושין:

אין תימר מתני' היא. א"ת דמפורש בברייתא דעבד נעשה שליח לקבל גט שחרור של חבירו מרבו שלו שעוברה כעבד אחר דמיא:

זכתה לו. לעובר בקבלת גט זה להיות משוחרר:

עוברה עשו אותו כאחד מאיבריה. כלומר עובר ירך אמו וה"ל כמשחרר חצי עבדו דקנה אפי' קיבל העבד עצמו שטר שחרור דאף בחצי עבד אמרינן גטו וידו באין כאחת אבל לאחר לא שמעינן ממתני' נראין הדברים שיקבל העבד גט שחרור. לעצמו שגטו וידו באין כאחת:

ואל יקבל גט כוותין. כלומר שאינו כשר לקבל גט חבירו שהוא עבד דכוותיה כיון דאינו בן ברית אינו בתורת שליחות:

א"ת מתני' קודמת. כלומר ברייתא השנויה לפני ר"י פליג עליה:

אם היתה עוברה זכתה לו. אע"פ שהיא שפחה מקבלת גט עוברה שהוא עבד:

עוברה עשו אותו כא' מאיבריה. דעובר ירך אמו וה"ל כמשחרר חצי עבדו אבל לאחר לא:

אעלון עובדא. העלו מעשה כזה לפני ר' יוחנן באחד שאמר קודם מיתתו פלונית שפחתי אני עושה לה כתב שלא תשתעבד מה דינה מי אמרינן כיון דלא אמר לשון שחרור ולא לשון הפקר לאו כלום הוא או לא:

אמר לא כל הימנו לשעבד. פי' אר"י לאו כל כמינייהו דיורשים לשעבד בה דמצוה לקיים דברי המת:

בניה מה הם. שאלו לר' יוחנן בניה שתלד מכאן ולהבא מה הם מי אמרינן דמשוחררת היא או לא:

עבדים. פשיט להו ר"י דבניה עבדים הם:

מה שייר בה. הא דקאמר שלא תשתעבד היינו שלא יטריחוה בעבודתם ושיהיה מעשה ידיה לעצמה:

דרבי היא. הא דאמרי' דלשון זה מהני לעצמה למעשה ידיה אבל לא לבניה אתיא כר' דאמר משחרר חצי עבדו:

לשני עבדיו כאחת. שכתב כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי:

ושניהן צריכין לשחרר זה את זה. שכל אחד זכה בחבירו מחציתו:

דרבי היא. דכשכתב לפלוני ופלוני ה"ל כאומר חצי לזה וחצי לזה ולא שחרר אלא חציו שהרי חציו השני עדיין עבד הוא שהרי נתנו לחבירו אלא כרבי אתיא דאמר אדם משחרר חצי עבדו:

לית הדא אמרה. מי לא שמעינן מהכא שהעבד זוכה מרבו לאחר שהרי עדיין עבדו הוא ואיך זוכה בנכסים אלא ודאי שכל אחד זוכה בשביל חבירו וקשיא מתניתין דעירובין אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים דפשט ר"ז לעיל בשמעתין מינה שאין העבד זוכה מרבו לאחר:

א"ל. מי סברת שתחלה זוכין בנכסים ואח"כ יוצאין לחירות על ידי שמשחררין זה את זה אלא בנכסים ובגופן זוכין כאחת וה"ל כאילו זוכה להן ע"י בן חורין או שכל אחד זוכה בחלקו שהרי הזכיה בנכסים ושחרורו באין כאחד:

הרי את בת חורין. האומר לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין בגט שחרור זה וולדך עבד:

וולדה כיוצא בה. משוחרר:

אב המשנה. אב לשון אדון כלומר שבקי בהם במשניות:

שניהן בן חורין. הא דאמרו חכמים לא עשה כלום היינו ששניהם. ב"ח:

שניהן עבדים. אפילו השפחה אינה משוחררת דה"ל משחרר חצי עבדו:

ופריך ע"ד דר"י וכו'. פי' הניחא לר"י איכא מחלוקת בין ר"י וחכמים דלר"י שניהן ב"ח ולרבנן שניהן עבדים אלא לר"א דאמר אף לרבנן שניהן ב"ח במאי פליגי:

אלא כיני. כן היא לשון הברייתא דר"י הגלילי אמר דבריו קיימין וחכמים אומרים לא עשה כלום ועלה פליגי ר"א ור"י:

וכרבי. והא דאר"י הגלילי דבריו קיימין אע"ג דעובר ירך אמו הוא אתיא כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף