ספר המקנה/קידושין/כח/א
ברש"י ד"ה שלא נתנה להתבע בע"א וכו' דילפינן דבר דבר מממון וכו'. ולכאורה דבריו תמוהים דהא אמרינן בריש סוטה דהא דבעינן בסתירה שני עדים יליף ר' יהושע שם דף ב' ע"ב מקרא דועד אין בה בה ולא בסתירה ותו קשה לי דהיכא יליף מעד א' על הסתירה דהא קימ"ל גבי ע"א דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה אבל במקום ששנים מחייבין אותו שבועה אין ע"א יכול לחייבו שבועה א"כ בסתירה דאפי' ב' עדים אין מחייבין אותו אלא שבועה אפי' בממון כה"ג אין עד אחד מחייבו שבועה. ותו קשה דהא בסתירה פליג ר"א וס"ל דסני ע"א ומנא לי' גילגול שבועה. ודוחק לומר דיליף מע"א דקינוי דמודה ר"א דמקנא לה ע"פ שנים.
ולולא דברי רש"י ז"ל הי' נראה דכולה מילתא ילפינן מע"א בטומאה דממעטינן בסוטה דף ג' דאינו נאמן משום דילפי' דבר דבר מממון דהתם שפיר אם הי' שנים הי' אוסרין אותה לגמרי ואפ"ה בע"א אינו נאמן ומותרת לבעלה לכ"ע בלא השקאה. והנה לפ"ז מוכח כדעת הרי"ף ז"ל דפסק דיכול להשביע בספק ע"פ עד א' כדאית' בח"מ סוף סי' ע"ה כיון דעיקר הוכחה הוא ע"כ מע"א דטומאה דאינו נאמן להשביעה והתם וודאי הבעל טוען בספק דאם אמר בוודאי פשיטא דאסורה לו וע"כ שהוא טוען בספק. וכיון דיליף הכא בק"ו משום דבממון ניתן ליתבע בע"א ע"כ דבכה"ג מהני בתביעות ע"א בממון להשביעה אפילו בספק דאי לאו הכי ליכא ק"ו וקשה על הרשב"א ז"ל שכתב בשמעתין דלא כהרי"ף ז"ל כמו שיבואר וצ"ל דהרשב"א ז"ל מפרש דהא דקאמר הכא בסוטה לא ניתן ליתבע בע"א היינו עד א' דסתירה דאפי' אם גם הבעל אומר כן אינו משקה אותה ולפמ"ש זו אינו דבכה"ג אפילו בממון ליכא שבועה וצ"ל בדוחק דס"ל להרשב"א ז"ל נמי דמיירי בע"א על הטומאה וס"ל דאפ"ה איכא ק"ו דהשתא בשבועת ספק דגרע שאין יכול להשביע עפ"י עד א' ואפ"ה מגלגלין וכ"ש בטענת וודאי ויליף וודאי דממון מספק דסוטה כיון דע"כ גריע ספק דסוטה מודאי דממון לענין להשביע ע"פ עד א' והיינו דמקש' אשכחן וודאי כמו שיבואר לקמן בשיטת הרשב"א ז"ל ודוק:
ונראה ליישב דברי רש"י ז"ל דוודאי עיקר הק"ו מע"א דטומאה דילפינן דבר דבר מממון דאינו נאמן אלא דאכתי הי' קשה מנא לן דבע"א דטומאה אינו משקה אותה דלמא באמת משקה אותה דכיון דילפינן דבר דבר מממון נימא אין ג"ש למחצה כי היכא דגבי ממון ע"א נאמן להשביעה ה"נ נימא גבי סוטה אף דאין עד אחד נאמן לאוסרה לגמרי אבל נאמן להשביעה אלא מדאיצטרך בה ולא בסתירה קשה דאי על סתירה לבד לא צריך קרא דנילף מממון דאין עד א' מחייב שבועה אלא במקום ששנים מחייבי' ממון כנ"ל אלא דע"כ דקרא אתי' לאורוי' דאפי' אם יש ע"א שמעיד על הסתירה וע"א שמעיד נמי שנטמאה דהיינו שאותו עד שמעיד על הסתירה מעיד נמי על הטומאה ואפ"ה אינו משקה אותה דאי לאוסרה לגמרי כבר ילפינן מדבר דבר דאין ע"א נאמן וע"כ הא דנאמן ע"א בטומאה לאחר קינוי וסתירה היינו היכא דהסתירה הי' ע"פ שני עדים דהוי רגלים לדבר עפ"י עדים ואין לומר דכשהבעל עצמו יודע מן הסתירה ה"א דע"א על הטומאה מהני לאוסרה לגמרי כיון דלדידי' הוי רגלים לדבר זה איני משמעות הכתוב ועד אין בה דמשמע דממעט דאין ע"א נאמן על הסתירה ובאמת לענין לאוסרה אין עדות של ע"א מועיל כלום כדילפינן דבר דבר מממון ועל כרחך דממעט לענין להשביע ע"י השקאה והיינו דקאמר קרא ועד אין בה הא דאסרתי לך בע"א על הטומאה היינו דוקא בה דאיכא עדי סתירה ולא בסתירה דאם יש ע"א על הסתירה לא מהני ע"א דטומאה אפי' להשקותה וא"כ שפיר יליף בק"ו דמוכח מקרא דדבר דבר דהא דמיעטה התורה בה ולא בסתירה היינו במעיד העד על סתירה וטומאה ואתי שפיר דברי רש"י ויש להוסיף עוד דס"ל לרש"י ז"ל דליכא למילף מגילגול דסוטה דאיכא למימר דקינוי וסתיר' עדיפ' משום דאיכ' רגלים לדבר והא דלא מהני ע"א בטומאה להשביעה היינו משום דליכא רגלים לדבר בלא קינוי וסתירה ועיקר הק"ו הוא היכא דיש ג"כ ע"א על הסתירה וגם על הטומאה דאם הי' שני עדים על הסתירה היתה נאסרת בודאי ואפ"ה אין ע"א נאמן על הסתירה אפי' להשקותה ואע"ג דלפי דבריו איכא רגלי' לדבר שפיר יליף בק"ו (ולפ"ז אין קושי' על הרשב"א ז"ל דאין ראי' מזה שמשביעין בספק ע"פ ע"א. ולפמ"ש דהק"ו הוא מע"א דסתירה שאינו יכול להשביעה על פיו אפי' אם יש עד טומאה ואפילו אם הבעל אומר ג"כ ברי שנסתרה שפיר איכא למילף בק"ו לממון שמשביעין בברי ע"פ ע"א. ולפ"ז י"ל נמי דהיינו טעמא דלא מפרש רש"י ז"ל דהק"ו הוא מע"א דטומאה משום דלא פסיק' ליה דיכול להשביע בספק עפ"י ע"א).
ולפ"ז יש ליישב נמי מה שהקשינו לעיל אליבא דר"א דס"ל באמת דעד א' נאמן בסתירה דמנא לי' גלגול שבועה. ולפמ"ש י"ל דמסתמא אית לי' לר"א בע"א דטומאה לבד בלא קינוי וסתירה דאין משביעין אותה דלא אשכחן תנא דפליג בהא אע"ג דלדידיה ליכא למילף ממעוטי דבה ולא בסתירה דהא הוא ס"ל דמשקה אותה עפ"י ע"א וע"כ צ"ל דיליף מבה ולא בקינוי דלא איצטרך אלא בכה"ג שהיא מעיד גם על הטומאה או מילפותא אחריתא וא"כ שפיר יליף הכא בק"ו מע"א דטומאה. אך אכתי לא מתורץ דמ"מ קשה דהא איכא למיפרך כיון דס"ל דע"א בסתירה מהני אע"ג דאפי' שנים אין מחייבין אותה אלא שבועה ובממון כה"ג אין ע"א מחיובו שבועה א"כ איכא פירכ' דבכה"ג סוטה עדיפא מממון. ועיין מ"ש לקמן בלשון התוס'. ודוק:
בגמרא אשכחן וודאי וכו'. נראה מפי' רש"י ז"ל דקאי על הגילגול דמנא ליה שיכול לגלגל להשביע בטענות שמא היכא דעיקר שבועה היא וודאי. ומשמע אבל בשבועת שומרין דהיא גופה ספק שפיר שמעינן מסוטה דמגלגלין עליה גלגול של טענת ספק. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל להדיא דלא כיש מפרשים שהביאו שם דשבועות שומרין חשיב כוודאי הואיל שטוען שוודאי מסר לידו ונראה דא"א לומר כן דא"כ קשה הא דקאמר אשכחן וודאי ספק מנא לן הוי לי' למיפרך יותר דאפי' וודאי ליכא למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה לסוטה שכן משביעין אותה בספק משא"כ בממון שאין משביעין אותה בספק אע"כ צ"ל דהא דמשביעין בסוטה היינו משום דאיכא רגלי' לדבר דהוי כמו חזקה שזינתה שעשה הכתוב הספק בסוטה כודאי כדאיתא בנדה דף ג' ומשביעה בכח חזקה זו בכה"ג בממון בשבועת שומרין בחזקת החפץ שמסר לידו שעדיין הוא ברשותו ומהאי טעמא כתבנו בק"א בהל' כתובת דנשבע ונוטל דנשבע אפי' בשמא היינו משום דבא להוציא מחזקת הממון וא"כ בשבועת שומרין שפיר איכא למילף מסוטה דמגלגלין אך הא דמשני הש"ס דילפינן במה מצינו משבועה דבפנים לא אתי שפי לפירש"י ז"ל דלא מצינו בפני' אלא שמא על שמא דכוותי' וצריך לפרש בדוחק דעכ"פ הקישא הוא דבכל עניני שבועת מגלגל והנה הרמב"ן והרשב"א ז"ל פירשו ספק מנא לן משום דאין משביעין בע"א אלא בטענות וודאי. ולא בטענות ספק עפ"י העד ודלא כהרי"ף ז"ל וא"כ בטענות ספק ליכא ק"ו ונראה דלפ"ז צ"ל הא דקאמר אשכחן וודאי ספק מנא לן קאי על עיקר השבועה ונראה דהיינו משום הק"ו דמה סוטה וכו' ממון שניתן ליתבע בע"א וכו' היינו בעיקר השבועה דליכא לפרושי דקאי על הגילגול שאם הי' ע"א על תביעת הגילגול הי' חייב לישבע משא"כ בגילגול דסוטה שאפי' אם הי' ע"א שנטמאת באירוסין לא הי' נאמן להשביעה ז"א דא"כ הניחא בגילגול דמטלטלין כגון שמגלגלין שבועת כופר הכל על שבועת דמודה במקצת שפיר איכא למימר שאם הי' ע"א על הגילגול הי' חייב לישבע אבל אם הי' הגילגול בקרקעות דהיינו עיקר דינא דמתני' דזוקקין לישבע אף על הקרקעות וכיון דעל קרקעות אין נשבעין אפי' בע"א א"כ ליכא ק"ו והוי לי' למימר אשכחן מטלטלין קרקע מנלן אע"כ צ"ל דהא דקאמר ממון שניתן ליתבע בע"א היינו בעיקר השבועה וא"כ ע"כ צ"ל הא דקאמר אשכחן וודאי ספק מנא לן נמי קאי על עיקר השבועה היכא דעיקר השבועה היא ספק כגון שבועת השומרין מנא לן דמגלגלי' עלי' כיון דליכא ק"ו ולפ"ז מוכרח מ"ש לעיל דשבועת שומרין מקרי שבועות ספק דאל"ה ליכא שבועות ספק יין התורה וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דלשיטה זו שחולקין על הרי"ף ז"ל הא דקאמר מה סוטה שניתן ליתבע בע"א אף דהתם הבעל טוען ספק אלא דהכי קאמר מה שבועת ספק דסוטה דגריע שלא ניתן ליתבע עפ"י ע"א משום דספק הוא אפ"ה מגלגלין כ"ש טענות וודאי דממון וע"ז מקשה דא"כ טענות ספק מנא לן דליכא ק"ו ומשני אע"ג דליכא ק"ו ילפינן במה מצינו (ואפשר לומר דטעם הפוסקי' החולקים על הרי"ף ז"ל דאינו יכול להשביע בספק אע"ג דהוא יוצא מן הכלל דכל מקום ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה י"ל דבאמת ילפי' מסוטה דאינה נשבעת עפ"י ע"א דטומאה כמו שביארנו לעיל דנפקא מקרא דועד אין בה בה ולא בסתירה וס"ל דהיינו באמת הטעם משום דהבעל טוען ספק) והנ' הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דיש מפרשי' באמת דהיכא דעיקר השבועה היא ספק אין מגלגלין דסוטה שאני שהיא רגלים לדבר נראה שהם מפרשי' נמי כשיטת הרשב"א ז"ל דהא דפריך אשכחן וודאי ספק מנא לן היינו בעיקר השבועה אלא דהא דקאמר ספק מנ"ל היינו אפי' ספק שיש בו רגלי' לדבר כיון דליכא ק"ו ואהא משני דילפינן במה מצינו מסוטה וס"ל דהיינו דומי' דסוטה דווקא ספק שיש רגלים לדבר אבל במקום שאין רגלים לדבר ליכא למילף. מסוטה אבל בשבועה של טענות ברי כיון דאיכא ק"ו מהני אפי' במקום שאין רגלים לדבר כמו שיבואר בלשון התוס' בד"ה נאמרו שבועה בפנים ולפמ"ש לעיל דבשבועת שומרים הוי כמו רגלים לדבר משום חזקת החפץ א"כ מודים היש מפרשים בזה דמגלגלין כמו גבי סוטה ולא פליגי אלא בשבועת השותפין וכיוצא בו ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א עליהם ע"ש ודו"ק:
בתו' ד"ה נאמרו שבועה בפנים וכו' דממונא מאיסור' לא ילפינן וכו'. לכאורה קשה דהא סוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא כדאיתא בפרק שבועת העדות דמשום הכי בעי לרבי מאיר תנאי כפול משום דהוי איסורא דאית ביה נמי ממונא משום הפסד כתובתה וכן הקשה בספר פ"י ודבריו שם צ"ע גדול. ולכאורה היה כראה בזה דהתם קאי אליבא דר"מ דס"ל כתובה דאורייתא כדאיתא בכתובות דף נ"ו אבל הני תנאי י"ל דס"ל כתובה דרבנן. מיהו זה דוחק דנהי דכתובה דרבנן מ"מ משמע בכתובות דף יו"ד ע"ב דנהגו בכתובות אפי' קודם מ"ת כפשטא דקרא כמוהר הבתולות אלא דאינו חיוב מדאורייתא כמו שכתב בחידושינו שם וא"כ שפיר לה איסורא דחית ביה ממונא.
עוד היה נראה לומר דהכא ילפינן מגלגול דשלא שטית ארוסה וארוסה ל"ל כתובה ואפילו למאי דמסתפק הש"ס שם דף פ"ט ע"ב דארוסה אית לה כתובה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא כבר כתבנו בחידושי כתובות כיון דנפקא ממוהר הבתולות אינו אלא בנשואה אך זה אינו דהא אכתי איכא למילף גילגול בממונא מגילגול דסוטה דאמן דשלא שטית מאיש אחר. ודוחק גדול לומר דאיצטרך ק"ו משום גלגול דקרקעות שכתבו התוס' לעיל דליכא למילף מאמן מאיש אחר אלא מאמן דלא שטית ארוסה והעיקר נראה דלק"מ כיון דקיי"ל כב"ה גבי מתו בעליהם עד שלא שתו דאינה נוטלת כתובה כדאיתא בכתובות דף פ"א אלא כשהיא מבררת שלא זינתה ע"י המים ממילא יש לה כתוב' א"כ עיקר השבוע' של ההשקאה אינה משום כתוב' דכבר הפסידה כתובתה משעה שקינא לה ונסתרה. ואין לומר דאכתי הוי שבועת ממון שהי' טוענת שישקה אותה ותשבע ותטול ז"א דהא קיי"ל דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ושפיר קאמר דליכא למילף מיני' ממונ' אי לאו דאיכא ק"ו ובהא מתרצי מה שהקשינו לעיל לר"א דס"ל דבסתירה מהני אפי' ע"א ליכא ק"ו כנ"ל:
ולפמ"ש א"ש דכיון דס"ל לר"א דמשקה אותה אפי' ע"פ ע"א א"כ וודאי דבכה"ג דליכ' אלא ע"א על הסתיר' אין ע"א נאמן להפסידה כתובתה א"כ שבועת השקאה הוא ג"כ להפסיד' כתובתה ושפיר הוי איסורא דאית ביה ממונא ואין צריך להק"ו ותו כיון דב"ש ס"ל גבי מתו בעליהן עד שלא שתו נוטלת כתובתן משו' דכגבוי דמי ושפיר הוי איסורא דאית ביה ממונא. ודו"ק היטב:
בא"ד. ואומר ר' שלא על כל ספיקות מגלגלין וכו'. וכ"כ בח"מ סימן צ"ד דבעינן שיהא רגלים לדבר ע"ש אע"ג דילפינן מסוטה דמגלגל עליה מאיש אחר אע"ג דלא נסתרה עמו וליכא רגלים לדבר כבר כתבו המפרשים כיון דקינא לה ונסתרה איכא רגלים לדבר גם לאיש אחר והנה משמע מדברי התוספות דכשטוען על הגלגול טענת ברי כגון שגנב ממנו מגלגל עליו להשביעו שבועה דאוריית' אפי' אין רגלים לדבר וכן מוכח מהא דקאמר בסמוך שמגלגל עליו שלא נמכר לו בעבד עברי וקשה מנא ליה הא דכיון דלא יליף אלא מסוטה והתם איכא קצת רגלים על הגלגול.
ונראה דבברי כיון דיליף לעיל בק"ו עדיף טפי ואע"ג דאיכ' למימר דיו י"ל כיון דבלא הק"ו איכ' למילף בבנין אב היכא דאיכא רגלים לדבר א"כ אי נימא דיו הוי מיפרך ק"ו ובזה נר' לענ"ד דלפמ"ש התוספות ואומר רבי מתורץ נמי קושיא קמייתא שהקשו ל"ל ק"ו נילף במה מצינו ולפמ"ש י"ל דאיצטרך ק"ו למילף בטענות ברי אפילו במקום שאין רגלים לדבר כלל ולא אמרינן דיו משום דמיפרוך ק"ו משא"כ בטענות שמא ונראה דאפי' לרבנן דרבי טרפון בב"ק דף כ"ה דאמרי' דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו מ"מ י"ל דבברי איכ' למילף ק"ו אפי' במקום שאין רגלים לדבר מגילגול דשמא במקום דיש קצת רגלים לדבר והיינו מק"ו דלעיל דהא בגילגול דאיש אחר וגילגול דארוסה אפי' הי' ע"א שנטמאת מאיש אחר אינו נאמן אע"ג שיש קצת רגלים לדבר הרי דלא ניתן להתבע בע"א ואלו בטענות ברי ניתן להתבע בע"א ושפיר מוכח בטענות ברי דמגלגלין אפילו היכא דליכ' רגלים לדבר. וממילא מתרצי קושיותם דאיצטרך הק"ו להך מלת' ולא סגי במה מצינו לבד. ודוק:
בגמרא. ההוא שמותי משמתינן ליה וכו'. צריך להבין דמה בכך דהא מ"מ הוא תובע אותו ממון וכה"ג איתא בח"מ סימן פ"ז דאם תבעו שהוא חייב דבר באתננה חייב לישבע אע"פ שהוא מוצי' עליו ש"ר אפי' בחייבי כריתו' ותו ק' דמאי מקשה דלמא מיירי שגם הנתבע מוד' שהוא עבד אלא שהוא טוען שהוא עבד של אדם אחר א"כ אין כאן נידוי שהרי היא מודה שהוא עבד וא"ל דמקשה דיאמן במיגו דאי בעי אויר שהוא בן חורין דאז הוי דינא דמשמתינן ליה זה אינו דשמא ניח' ליה טפי בעבדות שיהא מותר בשפחה וכ"ש לדעת הפוסקים שאין אומרי' מיגו לאפטורי משבועה ונראה דאין כאן מקום שבועה לענין ממון דהא מקשינן בב"מ נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשני אישתמוטי קא משתמיט עד דהוי ליה זוזי או משום ספק מלוה ישינה יש לו עליו וכל זה לא שייך באומר עבדי אתה ולא משום אשתמוטי ולא משום מלוה ישינה דאפי' אם לוה מן העבד אינו מחויב לו לשלם כדאי' בבבא בתרא דף נ"א דמה שקנה עבד קנה רבו א"כ לא שייך כאן שבועה לענין ממונא וע"כ לענין איסורא לפסלו לקהל ובזה שפיר קאמר דלא שייך בזה שבועה אלא אדרבה שמותי משמתינן ליה ודו"ק:
שם. כל הנעשה דמים באחר וכו'. הריטב"א ז"ל כתב דבתוספת' אמרו החליף קרקעות בקרקעות ומטלטלין במטלטלין וכו'. והקשה מהא דאמרינן בר"פ השותפין וכי קנו מידן מאי הוי וכו' א"נ כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק וכו' והתם חליפין היא ואמאי לא סגי בחזקה דחד ותי' בשם הרמב"ן ז"ל דההוא לאו מדין חליפין הוא וכו' אלא מדין מכירה וחזקה וכו' דקאמר ליה חברך לך חזק וקני ע"ש.
ולולי דבריהם ז"ל נלע"ד דא"א לאוקמי במכירה דכיון דקרקע נקנה בשוה כסף וקרק' נמי נקרא שוה כסף שהרי אשה מתקדשת נמי בקרקע וכיון דאמר ליה לך חזק וקני הרי הוא כאלו נתן שוה כסף בעד החלק השני ודוחק גדול לומר דמיירי במקום שכותבין את השטר דאמרינן דאינו קונה בכסף עד שיכתוב לו את השטר דזה לא שייך אלא בלוקח ומוכר ממש אבל בחלוקת שותפין לא מצינו זה ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דבאמת מיירי בחליפין ממש אלא כיון דבחליפין כתיב שלף איש נעלו בעי' דוקא נעלו המיוחד לו וכה"ג אמרי' ביבמות דף ק"ג לענין חליצה אין לי אלא נעלו כו' אבל בדבר המשותף דקי"ל אחין לקוחות הן דאין ברירה י"ל דלא מהני חליפין בכה"ג כיון דבמה שנותן הקונ' להמקנה יש להמקנה עצמו חלק בו וכן משמע מהא דמשני התם שקנו מידן ברוחות דהיינו ע"י קנין סודר משמע דבעינן שיקנה כל א' לחבירו בק"ס ולא בק"ס דחד דנימא כיון שקנה א' ע"י הקנין סודר חלקו ממיל' זכה חבירו בחליפיו בחלק השני אלא מטעם שכתבנו לא מהני בזה קנין חליפין מיהו הא קשיא לי לפמ"ש הריטב"א לעיל בדף ג' והבאתי דבריו שם בלשון התו' ד"ה אשה כו' דאפילו בקדושי אשה אם נתן לה סודר להתקדש בו אפי' נתן בתורה חליפין אפ"ה מקודשת מטעם שוה כסף אלא כשנתן לה הסודר רק לחזק הענין א"כ נהי דאין להקש' הא דאמר החליף קרקעות בקרקעו' דתיפוק ליה מטעם ש"כ די"ל נמי בכה"ג שנתן לה הקרקע לחזק הענין א"נ בקרקע כל שהוא שאין בו ש"פ א"כ נ"מ בהטעה אותה יתר מפלג' דקי"ל דהוי ביטול מקח בקרקעות. משא"כ בחליפין אבל בסוגי' דר"פ השותפין קשה דכיון שקנה מיד או שהחזיק א' מהן, ממילא קנה נמי השני חלק חבירו מדין ש"כ וצריך לדחוקי דמיירי במקום שכותבין את השטר וצ"ע ודוק:
בתוספות ד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין וכו'. ואומר ר"ת דמטבע נמי כלי הוא וכו'. ונראה מדבריהם דדוקא מטבע שראוי להיות כלי אבל כל מטלטלי' שאינם ראוי' להשתמש אלא עומדים לסחורה הם בכלל פירי דלא כסברת הפוסקים שהביא הב"י סי' ר"ג דדוקא בפירות הנרקבים שאינם מתקיימים אבל כל דבר המתקיים הוי ככלי וכן משמע מדבריהם לקמן בד"ה ה"ק וכו' דשור הוי כלי משום דחזי למלאכה משמע דשאר מטלטלין בכלל פרי הם ולפ"ז צ"ל הא דתנן במתני' דר"פ הזהב דכל המטלטלין קונין זא"ז דמשמע דמיירי בחליפין כדמשמע מהא דאמר ר"ל שם בדף מ"ו ע"ב אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות כדפי' רש"י שם בד"ה ואפי' כיס וכו' וצ"ל דהיינו לר"ל דס"ל הכא כר' ששת דפירי עבדי חליפין. אבל לרב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין ע"כ ליכא לפרושי בחליפין מדקתני כל המטלטלין משמע אפי' במידי דלאו כלי וע"כ צריך לפרש כדמשני לקמן אליבא דר"נ דיש דמים שהן כחליפין דהיינו שקונה זה בדמיו של זה והיינו דפי' רש"י ז"ל שם בריש פרק הזהב בד"ה כל המטלטלין וכו' בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כו' ובין בתורת דמים וכו' ע"ש לכאורה אינו מובן דהא קימ"ל דמעות אינה קונה. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר לרב נחמן על כרחך צ"ל הא דנקט סתם מטלטלין אפילו אותם שאינם כלי ע"כ היינו שנתן לו מטלטלין אלו בדמי מטלטלין אחרים וכ"ש לפי לשון התוספתא שהביא הרשב"א ז"ל החליף קרקעות ומטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפי' ע"כ לר"נ דס"ל דבעינן דוקא כלי הא דקאמר החליף קרקעו' בקרקע' היינו דמי קרק' דקרקעו' וודאי לאו כלי הוא ומיהו דברי הרי"ף ז"ל צ"ע שכתב בפ' הזהב גבי הא דקאמר ר"ל כל המטלטלין קונין זה את זה אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ותרגמא ר' אבא בדינרין ניאקא ואניגרי וכו' דכיון דלא סגי הוי לי' פירי ונקנה בחליפין עכ"ל הרי דס"ל דמדין חליפין הוא ולא מדין דמים. ואמאי ניהו דנקנה בחליפין הא אין עושין חליפין ובמה קנה זה הנותן בכיס מעות של חבירו ודוחק גדול לומר שלא כתב זה אלא אליבא דר"ל דהא הרי"ף ז"ל כתב דסוגיא דידן אזלי אליבא מאי דס"ד מעיקרא א"כ לפי המסקנא אין הכרח דר"ל ס"ל כר' ששת וצ"ל דהתם שאני כיון דהכיסין כלים הם א"כ אין קושי' כלל האיך יכול להקנות דהא קימ"ל דקונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ אלא דעיקר קושי' הש"ס בב"מ מהא דאין מטבע נקנה בחליפין ושפיר כתב דפירי נקנה בחליפין אך לפמ"ש התוס' דמטבע מיקרי כלי משום דראוי לתלותו בצוואר בתו א"כ כיס מלא מעות ניאקי ואנגרי נמי מיקרי כלי ודוק:
ברש"י ד"ה כיון שזכה זה וכו' נתחייב הקונה באונסי חליפין וכו'. נראה דיש לפרש הא דנקט דווק' אונסין ולא כתב סתם שנתחייב באחריות החליפין משום דהתוספות מקשי' בבבא מציע' דף מ"ו בד"ה ש"מ מטבע נעשה וכו'. וא"ת יאמר לו נשרפו חוטך בעלי' וכו'. והקשו המפורשים דהוי ליה להקשות לעיל על פלוגתות רב ולוי ונראה ליישב דהתוספות כתבו בגיטן דף נ"ב בד"ה אתי למימר להו וכו' דהיכא דהוי ש"ש עליו לא שייך נשרפו חיטיך בעלי'. וכן נראה מדברי רש"י שם בד"ה נשרפו חטך וכו' בהאי גבי הדיוט מוקמינין ברשותו לענין דליקה היינו טעמ' בההיא הנאה דקיימי ברשותו לענין חזרה ע"ש משמע דמשום האי הנאה הוי ליה ש"ש ונתחייב בגניבה ואבידה תו לא חיישינן שיאמר נשרפו חיטך בעלי' ששומר שכר צריך לטרוח להציל אפי' בשכר לא חיישינן לאונס גמור דכיון שאינו יכול להציל מה יעשה א"כ בקנין סודר כשלא קיבל המעות אין צריך למ"ש התוספות שם דטרח ומציל פן יסרב ליתן הדמים אלא משום כיון שלא נתן הדמים הוי ליה ש"ש כיון דתפיס ליה אדמי' כדקיי"ל בבבא מציע' דף פ' ע"ב באומן דהוי ליה ש"ש משום דתפיס ליה אאגרי'. ועיין מה שכתבתי לעיל דף כ"ז בזה אלא דעיקר קושית התוספות במה דמפרשי' למתני' הכי דהא קתני במתני' בהדיא נתחייב זה בחליפין והיינו שנתחייב הלוקח באחריותו משמע אפילו בגניבה ואבידה כיון דקתני סתמ' ואם כן א"א לומר דהמוכר הוי שומר שכר דהא קתני נתחייב זה שפיר הוקשו דהא יאמר נשרפו חיטך בעלי' והוצרכו לתרץ פן יסרב מליתן הדמים או דמיירי שנתן כל הדמים ומשום דלא שכיח' כמ"ש שם ואם כן י"ל דרש"י ז"ל בא לתרץ זה דבאמת המוכר הוי ש"ש משום דתפיס לי' אדמי' והא דקתני נתחייב זה היינו באונסין. ולפ"ז צ"ל דמ"ש רש"י ז"ל אם מתו או אבדו וכו' היינו אבדו באונס דומי' דמתה ומזה בראה דבקנין מעות יכול הלוקח לחזור אפילו באונס ואפי' לפמ"ש בהג"א בפ' הזהב דמפי' רש"י ז"ל שם משמע דלאחר שנאנס אינו יכול לחזור מ"מ בשעת האונס יכול לחזור כדאית' שם. ועיין מה שכתבתי לקמן ודוק:
בתוס' ד"ה כל הנישום וכו' הא תנן המחליף פרה בחמור וילדה וכו'. התוספות בבבא מציע' כתבו דלפי' ר"ת דחליפין שוה בשוה קנה אפי' פירי אתי שפיר וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל דג' עניני קניני' הם ונפק' מקר' על הגאולה זו מכיר' ועל התמורה זו חליפין שלף איש נעלו זהו קנין שלישי וכו' דהיינו קנין סודר וכו' ע"ש ובספ"י בב"מ נתקשה בזה דהא קרא לא משמע הכי אלא דקרא דשלף איש נעלו קאי לקיים מילי דלעיל והיינו גאולה ותמורה כמשמעות הכתוב על הגאולה ועל התמורה ע"ש.
ולענ"ד נראה דא"א לפרש דגאולה היינו מכירה ממש דהא זה מפורש בתורה כי תמכרו ממכר לעמיתך. ותו דמאי על דקאמר והוי ליה למימר וזאת לפנים בישראל גאולה ותמורה אלא נראה לענ"ד דהכי פירושו דקר' על הגאולה זו מכירה דהיינו שאם היה שניהם עומדים בשוק ואחד יש לו חפץ בביתו ואחד יש לו מעות בביתו ומוכר לי החפץ בדמי' לקיים זה המקח עושין קנין סודר דהיינו שהקונה נותן לו סודר להמוכר ונקנה לו החפץ וזה נתחייב לו הדמי' והדר קאמ' על התמור' דהיינו חליפין שוה בשוה דהיינו שזה יש לו חפץ בתוך ביתו וזה יש לו חפץ בתוך ביתו ורוצים להחליף מקנה האחד לחבירו ע"י קנין סודר החפץ שיש לו בתוך ביתו והוי כאילו משך אותו החפץ וממילא נקנה החפץ השני לחבירו ע"י חליפין שוה בשוה הרי דמפורש בקרא קנין סודר על המכירה וקנין סודר על חליפין שוה בשוה דע"י קנין סודר א"צ משיכה דהוי כאילו משך.
ונראה עוד דאפילו להחולקים על ר"ח דבשוה בשוה נמי לח מהני בפירי וכיוצא בו ודאי דלא פליגי בפירוש הפסוק דקאמר על התמורה זה חליפין כמו שפרשנו אליבא דר"ת דמתקיים הדבר על ידי שלף איש נעלו כפשט' אלא דס"ל כיון דגלי קרא בקנין דבעינין דומי' דנעל ה"ה בחליפין שוה בשוה בעינין דומיא דנעל ור"ת סבירא ליה דיש לחלק בניהם ויבואר לקמן דכן הוא משמעות הסוגיא ודוק:
ומ"ש עוד דחליפין שוה בשוה אינו קונה מטעם חליפין אלא מטעם מעות דקיי"ל דשוה כסף ככסף ולא שייך בזה נשרפו חיטך בעלי' דאם לא יקנה יאמר המושך ע"ז החפץ נשרפו חיטך בעלי' ע"ש ולענ"ד לא נהירא לפמ"ש לעיל בדף כ"ב ע"ב ובדף כ"ו ע"א דהא דפליגא רבי יוחנן ור"ל אי מעות קונות או משיכה קונה אף על גב דבמתנה לכ"ע משיכה קונה מ"מ במכירה פליגי מי יעשה המשיכה דלרבי יוחנן בעינין שיעשה המוכר משיכה שימשוך אצלו המעות ואז סמכה דעתו ור"ל סביר' ליה דבעינין שימשוך הלוקח החפץ כדי שיסמוך דעתו של לוקח נמצא כשמחליף חפץ בחפץ דה"ל שניהם מוכרין אף דסמכ' דעתו של המקבל זה החפץ מחבירו בתורת שוה כסף מ"מ לא סמכה דעת זה שנתן החפץ ובמה יקנה זה המקבל החפץ את החפץ שקיבל מחבירו מן התורה דהא משיכה לא קנה מן התורה כיון דלא סמכה דעת הנותן וכיון שלא קנה זה החפץ שקיבל ממיל' לא קנה זה שכנגדו החפץ שלו ונהי דלאחר שתיקנו משיכה אם כן המחליף חפץ בחפץ י"ל דשפיר קנה חבירו מטעם שוה כסף כיון שזה קונה במשיכה ממיל' חבירו קונה החפץ שכנגדו מטעם שנתן בעדו שוה כסף דלא שייך בזה נשרפו חיטך בעלי' מ"מ בקר' דתמורה א"א לומר כן דהא מדאוריית' אין משיכה קונה וע"כ מדין חליפין. ותו דהא כתבו התוספות דהא דתקנו דמשיכה לבד קונה היינו משום שלא יאמר המושך נשרפו חיטך בעלי' וכיון דבכה"ג לא שייך גזירה זו כמ"ש בספ"י אם כן למה באמת יתקנו דמשיכה לבד קונה וע"כ צ"ל מדין חליפין ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |