מגיני שלמה/שבת/לח/א

מגיני שלמה שבת לח א

דף ל"ח ע"א

ד"ה עבר ושהא מאי, הנה רש"י ז"ל שפי' בהדיא דקאי אמזיד. צריך יישוב. ועיין ברא"ש ז"ל שהביא כמה פירושים על בעיא זו. ולעד"נ שאין גם אחד שנוכל לומר עליו כי הוא זה כוונת רש"י ע"ש וכן פי' של בעל המאור ז"ל שכתב דמספקא ליה אי ר' יודא דקאמר מותר או אסור אם הוא לכתחילה או דיעבד. ע"ש. הנה רש"י פי' בהדיא דר"י אדיעבד קאי ד"ה אסור לאוכלן כו'. לכך נראה דרש"י ז"ל ס"ל דקמבעיא ליה הלכתא מאי וקאי אמצטמק ויפה לו למאן דאסר דבעיא ראשונה קאי לפי' רש"י אמאכל ב"ד למאן דאסר כדפי' רש"י לעיל בהדיא והשתא קמבעיא ליה למאן דאסר מוי"ל אי ר"ל לכתחילה אסור ובדיעבד מותר או אפי' דיעבד דאע"ג דר"י אסר אפי' בדיעבד מ"מ מבעיא ליה אי הלכתא כוותיה דהא כמה אמוראים פסקי דאפילו לכתחילה שרי א"כ דילמא אינך אמוראים כגון רב ושמואל דאסרי היינו לכתחילה דגם ר"מ אוסר לכתחילה אפילו בגרופה ונהי דלא ס"ל כוותיה בגרופה בשאינה גרופה פסקי כוותיה. או דילמא אפי' בדיעבד אסור כר"י ופשיט מר' יוסי דעבד עובדא ומעשה רב ועוד דר"י נימוקו עמו:

ועוד דקאי עם ר"י בחדא שיטתיה ואע"ג דכמה אמוראי פסקי דאפי' לכתחילה שרי היינו דפסקי כחנניא אבל אמוראי דאסרי ולא ס"ל כחנניא מסתמא לא שבקי ר' יוסי ור' יודא ופסקי כר' מאיר. ואל תתמה דלא קאמר בקיצור איבעיא להו הילכתא מאי. דכיוצא בזה מצינו בגיטין דף פ"ה איבעיא להו מי בעינן ודן או לא בעינן ודן ופי' רש"י כלומר הלכה כר' יודא או כרבנן ואע"ג דמסתמא הלכה כרבנן מ"מ אפשר דמסתבר טעמיה דר"י. וכ"ש הכא דכמה אמוראי פסקו דשרי אפי' לכתחילה כמ"ש וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי:

ועי"ל דרש"י אפשר דס"ל דמצטמק ויפה לו גרע ממאכל ב"ד כדס"ל לכמה פוסקים וכן כתבו מהרש"ל ומורי מהר"ם ז"ל לעיל אדברי התו' ז"ל ד"ה אא"ב להחזיר וא"כ ס"ל לרש"י דלעיל קמבעיא לן למאן דאסר והשתא קמיבעי' לן לדידן דס"ל כחנניא וגם חנניא מודה במצטמק ויפה לו לכמה אמוראים ואפשר דהלכתא הכי דאסור א"כ אם עבר ושהא מאי דאע"ג דר"י אסר היינו דלא ס"ל כחנני' דהא אסר להשהות אפי' כמאכל ב"ד אבל לדידן דס"ל כחנני' ומ"מ אסרינן מוי"ל מבעי' לן לכתחילה או דיעבד ופשיט מר' יוסי ואע"ג דאיכא למדחי דילמא ר"י לא ס"ל כחנני'. י"ל דלא נ"ל לתלמודא לאוקמה לר"י דלא כהלכתא כיון דר"י לא גילה דעתו במאכל ב"ד דאסור מסתמא כהלכתא ס"ל כסתם מתני':

ועוד דה"ל לר' חנינא לאשמעינן דס"ל לר"י אפי' מאכל ב"ד אסור וכ"ש מצטמק ויפה לו דדוחק לומר דר' חנינא עובדא קמ"ל היכן היה דודאי ר"ח לפסוק הלכה בא:

ועוד מה לו לר"ח להזכיר מעשה זה ה"ל לפסוק בקיצור כר' יודא אלא ר"ח קמ"ל דלכ"ע מוי"ל אסור ש"מ דאפי' דיעבד אסור ומשני דלשבת זה אסר להן וכחנניא ואפ"ה לכתחילה אסור ובהא א"ש. ואחרי כתבי זה מצאתי שהביא הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות פי' זה בשם הרב ר' אברהם ז"ל. וסתר הר"א פי' זה דהיכן פשוט ליה לתלמודא דחנניא אסר מוי"ל וה"ל לפרש בתחילה מה לי אמר חנניא בזה ע"ש:

ולי נראה דרש"י ס"ל דפשוט ליה לתלמודא דהנך אמוראי דאסרי מוי"ל ס"ל כחנני' דודאי לא פליגי אסתם מתני' כדאמר רבא תרווייהו תנינא והיותר קשה דתלמודא בעי לתרוצי לרב ששת דמאי קמ"ל והא תרווייהו תנינא משמע דפשוט הוא דשרי עד שצריך ר"ש לתרץ מאי קמ"ל. ותימא דטפי הוי להקשות לכמה אמוראי דאסרי במצטמק ויפה לו ואע"ג דלשיטת הרא"ש י"ל יישב גם קושיא היינו לדידיה דלא ס"ל כחנניא אבל רש"י דס"ל כחנני' לא ס"ל כפירושו כמו שמפרש בהדיא דקושית רבא היא דלמה ליה לאשמעינן ולא פי' דהקושיא דה"ל לפסוק כמתני' דלעיל וא"כ קמבעי' להו אי אסרי משום שמא יחתה כיון שהצימוק יפה לו החיתוי מועיל לו כל פעם ולא דמי למאכל ב"ד שיתבשל אפי' בלא חיתוי והצמוק רע לו משא"כ הכא יותר שיחתה יצטמק יותר וא"כ אסור אפי' בדיעבד או דלמא לשמא יחתה לא חייש חנניא ואינו אסור כ"א לכתחילה כיון דאפשר ונגמר היטב בלאו הכי וא"כ הוא משהא שלא לצורך ולא דמי למאכל ב"ד דשרי לצורך שבת אפי' לכתחילה משום כבוד שבת כיון שאינו נגמר כ"כ ובהא מיושב נמי מה שהקשה הר"א ז"ל דלמה פשיט מר' יוסי דלא ידעינן אם לאותה שבת או לשבת הבאה ולא פשיט מר"מ ור' יודא דמדבריהם נשמע כי היכי דמאי דאסר לדידהו אסור אפי' בדיעבד ה"ה מאי דאסר לחנניא ובזה א"ש דאינהו חיישי לשמא יחתה ולכן קנסוהו אבל חנני' י"ל דלא חייש לעולם לשמא יחתה אלא דלא רצה להקל באיסור שבת כ"כ כיון שהמאכל נגמר וראוי לאכילה היטב בלא צמוק והוי כמו שלא לצורך כלל. ולא יכולתי לירד לסוף דעת זה הרב ז"ל מאי דהזכיר דנשמע מדר"מ. נהי דר"מ אסר בדיעבד תבשיל שלא בישל כ"צ אבל במצטמק ויפה לו לא אסר כ"א לכתחילה וא"כ מבעיא לן הנך אמוראים דס"ל כחנניא כמ"ש ואסרי. מ"מ מוי"ל גם לחנניא היאך ס"ל לחנניא לדידהו אי אסור לכתחילה כר"מ או דיעבד כר"י:

ונ"ל דטעמו של ר"מ משום מאי דכתבתי דלא אסור מוי"ל משום שמא יחתה כ"א משום שהיה שלא לצורך כלל אבל במאכל ב"ד חייש ר"מ לחיתוי או אפשר דס"ל דלא חיישינן כ"כ שמא יחתה משום צימוק דלא שכיח שיחתה משום הכי כיון שראוי לאכילה היטב בלאו הכי אלא דלכתחילה אסר גם בזה שמא יקרה ויחתה וכן נוכל לומר לחנניא דבמאכל ב"ד לא חייש כלל לחיתוי ובמוי"ל לכתחילה חייש ובדיעבד שרי כיון דלא יחתה משום זה וא"כ קמבעיא הנך אמוראי דאסרי גם לחנניא דס"ל פשוט דחנניא מודה איך ס"ל דמודה אי כר"מ או כר"י וא"כ לא שייך להקשות מאי דקשה קצת לפי' הראשון שלי מאי קמבעיא ליה פשיטא דהלכה כר"י נגד ר"מ אע"ג דכבר ישבתי גם ללישנא קמא אבל ללשון זה מיושב שפיר דוודאי אין הלכה כר"י אלא כחנני' ומוי"ל דמודה חנניא למאן מודה לר"מ או לר"י דלא מבעיא אם הנך אמוראי ידעי שום ברייתא דמודה חנני' במוי"ל פשיטא דאיכא למבעי איך ס"ל "ל לחנניא בברייתא אלא אפי' אם נאמר דהנך אמוראי ס"ל מסברא דלא פליג חנניא במוי"ל איכא למבעיא אם אין סברא בעיניהם שיתיר חנני' אפילו לכתחילה או דוקא דיעבד ובהא לא שייך למימר דהלכה כר"י דחנניא אפשר דס"ל כסברת ר"מ דבתנאים לא שייך למימר הכי דחנניא הוא תנא כמו ר"י וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף