פני יהושע/קידושין/לז/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בא"ד ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל עכו"ם דפריך עלה דמתניתין כו' עד סוף הדיבור. עיין בבית חדש סי' רצ"ד שהאריך בסתירת ראיה זו וכבר השיבוהו המחברים ויבואר בעזה"י בקונטרס אחרון גם מה שיש להסתפק בעיקר דברי התוס' אם כוונתן דנוהג אף בשל עכו"ם מדאורייתא או מדרבנן הכל יבואר שם בעזה"י לנכון:
(קונטרס אחרון) דף לו ע"ב משנה כל מצוה התלויה בארץ כו' חוץ מערלה וכלאים רא"א אף החדש וכתבו התוספ' ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר כו' וכתבו אח"ז ובירושלמי נמי משמע דנוהג אף בשל עכו"ם. וכתבתי בפנים דיש להסתפק בכוונתן אם מה שכתבו תחלה ונראה דחדש נוהג בזמן הזה אעיקר דינא קאי דלא גמירא להו כ"כ אם חדש נוהג בח"ל אף בשל ישראל דאי בזמן הזה בארץ ישראל פשיטא דמדאורייתא אסור דכתיב חוקת עולם לדורותיכם ודרשינן נמי מקרא דבזמן דליכא בית האיר המזרח מתיר אלא דבח"ל דאשכחן פלוגתא דתנאי ע"ז כתבו דנראה להם דהלכה כמ"ד דחדש נוהג בח"ל ואח"ז כתבו עוד מילתא אחריתי דבירושלמי נמי משמע דנוהג אף בשל עכו"ם וכ"ש בשל ישראל בח"ל ועוד יש לפרש בכוונתם דמה שכתבו נמי בתחלה ונראה דנוהג בזמן הזה קאי נמי אשל עכו"ם דרוב ח"ל משל עכו"ם הוא ולפ"ז איכא למימר דבשל ישראל בח"ל פשיטא להו טובא בלא שום ראיה דנוהג אף מדאורייתא כמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מיהו אף לפי פירוש השני נמי יש להסתפק עוד בכוונתם אם רוצין לומר דחדש נוהג בשל עכו"ם מדאוריית' או מדרבנן לחוד דלכאורה נ"ל דמה שכתבו קודם לזה דכלאים נוהג בשל עכו"ם לא הוי אלא מדרבנן דמדאורייתא ודאי אינו נוהג למאי דמסקינן לקמן דכלאים אינו נוהג בח"ל ודרשינן שדך המיוחד לך כמו שפרש"י וא"כ כ"ש דשל עכו"ם מימעטו מהאי קרא דשדך לא מיקרי מיוחד לך ועוד אבאר בזה לקמן:
פסק בענין חדש
אמר הכותב חדש הואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא לאשר ראיתי שלימים וכן רבים ועצומים מגדולי האחרונים כולם כאחד אזרו חיל לדעת מה זה ועל מה זה שרבים מזלזלין באיסור זה שלרובן ככולם מגדולי הפוסקים הקדמונים אף בח"ל הוא איסור דאורייתא וא"כ אין ההיתר זה של רמ"א ז"ל בסי' רצ"ג מספיק דזימנין טובא דליכא ספק ספיקא ואפ"ה מתירין אף לכתחילה כמו שכתב הב"ח סי' הנ"ל והעיד על גדולי הדור שהיו בימיו מופלגים בתורה ובחסידות לא היו נזהרין בשתיית השכר בשום זמן לכן ביקש לו הרב הב"ח צד אחד להתירא דאין חדש נוהג בשל עכו"ם והביא ראיה על דבריו לאפוקי משיטת התוס' והרא"ש ז"ל ומסיים בתר הכי מהאי טעמא אין לשום אדם להחמיר בזה כ"א למי שמפורסם בשאר ענייני פרישות ע"ש אמנם כן כל האחרונים השיגו על דבריו ה"ה הט"ז והש"ך סי' הנ"ל ובעל ברכת הזבח מלבד מה שאבאר לקמן מה שיש להשיג ולתמוה מאד על דבריו ועל ראיותיו והט"ז בי"ד סי' הנ"ל והמ"א בא"ח סי' תפ"ט שניהם לדבר א' נתכוונו לאשר ולקיים מנהגן של ישראל משום דאין הלכה כסתם משנה משום דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם דערלה אלא כת"ק דהכא דשנאו רבי בלשון חכמים. אלא דגם על דבריהם יש לתמוה טובא כמו שתמה התי"ט במשנתינו וכמו שאבאר, אמנם הש"ך הביא בסי' הנ"ל בשם ספר לחם משנה על המשניות להתיר מיהא בשתיית שכר של חדש מטעם דמשקין היוצאין מהן אין כמותן ומסיק הש"ך דצריך להתיישב שדבר שהוא נגד משמעות הרא"ש ז"ל בתשובה וגאוני דורינו שלשת הרועים מוהר"ר צבי אשכנזי בסי' ב' ובספר חק יעקב סי' תפ"ט ובספר כנסת יחזקאל סי' נ"א כולם כאחד דחו דברי בעל לחם משנה בשתי ידים וכתבו שהוא נגד סוגיא ערוכה דפ' העור והרוטב ולפ"ז חזר' התמיהא למקומה על כל גדולי האחרונים גאוני מוסדי ארץ שהביא הב"ח שהקילו בשתיית שכר של שעורין אף בשנה שרובא דאיסורא ולא ידעינן טעמא דמילתא ואנן יתמי דיתמי אמאי ניקו ונסמוך למיעבד עובדא בנפשין ומה נשיב שואלינו דבר להורות לעם את המעשה אשר יעשון וכבר דשו בה רבים להתירא וקרוב הדבר שלא ישמעו להחמיר כמ"ש האחרונים וסמכו עצמם על זה להקל בכמה קולות. עכ"ז אפשר שלא זהו הדרך מוציא מידי עבירה כיון דלפי שיטת הפוסקים המפורסמים חדש בח"ל מדאורייתא ודרשו לה מקרא דבכל מושבותיכם א"כ לדבריהם הדבר מפורש בתורה והלכה מרווחת בישראל דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אלא צריך לאפרושינהו מאיסורא כדאיתא בא"ח סי' תר"ח בהג"ה. וביותר שראיתי מעשה ונזכרתי מתוך מה שהובא בספר כנסת יחזקאל שם בסוף התשובה הנ"ל שבכמה מדינות שכיחי טובא שהיהודים שוכרים כפרים ועיירות ושדות מיוחדות וא"כ לגבייהו דידהו ליכא שום ספק כלל שאף מה שידוע להם בודאי שהם מהתבואות שלא נשרשו קודם העומר אפ"ה אינן נזהרין כלל מלהבדיל בין התבואה הנאכלת ובין אשר לא תאכל. וכמדומה לי שע"פ הרוב משקה השכר נעשית באותן המדינות ההם מתבואה חדשה וא"כ פגעו ונגעו באיסור דאורייתא בודאי:
לכן מעודי ננערתי חצני לשום עיני ולבי על זה ומצאתי א"ע מחוייב בדבר לחקור ולבדוק עד מקום שידי יד כהה מגעת כולי האי ואולי לסתייע מילתא למצוא שום היתר ברור שיהא כדי לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק:
והנה אחר בינותי בספרים מצאתי שמקור הדין נחלק לשלשה חלקים כפי האמור למעלה:
הדרך הראשון שהוא היסוד והעיקר אם חדש נוהג בח"ל אם לא ואת"ל דנוהג יש לספק אם מדאורייתא או מדרבנן:
הדרך השני אם נוהג בשל עכו"ם וגם בכלל הספק הזה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן:
הדרך השלישי בעניין שתיית משקה של שכר שהביא הש"ך בשם לחם משנה אם יש צד היתר לומר שמשקים היוצאין מתבואת חדש אינו כמותן או דלמא שאין לחלק כשיטת המשיגים דפשיטא להו דבכל האיסורין משקין היוצאין מהן כמותן לגמרי ומדאורייתא ונראה היעמדו דבריהם אם לא:
על ראשון ראשון בעיקר הדין אם חדש נוהג בח"ל כבר מילתא אמורה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתבו להדיא דנוהג בח"ל מדאורייתא ומלשון התוס' דשמעתין הלא כתבתי בפנים דנהי דלא פשיטא להו כ"כ כמו שנראה לכאורה שרפיא בידייהו מ"מ כתבו להדיא דנראה דנוהג אף בשל עכו"ם א"כ כ"ש בשל ישראל אלא דיש להסתפק בכוונתם אי מדאורייתא או מדרבנן. אמנם רבינו ברוך כתב שהוא מדרבנן כמ"ש בכללי הרא"ש בתשובה סי' ב' וכן כתב בספר א"ז הגדול כמו שהובא בת"ה סי' קצ"א וכ"כ הב"ח בשם רבינו אביגדור הכהן מהעתק ג"כ לשון ריב"א שכתב ג"כ דחדש בח"ל אינו נוהג בשל עכו"ם ושכ"כ בה"ג ומכלל דברי רבינו אביגדור משמע שרוצה לומר בכוונת בעל ה"ג וריב"א דבשל עכו"ם מותר לגמרי ובשל ישראל נוהג מיהא מדרבנן דהא מסיים רבינו אביגדור וז"ל ושמא משמע להו דהלכה כת"ק דר"א בפ"ק דקדושין עכ"ל והא קמן דר"א ורבנן בשל ישראל פליגי אע"כ כדפרישית וכמו שאבאר לקמן דהא בהא תלייא:
ואבא היום אל העיון למשקל ולמטרי בשמעתא לפרש הסוגיא לפי שיטת האוסרין ולפי שיטת המתירין ולפי שראיתי לבעל ת"ה גופא בסי' הנ"ל שכתב דאף שבא"ז כתב שהוא מדרבנן מ"מ נדחק מאד ליישב הסוגיא לפי שאין העולם נזהרין בדבר אלמא שאין טעם ההיתר ברור לפי הסוגיא:
עכ"ז לענ"ד אף שאיני כדי להכריע ח"ו בין גדולי הקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלכאורה אדרבא סוגיית ההלכות מכריעין יותר דברי המתירין דס"ל כת"ק דר"א:
ותחלה נשוב להראשונות לבאר טעם האוסרין ה"ה שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל בשילהי פסחים כתבו בזה הלשון ואסר לן למיכל חדש עד אורתא דשיבסר נגהי דתמניסר דכתיב לחם וקלי וכרמל לא תאכלו ותנן בפ"ג דערלה החדש אסור מן התורה בכ"מ ואמרינן בגמרא דמנחות דף ס"ח אמר רבינא אמרה לי אם אביך אכל באורתא כו' עכ"ל אלא דבשמעתין לא מייתי הרא"ש ז"ל הך ראיה מדרבינא דמנחות אלא כתב סתם וקיי"ל כר"א דסתם תנא כוותיה דתנן חדש אסור מן התורה בכ"מ וכו' וכן בתשובת הרא"ש כלל ב' דשקיל וטרי טובא בהא מילתא ולא הביא כלל הסוגיא דמנחות אלא מטעמא דהלכה כסתם מתניתין דערלה דסתם ליה כר"א דהכא ור"ע נמי הכי ס"ל. ובאמת שיש לתמוה טובא על לשון הרא"ש ז"ל דטפי הו"ל לאתויי הך סוגייא ערוכה דמנחות דפליגי בהו להדיא אמוראי בתראי דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי באורתא דשיתסר קסברי חדש בח"ל דרבנן כו' ורבנן דבי רב אשי אכלי בצפרא דשיתסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא וכו' ואמר רבינא אמרה לי אם אביך לא הוי אכיל אלא באורתא דשיבסר כו' וא"כ לפ"ז ממילא דהלכה כרבנן דבי רב אשי ורבינא דבתראי הוו לגבי דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וא"כ למה השמיט הרא"ש העיקר והביא הטפל דהא בכל מקום דפליגי אמוראי בתראי למיפסק הלכה אף כיחידאי תו לית לן לאהדורי אטעמא דסתם משנה ובפשיטות הו"ל להרא"ש ז"ל לאתויי הא דרבנן דבי רב אשי ורבינא. וליכא למימר דמהך דרבנן דבי רב אשי ורבינא לא ברירא ליה להרא"ש דלפסק הלכה אמרינהו דכבר אפשר דלחומרא בעלמא הוי מחמרי אנפשייהו כדמשמע לכאורה לישנא דלא הוי אכלי ולא קאמרי בל' פסק הלכה דאסור ולפ"ז הא דמסיק התם קסברי חדש בח"ל דאורייתא היינו נמי לומר דמחמרי וחיישו לדעת האומר חדש בח"ל דאורייתא ואף שנראה דוחק מ"מ לישנא דלא הוו אכלי משמע להו הכי. או שנאמר דרבנן דבי רב אשי לא חשיבי בתראי לגבי דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע כדמשמע קצת בכתובות ובסנהדרין ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל כו' ורבינא נמי לאו משמיה דנפשיה אמר אלא דאמרה ליה אם משמיה דאבוה ומש"ה הוצרך הרא"ש ז"ל לאהדורי מטעמא דסתם משנה:
אלא דלפ"ז יש לתמוה לאידך גיסא מאי מהני ליה טעמא דסתם משנה הא קמן דרב פפא ור"ה בריה דר"י לא חיישי להך סתם משנה ועבדי עובדא בנפשייהו לקולא וס"ל כמ"ד חדש בח"ל דרבנן וקי"ל מעשה רב. ובאמת שכבר תמה על זה בעל תי"ט במשנתינו וכמו שאדקדק ג"כ בלשונו בסמוך. אלא דיותר יש לתמוה על הט"ז והמ"א דכל שקלא וטריא דידהו בצדדי דהתירא היינו משום דסתם ואח"כ מחלוקת היא והיאך נעלם מהם הך סוגייא דמנחות דפליגי בה אמוראי להדיא וממ"נ צריך להורות הלכה להיתר או לאיסור מהך פלוגתא דאמוראי גופא ואין לנו עסק לאהדורי אטעמא סברא דנפשין אי הוי סתם ואח"כ מחלוקת אם לא כיון דר"פ ורב הונא לא איירי בהא מילתא:
והנראה מזה דפלוגתא דר"פ ורב הונא ורבנן דבי רב אשי ורבינא ע"כ לאו בסברא דנפשייהו פליגי מדלא קאמרי בהדיא הלכה כת"ק או כר"א וממילא הוי ידעינן דלמ"ד דאורייתא הוי ספיקא דאורייתא ולמ"ד דרבנן הוי ספיקא דרבנן אע"כ דעיקר פלוגתייהו לאו בסברא פליגי אלא בהך מילתא גופא דסתם ואח"כ מחלוקת כמ"ש בתי"ט בסוף מס' תמורה דטעמא דרבנן דבי רב אשי דס"ל דסתמא דערלה עיקר דאיתמר בדוכתא אלא דקשיא לי על דבריו דלפ"ז נ"ל דר"פ ורב הונא בריה דר"י לית להו הך סברא דמאי דמתאמר בדוכתא הוי סתמא ופלוגתא כזו לא מצינו בש"ס:
לכך נ"ל דיותר יש לפרש דודאי עיקר פלוגתייהו לאו אליבא דנפשייהו אלא דכולהו ס"ל דהדרינן לכללין דהלכה כסתם משנה אלא דרבנן דבי רב אשי ורבינא ס"ל כסתמא דערלה ורב פפא ורב הונא בריה דר"י סתמא אחרינא אשכחי דתנן להדיא בפ' כל קרבנות צבור באין מן הארץ ומח"ל חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ ומסיק שם בגמרא כמאן דלא כי האי תנא דתניא ר' יוסי בר יהודא אומר עומר בא מח"ל וכו' וקסבר חדש בח"ל מדאורייתא כו' וכיון דמדאורייתא הוא אקרובי נמי מקרבינן ע"כ. ולפ"ז ממילא שמעינן דסתמא דמתניתין דקתני דעומר אינו בא אלא מן הארץ ע"כ דטעמיה משום דס"ל חדש אינו נוהג בח"ל מדאורייתא ומשום הכי אקרובי נמי לא מקרבינן ולפ"ז מצינן למימר בפשיטות דהיינו טעמא דר"פ ורב הונא בריה דר"י דמשמע להו דהך סתמא דמנחות עיקר דאתמרא בדוכתא טפי מהך דערלה דלא איתמר חדש אלא אגב גררא דערלה ורבנן דבי רב אשי ורבינא סברי דסתמא דערלה עיקר והיינו משום דס"ל כאביי דשמעתין דהך פלוגתא אי חדש בח"ל דאורייתא או מדרבנן תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ולפ"ז כיון דאיכא תרי סתמי חדא כר' ישמעאל וחדא כר' עקיבא ממילא דסתמא דאתיא כר"ע עיקר ור"פ ורב הונא אפשר דלא ס"ל כאביי דשמעתין אלא דר"ע נמי מצי סבר דחדש בח"ל דרבנן כדאיתא בירושלמי הובא במ"א סי' תפ"ט הנ"ל וכמו שאבאר לקמן סוף פרק שני ולפ"ז כיון דעיקר טעמא דרבנן דבי רב אשי ורבינא משום דס"ל כסתמא דערלה ומשום דאתיא כר"ע א"כ לשון הרא"ש ז"ל בתשובה הוא כפתור ופרח בהא דמייתי הא דר' עקיבא ומה יתן ומה יוסיף הא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו א"כ ממה נפשך אי לא סבר בהא דהלכה כסתם משנה משום דאפשר דהוא סתם ואח"כ מחלוקת א"כ אין הלכה נמי כר"ע אלא כת"ק דמתניתין ששנה רבי בלשון סתם לגבי דר"א והו"ל יחיד ורבים דהלכה כרבים אף לגביה דר"ע אמנם לשיטתינו אתי שפיר האף אומנם שאין זכר כלל בלשון הרא"ש בתשובה מסוגייא דסתם משנה דמנחות ובר מן דין בלא"ה נמי הוצרך הרא"ש ז"ל להביא הא דר"ע דאל"כ לא הוי אפשר לפסוק הלכה כסתמא דערלה דמיתוקמא כר"א ובפ"ק דנדה מסקינן דאין הלכה כר"א בכולה תלמודא אלא בארבעה משא"כ השתא דקאי ר"ע בשיטתיה דר"א שפיר מצינן למיפסק כר"א כדאיתא שם בפ"ק דנדה. מכל מקום מהך סוגייא דסתמא דמנחות א"ש טפי לשון הרא"ש ז"ל שהוצרך להביא הא דר"ע וממילא רווחא שיטת האוסרין דאף למה שהביאו המתירין ראיה מהירושלמי דאפשר דר"ע לא פליג את"ק דמתני' כמו שאבאר לקמן אפ"ה מצינן למיפסק שפיר כר"א משום דקאי ר' יוסי בר יהודה בשיטתיה במנחות בפ' כל קרבנות הצבור כך היה נראה לי לכאורה בשיטת האוסרין אלא דהוי קשיא לי בגוה שהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא דחדש בח"ל מדאורייתא ואפ"ה פסק בהל' תמידין ומוספין פ"ז דהעומר אינו בא אלא מן הארץ ולמאי דפרישית קשיא דידיה אדידיה דהו"ל כמזכה שטרא לבי תרי. אמנם בעל לחם משנה שם הרגיש בזה וכתב דהרמב"ם ז"ל סמיך אקרא דראשית קצירכם והיינו דסמיך נמי ארישא דקרא דכתיב כי תבואו אל הארץ כו' ע"ש ולענ"ד אין זה מספיק לפי סוגיית הגמרא דר"פ כל קרבנות דמשמע להדיא דלמ"ד חדש בח"ל מדאורייתא כי תבואו זמן ביאה הוא וא"כ הן דרשא דראשית קצירכם נמי לא מכריע מידי דמח"ל נמי מיקרי ראשית קצירכם משל ישראל. ועוד דלפ"ז כל אריכות לשון הגמרא שם דלבתר דמסיק מתניתין דלא כר' יוסי בר יהודה דאמר להדיא עומר בא מח"ל מה הוצרך להאריך עוד ולומר וקסבר חדש בח"ל מדאורייתא כיון דת"ק דמתניתין נמי ס"ל דחדש בח"ל מדאורייתא ואפ"ה ס"ל דעומר אינו בא אלא מן הארץ מראשית קצירכם וא"כ לר' יוסי בר יהודא העיקר חסר שלא השיב על זה כלום ובגמ' נמי לא מפרש מידי אע"כ דפשט ל' הסוגייא משמע דסתמא דתלמודא בעי למימר דפלוגתא דתנא דמתניתין ור"י בר יהודא תליא בהא מילתא אי חדש בח"ל מדאורייתא או מדרבנן וא"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בזה עדיין צ"ע יהיה איך שיהיה שלא הוצרך הרמב"ם ז"ל לידחק בכך אלא לבתר דפשיטא ליה טובא דהלכה דחדש בח"ל דאורייתא מהך דרבנן דבי רב אשי ורבינא ומש"ה הוצרך לדחוק ולפרש נמי דהך סתם מתניתין דר"פ כל קרבנות דאיתאמר בדוכתא נמי מצי סבר בח"ל מדאורייתא ולא ניחא ליה לדחות הן סתם משנה מההלכה והוצרך לידחק נגד משמעות לשון הגמרא שם:
ומעתה אשובה נא לבאר שיטת המתירין דסברי דחדש אינו נוהג בח"ל מדאורייתא דלמאי דפרישי' דנראה משיטת הפוסקים הראשונים ואחרונים דמהא דרבנן דבי רב אשי ורבינא אין ראיה כ"כ והרי"ף והרא"ש ז"ל בסוף מס' פסחים לא מייתי לה אלא אגב גררא בעיקר דינא דאסור עד אורתא דשיבסר אמנם עיקר ראיית האוסרין היא דהלכה כסתם משנה דערלה וא"כ לפ"ז בפשיטות מצינן למימר בשיטת המתירין דמשמע להו דסתמא דמנחות ר"פ כל קרבנות הציבור וכו' ודאי סברה דחדש אינו נוהג בח"ל מדאורייתא כדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא התם ולא ניחא להו בסברת הרמב"ם ז"ל מטעמא דפרישית ומש"ה ס"ל דהך סתמא דמנחות עיקר חדא דאיתמרא בדוכתא ועוד דהו"ל תרי סתמי דהא מייתי התם במנחות נמי סתם מתניתין דשקלים שומרי ספיחים בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלישכה ואי ס"ד דנוהג בח"ל ומביאין ממנו עומר א"כ לייתי מח"ל דאין נוהג בה שביעי' וכמ"ש התוס' שם במנחות ואע"ג דאמרינן בעלמא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי היינו היכא דליכא מחלוקת במשנה וא"כ סוף סוף קשיא סתמא אסתמא משא"כ היכא דאיכא סתם ומחלוקת במשנה ואי הוי סתם ואח"כ מחלוקת ע"כ הדר בה ר' מחד מינייהו אלא דמשנה לא זזה ממקומה א"כ בודאי עדיפא תרי סתמי מחד סתמא כדאשכחן בעלמא בכה"ג דאמרינן סמי חדא מקמי תרתי:
ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר טעם המקילין והיינו על הדרך שפירשתי לעיל דרב פפא ורב הונא בריה דר"י ורבנן דבי רב אשי ורבינא משמיה דאבוה ע"כ לאו בסברא דנפשייהו פליגי אי הלכה כת"ק דשמעתין או כר"א כדפרישית אלא דעיקר פלוגתייהו תליא בהא דאשכחן סתם ואח"כ מחלוקת א"כ נראה לומר דמשמע להו דעיקר פלוגתייהו דהנך אמוראי היינו דפליגי בפירושא דמתניתין דידן בקדושין בהא מילתא גופא דאיבעיא לן בשמעתין אי ר"א לקולא פליג או לחומרא פליג ומהטעם שפירשתי בחבורי בפנים. ולפ"ז ר"פ ורב הונא בריה דר"י ס"ל דלחומרא פליג והת"ק לקולא וכיון דבשני סדרים יש סדר למשנה כמ"ש בכ"מ הובא בתי"ט דתמורה ובמ"א סי' תפ"ט והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אלא כאותה משנה ששנויה במחלוקת ממילא דהלכה כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים משא"כ רבנן דבי רב אשי ורבינא סברי דר"א לקולא פליג והת"ק לחומרא ומש"ה אסרי דאף את"ל דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת אפ"ה אסור משום דהו"ל יחיד ורבים הלכה כרבי' כמ"ש תוספות בריש ביצה וא"כ לפי שיטה זו יפה כתבו המקילין שפסקו כר"פ ורב הונא בריה דר"י לגבי דרבנן דבי רב אשי ורבינא דבתראי נינהו מ"מ הא סתמא דתלמודא דהוו בתראי טפי ופשטו האיבעיא דשמעתין דר"א לחומרא פליג וממילא דת"ק לקולא והלכה כת"ק כן נ"ל בשיטתם:
ועוד נ"ל להכריח מגופא דשמעתין מפשיטת האיבעיא וממימרא דאביי דהלכה כת"ק ולקולא דאי ס"ד דאין הלכה כת"ק אלא כר"א וכסתם משנה דערלה דאסור מן התורה בכ"מ א"כ תקשי אדאביי גופא מאי דוחקיה לאוקמי ת"ק דמתניתין ששנה ר' בלשון רבים דלא כהלכתא ולמימרא דת"ק מיקל האיכא לאוקמי לת"ק כהלכתא וכסתמא דמתני דערלה דנהי דלא ניחא ליה לאביי לומר דר"א לקולא ות"ק לחומרא כסברת בעל האיבעיא דלפ"ז צ"ל דאף החדש דקאמר ר"א היינו אקמייתא וזה נ"ל לאביי דוחק אלא דאכתי לפי מה דמסיק הש"ס בשילהי שמעתין במילתא דר"א תני חדש ופליג אערלה וכלאים ולא קתני אף א"כ שפיר מצינן למימר דת"ק מודה בחדש דאסור כסתם משנה וקתני ערלה וכלאים מכ"ש חדש כסברא הראשונה דבעל האיבעיא ואהא פליג ר"א וקאמר דחדש לחוד הוא דאסור הא ערלה וכלאים שרי ואתיא כולה מתניתין כת"ק ור"א לענין חדש כסתמא דהתם אע"כ מדפשיטא ליה לאביי דת"ק דמתניתין כרבי ישמעאל דמיקל בחדש היינו משום דאביי ס"ל באמת דחדש אינו נוהג בח"ל ומש"ה מוקי לת"ק כהלכתא וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דסתמא דמנחות נמי הכי ס"ל. וכיון דסתמא דתלמודא תופס מימרא דאביי עיקר אלמא דהכי הילכתא אפי' לגבי דרבנן דבי רב אשי ורבינא כן נ"ל נכון בעזה"י עד שלשיטת המחמירין צ"ע ויישוב:
והנראה לענ"ד דלא ניחא לאביי הך סברא למימר דת"ק דקתני ערלה וכלאים ולא קתני נמי חדש בהדיא משום דאתיא במכ"ש דזה נראה ליה לאביי דוחק. כנ"ל בישוב שיטת המחמירין מ"מ למאי דפרישית נתבאר היטב דהמקילין יש להם יסוד ועיקר על מה לסמוך מסתמא דתלמודא דמנחות ומסתמא דסוגיא דשמעתין דמכריעין טפי בשיטתם:
זאת ועוד אחרת נ"ל ראיה ברורה יותר חזקה לשיטת המקילין דחדש בח"ל לאו דאורייתא והריני מבאר דרבינא גופא דאמר במנחות דאמרה ליה אם דאבוה לא הוי אכיל אפ"ה רבינא גופא לא ס"ל הכי הלכה למעשה. ותחלה אבאר מאי דקשיא לי למ"ד חדש אסור מן התורה א"כ ערלה וכלאי כרם נמי ליתסרו מדאורייתא בח"ל מק"ו דחדש כדקאמר רשב"י ואף שהתוס' הקשו כן בד"ה הערלה הלכה ותירצו דס"ל להאי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבח"ל ומש"ה ליכא למילף נמי ערלה בק"ו משום דאיכא למימר כלאים יוכיח עכ"ל אלא דבהא גופא קשיא לי אסתמא דתלמודא גופא ואכולהו אמוראי דפשיטא להו בסוף הסוגיא דכלאי כרם מותר ממיעוטא דשדך ולהכי מוקי לסתם מתני' דערלה דקתני הכלאים מד"ס דבכלאי כרם איירי דבכלאי זרעים אפילו מד"ס שרי ומנ"ל לומר כן דהא בכלאי כרם איכא ק"ו מחדש דאסור ואי ממיעוטא דשדך האיכא לאוקמי דלמעוטי כלאי זרעים אתא (ונהי דמערלה לק"מ דיש לומר דאיצטריך הילכתא למשרי ספיקא וקושיית התוס' למ"ד ערלה הלכות מדינה) ומ"ש התוס' דכלאי זרעים לא איצטריך מיעוטא ומש"ה ע"כ מיעוטא לכלאי כרם אתא כי היכי דלא נילף בק"ו מחדש מ"מ כבר כתבתי בחבורי בפנים דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ לרשב"י דאוסר בכלאי כרם מיעוטא דשדך למאי אתא וכה"ג קשה לרבי אלעזר ברבי שמעון דשרי בכולהו וכן לתנא קמא דמתני' דשרי בחדש אם כן שדך מאי עביד ליה מהיכי תיתי דאסור אע"כ כדפרישית בפנים דבלאו איסורא דחדש נמי איצטריך שדך דלא נילף כל מיני כלאים לאיסורא מהך הקישא גופא דאיתקש כלאים לבהמתך. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא השתא נמי דכתיב שדך אימא למעוטי זרעים לחוד אתא דלא נימא לאיסורא מהך הקישא גופא דע"כ הכי מוקי לה רשב"י אבל כלאי כרם לעולם דאסור מק"ו דחדש ואל תתמה על סברא זו דכלאי זרעים בח"ל צריך מיעוטא דהא בירושלמי דערלה אהך מתניתין גופא דכלאים מד"ס פליגי שמואל ורבי יוחנן דלרבי יוחנן כלאי כרם מד"ס וכלאי זרעים אסורין מהך הקישא דשדך לבהמתך ולשמואל כלאי כרם מד"ס וזרעים מותר תו קשיא לי לאידך גיסא בהא דבעי רבינא בפרק אלו טריפות דף ס' סוף ע"א הרכיב שני מיני דשאים זו ע"ג זו מהו מי אמרינן כיון דאסכים הקב"ה על ידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא או לא וכתבו שם התוס' דהאי בעיא לענין ח"ל דכיון דכלאי זרעים שרי מדכתיב שדך מספקא ליה לרבינא בהרכבה דדשאים אי דמי להרכבה דאילנות או לזריעה דנפשייהו עוד כתבו שם תירוץ אחר דלענין בני נח מיבעיא ליה ולענ"ד דא ודא אחת היא דודאי אם נוהג בב"נ וקרי לה חוקותי משום דכתיב בהו למינהו ממילא דאסירא בח"ל מה"ט גופא ועוד דלענין ב"נ לא שייך לחלק בין ארץ לח"ל ומי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. נמצאו למידין מיהא מהאיבעיא דרבינא דע"כ אמיעוטא דשדך קסמיך דממעט זריעת זרעים דאי לאו האי מיעוטא אין מקום להאי בעיא בהרכבת דשאים טפי מבזריעה דהא אי נימא כיון דאסכים הקב"ה על ידייהו כמאן דכתיב למינהו דמי תו אין לחלק בין הרכבה לזריעה אע"כ דאמיעוטא דשדך סמיך דכיון דכתיב מיעוטא דשדך למעוטי זרעים שבח"ל וממילא דמותרין לב"נ כדפרישית מש"ה מוקמינן היקשא דשדך לבהמתך בדדמי בהרכבה דוקא והיינו בעיא דרבינא:
ולפ"ז קשיא לן הא גופא אמאי לא אסרינן נמי כלאי זרעים בהך הקישא לענין כלאי זרעים דכמאן דכתיב למינהו דמי ואי משום מיעוטא דשדך האיכא לאוקמי לענין כלאי הכרם דהיינו זרעים באילן דלא אשכחן בה למינהו לא בציווי ולא בהוצאה והיינו כטעמא דרבי יוחנן בירושלמי ואפ"ה איצטריך שפיר מיעוטא דשדך לענין כלאי כרם דאי לאו מיעוטא ה"א דאסור דנהי דליכא למילפינהו בק"ו מהרכבת אילן וכלאי זרעים דמה להנך שכן איסורן נוהג בב"נ דשייך בה למינהו אלא דאכתי איכא למילף כלאי כרם בק"ו מחדש למאן דאסר חדש בח"ל והדרא קושיא לדוכתא שאין מקום להאיבעיא דרבינא:
אע"כ מדפשיטא ליה לרבינא בזרעים דשרי ממיעוטא דשדך ממילא ע"כ דס"ל לרבינא דחדש שרי בח"ל וא"כ לא איצטריך קרא למעוטי כלאי כרם דמהיכא תיתי דאסור וע"כ מיעוטא דשדך לכלאי זרעים איצטריך ולפ"ז הא דאמר רבינא במנחות אמרה לי אם אביך לא הוי אכיל לאו להלכה למעשה אמר אלא דאדרבנן דבי רב אשי פליג דלמאי דחיישי למ"ד חדש דאורייתא לא מיבעי להו למיכל עד אורתא דתמניסר כי היכי דעביד אבוה. והא דתנן בערלה החדש מן התורה בכ"מ וכלאים מד"ס ומוקמינן לה בשמעתין בכלאי כרם אלמא דאף מאן דאוסר בחדש מדאורייתא מתיר בכלאי כרם ולא ילפינן ק"ו מחדש דאיכא למימר דהאי תנא דערלה ס"ל דלא נצטוו בני נח על הכלאים דפלוגתא דתנאי היא בסנהדרין ולפ"ז לא איצטריך למעט כלאי זרעים משדך דמהיכא תיתי ליתסרו אע"כ דמיעוט' דשדך אתי למעוטי כלאי כרם ואפשר דלהאי תנא הרכבה גופא שרי בח"ל כמו שאבאר משא"כ לרבינא דמשמע דס"ל דב"נ נצטוו על הכלאים א"כ ע"כ צ"ל כדפרישית דע"כ ס"ל דחדש בח"ל שרי מדאורייתא:
ואף שכתבתי בפנים בשם והרמב"ם ז"ל דב"נ לא נצטוו על הכלאים. מ"מ אחר העיון ראיתי תשובתו בצידו שכתב בפ"י מה' מלכים בדין ו' דנהי דלא הוו בכלל ז' מצות שחייבין עליהם מיתה מ"מ אסורים בכלאים. ויצא לו כן מסוגייא דהכא כמ"ש בלחם משנה ע"ש ואעפ"כ אין מזה סתירה למ"ש בפנים בשיטת הרמב"ם ז"ל והמבין יבין מדעתו דדא ודא אחת היא ואין להאריך. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי היטב לשון הגמרא דשמעתין דפתח ואמר כאן בכלאי כרם ובתר הכי סיים ואמר האי למעוטי זרעים שבח"ל ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא דמעיקרא דאתי לשנויי אמימרא דרבי יוחנן ממתניתין קאמר שפיר כאן בכלאי כרם דהוי מילתא דפסיקא אליבא דכולהו אמוראי שבירושלמי דמוקי למתניתין דכלאים מד"ס בכלאי כרם בין לר' יוחנן ובין לשמואל משא"כ בכלאי זרעים לא מתוקמא ממ"נ דלר' יוחנן אסור מדאורייתא כדאמר בירושלמי ולשמואל דירושלמי דקאי בשיטת אמוראי דידן דבסמוך אף מדרבנן שרי משא"כ בתר דמייתי דשמואל ומקשה נמי אלא הא כתיב שדך משני הש"ס שפיר האי למעוטי זרעים והיינו אליבא דהלכתא דחדש שרי מדאורייתא וא"כ לא איצטריך שדך למעט כלאי כרם אלא כלאי זרעים לחוד דלא נילפינהו לאיסורא מהאי קרא ואת חוקותי תשמורו כיון דשייך בהו למינהו כדמשמע מהאיבעיא דרבינא דחולין וכדפרישית כן נלע"ד לקיים שיטת המקילין ולדעתי שהדבר צריך עיון גדול לשיטת המחמירין וביותר לשיטת הרמב"ם ז"ל כמ"ש בפנים אלא דשם כתבתי למאי דסליק אדעתאי דלהרמב"ם אין איסור כלאים נוהג בבני נח אמנם לפי מה שראיתי כעת בפ"י דמסיק דאיסורא מיהא איכא וכמ"ש הלח"מ דהיינו ממימרא דשמואל דהכא א"כ הקושיא לאידך גיסא דהא לפ"ז שייך נמי הך מילתא גופא להאיבעיא דרבינא דחולין דא"כ איצטריך שפיר מיעוטא דשדך למעוטי זרעים וא"כ קשה מנ"ל למעוטי כלאי כרם מק"ו דחדש. קצרו של דבר דלמאי דקיי"ל דכלאי כרם מד"ס וכלאי זרעים אף מדרבנן שרי כמו שהסכימו כל הפוסקים בטור ובש"ע בלי חולק והיאן מצינו ידינו ורגלנו דמנ"ל למעוטי תרוייהו ממיעוטא דשדך דהא איכא לאוקמי מיעוטא בחדא מינייהו אי למישרי כלאי זרעים דלא נימא דאסור כיון דשייך בהו למינהו לסברת רבינא וכו' וממילא סד"א דהוו בכלל את חוקותי כמו הרכבת אילן דמאי שנא ולעולם דכלאי כרם אסור מק"ו דחדש. או להיפך דשדך אתא למעוטי כלאי כרם וכלאי זרעים לעול' דאסור דהוי בכלל את חוקותי כסברת רבי יוחנן דירושלמי. אע"כ דחדש בח"ל אינו מדאורייתא וממילא דלא איצטריך שדך אלא למעוטי כלאי זרעים וכדמשמע מלשון התוס' שם בחולין:
ואפ"ה לא תקשי מתניתין דערלה דאוסר בחדש ומתיר בכלאים. דלכולהו אמוראי אתי שפיר דלרבי יוחנן הא קאמר להדיא אהך מתניתין גופא דבכלאי כרם איירי אבל כלאי זרעים אה"נ דאסור. א"כ ע"כ שדך למעוטי כלאי כרם. ולשמואל דירושלמי נמי מצינן למימר דזרעים לא איצטריך מיעוטא משום דסבירא ליה דלא שייך למינהו גבי זרעים משום דלא סבירא ליה הא דרבי חנינא בר פפא והאיבעיא דרבינא. ובהכי אתי שפיר פלוגתא דרב יוחנן ושמואל דלא ליהוו כסברות הפוכות אלא דעיקר פלוגתא דידהו מישך שייכי בדר"ח ב"פ והאיבעיא דרבינא. מיהא רבינא גופא דאית ליה בהדיא דשייך למינהו נמי גבי זרעים ואפ"ה ס"ל דכלאי כרם מד"ס וכלאים מותרין לכתחלה דבהכי ריהטא כולהו סוגיין דתלמודא א"כ ע"כ ס"ל דחדש בח"ל לאו מדאורייתא כדפרישית ולפ"ז ע"כ מוקי למתני' דערלה לגמרי לבר מהילכתא בין בחדש ובין בכלאים דלדידיה סובר האי תנא דערלה דהרכבת אילן נמי בח"ל לאו דאורייתא דס"ל כתנאי דאמרי שאין ב"נ מצווה על הכלאים ולית ליה דרשה דאת חוקותי כמ"ש רש"י בשמעתין. ובזה היה מקום אתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' כלאים מה שהקשו עליו בכ"מ ובמהרש"א ז"ל בחילין דלמה השמיט להך איבעיא דרבינא ולפי דרכינו אתי שפיר דלפי מה דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל דחדש בח"ל דאורייתא וממימרא דרבינא במנחות ואפ"ה פשיטא לן נמי בכולה תלמודא דכלאי כרם מד"ס וכלאי זרעים מותרין בח"ל לגמרי א"כ ע"כ צ"ל דרבינא גופיה לא קמיבעיא ליה אלא לר' חנינא בר פפא כדקאמר להדיא בלשון האי בעיא אבל איהו גופיה לא ס"ל הכי דאל"כ תקשי דידיה אדידיה כדפרישית וממילא דבשיטה זו יש ליישב שיטת המחמירין דס"ל חדש בח"ל מדאורייתא:
אמנם לשיטת המקילין בחדש בח"ל לא ניחא להו בהכי לומר דהאיבעיא דרבינא דאסקינן בתיקו יהא הכל דלא כהלכתא ומש"ה פשיטא להו דע"כ סובר רבינא גופא דחדש בח"ל לאו דאורייתא וממילא הא דקאמר במנחות אמרה לי אם לאו משום דהכי אית ליה להלכה למעשה אלא כדפרישית דעיקר מימרא דיליה לאפוקי מרבנן דבי רב אשי לענין יומא דשיבסר ודוק היטב:
ובכל מה שכתבתי לא באתי להכריע ולסתור ח"ו שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורבים אשר עמהם שכתבו בפירוש דאסור מן התורה וכאן לא באתי אלא לברר וללבן שיש ג"כ יסוד ועיקר גדול לשיטת גדולי קדמונים ואחרונים המקילין דס"ל דחדש בח"ל מדרבנן דנ"מ טובא שלא להחמיר כ"כ בשעת הדחק כמו שאבאר בפרטים הבאים אי"ה:
הדרך השני יפנה לבאר ולפרש אם חדש נוהג בשל עכו"ם בארץ ובח"ל ואי הוי מדאורייתא או מדרבנן ובאמת שהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא כתבו מזה כלום אמנם התוס' בשמעתין כתבו בהדיא דאסור ומביאין ראיה מהירושלמי אלא שכתבתי בפנים דמספקא לי בכוונתם אי מדאורייתא או מדרבנן מיהו מתורתו של הרא"ש ז"ל למדנו ממ"ש בתשובה כלל שני דפשיטא ליה טובא דנוהג בשל עכו"ם מדאורייתא והביא שם דברי ר"י בעל התוס' וראיית הירושלמי ומסתמא בחדא שיטתא קיימי דאסור מדאורייתא בשל עכו"ם. אלא דהב"ח בי"ד סי' תצ"ג האריך לסתור ראיית התוס' מהירושלמי והאריך להוכיח בראיות דאין נוהג בשל עכו"ם ומשמע מדבריו דשרי לגמרי ע"ש באריכות וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלא כמעט כל האחרונים עיין בבה"ז סוף מנחות שכתב שהוא תמה על הגדולים שהציע הב"ח דבריו לפניהם למה לא מיחו בו לסתור דבריו וכן הט"ז והש"ך האריכו בסתירת דבריו ואין צורך לכפול הדברים. וכ' בס' כנסת יחזקאל אף שבתחלה טרח ויגע לקיים דברי הב"ח ובסוף דבריו ירד להציל ולא הציל ואדרבה הוסיף להקשות עליו אלא שבא לידון בדבר חדש לומר דתוס' גופא שכתבו דחדש נוהג בשל עכו"ם היינו בעכו"ם דבא"י אבל בעכו"ם דח"ל לכ"ע שרי:
ובאמת שזה לי ימים רבים הייתי ג"כ מחזיק בסברא זו לסבב יסוד ההיתר על זה הפרט. ואף דלענ"ד אין זו כוונת התוס' שכל דבריהם בזה הדבור לענין ערלה וכלאים והראיות שהביאו משמע דאיירי אף בעכו"ם דח"ל וכן ממה שכתבו ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ע"כ לענין ח"ל איירי כמו שכתבתי לעיל דבא"י אין לחלק בין זמן הזה לזמן הבית דהא בהדיא כתיב חוקת עולם לדורותיכם וילפינן נמי מהאי קרא דעד עצם היום הזה דבזמן הזה האיר המזרח מתיר אע"כ דכוונתם על ח"ל וז"ש בזמן הזה שאנו שרויים בח"ל וכ"ש אם תחלת דבריהם ג"כ אשל עכו"ם א"כ כתבו בזה"ז שעיקר תבואות שלנו משל עכו"ם ואהא מסקי דבשל עכו"ם נמי אסור ממילא משמע דעיקר דבריהם בח"ל איירי מ"מ היה דעתי ולבי לומר דאף בלא דברי התוספות אפשר לחלק בכך מתוך פירושי המשניות להר"ש מקוצי לענין חדש וערלה וכלאים מלבד הראיות מהירושלמי שאבאר קצת בסמוך והיה בדעתי לבאר בפרט הזה בתכלית האריכות כמו שרמזתי על זה בחיבורי בפנים פעמים ושלש. אמנם כעת מקרוב בעסקי בזה הקונטרס שבתי וראיתי ולבי אומר לי שכל האריכות בזה הפרט הוא אך למותר דממה נפשך נפשך אי לשיטת המחמירין דסברו דחדש בחוץ לארץ דאורייתא דבכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע א"כ מקרא מלא דיבר הכתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו בכל מושבותיכם ומהיכא תיתי נחלק בזה האיסור בין של ישראל לשל עכו"ם טפי משאר איסורי מאכלות שאינן תלויין בקדושת קרקע של א"י ולעולם לית לן למעט של עכו"ם אם לא היכא דאיכא קרא בהדיא כדאיתא בר"פ ראשית הגז ע"ש וא"כ הכא דליכא קרא למעט של עכו"ם ממילא מילתא דפשיטא דאין לחלק והמעיין בלשון הרא"ש בתשובה יראה שכל דבריו בנויין על יסוד זה. ואף מאי דמסיק הרא"ש ז"ל שם ק"ו מערלה סובב ג"כ על ענין זה כי היכי דלא נימא דכיון שחובת קרקע היא לא איצטריך קרא למעוטי ולא דמי לשאר איסורי מאכלות דלא תלינן בחובת קרקע על זה כתב לרווחא דמילתא דהא נמי ליתא דהא ערלה דתליא בקרקע טפי דאינו נוהג בחו"ל וכוונתו למ"ד ערלה הלכות מדינה ואפ"ה מודה מיהא דנוהג נמי בשל עכו"ם כא"י כ"ש בחדש דאינו תלוי בקרקע כל כך דנוהג בשל עכו"ם כמו בישראל כיון דליכא מיעוטא דלענין חדש אין לחלק כלל בין א"י לח"ל דהא כתיב בכל מושבותיכם:
ובאמת שיש לתמוה על הב"ח ז"ל איך חשב על הרא"ש ז"ל כזאת שיטעה בדברים פשוטים כאלה דאפילו תינוקות של בית רבן יודעין דקל מחמור לא ילפינן אלא על כרחך דכוונת הרא"ש ז"ל כדפרישית דלאו דחדש מערלה יליף אלא מקומות מקומות הוא דיליף בההוא ק"ו לגילוי מילתא בעלמא:
נחזור לעניינינו דלשיטת הסוברים דחדש בח"ל דאורייתא פשיטא להו מילתא כביעתא בכותחא דאין לחלק בין ישראל לשל עכו"ם היכא דליכא קרא למעוטי. ואע"ג דהב"ח סבר דבחדש נמי איכא קרא מדכתיב קצירכם ודרשינן מיניה ולא קציר עכו"ם לענין הבאת עומר וממילא משמע כיון דאיסור חדש תלוי בהבאת עומר כמו כן אין איסורו נוהג בשל עכו"ם עכ"ל תמצית דבריו אלא שדבריו בזה נפלאים ממני ותמוהים הם בעיני מה ראה לומר כן דהא בהא תליא הא חדש של ישראל בח"ל יוכיח כיון דבשיטת האוסרין קיימינן דנוהג בח"ל ואפ"ה אין מביאין עומר כדתנן במתניתין ר"פ כל קרבנות ציבור באין בין מארץ ובין מח"ל חוץ מהעומר שאינו בא אלא מארץ וכן פסק הרמב"ם ז"ל והיינו ע"כ משום דהמחמירין סברי דלאו הא בהא תליא כמ"ש לעיל בשם לחם משנה וא"כ נמי יש לנו לומר בשל עכו"ם דאע"ג דאין מביאין ממנו עומר אפ"ה נוהג בו איסור אכילה כל זה נ"ל ברור ופשוט. ואי לשיטת המקילין דסברי חדש בח"ל מדרבנן נ"ל פשוט לאידך גיסא דאינו נוהג בשל עכו"ם ואין צורך להאריך בראייות דהא לדידהו של עכו"ם אף בא"י שרי מקרא דקצירכם ולא קציר עכו"ם ע"פ מה שכתבתי לעיל בשיטת המקילין דודאי הבאת עומר ואיסור אכילת חדש הא בהא תליין וכדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא דר"פ כל קרבנות צבור וא"כ ממילא דבח"ל אפילו מדרבנן שרי בשל עכו"ם כל כמה דלא אשכחן שגזרו חכמים ואפילו בא"י לא אשכחן כ"ש בח"ל. ועוד דמסתמא לא החמירו מתרומות ומעשרות של עכו"ם דאע"ג דבא"י חייבין למ"ד דאורייתא מדאורייתא ולמ"ד דרבנן מדרבנן ואפ"ה בסוריא לא גזרו בשל עכו"ם כ"ש בח"ל וכ"ש חדש דקילא טובא מתרומות ומעשרות. ועוד דהא ממילא אזלא לה ראיית התוס' שהביאו מהירושלמי דנוהג נמי בשל עכו"ם דהירושלמי גופא לא איירי אלא אליבא דרבי אליעזר דחדש בח"ל מדאורייתא ומש"ה נוהג אף בשל עכו"ם כדפרישית משא"כ דלמאן דס"ל חדש בח"ל דרבנן לעולם דאינו נוהג בשל עכו"ם וממילא דאזיל נמי ראיית הרא"ש ז"ל דאיהו לא כתב אלא לפי שיטתו דחדש בח"ל מדאורייתא ויליף לה שפיר מסברא פשוטה דאינו נוהג בשל עכו"ם ומק"ו דערלה וכדפרישית משא"כ אי הוי ס"ל להרא"ש ז"ל דחדש בח"ל דרבנן הוה מודה דאינו נוהג בשל עכו"ם דלא שייך סברא דיליה ולא שייך נמי ק"ו מערלה דקל מחמור לא ילפינן:
ולרווחא דמילתא אביא ראיה ברורה ועצומה שאין עליה תשובה דלמאן דס"ל דחדש בח"ל דרבנן כת"ק דר"א דמתניתין א"כ ע"כ ס"ל דאינו נוהג בשל עכו"ם אפילו מדרבנן דאלת"ה תיקשי את"ק גופא אמאי לא קתני חדש בהדי ערלה וכלאים כיון דחדש נמי אסור מיהא מדרבנן ואיהו קחשיב נמי איסורא דרבנן לא מיבעיא למ"ד ערלה הלכות מדינה אלא אפילו למ"ד ערלה הלכה למשה מסיני אפ"ה קשה מיהא מכלאים דאינו אלא מד"ס לכ"ע (וליכא למימר דכלאים דקתני ת"ק היינו הרכבת אילן דאסור מדאורייתא בח"ל הא ודאי ליתא כדמשמע בכולה סוגיין דכלאים דקחשיב היינו כלאי כרם וכמ"ש התוס' ד"ה תני חדש דאל"כ לא הוי פריך הש"ס מידי אע"כ דפשיטא להו להש"ס דהתנא בכלאי כרם איירי דומיא דכלאים מד"ס דקתני בערלה דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש) וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא קחשיב נמי חדש כי היכי דקחשיב ערלה וכלאים אע"ג דמאן דס"ל דאינו מדאורייתא ס"ל דבשל עכו"ם מותר לגמרי ומש"ה לא קחשיב תנא דמתניתין בהדי ערלה וכלאים דאסירי אף בשל עכו"ם כל זה ברור:
העולה מדברינו דלמ"ד חדש בח"ל דאורייתא פשיטא דנוהג בשל עכו"ם נמי מדאורייתא ולמ"ד דרבנן פשיטא דבשל עכו"ם בח"ל שרי לגמרי:
אלא דלכאורה יש מקום לפקפק בזה ולהביא ראיה להיפוך דאפילו למ"ד דחדש בח"ל דאורייתא אפ"ה מצי סבר דאינו נוהג בשל עכו"ם מלשון הירושלמי דתלה שהובא בתוס' דר"ה דף י"ג ע"א וז"ל ר' יונה בעי קמיה דרבי ירמיה כו' מעתה אפילו חיטין בעלייה כך אנו אומרין שלא אכלו ישראל מצה בליל פסח ומסיק ממה שתגרי א"ה מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאה שנאמרה בתורה לאחר י"ד שכיבשו וחילקו ע"כ. וכבר הקשיתי לשאול בחדושי ר"ה שם דלמאי דמסיק דאתיא כר' ישמעאל א"כ למה הוצרך לומר ממה שתגרי א"ה מוכרין להם דהא אכתי לא חל איסור חדש עלייהו כלל וכתבתי שם דע"כ תרי שינויי נינהו דודאי בשינויי' דר' ישמעאל הוא סגי אלא דמעיקרא בעי למימר דאפי' מאן דלית ליה דרבי ישמעאל וס"ל מושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע ואפ"ה א"ש דאכלו ממה שתגרי א"ה מוכרין להם:
הא קמן דאפי' למ"ד חדש בח"ל דאורייתא אפ"ה אינו נוהג בשל עכו"ם:
ובאמת שהיא קושיא עצומה אצלי עד שאני תמה על גדולי האחרונים שהביאו תחלת דברי הירושלמי ולא השגיחו בזה עד שלע"ד לפום ריהטייהו הוי משמע להו דכולא חדא שינוייא היא ועיקר התירוץ שאינו נוהג בח"ל כרבי ישמעאל ומשם הביאו תגרי א"ה אלא שכבר נתבאר שא"א לפרש כן דברי הירושלמי:
אמנם כן דמשום הא לא איריא לסתור דברינו הראשונים דודאי מאן דס"ל חדש בח"ל מדאורייתא ודאי ס"ל דנוהג נמי בשל עכו"ם אלא דהירושלמי בשינוייא קמא בעי למימר דאינו נוהג בח"ל ומשם הביאו תגרי אה"ע ואי משום דכתיב בכל מושבותיכם בהא הירושלמי לשיטתיה כדאיתא שילהי מס' ערלה דאף ר"ע דפליג אדרבי ישמעאל נמי ס"ל דאינו נוהג בח"ל במה שגדל בח"ל ומוקים לקרא דבכל מושבותיכם לחדש הבא מא"י לח"ל א"כ משני שפיר בשינוייא קמא דמח"ל הביאו ובשינויא בתרא בעי למימר שאף מתבואת הארץ היו יכולין לאכול כיון דאכתי לא חל איסור חדש עד לאחר ירושה וישיבה כן נ"ל נכון וברור בעזרת ה"י:
וכל הדברים שכתבתי נ"ל שהן הן הדברים שהביא הב"ח גופא מה שראה בתשובה למהר"ם בשם ר' אביגדור ובשם ריב"א ז"ל והלכות גדולות דחדש אינו נוהג בח"ל בשל עכו"ם ומסיק וז"ל ושמא משמע להו דהלכה כת"ק דר"א דפ"ק דקידושין עכ"ל והיינו כדפרישית דע"כ דהכי הוא דהא אי הוה ס"ל להנך רבוותא כר"א דנוהג בח"ל מדאורייתא לא היה שם מקום לומר דאינו נוהג בשל עכו"ם וממילא דבזה נתיישב מה שתמה הרא"ש ז"ל על רבינו ברוך ודעת לנבון נקל. אבל מה אעשה שלא זכינו לדברי רבינו ברוך ואפשר דהרא"ש ז"ל הוי בקי ביה טפי מינן ושמיע ליה דרבינו ברוך גופא ס"ל דחדש בח"ל מדאורייתא ואפ"ה מתיר בשל עכו"ם וא"כ מתמה שפיר ומ"מ אין לנו אלא מה שעינינו רואות שכל הפוסקים כתבו להדיא בשם ר"ב דס"ל חדש בח"ל דרבנן. ובזה סרו ושקטו תלונת הבה"ז על אותן הגדולים דשתקי ליה להב"ח ולמאי דפרישית אתי שפיר דאינהו נמי ס"ל דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם כהב"ח ולאו מטעמיה אלא דעדיפא מיניה דאיהו ס"ל דחדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה אינו נוהג בשל עכו"ם ואינהו ס"ל דמשום דחדש בח"ל דרבנן אינו נוהג בשל עכו"ם וא"כ לא איכפת להו לדחות ראיותיו של הב"ח:
ומעתה אבא לבאר דרך השלישי אשר כתבנו דאת"ל דאסור ונוהג בשל עכו"ם אכתי יש מקום להסתפק אם יש לסמוך על ההיתר שתיית שכר הנעשה מחדש שהביא הש"ך בשם הלחם משנה בפי' המשניות מטעם שמשקה היוצא מהן אינן כמותן והש"ך גופיה מסיק שצריך להתיישב בדבר אלא דהאחרונים דחו דבריו בשתי ידים כמ"ש לעיל:
לכן חל עלינו חובת הביאור להשית לבינו גם לזאת להעמיק העיון עד שידינו יד כהה מגעת כדין גרמיזא הבא באחרונה לראות דברי מי יקום. והאמת אגיד ולא אכחד שזה לי כמו עשרים שנה שתקעתי עצמי בזה לדבר הלכה. בהיות שהיו השנים שלא כסדרן עד שרוב התבואות מדאשתקד ומנעתי את עצמי משתיית השכר בשנה ההיא אף שהיה הדבר קשה עלי עד מאד ובאותן הימים שמתי אל לבי לעמוד על סוף דברי בעל לחם משנה בפי' המשניות מחמת שהספר לא היה מצוי כל עיקר במדינתינו ואחר היגיעה והעיון בסוגית הש"ס ולשון הרמב"ם ז"ל ומפרשיו ובספר שו"ת להגאון מוה"ר צבי אשכנזי סי' פ' שכתב שהשיג על בעל לחם משנה בפי' המשנה. ומתוך הדברים למדתי להבין מהיכן יצא לו לבעל לח"מ אותן הדברים וסהדי בשחק ונאמן עלי הדיין שקיימתינהו זו לכולה מילתא מסברא דנפשאי מתוך סוגיית הש"ס וזה כמשלש שנים מצאתי את שאהבה נפשי מצאתי דאתא לידי ספר המשניות עם הלחם משנה שנדפס מחדש ומצאתי בהם טעם כעיקר שתמך יסודותיו ג"כ על סוגיות הנ"ל אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ונכנס ג"כ בדוחקים קצת כמו שאבאר בעזה"י וגם דבריו בלתי מסודרים עד שמתוך כך נתן מקום ופתחון פה לבעל דין לחלוק ולהשיג עליו. ואני בעניי עיילינא בה טפי ומצאתי מקום רחבת ידים לפני בכח דהיתרא לברר וללבן הדברים כשמלה ולהציע הגמ' ולשון התוס' והרמב"ם ז"ל לעיני כל רואי השמש עד שלע"ד הדבר ברור כשמש שיש יסוד ועיקר להיתר זה וכל הרוצה להשיב יבא וישיב וזה החלי בעוה"י:
גרסינן בפ' כל שעה דף כ"ד ע"ב א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי אם אכל חלב חי שפטור א"ד א"ר אבהו א"ר יוחנן כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי כו' א"ך זירא אף אנן נמי תנינן אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים והענבים בלבד ואילו מתותים ותאנים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן אמר לו בשלמא אי אשמעינן פירא גופא כו' אלא הכא משום דזיעה בעלמא היא עכ"ל הגמרא ובעיקר מימרא דר"י דקאמר אין לוקין כתבו התוס' בכמה דוכתי דלאו דוקא אין לוקין אלא אפי' איסור דאורייתא ליכא ומשמע לכאורה מלשון הגמרא דלפום סברא דאביי דכל משקין היוצאין מהאוכלין דקחשיב להו זיעה בעלמא גריעי טפי מהאוכל שלא כדרך אכילתן או שלא כדרך הנאתן דהא בעי למימר דאפי' מח"ל דשלא כדרך הנאתן אסירי אפ"ה הני משקין שרי ולפ"ז למאי דקי"ל כרבי יוחנן דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ואביי נראה דאית ליה דרבי יוחנן אלא דלדחויי סייעתא דרבי זירא אתא למימר דמהא ליכא סייעתא וכדמשמע להדיא ממימרא דאביי גופיה דמסיק עליה וקאמר הכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן משמע דבשאר איסורין אית ליה דר' יוחנן וכמבואר בכל הפוסקים דהא דרבי יוחנן הלכה פסוקה היא וא"כ לפ"ז כיון דאפילו באכילה גמורה שלא כדרך אכילתן לא מיתסר מדאורייתא כ"ש במשקין היוצאין מהן דהוי נמי זיעה בעלמא דבכל האיסורין יש לנו לומר דלא מיתסרו וא"כ ע"כ דלר' יוחנן דקי"ל כוותיה צ"ל דהך ברייתא דמייתינן בפ' העור והרוטב דף ק"ך דתניא הטבל והחדש וההקדש והכלאים משקה היוצא מהן הרי הוא כמותן מפרשינן לה בחד מתרי אנפין או שנאמר דלא מתוקמא אלא כר"א דיליף לה מקרא התם וכמו שאבאר באריכות או שנאמר דהך ברייתא לא איירי אלא מדרבנן וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מאכלות אסורות לפי פי' הכ"מ שכתב להדיא דאע"ג דמשמע בפ' העור והרוטב דילפינן לה מקראי אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמו שאבאר ג"כ באריכות הרי לפנינו דלפי סוגיית הש"ס ולפי משמעות לשון הכ"מ בכוונת הרמב"ם ז"ל דבמשקה שכר שלנו הנעשה מחדש לית ביה איסורא דאורייתא כלל אלא שהגאון מוהר"ד צבי אשכנזי בתשובה סי' כ' הנ"ל דחה סברא זו ופשיטא ליה דבחדש ושאר איסורין משקין היוצא מהן כמותן מדאורייתא והאריך לבאר דליתא לסוגיא דהכא מקמי הסוגיא דפרק העור והרוטב ומה שיש לי לדקדק בסתירת דבריו בכל פרטיו אבאר לקמן לפי סדר קונטריסו וכעת עדיין אין לנו עסק בהן אלא מעיקר דבריו במה שכתב הסוגיא דהכא דר' זירא ודאביי מידחייא מקמי הך סוגיא דפ' העור והרוטב ולמאי דפרישית לכאורה משמע להיפך דסוגיא דהכא עיקר דהא ממימרא דרבי יוחנן גופא שמעינן לה כיון דאמר דאפילו באוכל שלא כדרך אכילתו ליכא איסורא דאורייתא מיהת כ"ש במשקין דגריעי מינייהו דזיעה בעלמא היא וליכא למימר שאני משקין דגלי בהו קראי לאיסורא כדמייתי בפרק העור והרוטב דיליף לה מנבלה וחלב דא"כ תקשי להיפך כיון דאפילו במשקין דזיעה בעלמא אסר רחמנא כ"ש דיש לאסור בהן האוכלין שלא כדרך אכילתן ורבי יוחנן כללא כייל כל האיסורין וטבל וחדש ואינך נמי בכלל אע"כ דלרבי יוחנן אה"נ דמשקין היוצאין מהן כ"ש דלא מיתסרי והברייתא מוקי לה כדפריש בספר לחם משנה על הרמב"ם סי' הנ"ל שכתב גם כן דסוגיא דהכא עיקר וכתב דכל הסוגיא דפרק העור והרוטב דיליף פרי פרי מידחייא מקמי סוגיא דהכא ודלא כמהר"ר צבי אשכנזי ז"ל אמנם לענ"ד אין הכרח לומר כן אלא כמו שאבאר לקמן דהשני סוגיות עולות בקנה אחד כפתור ופרח ואדרבא תרוייהו צריכי להדדי:
נחזור לעניינינו דמשמע לכאורה דלרבי יוחנן דאינו אסור אלא כדרך הנאתן כ"ש דאינו אוסר במשקין היוצאין אלא דאכתי איכא למישדי בה נרגא ולמימר דאביי ורבי זירא פליגי בדרבי יוחנן גופא דבלא"ה נראה דהא דבעי ר' זירא למימר מעיקרא דמשקין היוצאין מתותים תאנים ורמונים מיקרי שלא כדרך הנאתן לאו מילתא דפשיטא היא דא"כ תקשי הא דאמר רב שימי בר אשי במימרא דר"י דאתא למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שפטור והא לרבי זירא דלא אסיק אדעתא דזיעה בעלמא עדיפא הו"ל למימר למעוטי משקין היוצאין מהפירות שפטור דהוי רבותא טפי אע"כ דאין ה"נ דרב שימי בר אשי לא ס"ל הא דרבי זירא וסובר דר"י לא איירי אלא באוכל חלב חי או בהניח על מכתו דתרווייהו לא הוי דרך אכילה כלל אלא דר' זירא לפי דהוה בעי לאשכוחי סייעתא לרבי יוחנן ממתני' דערלה הוה משמע ליה דשלא כדרך אכילתן ודרך הנאתן דקאמר רבי יוחנן היינו נמי כה"ג למעט משקין דתותים תאנים ורימונים ולפ"ז ס"ל נמי דר"י גופא לא קאמר אלא דאין לוקין אלא במה שהוא עיקר אכילה ממש היותר חשוב דהיינו אכילת איסור כברייתו משא"כ בדזוטר מיניה ואישתני לגריעותא מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא שהרי נהנה מהן והיינו מתני' דאין סופגין דאיירי לענין ערלה ומסתמא איסורא איכא דהא ערלה אסורה בהנאה אפילו בצביעה והדלקה כ"ש בשתייה כמו שנבאר לקמן וכמ"ש ג"כ התוספות בפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א בד"ה אלא אם חמץ ואהא דחי ליה אביי לסייעתא דרבי זירא לגמרי ופליג עליה דלאביי לא איירי רבי יוחנן כלל אלא בשלא כדרך אכילה לגמרי והיינו חלב חי או שהניח ע"ג מכתו וממילא דבהא אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דבטלה דעתו לרוב העולם דלא מיקרי דרך אכילה ודרך הנאתן משא"כ באוכל האיסור כדרך שבני אדם אוכלין אע"ג דאישתני לגריעותא ואינו עיקר אכילתו והיינו כמו שפרש"י שבישל אגוזים ואפרסקין ואכלן בהא לרבי יוחנן נמי מילקי לקי אלא הא דאין סופגין את הארבעים במתני' דערלה במשקה היוצא מתותים תאנים ורמונים היינו משום דזיעה בעלמא הוא וכפרש"י דלאו פירא אכיל וגריעא וקילא מבישול אגוזים ואפרסקין נמצא דלפ"ז מצינן למימר דלאביי אפי' בהנך דזיעה בעלמא נינהו דוקא מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא אף בערלה ואפילו את"ל דבשלא כדרך אכילתן דרבי יוחנן כגון באוכל חלב חי אפילו איסורא דאורייתא ליכא כדמשמע מסוגיית הש"ס והפוסקים ולשון התוס' אפ"ה איכא למימר דבמשקין דחשיבי טפי מודה ר"י דאסורין מדאוריית' ולפ"ז נוכל לומר ג"כ דדוקא לענין ערלה לא מחייבינן ליה מלקות משום דלא מיקרי פרי ואנן פרי בעינן דיליף פרי פרי מבכורים משא"כ בכל איסורין שבתורה מילקי נמי לקי כברייתא דפרק העור והרוטב דקתני הטבל וחדש וכלאים משקין היוצא מהן כמותן ולגמרי משמע אף לענין מלקות דומיא דהמחה חמץ וגמעו דחייב כרת ולא נצטרך לאוקמי ברייתא דטבל וחדש וכלאים לבר מהילכתא דמהיכי תיתי כיון דלאביי דבתראה הוא לא איירי ר' יוחנן בכה"ג והיינו נמי סברא דרב שימי בר אשי. וכל זה הפירוש דלא כשיטת בעל לחם משנה על הרמב"ם בפי"ד מהל' מאכלות אסורות שאביא לקמן דנראה שמפרש כפירוש הראשון שכתבתי. ולכאורה שהדעת מכרעת טפי לזה הפירוש האחרון שכתבתי שנראה שהיא שיטת מהר"ר צבי אשכנזי ז"ל ואיבעית אימא סברא ואיבעית אימא גמרא. אי מסברא דלא מסתבר למימר דבמשקין היוצא מהפירות ויש בהם טעם גמור וחשוב שלא יהא בהן איסור דאוריית' דהא אפי' טעם כעיקר אסור ומכ"ש הכא שיש בהן טעם הפרי עצמו בכולו והוי כטעמו וממשו ומכ"ש בהנך איסורין דאסורין בהנאה לשיטת התוס' בפ' כל שעה ובכמה דוכתי שייך חיוב מלקות בנהנה מאיסורי הנאה כ"ש בשותה דלא גרע מצביעה והדלקה דאסירי בערלה אלא דאפ"ה ממעטינן לה ממלקות לחוד מגזירת הכתוב דילפינן פרי פרי מביכורים הא בשאר איסורין כ"ש באיסורי הנאה ממילא דאסירא מדאורייתא ובאיסורי הנאה מילקא נמי לקי. ואיבעית אימא גמרא דאלת"ה אלא כפירוש הראשון שכתבתי דאביי ורבי זירא לא פליגי ולקושטא דמילתא סבר ר' יוחנן דכ"ש דבכל איסורין ליכא איסור דאורייתא במשקין היוצאין כיון דזיעה בעלמא נינהו ומוקי לברייתא דהעור והרוטב בחדש וטבל וכלאים לבר מהלכתא כר"א דמחייב מלקות בכל המשקין או דמפרש לה להך בריית' דחדש וטבל באיסור דרבנן דא"כ אכתי תקשי מחמץ ונבלה ושרצים דילפינן להו בפ' העור והרוטב מקראי למיסר צירן ורוטבן וקיפה שלהן ומייתי לה הש"ס בכמה דוכתי ובחמץ מרבינן לה לכרת וא"כ ממילא דיש לאסור בהן אף שלא כדרך הנאתן דחמירי מזיעה בעלמא דמשקין כמימר' דאביי וא"כ תיקשי לר' יוחנן דאמר כל איסורין אין לוקין אלא דרך הנאתן האיכא חמץ ונבלה ושרצים דכיון דלוקין אף על המשקין כ"ש בשלא כדרך הנאתן משא"כ לפירוש השני אתי שפיר דאדרבא לעולם משקין חמירי טפי משאר שלא כדרך הנאתן דקאמר רבי יוחנן והיינו דכתיבנא דאיכא למישדי נרגא בשריות' דמשקין הנעשה מחדש. אמנם כן מלשון התוס' נראה בעליל דס"ל כפי' הראשון שכתבתי ולאפוקי מכל הסברות שכתבתי בפירוש השני ובמאי דסיימא נפתח דאי אפשר לומר דמשמע להו דאביי דוקא לענין ערלה ס"ל דלא לקי מגזירת הכתוב דבעינ' פרי וכיון דזיעה בעלמא הוא לא מיקרי פרי הא ודאי ליתא שהרי בפרק כל שעה אהא דמסיק אביי אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא כתבו התוס' תימא לר"י דבהעור והרוטב יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים כו' א"כ אמאי איצטריך למימר הכא משום דזיעה בעלמא הוא ותירצו דהא דאיצטריך קרא בפרק העור והרוטב למילף ערלה פרי פרי מביכורים היינו לאידך גיסא לחייב ביוצא מזיתים וענבים דאל"כ הו"א דהנך נמי לא מיקרי פרי וזיעה בעלמא נינהו ובפרק העור והרוטב דף קכ"א ע"א מייתי התוס' האי קושיא והאי פירוקא בע"א דבלשון הקושיא הקשו מהא דפשטינן בפרק כל שעה דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ובתירוצם כתבו דאיצטריך למילף מבכורים דלא נימא זיעה בעלמא הוא וא"כ משמע להדיא דלמסקנא קאי הך מילתא דרבי זירא בדוכתא דשייך ה"ט דשלא כדרך הנאתן בשאר משקים היוצאין מהפירות דערלה והיינו כדפרישית דאביי לא פליג אדרבי זירא במימרא דרבי יוחנן אלא דאביי בעי למימר דמהכא ליכא סייעתא דאיכא נמי טעמא אחרינא לגריעותא דהוה כמו זיעה בעלמא ומש"ה קשיא להו שפיר אמאי איצטריך קרא למילף ערלה מבכורים ותיפוק ליה דשלא כדרך הנאתן הוא ומתרצינן שפיר דאדרבא ריבוייא דקרא לאידך גיסא איצטריך דלא תימא דיין ושמן נמי לא שיין בהן דין ערלה דאע"ג דיין ושמן כדרך הנאתן הוא אפ"ה סד"א דזיעה בעלמא הוא ואיצטריך קרא לרבויי פרי פרי כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ובחנם כתב מהר"ם מלובלין ז"ל בחידושיו שם דהתוס' חסירים שם וא"א ליישבם ולמאי דפרישית אין שם חסרון כלל ואפשר דמהר"ם ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן מה"ט גופא דפרישית בפירוש השני דאביי פליג אדרבי זירא מכל הני קושיות שכתבתי אלא דבלא"ה מוכח שם דהתוס' ס"ל כפי' הראשון דבדף ק"ב ע"ב בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל כתבו דקושיית הש"ס אכלאים אע"ג דלא כתיב ביה אכילה אפ"ה סברא היא דלא אסרה תורה אלא כשהוא בעין. הרי לפנינו דאע"ג דלענין כלאים קאמר אביי להדיא בפרק כל שעה דהכל מודים דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן והיינו ע"כ אפילו שלא כדרך הנאתן כלל דומיא דחלב חי ואפ"ה כתבו דיש סברא להקל טפי במשקין היוצאין מהן והיינו כדפרישית דזיעה בעלמא קיל טפי משאר שלא כדרך הנאתן ומה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן:
וכן נ"ל להוכיח עוד מלשון התוס' בפרק גיד הנשה דף צ"ב ע"ב דמסיק הש"ס בציר דגים שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכתבו התו' פי' דלא אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור מדאורייתא דתניא בפ' העור והרוטב הטמאים לאסור צירן כו' ודרשה גמורה הוא וכו' וכתבו עוד דאע"ג דבת"כ דרשינן נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן ורוטבן אסמכתא בעלמא הוא עכ"ל וקשיא לן אכתי נהי דאסמכתא בעלמא הוא אפ"ה ליתסרו מדאורייתא דומיא דכל איסורין שבתורה דילפינן להו מנבלה וחמץ ושרצים לשיטת הסוברים כן וכ"ש דאיכא למילף ציר דגים מהך ילפותא גופא דדמיא טפי לנבלה ושרצים וליכא למימר דיש שום סברא לחלק ולומר דציר דגים הוי זיעה בעלמא טפי משאר משקין היוצאין מהאיסורין הא ליתא חדא דלשון הש"ס לא משמע כן דהא סתמא קאמר שאני ציר דזיעה בעלמא ולא קאמר שאני ציר דגים דזיעה בעלמא אע"כ דאין לחלק ועוד דהא מסקי שם התוס' בא"ד גופא וכתבו קצת תימא כיון דצריך קרא לשרץ ונבלה כו' ודגים דליכא קרא לא אסור מדאורייתא א"כ היאך מייתי רבא ראיה בפרק כל הבשר מהטמאים לאסור ציר של טריפה עכ"ל הרי שהניחו בקושיא דאפילו טריפה לית לן למילף לענין ציר דזיעה בעלמא מנבלה דדמיא לה ממש ואי ס"ד דכל איסורין שבתורה לפי האמת משקין היוצאין מהן כמותן א"כ מאי קשיא להו אטריפה טפי מכל איסורין שבתורה אלא ע"כ דפשיטא להו להתוס' דלפי האמת בכל איסורין שבתורה זיעה בעלמא שרי אלא דוקא היכא דרבי קרא להדיא וכמו שאבאר לקמן באריכות. ובעיקר קושייתם מסוגיא דטריפה שהניחו בקושיא אבאר ג"כ שיש לי ליישב קושייתם. נקטינן מיהא מכל הני מילי דפרישית שדברי התוס' ברור מללו דהא דזיעה בעלמא כלל גמור הוא בכל איסורין והיינו כדפרישית דבכלל מימרא דרבי יוחנן הוא דמיקל בשלא כדרך הנאתן וכ"ש בזיעה בעלמא דגריעא מינה:
וכן במה שכתבתי לעיל בדחיית פירוש ראשון מסברא דלא מסתבר להקל במשקין דערלה טפי מצביעה והדלקה דאיסורא מיהא איכא ורציתי להכריח דמשקין דערלה נמי מילקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא גם בזה אין דעת התוס' נוחין מזה דאדרבה כתבו להיפך בבבא קמא בפרק הגוזל בדף ק"א בד"ה ולא יצבע בסוף הדיבור וז"ל דאין לומר דאע"ג דליכא מלקות בהיוצא משאר פירות מ"מ עשה מיהא איכא דלא יאכל אכולה קאי ועוד אם היה במשקין דשאר פירות איסור עשה א"כ מנ"ל שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתיה ובהנאה כשהן בעין עכ"ל הרי לפנינו דלא חיישי לסברא זו ואדרבה כתבו להיפך:
העולה מזה דלשיטת התוס' חזר צד ההיתר בשכר של חדש למקומו ולאיתנו בענין דלית ביה מיהא איסור דאורייתא משום דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן מדאורייתא וברייתא דהעור והרוטב ע"כ מוקי לה בחד מהנך תרי גווני דפרישית. והדברים האלה הן הן דברי הרמב"ם ז"ל לפי פי' הכ"מ וביותר לפירוש בעל לחם משנה על הרמב"ם ז"ל שכתב דמשקין היוצאין מהפירות מיקרי שלא כדרך הנאתן דאיירי בה ר' יוחנן אלא שהוא סובר דר"י לא איירי אלא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא אבל לפי שיטת המפרשים ורוב הפוסקי' בשלא כדרך הנאתן אין בו איסור דאורייתא כלל:
אלא דהאמת יורה דרכו דכל זה לא הונח לי דאכתי קושיא קמייתא בדוכתא דאי ס"ד דזיעה קיל טפי משאר שלא כדרך הנאתן דאיירי בה רבי יוחנן א"כ תיקשי מחמץ ונבלה וחלב ושרצים דאפילו משקין דזיעה בעלמא הוא אסורין בהם ואפ"ה אינן אסורין שלא כדרך הנאתן דהא ר"י כל האיסורין שבתורה קאמר והא דלא קשיא ליה בכה"ג אדרבי זירא גופא לכל הפירושים שכתבתי דלמאי דלא אסיק אדעתיה דר' זירא לחלק בין אוכל למשקה מטעמא דזיעה בעלמא הוא אלא דהוי סבר בטעמא דר' יוחנן דאפי' בפירי גופא שאכל שלא כדרך עיקר אכילתו היותר חשוב כגון אפרסקין ואגוזים שבשלן מקרי שלא כדרך הנאתן א"כ תקשי ליה מכל הנך חמץ וחלב ונבלה ושרצים ובחמץ וחלב שהמחן וגמען כרת נמי איכא בהן כדתניא בברייתא שם בפרק העור והרוטב אלא דבהא איכא למימר דר' זירא מוקי להנך ברייתות כר"א דס"ל דחייב מלקות בערלה על היוצא משאר פירות וא"כ מחייב אפילו שלא כדרך הנאתן ור' יוחנן דאמר כר' יהושע דלרבי זירא בהכי פליגי ר"א ור' יהושע גופיה לענין תרומה אי חייב קרן וחומש כדרך אכילתן או אף שלא כדרך עיקר אכילתן וממילא דפליגי נמי כה"ג בכל האיסורין בערלה וכיוצא בו משא"כ לדידן השתא דבעינן למימר דלשיטת התוס' והרמב"ם ז"ל בהכי סלקא שמעתא אליבא דהלכתא דליכא מאן דפליג אדרבי זירא וא"כ נראה דוחק לומר דכל הנך ברייתות דחלב וחמץ ונבלה ושרצים יהיו הכל שלא אליבא דהלכתא ולכאורה הלכה מרווחת הן ודרשה דהטמאין מייתי הש"ס בכמה דוכתי ונהי דבהא איכא למימר דלמסקנא אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש התוס' לענין ציר דגים אלא דהתוספות בעצמם כתבו בפרק כל הבשר ובכמה דוכתי דא"א לומר כן וכ"ש דקשה על הרמב"ם שפסק להדיא דבחלב וחמץ שהמחן וגמען ענוש כרת. וראיתי להגאון מוהר"ר צבי אשכנזי ז"ל בתשובה הנ"ל סי' ב' שכתב והשיג על דברי התוס' בפ' כל שעה שנדחקו ליישב שני הסוגיות כאחד והוא העלה דא"א לומר כן אלא דאביי ורבי זירא בפרק כל שעה לא נחתי לסוגיא דפרק העור והרוטב. ובתחילה אפרש מה שיש לי לדקדק בדבריו לפי סדר קונטריסו ומתוך הדברים נבא אל המכוון לנדון דידן:
ראשון לציון דמלבד שעיקר דבריו נראין דחוקים לומר דרבי זירא לא אסיק אדעתיה כלל מכל השקלא וטריא דפ' העור והרוטב דשקיל וטרי מקראי טובא ובכמה משניות וברייתות אלא דעוד יש לתמוה אטו ר' זירא קטלא קניא באגמא הוה דלא הוה ידע לעיקר ברייתא דהטבל והחדש כו' וממילא דלא הוי ידע נמי לאינך ברייתות דמיתניין בחמץ וחלב ונבלה ושרצים שהמחן וגמען וצירן ורוטבן אסור אטו כל הני הוי כדרך הנאתן טפי מדבש תמרים ותאנים ורימונים למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין פרי גופא שאכלן שלא כדרך אכילתן למשקין היוצאין מהם דהא מדמהדר ליה אביי אי אשמעינן פרי גופא דקאכיל שלא כדרך אכילתן שפיר ופרש"י כגון אגוזים ואפרסקין שבשלן משמע דלר"ז אפי' בכה"ג נמי מקרי שלא כדרך הנאתן:
שנית במה שכתב על דברי התוס' טעם מה שנכנסו לדוחק כו' עדיין לא עלתה בידם ז"ל מכח מה דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא משמע דקושיא זו תליא דוקא לפי תירוץ התוס' ולכאורה ליתא דהא איהו גופא בסוף התשובה כתב וז"ל וא"ל כיון דטעם כעיקר דאורייתא למה לי קרא למשקין היוצא מהן כמותן תיפוק ליה משום טעם כעיקר ותירץ די"ל דסד"א דוקא אכילה אבל שותה לא קמ"ל עכ"ל ובאמת שזה התירוץ כתבו התוס' בעצמם בפ"ק דבכורות דף ו' ע"ב ד"ה הרוטב והקיפה שלהן ע"ש אלא שקצרו בלשונם כמו שאבאר אלא דנראה דהתוס' דהכא לא נחתי להכי דאל"כ בזה התירהו ממילא מתורץ קושייתם דהכא דהא ודאי אי לא הוה כתיב פרי פרי היה מקום לומר דאפילו תירוש ויצהר שרי משום דזיעה בעלמא נינהו דכל המשקין זיעה בעלמא נינהו וממילא דלא שייך טעם כעיקר אלא באוכל ולא במשקה ואיצטריך למילף פרי פרי דיין ושמן דעיקרן לשתייה לא הוי זיעה בעלמא ודמו לאוכל ממש כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אפילו לענין שתיה בכלל אכילה אע"כ דהתוס' לא נחתי להך סברא דבלא"ה בבכורות משני שינויא אחרינא ויותר נ"ל דעיקר קושיית התוס' אינו על לישנא דאביי דלא הול"ל בהאי לישנא דזיעה בעלמא הוא כיון דהטעם נמי לא הוי אלא זיעה בעלמא ואפ"ה הוי כעיקר אלא הכי הו"ל למימר שאני הכא דמשקין נינהו ואכילה כתב רחמנא ולא שותה ומש"ה הניחו קושיא זו הכא בתימא וממילא דלפ"ז שייך הך קושיא נמי למה"ר צבי אשכנזי ז"ל דאביי לדברי רבי זירא קאמר דאכתי לא הול"ל בהאי לישנא:
עוד בה שלישיה דבעיקר קושייתו דקשיא ליה אקושיית התוס' דמקשו אאביי טפי מדרבי זירא נלע"ד דרבי זירא הוה אסיק אדעתיה הן סוגיא דפ' העור והרוטב דיליף פרי פרי אלא דמה"ט גופא יליף לה למילתא דר' יוחנן מדחזינן דתירוש ויצהר אסר רחמנא טפי משאר משקין דאין סופגין עליהן ע"כ משום דהני הוי כדרך הנאתן והני שלא כדרך הנאתן וממילא הוי סייעתא לדרבי יוחנן אבל על אביי דקאמר זיעה בעלמא הוא וכפשטא דלישניה משמע דפשיטא ליה טובא מסברא אהא מקשו שפיר א"כ ל"ל האי דרשה פרי פרי תיפוק ליה דזיעה בעלמא הוא. והא דמקשו התוס' בפ' העור והרוטב הך קושיא מהך דשלא כדרך אכילתן היינו לפי המסקנא דפרק כל שעה דדחי אביי להך סייעתא וקאמר דמהא ליכא למשמע מידי וכדפרישית אפ"ה מודה אביי לעיקר מילתא דרבי זירא דמקרי נמי שלא כדרך הנאתן וא"כ מקשין התוס' התם שפיר דתו ליכא למימר ל"ל קרא דהא מילתא גופא דאין לוקין על שלא כדרך הנאתן ילפינן לה מפרי פרי דהא דחי לה אביי דמהא ליכא למשמע מינה אע"כ דשלא כדרך הנאתן מילתא דפשיטא היא וא"כ מקשינן שפיד פרי פרי למה לי:
ובמאי דפרישית ממילא נתיישב מה שתמה הגאון מוהר"ר צבי בתשובה שם על תירוץ של התוס' וכתב שהוא נגד משמעות דפ' העור והרוטב וכוונתו מבואר דהתם משמע להיפך דעיקר ילפותא דפרי פרי למעוטי היוצא משאר פירות. אמנם לדרכינו א"ש דהא בלא"ה יש לדקדק על קושיית התוס' שהקשו למה ליה לאביי לומר דזיעה בעלמא הוא ותיפוק ליה דילפינן פרי פרי ומאי קושיא הא בפשיטות מצינן למימר דניחא ליה לאביי לאסוקי הן טעמא דזיעה בעלמא דממילא אשמעינן אגב אורחא דשייך האי טעמא בכל האיסורי משקין שבתורה אע"כ דקושייתו הוא בדרך ממ"נ דאי נימא דלקושטא דמילתא שייך האי טעמא דזיעה בעלמא מסברא ובכל האיסורין א"כ תקשי להיפך ל"ל דרשה דפרי פרי כמו שהקשו באמת בפ' העור והרוטב וע"ז מתרצין שפיר הכא והתם דלעולם טעמא דזיעה בעלמא ניחא ליה לאביי טפי משום דשייך בכל האיסורין ואפ"ה איצטריך לאתויי בפ' העור והרוטב ג"ש דפרי פרי כיון דבלא"ה בהאי טעמא דזיעה בעמא לא סגי דא"כ היוצא מזיתים וענבים נמי וע"כ איצטריך לאתויי לדרשה דפרי פרי וממילא שמעינן מינה לכולה מילתא דתירוש ויצהר אין מידי אחריני לא כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ואין כאן דוחק ובסמוך אפרש מה שנלע"ד פירוש אחר בלשון הש"ס לולי פי' התוס':
ועל ארבעה לו אשיבנו בעיקר דבריו שרוצה לומר דהא מילתא דזיעה בעלמא לא שייך כלל לענין שאר איסורין אלא לענין ערלה דבפרי תליא מילתא וכן לענין ברכה דמייתי לה הש"ס בפרק כיצד מברכין הא לשאר מילי בדוכתא קאי והסכימה דעתו לדעת הגאון מהר"ם ז"ל מטיקטין ולענ"ד לא כן אנכי עמדי וכמה תשובות בדבר חדא דהא בתרומה לא אשכחן דכתיב פרי ואפ"ה ילפינן לעיקר מילתא דבכורים וערלה מתרומה לענין דאינו נוהג בשאר משקין וכמו שאבאר לקמן מילתא בטעמא אלמא דלאו בלשון פרי תליא מילתא אלא לעיקר דינא דמשקין היוצאין מהאיסור אינו כגוף האיסור ובפ' כיצד מברכין לא מייתי הש"ס אלא מתרומה לחוד וא"כ מהיכא תיתי לומר דבלשון פרי תליא מילתא כיון דלא אשכחן לשון פרי בתרומה ועוד דתקשי להו סוגיא דפרק גיד הנשה דף צ"ט שהבאתי לעיל דלענין ציר דגים דלא הוי אלא מדרבנן מסיק הש"ס נמי האי לישנא גופא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכיון דאשכחן הך מילתא דזיעה בעלמא בשלשה מקומות ושלשתן בענין אחד במשקין היוצאין מאיסורין א"כ מאן פליג לן דלשון זיעה בעלמא משתמש לכמה לשונות מהם לענין לשון פרי ומהם לענין דאינו כגוף האוכל. אע"כ כדפרישית דעיקר מילתא דזיעה בעלמא היינו לענין דמשקין היוצאין מהאוכל לא חשיבא כאוכל גופא אלא כזיעה בעלמ' הוי לגביה ולפ"ז פירוש זיעה בעלמא בשלשתן שוה ובלא"ה הוי הך דינא דציר דגים תיובתא לדידהו וצ"ע:
נחזור לענינינו דהשתא דאתינא להכי נ"ל לפרש הסוגיא דפרק כל שעה נמי בפשיטות שתהיינה חוברות אשה אל אחותה להסוגיא דפ' העור והרוטב בענין דלא תיקשי קושיית התוספות וא"צ לדחוק ולומר דהסוגיות פליגי אהדדי כמ"ש הגאון הנ"ל והיינו כדפרישית דהתוספות לא קשיא להו אדרבי זירא משום דאפשר דלר"ז הוי טעמא דרבי יוחנן בהא דשלא כדרך הנאתן מהך ילפותא גופא דפרי פרי מדאשכחן דפליג רחמנא בין משקה דזיתים וענבים דהיינו תירוש ויצהר למשקין דשאר פירות ובהא דחי ליה אביי לומר דמהא ליכא למשמע מינה דלעולם בשאוכל האוכל גופא אפילו שלא כדרך אכילתו אפשר דחייב אלא הא דפליג רחמנא בין זיתים וענבים לשאר פירות היינו לענין משקין לחוד דבשאר פירות כיון שאין עומדין לכך ונשתנו נמי לגריעותא ומעיקרא אוכל והשתא משקה ה"ל כזיעה בעלמא ואין דינו כגוף הדבר שיצא ממנו דבטל שם הראשון ממנו משא"כ משקין דזיתים וענבים דעומדין לכך ואשתני למעליותא משו"ה לא הוי זיעה בעלמא נמצא דסוף דבר דכולה מילתא בהא דקאמר זיעה בעלמא אדרשה דפרי פרי דסוגיא דפ' העור והרוטב קסמיך כך נ"ל נכון בעזה"י ובזה סרו ושקטו כל קושיות התוספות והקדמונים בזה ודו"ק ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להדיא בלשון חדושי הרשב"א ז"ל בפ' כיצד מברכין דמפרש נמי דהא מילתא דזיעה בעלמא לא ידעינן אלא בתר דאשכחן בתרומה דהיוצא מסחיטת פירות לא חייל שם תרומה לבר מהיוצא מזיתים וענבים ש"מ דזיעה בעלמא נינהו וע"כ כדפרישית דעיקר מילתא תליא בילפותא דפרי פרי ואין להאריך יותר:
מיהו לענין עיקר מילתא דנדון דידן אין חילוק בין פירוש זה לפירוש התוספות לענין דלית בהאי מילתא דזיעה בעלמא נמי בכל איסורי משקין היוצא מהאוכלין מדמייתי לה הש"ס בכמה דוכתי בהאי לישנא דזיעה בעלמא בפ' כיצד מברכין ובפרק כל שעה ובפרק ג"ה אלמא דמילתא דפשיטא היא אלא דלפירוש התוספות היינו מסברא ולפי הפירוש שכתבתי בסמוך שנראה שהיא שיטת הרשב"א ז"ל לאו מסברא אתיא לן אלא מהן ילפותא דפרי פרי פשיטא לן הכי בכל דוכתא. ומכ"ש דלפירוש הלחם משנה על הרמב"ם ז"ל דקרי להו נמי שלא כדרך הנאתן נמצא דמדברי כולן למדנו דלפום ריהטא דהך סוגיא דפרק כל שעה אין לחלק בין ערלה לשאר איסורין למשקין היוצאין מהפירות:
ולפ"ז עולין יפה דברי הלחם משנה בפירוש המשניות בעיקר דבריו דיש צד היתר בשכר הנעשה משעורין של תבואה חדשה טפי מבאיסור אכילת חדש גופא לענין דבשכר לא שייך איסור דאורייתא בשום ענין אלא איסורא דרבנן ונ"מ טובא כמו שאבאר לקמן. אמנם במה שרוצה בעל לח"מ על המשניות להתיר לגמרי אף מדרבנן וסמיך על לשון הראב"י עדיין אין דעתי נוחה מזה כמו שיבואר לקמן נקוט מיהא פלגא בידך דלא שייך בשכר איסור דאורייתא כלל אפילו בא"י ולפי שיטת הכ"מ הן הן דברי הרמב"ם ז"ל ולכאורה שכן מוכרח בלשון הרמב"ם ז"ל מדכייל החדש וערלה שאין היוצא מפירותיהן כמותן ומדהשווה חדש לערלה ובערלה ודאי לית בה איסורא דאורייתא לפי סוגיית הגמרא דהעור והרוטב ואף שבעל ל"מ על הרמב"ם ז"ל כתב דנהי שמלקות ליכא מ"מ איסורא מיהא איכא מ"מ לענ"ד א"א לומר כן דכמה תשובות בדבר חדא דכיון דלא קאי לאו דלא יאכל בערלה אמשקין א"כ איסורא מהיכא דליכא למימר מעשה דוערלתם דא"כ תקשי צביעה והדלקה מנ"ל כיון דאיצטריך חד וערלתם אמשקין כמ"ש התוספות בב"ק דף ק"א. ועוד כיון דערלה ילפינן פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה וא"כ לכולה מילתא בעינן למילף ערלה מהנך ובהנך ודאי ליכא איסור דאורייתא דהא פטור מקרן וחומש ובירושלמי מבואר דאפילו לכתחלה א"צ ליתן משקין דתרומה לכהן וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות ע"ש אף על גב דלשיטתו תרומת כל הפירות דאורייתא. ועוד דאפילו את"ל דבערלה לא ממעטינן להו אלא ממלקות אכתי בשאר איסורין בחדש וכיוצא בהן תקשי ממ"נ איסור בשאר משקין מהיכא יליף לה אי מהנך דנבלה ושרצים וחלב וחמץ א"כ מילקי נמי לילקי דהא בהנן אפילו לכרת מרבינן להו. וכבר היה מקום אתי לומר דכיון דלא כתיבא בהו בהדיא בחדש ושאר איסורין אלא במה הצד ילפינן להו מש"ה לא לקי דקי"ל אין מזהירין מן הדין אף במה דאתיא בק"ו כ"ש במה דאתיא בבנין אב כדפרישית בכמה דוכתי אלא דהכא א"א לומר כן דא"כ תקשי דכל השקלא וטריא דמייתי הש"ס לענין חמץ וחלב ונבלה ושרצים דמצריך להו אצרוכי ואס"ד דבכה"ג אין מזהירין מן הדין א"כ הך צריכותא למה לי תיפוק ליה דבלא"ה איצרכו כולהו לענין כרת ומלקות אע"כ דבכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא כיון דילפינן דמשקין היוצאין מהן כמותן ממילא דדינו כגוף האיסור לגמרי לענין כרת ומלקות כדאשכחן בכמה דוכתי כיון דאהדרי' אהדרי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אס"ד דלהרמב"ם ז"ל אית בהו איסורא דאורייתא דיליף להו מחלב ונבלה וכו' וא"כ מילקו נמי לילקי אע"כ דלקושטא דמילתא להרמב"ם ז"ל בין בערלה ובין בכל הנך דקחשיב לית בהו איסור דאורייתא כלל ומה שכתב אסורין ואין לוקין היינו דאסורין מדרבנן:
ובאמת לא ידעתי מי דחקו לבעל ל"מ על הרמב"ם ז"ל לפרש כן ומסיק בעצמו שפירושו דחוק וטפי ה"ל לפרש דאסורין מדרבנן כדמשמע להדיא בפי' הכ"מ ואי משום דלישנא דברייתא משמע ליה הכי מדקתני משקין היוצאין מהן כמותן דמשמע לגמרי הוי כמותן הא ליתא דלפירושו נמי הא לא הוי כמותן לגמרי לענין מלקות אע"כ דכמותן היינו איסורא בלחוד א"כ מה לי איסורא דאורייתא ומה לי איסורא דרבנן ובהכי ניחא לן טפי להשוות שיטת הרמב"ם ז"ל לגמרי לשיטת התוס' למאי דפרישית דמבואר מדבריהם להדיא בכמה דוכתי דבכל האיסורין משקין היוצאין מהן אינן כמותן מדאורייתא דזיעה בעלמא נינהו אלא בהנך דכתיבי בהדיא כגון נבלה ושרצים וחלב וחמץ ואפי' ציר דגים לא ילפינן מינייהו וכ"ש לשאר איסורי גדולי קרקע דלא מצינן למילף מינייהו מהטעם שאבאר לקמן:
ומעתה חל עלינו חובת הביאור מה שהקשו בתוספות שם בפרק גיד הנשה מסוגיא דפ' כל הבשר דף קי"ב דמייתי רבא ראיה מהטמאין לאסור ציר של טריפה והניחו בקושיא. אמנם לענ"ד נ"ל ליישב דלק"מ דאה"נ דרב לאו לענין ציר גופא קפשיט ליה דליתסר מדאורייתא דאה"נ אם שתה להציר של טריפה לית בה איסור דאורייתא משום דזיעה בעלמא היא ואכילה כתיב ביה אלא עיקר פשיטותא דרבא לענין אם חזר ונבלע הציר בבשר דהדר ה"ל אוכל כדמעיקרא ודבר זה למדתי מלשון התוס' דבכורות דף ו' ד"ה צירן ורוטבן וקיפה שלהן ע"ש ותמצא כדברי שכתבו כן לענין רוטב אלא דמספקא ליה לרב מרי בר רחל אם בליעת הציר שע"י מלח אוסר כמו הרוטב היוצא ע"י בישול דאפשר דאין כח במלח להפליט ציר כ"כ כמו רוטב שע"י בישול ובהא פשיט ליה שפיר מברייתא דהטמאין לאסור צירן ורוטבן ומדלא מוקי לריבוייא דהטמאין לרוטבן לחוד ולא לצירן אלמא דשקולין הן לענין פליטתן וה"ה לענין אם חוזרין ונבלעין והכי משמע מל' הש"ס דמקשה עלה ולימא מדשמואל דאמר מליח ה"ה כרותח וע"ש בחדושי הרשב"א ז"ל ותמצא כדברי ואולי שהתוספות עצמן הרגישו בזה בפ' ג"ה ומש"ה לא כתבו אלא קצת תימא כן נ"ל נכון וברור:
אחר כל הדברים והאמת האלה שכבר ביארנו בראיות ברורות ונכוחות דלשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל הדבר ברור דלא שייך איסורא דאורייתא במשקין דחדש ודכוותייהו ולא אשכחן בשום פוסק קדמון להיפך וביותר דלפי מאי דפרישית דסוגיית הש"ס מכרעת וא"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן ולפ"ז ""ל דמה שלא הזכיר הרא"ש ז"ל מזה כלום בתשובותיו כלל ב' היינו משום דמדרבנן מיהא אסור א"כ למאי דפשיטא ליה דחדש בח"ל אף בשל עכו"ם דאורייתא א"כ לא נפקא מיניה כ"כ אם לא במאי דאיכא בין חד ספיקא לתרי ספיקי ובהאי פורתא אפשר דלא דק וניחא ליה לפרש דאפילו ס"ס איכא שעיקר אריכת דבריו בזה לענין שתיית שכר דיש לסמוך מיהא אס"ס אע"ג דדבר שיש לו מתירין הוא ומ"ש קודם לכן דבשנה אחת לא הוי אלא חד ספיקא אימת דשו עובדי האדמה אפשר דלאו לענין שתיית השכר איירי אלא לענין אכילת תבואת חדש עצמה ואף שלכאורה דוחק לומר כן בדבריו מ"מ בלא"ה לא שבקינן פשיטות התוספות והרמב"ם ז"ל משום ספיקא דהרא"ש ז"ל אלא דעכ"ז דכיון דכל האחרונים דחו סברא זו בשתי ידים אין דורש ואין מבקש לה לכן נפוג לבי לסתור דבריהם אם לא בדברים ברורים כשמש ולא במידי דאיכא למיזל בתר איפכא. זאת ועוד אחרת דלמאי דפרישית עיקר היסוד הוי מיהת כהלכתא בלא טעמא אם לא שנאמר דהא דמסיק אביי בפ' כל שעה דזיעה בעלמא הוא הוי סברא פשוטה דקילא משאר שלא כדרך הנאתן וכבר כתבתי דלפ"ז תקשי חלב וחמץ ונבלה ושרצים דאמרינן משקין היוצאין מהן מדאורייתא אפ"ה אין בהם איסור דאורייתא שלא כדרך אכילתן והנאתן. ואע"ג דאיכא למידחי בשינוייא דחיקי ולומר דאע"ג דזימנין דקילא אפ"ה שאני הנך דיליף מקרא דהטמאין לאסור צירן ומדכתיב בהו אכילה ע"כ ממעטינן שלא כדרך אכילתן אלא דשינוייא דחיקי לא משנינן:
ועוד כיון דאשכחן בהדיא סתמא דברייתא בפ' העור והרוטב דטבל וחדש כו' משקין היוצאין מהן כמותן א"כ נראה דוחק לאוקמי הך ברייתא דלא כהלכתא ואליבא דר"א או לפרש דמדרבנן איירי ולאפקועי לישנא דכמותן ממשמעותיה:
לכן אבאר בפשיטות דמהאי סוגיא דפ' העור והרוטב גופא ממקומו הוא מוכרע דא"א לפרש בענין אחר דגרסינן בפ' העור והרוטב תנן התם הקפה דם ואכלו או שהמחה חלב וגמעו חייב ומייתי נמי התם חמץ ונבלה ושרצים וכה"ג ומצריך לה אצרוכי דבכל חד מינייהו איצטריך קרא ומייתי בתר הכי והא (קונטרס אחרון) דתניא הטבל והחדש והקדש ושביעית וכלאים משקין היוצאין מהן כמותן מנ"ל וכ"ת ליגמור מהנך כו' תינח היכא דאיסור הבא מאליו היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל והקשו התוספות וא"ת בהי מיבעיא ליה דהא חדש ושביעית בא מאליו וטבל יליף חלול חלול מתרומה ותרומה איתקיש לבכורים והקדש נמי יליף חטא חטא מתרומה ותירצו דע"כ אכלאים קמיבעי' ליה ונדחקו בפירושם. אמנם רש"י פי' להדיא דאהקדש קמיבעי' ליה ובסמוך אפרש ליישב שיטת רש"י ז"ל מקושיית התוס' דחטא חטא מתרומה. נחזור לענינינו דמסיק דילפינן מתרומה וחד מהנך או מבכורים וחד מהנך ובתר הכי מסיק הש"ס דתרומה ובכורים גופייהו תליא בפלוגתא דר"א ור' יהושע דפליגי בדון מינה ומינה ע"ש ומסקנא דשמעתין דהא דתנן נמי בערלה אין סופגין את ארבעים אלא על היוצא מן הזיתים והענבים ר' יהושע היא דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לבכורים מתרומה והדר מייתי ליה לערלה פרי פרי מבכורים ע"כ לשון הגמ' א"כ הרי לפנינו דלמסקנת הש"ס תו אי אפשר לאוקמי הך ברייתא דטבל וחדש כו' כר' יהושע ולפרש דכמותן לגמרי משמע דכיון דבתרומה ובכורים גופייהו המשקין היוצאין מהן אינן כמותן לבר מיין ושמן א"כ בטבל נמי אינן כמותן דהא ילפי' חילול חילול מתרומה ובהקדש נמי הא ילפינן חטא חטא מתרומה לפירוש התוספות ולפרש"י נמי ע"כ דבהקדש אינן כמותן כיון דלא יליף לה הש"ס לאיסורא אלא מתרומה או בכורים וחד מהנך וממילא כיון דבתרומה ובכורים גופייהו אינן כמותן נתרועע היסוד ונפל הבנין וכן בכלאים לפי' התוספות אע"כ דהא דנקט בברייתא בכל הנך משקין היוצאין מהן כמותן אי אפשר לפרש אלא חד מתרי גווני דפרישית או דאתיא כר"א או דמיירי לענין איסור דרבנן ואליבא דכ"ע וא"כ ממילא דה"ה לענין חדש ושביעית נמי יש לנו לומר כן כיון דכולהו בחדא בבא קתני להו ואם יבהל אדם להשיב אכתי היא גופא תקשי כיון דחדש ושביעית איסור הבא מאליו נינהו אמאי לא ילפינן מהנך דחלב ונבלה ואינך הא לאו מילתא היא דהרי תשובתו בצידו דאיכא למימר ערלה יוכיח דאף על גב דאיסור הבא מאליו ואסור נמי בהנאה ואפ"ה אין היוצאין מהן כמותן וכ"ש בהנך חדש ושביעית. )מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע( ואף על גב דבסוף פרק פ' כל הבשר אמרינן דהיכא דילפינן חדא מתרתי לא פרכינן מעלמא והיינו פירכא יוכיח היינו היכא דילפינן מבנין אב משא"כ הכא דחדש לגבי ערלה והנך הויא ק"ו גמור כמו שאבאר בסמוך ואילו חדש לגבי חמץ ונבילה ושרצים ליכא ק"ו דהנך חמירי וזה ברור ודו"ק. ולענין חדש ודאי ליכא לאפרוכי מידי דהא בהדיא יליף רשב"י בשמעתין דקדושין ערלה מחדש בק"ו לענין דנוהג בח"ל וליכא למימר דסוף סוף כיון דלא קיי"ל כרשב"י אלא דחדש נוהג בח"ל לשיטת הסוברים כן לפסק הלכה וערלה אינו דבר תורה דאף למה דקיי"ל הל"מ מ"מ ספיקא מיהא מותר א"כ הוי פירכא אלא דהא לאו מילתא היא דהא היא גופא תיקשי אמאי לא נימא דחדש גופא ספיקא מותר מק"ו דערלה אע"כ משום דק"ו מהלכה לא גמרינן א"כ ממילא מה"ט גופא אין לעשות ממנו פירכא ועוד דבלא"ה נ"ל דכל השקלא וטריא דהש"ס דבעי לאפלוגי בין איסור הבא מאליו לאינו בא מאליו לא הוי אלא לרווח' דמילת' למאי דס"ד מעיקרא דאלת"ה מאי ס"ד מעיקרא למימר ליגמר מהנך דמה להנך שנוהגין בין בארץ ובין בח"ל משא"כ בטבל והקדש ושביעית וכלאים דכלן אינן נוהגין בח"ל. ועוד דמה להנך שכן חובות הגוף נינהו משא"כ טבל ושביעית וחדש וכלאים דחובות קרקע נינהו. אע"כ דלרווחא דמילתא ודרך את"ל קאמר וחד מהנך פירכי נקט. משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דע"כ תנא דברייתא מבכודים ותרומה יליף וע"כ דר"א הוא דס"ל בכל מיני פירות היוצא מהן כמותן ממילא הדר ביה הש"ס ממאי דס"ד מעיקרא למילף מהנך לחוד דלא דמיא להו כלל. ותדע דהכי הוא דאלת"ה כל הני פרטי דקחשיב בברייתא למה לי דסתמא ה"ל למיתני כל האיסורין שבתורה משקין היוצאין מהן כמותן אע"כ משום דלקושטא דמילתא לאו כלל גמור הוא אלא במיני פירות דוקא משום שדרך בני אדם לעשות מהם משקין משא"כ במידי דלאו מיני פירות וגדולי קרקע אין משקין היוצא כמותן אלא היכא דכתיבא בהדי' והיינו טעמא דציר דגים דפשיטא ליה לתלמודא דזיעה בעלמא היא כדמוכח להדי' במתניתין וכמ"ש התוספות שם בפרק ג"ה. וע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשי לר"א כל הני קראי דכתיבי גבי חלב וחמץ ונבלה ושרצים למה לי לכתוב בחד מינייהו כגון נבלה או בשרצים וליתו הנך ולגמרו מתרומה וערלה ובכורים וחד מהנך אע"כ כדפרישית דבשאר מילי דלאו מיני פירות אין לן אלא מה שריבתה התורה בפירוש:
ובזה נ"ל ליישב שיטת רש"י במה שכתב דהא דמיבעי' ליה היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל דאהקדש קאי דהכא משמע לישנא דתלמודא בכל הש"ס דבכה"ג מיקרי איסור שאינו בא מאליו אלא על פי דבורו ומה שמקשין התוספות דהקדש יליף חטא חטא מתרומה הא המקשה אכתי לא אסיק אדעתיה תרומה גופיה והא דפריך נמי בתר הכי מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש לאו אהקדש לחודא קאי אלא אכולהו והיינו כדפרישית למאי דאסיק אדעתיה מבכורים ותרומה דמשקין היוצא מהן כמותן ע"כ הדר ביה דאפילו באיסור הבא מאליו נמי לא מצינן למילף מהנך קמייתא לחוד דאלת"ה תקשי ברייתא דהל"ל כל האיסורין וכדפרישית ותקשי נמי כל הני קראי בהנך למה לי לר"א כן נ"ל נכון ליישב פירש"י:
העולה מכל דברינו דלמסקנא דשמעתין א"א לפרש בשום ענין לאוקמי הן ברייתא כר' יהושע ולפרש נמי דכמותן היינו מדאורייתא דהא לר"י בטבל והקדש וכלאים ודאי אינו כמותן אע"כ בחד מתרי אנפי או דמדרבנן ואליבא דכ"ע או דמתוקמא אליבא דר"א ומדאורייתא וכיון דנקטינן מיהא דלר' יהושע בכל הנך מילי דאיסורי פירות אינן כמותן מדאורייתא ממילא דפשיטא דאין להחמיר בחדש טפי מכל הנך דהא אדרבא קילא מכל הנך דאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ואף לגבי חמץ אף למאי דקיי"ל חמץ שעבר עליו פסח מותר מדאורייתא היינו אי עבר ושהה באיסורא משא"כ חדש דאפילו לכתחלה יש היתר לאיסורו וכ"ש לפירוש התוספות בשמעתין דקדושין דיש היתר לאיסורו היינו דאפילו ביומא דשיתסר גופא מותר אם קרב העומר א"כ הוי פירכא גמורה לגבי דכולהו. ועוד נראה דכיון דלר"י בתרומה אינן כמותן א"כ בחלה נמי אם המחה העיסת חלה וגמעו נמי ליכא איסור דאורייתא דחלה נמי מקרי תרומה וא"כ איכא למילף בחדש בג"ש דלחם לחם מחלה וממצה כדילפינן לה במנחות לענין דנוהג בחמשת מינים ולכמה מילי אחריני וא"כ הא קיי"ל אין ג"ש למחצה ועוד נ"ל דאפילו מפשטא דקרא איכא למשמע להתירא אליבא דר' יהושע דהא פרט רחמנא לחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואמרינן בפ"ק דכריתות דאפילו חדא מאידך לא אתיא אלא חדא מתרתי מבינייהו ע"ש באריכות א"כ ממילא השתא נמי דכתיבי כולהו אכתי משקין לא אתיא מבינייהו דמה לכולהו דלא אשכחן שום חילוק לענין תרומה ומעשרות וביכורים משא"כ במשקין דהוו זיעה בעלמא בכל איסורי פירות וממילא דלא אתיא מבינייהו כלל. והא דקתני בברייתא חדש כמותן היינו דוקא לר"א דלא שני ליה כלל בפירות וגדולי קרקע דמשקין היוצאין מהן הוי כאוכל גמור ואם כן הוי בכלל לחם וקלי וכרמל ולא שייך נמי ג"ש דלחם לחם מחלה דחלה גופה משקין היוצאין כמותה משא"כ לר' יהושע ע"כ דלא הוו אלא מדרבנן אי מוקמינן לברייתא כוותיה. כל הדברים הנ"ל נ"ל נכונים וברורים בלי שום גמגום ופקפוק בעזרת ה"י. ואפשר דאי הוה שמיע להו לכל האחרונים כל הנך ראיות לא היו משיגים כ"כ בפשיטות על בעל לחם משנה על המשניות אם לא במה שפירש דאפילו איסורא דרבנן לית ביה והתיר את השכר אפילו לכתחלה וסמיך ליה על לשון הראב"י ז"ל. ובזה באמת נראין דבריו תמוהין חדא שהרי הוא גופא הביא לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אסורין ואין לוקין וכן משמע לכאורה מסתימת לשון הפוסקים שהביא הרא"ש ז"ל בתשובה ואין גם אחד שהתיר את השכר לכתחלה בודאי חדש ואם כן מה ראה לסמוך על הראב"י דיחידאי הוא. ועוד נ"ל ברור דאף הראב"י ז"ל גופא לא התיר אלא בשלא כדרך הנאתן לגמרי דמיירי בה רבי יוחנן כגון באוכל חלב דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרי אכילה כלל וגם אין הגוף נהנה ממנו משא"כ בהנך משקין היוצאין מהפירות כמו זר נחשב בעיני דלומי דאיכא מאן דשרי להו בכל איסורין שבתורה אף בשתיה לכתחלה:
אמנם בעיקר דברי בעל לחם משנה בפירוש המשניות בשקלא וטריא דיליה בסוגיות הש"ס נראין דבריו כראי מוצקות אלא שהן בלתי מסודרות. והמעיין היטב בדברי יבין וישכיל דברים מה שביני לבינו ואין להאריך יותר:
סיומא דפסקא בדיני החדש בשלשה חלקי פרטיו אשר העירותי עליהם בקונטרסי זה:
הדין הראשון אם נוהג בח"ל מדאורייתא או מדרבנן כבר הבאתי בעזה"י מערכה מול מערכה וביארתי היטב טעם המחמירין וטעם המקילין עד שכמעט בקט שכלי הכרעתי לצדק במאזנים דשיטת המקילין יש להם סעד וסמך יותר לשיטתי וסוגיות הש"ס כאשר עיני המעיין לנוכח יביטו אמנם עכ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ותמה אני אם יש בדור הזה יודע להכריע שלשת האדירים האלה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דאף בתרי מגו תלתא פשטו הוראתם ברוב העולם וכ"ש במקום ששלשתן מקרא אחד דרשו ושפה אחת לכולם ומלבד שלמים וכן רבים אשר עמהם מגדולי הקדמונים המפורסמים. ואם כן איפוא מי זה האיש אשר יבא אחר דבריהם ומה גם לשפל הערך אשר כמוני להקל ראש נגדם בשום דבר או חצי דבר. ועוד דאף אם לו שקל ישקל בפלס דברי המחמירין ודברי המקילין לומר דהוי ספיקא דדינא מ"מ כיון שעיקר ספק הוא בשל תורה ממש אם כן הא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ולפ"ז כל דברי בזה הפרט יהיו כאפס וכאין לכל מי שרגיל להחמיר בענין אכילות הנעשה מתבואה חדשה. ואדרבא כל בעל נפש יחוש לעצמו אפילו היכי דאיכא תרי ספיקי לפי מה שכתבתי בקונטרס אחרון פ"ק דכתובות דף י"ג ע"א בשם האגור שכתב בשם ר"י בעל תוספות דכל היכא שהספק ראשון מן התורה אפילו היכא דלא איתחזק לא איסורא ולא התירא תו לא מהני בה ס"ס וא"כ ה"נ דכוותיה בספק ישן וספק חדש אם לא שידוע דאיכא למתלי ברוב תבואות של היתר א"כ כל דברי בזה הפרט אינו אלא ללמד זכות על מנהגן של ישראל דדשו בה רבים להתירא דלא מקרו עבריינא וגם אין אנו מחוייבין למחות בהם כיון שיש להם על מה לסמוך ה"ה בעל הלכות גדולות שכל דבריו דברי קבלה ורבינו ברוך ורבינו אביגדור כהן ומהר"ם בעל מעיל צדק והא"ז הגדול שהוא גדול האחרונים שכמעט כל מנהגינו כמותו. אלא דאף לפי דבריהם אין להתיר מיהא אלא בדאיכא חד ספיקא אבל מי שיודע בודאי שהתבואה שלו לא נשרש קודם לעומר אין לו שום צד היתר בזה דהא לכ"ע מידי איסור דרבנן מיהא לא נפיק כמו שפירשתי באריכות וא"כ צריך למחות בידם היכא דאפשר שיקבלו דענין אכילת גוף החדש אין בו צורך כ"כ ועיין בסמוך:
הדין השני אם נוהג בשל עכו"ם כבר פירשתי שיחתי דהא בהא תליא דלשיטת המחמירין וסוברין דחדש בח"ל דאורייתא אין שום צד קולא כלל להקל בשל עכו"ם טפי מבשל ישראל אלא דהא ודאי איכא בינייהו לשיטת המקילין דסברי חדש בח"ל דרבנן וא"כ ודאן אסור וספיקן מותר היינו דוקא בשל ישראל משא"כ בשל עכו"ם לדידהו אפילו בודאן מותר לכתחלה כמו שהוכחתי בטוב טעם בדברים ברורים. ועוד דלפ"ז אפשר למצא ג"כ צד זכות על אותן היהודים ששוכרים שדות מעכו"ם ואעפ"כ אין נזהרין מלאכול מאכלים הנעשים משעורין של ודאי חדש ואפ"ה לא נהגו למחות בהם דאפשר דהיינו משום דלהמקילין אפשר דבכה"ג נמי שרי דהא ע"כ מאן דס"ל דחדש בח"ל מדרבנן ממילא דדריש בכל מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה דוקא ובכמה דוכתי פרש"י דעיקר הקפידא דלאחר ירושה וישיבה היינו דאז כבר הכיר כל אחד בשדהו שהוא שלו ומקמי הכי לא מקרי שדך ולא תבואת זרעך וממילא דלא מיקרי נמי קצירך לענין חדש דלשיטת המקילין הא בהא תליא איסור אכילה והקרבת עומר כמו שכתבתי באריכות. ואם כן כ"ש היכא שאין לישראל אלא קנין פירות בעלמא לפי שעה דלא מקרי קצירך. ובלא"ה אשכחן בכמה דוכתי דשכירות לא קניא. אלא דמ"מ לכתחלה צריך להודיעם היכא דאפשר שיקבלו כדי לחוש לדברי המחמירין דס"ל דהוי דאורייתא כיון שידוע להם שהוא ודאי חדש אם כן נגעו בספק איסור דאורייתא:
הדין השלישי בענין שתיית שכר לפי מה שהוכחתי בראיות ברורות דא"א לומר דאית ביה איסורא דאורייתא אלא איסורא דרבנן ע"כ נהי דבא"י אף בזמן הזה ודאי יש שכר כיוצא בזה איסורא דרבנן מ"מ בח"ל נראה דמותר לכתחלה דהא השתא הוי האי פלוגתא דרבוותא אי נוהג בח"ל ספק דדבריהם כיון דלכ"ע במשקין ליכא איסור דאורייתא אלא איסורא דרבנן א"כ הא קיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל ושפיר יש לסמוך על הפוסקים דס"ל חדש בח"ל דרבנן שכבר כתבנו דבשל עכו"ם מותר אף באכילה לכתחלה וכל שכן בשתייה ודוק היטב בכל מה שכתבתי כי נכון הוא בעזרת השי"ת. ולדעתי נראה לי ברור שזהו היה הטעם של הגדולים שהביא הב"ח שלא היו נזהרין משתיית השכר הנעשה מתבואת חדש דוקא וע"כ משום דס"ל דמשקין היוצאין מן החדש אינן כמותן ותו לא מידי:
בד"ה הרי תפילין כו' וא"ת דלמא מדרבנן כו' וי"ל דמ"מ פריך שפיר כו' דהא חשיב ערלה כו' מדקתני יורד ולוקח כו' עכ"ל. לכאורה למאן דמתני יורד ולוקח אדרבא משמע לקמן דערלה הלכה למשה מסיני דהו"ל מדאורייתא אלא דעיקר הקושיא למאן דמתני לקמן יורד ולוקט דס"ל דערלה הלכות מדינה וא"כ מקשה בגמרא שפיר דהאי מ"ד היאך מפרש למתניתין דתיקשי ליה תפילין. והא דלא מייתי התוס' ראיה מדקתני כלאים דהוי נמי מדרבנן כמו שפרש"י ממתניתין דלקמן אלא דלא פסיקא לאקשויי מהכא דאיכא לאוקמי כלאים דמתניתין בהרכבת האילן דהוי מדאורייתא לכ"ע כדמסיק לקמן משא"כ מערלה מקשה שפיר למ"ד מדרבנן כדפרישית. מיהו לולי דברי התוס' היה נלע"ד דמקשה הכא בפשיטות מתפילין דודאי נוהג מן התורה בין בארץ בין בחו"ל מדאיתקש תפילין לת"ת כדאיתא לעיל לענין מ"ע שהז"ג וקי"ל אין היקש למחצה וכיון דפשיטא לן דת"ת נוהג בין בארץ ובין בח"ל דלא כתיב בה ביאה וכתיב נמי כי היא חייך ואורך ימיך א"כ פשיטא דתפילי. נמי נוהג בח"ל ומקשה שפיר וכן לענין פטר חמור לא ידענא למה הוצרכו התוס' לכך דאיירי מדרבנן דהא ודאי נוהג מדאורייתא דהא קדשו בכורות במדבר ותנינן נמי במשנה בפ"ק דבכורות כהנים ולוים פטורים מק"ו ובפטר חמור איירי כדאיתא התם דאמר רבי חנינא שה אחד פטר כמה פטרי חמורי' ור' יוחנן אמר התם להדיא דקדשו בכורים במדבר ושוב לא פסקו ומייתי מקרא דכתיב לי יהיו בהווייתן יהיו ומקשינן והכתיב והיה כי יביאך והעברת ומשנינן כדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ וא"כ היינו ממש כסוגי' דמקשה הכא דע"כ ביאה דכתיב בפטרי חמורי' נוהג אף בח"ל א"כ כל היכא דכתיב ביאה נמי איכא למידרש כדתנא דבי ר' ישמעאל. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דמסיק התם בפ"ק דבכורות דא"ל רב מרדכי לרב אשי אנן איפכא מתנינן לה ולמ"ד לא קדשו במדבר היינו דא"צ ליקדש א"כ לכ"ע נוהג פטר חמור במדבר וכדמייתי התם ברייתא בג' מקומות קדשו בכורים במצרים ובמדבר ומשנכנסו לא"י ואפטר חמור נמי קאי מדמקשה התם מוהעברת. והשתא דאתינן להכי מה"ט גופא מקשה נמי שפיר מתפילין דהא הך ביאה דכתיב בתפילין היינו בפ' דוהיה כי יביאך וקאי נמי אפטרי חמורים דכתיב ברישא דקרא מקמי תפילין וכיון דע"כ דרשינן להאי קרא לכדתנא דבי ר"י משום פטר חמור א"כ ממילא דה"ה לתפילין ואף על גב דבפרשה ראשונה דתפילין נמי כתיב והיה כי יביאך בפ' קדש לי מ"מ האי ביאה פשיטא דלא קאי אתפילין דלא לינהגו אלא בארץ דהא מצה כתיב התם ברישא דקרא ונוהג' אף בח"ל כדאיתא לקמן בשמעתין דכתיב בכל מושבותיכם אע"כ דביאה דתפילין היינו פרשה שניה דכתיב בפטר חמור כדמקשינן לקמן להדיא ביאה דכתיב בתפילין ופטר חמור למה לי ומשנינן נמי דאתיא לכדתנא דבי ר"י כל זה נכון וברור בעזה"י עד שאני תמה מאד על רבותינו הקדושים בעלי התוס' למה הוצרכו לידחק דאיירי מדרבנן כיון דסוגיא ערוכה היא בפ"ק דבכורות במשנה ובברייתא ומימרא דר' חנינא ור' יוחנן דפטר חמור נוהג בח"ל ומייתי מקרא דלי יהיו ומקשה מוהעברת וצ"ע גדול ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודו"ק ובחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי שכתב בשם התוס' דמייתי מירושלמי דתפילין ות"ת נוהג אף בח"ל דכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ וכתיב בתריה וקשרתם ולמדתם וילפינן פטר חמור מתפילין דבהדי הדדי כתיבי ואתקשו עכ"ל. ובחיי ראשי שבכל זה כוונתי לדבריהם מסברא דנפשאי אלא כשנזכרתי מסוגיא דבכורות הך עדיפא לי שהיא סוגיא ערוכה בגמרא דילן ומקשה בהדיא מוהי' כי יביאך ומהעברת ומוקי לה לכדתנא דבי ר"י א"כ כל זה פשוט דממילא דשייך הא מילתא גופא בהך ביאה דתפילין דחדא ביאה כתיב בתרווייהו ואדרבא לפ"ז עיקר הילפות' דירושלמי איצטריך לת"ת וממילא דקאי נמי אתפילין כן נ"ל נכון:
גמרא פיסקא חוץ מן הערלה וכלאים איבעיא להו ר"א לקולא פליג או לחומרא כו' חוץ מן הערלה וכלאים דהלכתא גמירי לה כו'. ואע"ג דפשט לשון המשנה ודאי משמע דר"א לחומרא פליג אפ"ה בעי למימר טפי דלקולא פליג מתרי טעמי חדא כי היכי דליתוקמא סתם מתניתין דערלה דמייתי הגמ' לקמן דחדש נוהג בכ"מ מן התורה כסתם ת"ק דהכא ולא כר"א דיחידאי הוא ועוד דקשיא ליה דר"א אדר"א דאי לחומרא פליג ע"כ ס"ל לר"א דערלה נמי נוהג בח"ל ולקמן מייתי הש"ס ברייתא דר"א אמר בהדיא אין ערלה בח"ל ואיצטריך לשנויי לקמן תני חדש ומגיה המשנה למחוק אף והשתא ניחא ליה למימר טפי דאף לקולא קאי והא דאיצטריך לאסוקי הכא דערלה וכלאים דהלכתא גמירי לה דלאו מענין האיבעיא הוא ולקמן נמי פלוגתא דאמוראי היא בערלה אי הוי הלכתא ממש או הלכות מדינה וכמה פוסקים פסקו דהלכות מדינה הוא וכמו שאבאר לקמן אי"ה ובכלאים ליכא למ"ד דהלכתא גמירי לה והנראה לי בזה דמשמע ליה לתלמודא דהך מתניתין דהכא ע"כ כולהו מן התורה איירי ולא מדרבנן דאי בדרבנן נמי קתני ליתני נמי חלה ותרומות ומעשרות ולא משמע לתלמודא דידן הך שינוייא דמייתי התוס' לעיל בשם הירושלמי כמו שאבאר באריכות אי"ה בקונטרס ובלא"ה נמי פשטא דמתניתין איירי מן התורה דוקא דומיא דחדש לר' אלעזר והשתא לפ"ז כיון דלא אשכחן שום קרא בערלה דנוהג בח"ל ע"כ היה במשמע דמתני' דערלה ע"כ מיתוקמא כר' שמעון בן יוחאי לקמן דיליף ערלה וכלאים מדאורייתא בק"ו מחדש וא"כ לפ"ז לא היה מקום להאיבעיא דע"כ ת"ק דמתניתין סובר דכ"ש חדש וע"כ ר"א לקולא פליג לכך הוצרך לומר דהא דקתני מתניתין דערלה וכלאים מן התורה לאו מק"ו דחדש יליף דאיכא למיפרך כמ"ש התוס' לקמן וכמו שאבאר שם אי"ה אלא משום דהלכתא גמירי להו וכמו שאבאר לקמן דאיכא למימר דכלאים איתקש לערלה ואין כאן מקומו להאריך בסוגיא דכלאים דבלא"ה אגב גררא דערלה מסיק לה ומשום דבהאי צדדא הוצרך לומר דהלכה למשה מסיני הוא מש"ה מסיק לה נמי באידך גיסא אע"ג דלאידך גיסא דת"ק אוסר בשלשתן הוי מצי למימר דמתניתין אתיא כרשב"י כיון דלענין ערלה לא נ"מ מידי דממ"נ דאורייתא היא והא דאיכא למ"ד לקמן בערלה הלכות מדינה היא היינו במשנה דמס' ערלה דעלה קאי ולבתר דמוקמינן לה כר' אליעזר דהכא וא"כ תו ליכא למימר דערלה הלכתא היא מדאורייתא דהא ר"א אמר בהדיא לקמן אין ערלה בח"ל ונראה דוחק לומר דסתם מתניתין דערלה ס"ל כר"א בחדא ופליג בחדא ומש"ה ניחא ליה למימר דהלכות מדינה היא ואפילו איסור דרבנן ליכא אלא מנהגא בעלמא כמו שפרש"י לקמן כן נ"ל נכון ולקמן אבאר יותר ובקונטרס יותר ויותר בעזה"י ודוק היטיב:
שם ואתא ר' אליעזר למימר אף חדש כו' אע"ג דלקמן מסקינן דר"א קאמר להדיא אין ערלה בח"ל ומסיק תני חדש ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דבעל איבעיא גופא אהך ברייתא דר"א סמיך אפ"ה נקיט הכא לישנא דאף חדש כלישנא דמתניתין כיון דלא נחית השתא לדין ערלה אלא לדינא דחדש:
תוספות בד"ה והרי שבת כו' פי' בקונט' דכתיב לא תבערו כו' ולא נהירא דהא איצטריך כו' אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד עכ"ל. לכאורה הך דרשא דבית המוקד לא קיימא התם במסקנא דמקשי עלה רב חסדא אי הכי אפי' בשבת נמי אלא דקרא כי אתא למישרי איברים ופדרים אתא והתוס' דהכא לישנא בעלמא נקטו תחלת הסוגייא דספ"ק דשבת וכוונתם אף למאי דמסקינן התם דאיצטריך מושבותיכם לאיברים ופדרים. ואף שכבר העליתי בחידושי שבת דהך דרשא דאיברים ופדרים אפשר דלא קאי אלא אליבא דר"ע דס"פ אלו קשרים בדרשא דעולת שבת בשבתו ולא לדרשא דר' ישמעאל התם ולפ"ז לא הוי מקשו התוס' הכא מידי דמצינן למימר דר"ע לטעמא דר"י קאמר אלא שאין רצוני להאריך דבלא"ה איכא למימר נמי דהתוס' משמע להו דרב הונא בספ"ק דשבת דדריש למדורת בית המוקד ולא חייש לקושייא דרב חסדא דמקשה א"ה אפי' בשבת נמי כמו שהארכתי בחידושי שבת וא"כ מקשו התוס' הכא עליה דר"ה. מיהו בר מן דין נ"ל ברור דהתוס' דהכא לאו אהא דאמר ר"ע לר' ישמעאל והרי שבת קשיא להו הכא דאיצטריך לדרשא דספ"ק דשבת דהא אפ"ה מהדר ליה ר"ע שפיר לר"י מפשטא דקרא דאע"ג דכתיב בשבת מושבות אפ"ה פשיטא לן דנוהג בין בארץ ובין בח"ל והיינו דע"כ מוקמינן למושבות לדרשא ולא מפקינן בהכי לקרא מפשטא דאיירי לאחר ירושה וישיבה דאדרבא פשטא דמושבות היינו בין בארץ ובין בח"ל וממילא דלענין נסכים נמי מוקמינן למושבות לדרשא אחריתא דנוהג אף בבמת יחיד כמו שפרש"י וכ"ש לענין חדש שרוצה ר"י ללמוד דמושבות היינו לאחר ירושה וישיבה וקאמר ר"ע שפיר דאדרבא יותר איכא למימר דאתא לאשמעינן דחדש נוהג בח"ל כמו מושבות דכתיב בשבת וע"כ מן התורה נוהג בח"ל ומעשה דמקושש יוכיח וא"כ לא הוי מקשו התוס' מידי וכן הקשה בס' עצמות יוסף אלא שהוספתי נופך. ועוד אם נפרש קושיית התוס' אגופא דברייתא טפי הו"ל לאקשויי מדר"י גופ' דמוקי לדרשא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם לענין שריפת בת כהן בפ"ק דיבמות וכן הקשה ג"כ הרב מוהר"י מטראני בחידושיו אלא דלענ"ד אתי שפיר דהתוס' לאו אלישנא דר"ע קשיא להו ואברייתא אלא דעיקר קושיית' על פרש"י היינו ממאי דמקשה סתמא דתלמודא לקמן בשמעתין והשתא דאמרת חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח"ל מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל ומשמע להו פשטא דלישנא דאמושבות דשבת דאיירי ברייתא דהכא קאי. וא"כ מקשו שפיר דלפרש"י לא הוי מקשה לקמן מידי מושבות ל"ל דהא איצטריך לכדדרשינן בספ"ק דשבת ומה שכתבו התוס' דבריהם כאן בברייתא אינו אלא משום דעל לשון רש"י כאן קשיא להו כנ"ל ברור בכוונת התוס'. וכן מבואר בלשונם שם בספ"ק דשבת ע"ש אלא דאכתי אין בזה קושיא על פירש"י דלרש"י נמי ודאי הא דמקשה בגמרא לקמן מושבות דכתיב בשבת ל"ל לאו אמושבות דכתיב בשבת לא תבערו קאי אלא אמושבות דכתיב בפרשת אמור קאי כמ"ש התוס' משא"כ הכא במאי דקאמר ר"ע והרי שבת דכתיב מושבות ניחא ליה לרש"י לפרש דאיירי במושבות דלא תבערו דכתיב מקמי קרא דפר' אמור דהא לקושטא דמילתא ממושבות דלא תבערו נמי מקשה ר"ע שפיר דע"כ פשטא דקרא דמושבות לא משמע לאחר ירושה וישיבה אלא לח"ל או לדרשא אחריתא וכדפרישית כנ"ל נכון ליישב קושיי' כל המפרשים ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |