לחם משנה/נחלות/א

לחם משנה ‏ נחלות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ודבר זה מפי הקבלה. נראה דקאי אמאי דקאמר דאין האם יורשת את בניה וקשה קצת דהא מקרא נפקא לן בפ' יש נוחלין (דף קט"ו:) שהקשו שם ותנא דידן אי דריש מטה אשה נמי תירש את בנה אי לא דריש וכו' לעולם דריש וכו' ושאני הכא דאמר קרא בת יורשת ואינה מורשת. וכן לעיל (דף ק"ט:) הקשו למ"ד שארו זו האב ואימא שארו זו האם ותירצו ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה וא"כ מקרא נפקא ליה בגמ' ככל אידך דרשות ומאי שנא בהא דדייק רבינו ז"ל דדוקא ואמר הדבר זה הוא מפי הקבלה ואם נאמר דמשמע ליה דהך דרשה לאו דרשה גמורה ולהכי כתב כן הא יש דברים אחרים בגמ' דנפקי ליה בגמ' מדרשה כי הך וא"כ למה כתב רבינו ז"ל דוקא הך דהוי מפי הקבלה ודוחק קצת לומר דרבינו ז"ל קאי לכל סדר נחלות דהוא מפי הקבלה שא"כ היה לו לסיים כל הסדר ולכתוב וכל הקודם בנחלה וכו' ואח"כ היה לו לומר דדבר זה מפי הקבלה אלא ודאי דנראה דרבינו ז"ל לא קאי אלא אהך דאין האם יורשת את בניה בלבד ואולי שאני בין הך דרשה לשאר דרשות:

ג

ואם לאו חוזרין אצל האחות. כתב ה"ה ז"ל דאע"פ שבאין מכח האם קי"ל כמאן דדריש מטות וכו'. קשה דבפ' יש נוחלין (דף קי"ב) אמרו בני אחות ולא בנות אחות ומפיק לה מוירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה וא"כ אמאי שביק ה"ה ז"ל קרא דמייתי בגמ' וכתב כמאן דדריש מטות וזה ההיקש כתבו ה"ה ז"ל למטה גבי זכרים קודמין וכו' וכאן שהוא העיקר שעל זה נאמר בגמ' לא כתבו. וי"ל דשם (דף קט"ו) אמרו ולימא ליה ר' זכריה בן הקצב היא דלא דריש מטות ותירצו לא מתוקמא מתני' כר' זכריה בן הקצב דקתני ובני אחות וכו' משמע דמאן דאית ליה הא דבני אחות וכו' אית ליה דרשה דמטות והא דאיצטריך דרשה דמטות אע"ג דאית לן היקשא דירושה ראשונה לשניה כבר תירצו התוס' ז"ל שם (דף קי"א) בשם רשב"א ז"ל דאי לאו דנפקא לן מהיקשא דמטות דבן קודם לבת בנכסי האם היכי הוה שמעינן דקודם בנכסי אבי האם דלא אתי אלא מכח היקשא וכו' יע"ש:

ח

והבעל יורש את אשתו וכו'. קשה דבפ' הכותב (דף פ"ג:) אמרו על ר' יוחנן בן ברוקה דאמר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וכו' מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי יחזיר וכו' ותירץ רבה לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא וכו'. משמע משם דאם ירושת הבעל מדבריהם לא מצית מוקמת לה לרבי יוחנן בן ברוקה ואינו מועיל לזה לומר עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אלא ודאי דאית ליה דלהכי לא אמרינן הכי וא"כ בסוף פ"א מהלכות שמיטה ויובל איך כתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ופסק דינו של ר' יוחנן בן ברוקא משום הך טעמא. וי"ל דסובר רבינו ז"ל דהוא הדין דרב הוה מצי לאוקמי לר"י בן ברוקה כוותיה דעשו חיזוק כשל תורה הוי כדין תורה אלא תריץ לפי סברת המקשה שהקשה מאי קסבר וכו'. ואי דרבנן דמים מאי עבידתייהו משמע דלית ליה עביד חיזוק כשל תורה ולפום סברתיה תריץ דר' יוחנן בן ברוקה אית ליה דהוי דאורייתא דלא כוותיה אבל לפי האמת רב סבר דהוי כוותיה משום דעשו חיזוק כשל תורה:

ט

כשהיא חרשת אפי' נתפקחה. קשה דבפרק כ"ב מהלכות אישות כתב רבינו ז"ל אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה וכתב שם ה"ה ז"ל זה למד רבינו ז"ל ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פרק י"א וכשם שאין לה כתובה ממנו כך אינו יורשה והשתא עם מ"ש רבינו ז"ל כאן אי אפשר לטעם זה דהא כתב כאן דאפי' נתפקחה אינו יורשה והא ודאי יש לה כתובה וכמ"ש רבינו ז"ל שם ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה ואע"ג דכתב ה"ה ז"ל שם דפירוש דברי רבינו ז"ל דרוצה לקיימה דוחק לומר דהכא איירי באינו רוצה לקיימה דסתמא קאמר הכא וצ"ע:

ומי שנתגרשה ספק גירושין וכו'. כתב ה"ה ז"ל כשהקשה להר"א ונמצא הקושיא ראיה וכו'. יש מי שהקשה דנהי דאינה קושיא אבל ראיה ליתא דשאני התם דאמר דהוי כאשת איש לכל דבר משום דהוי ספק קדושין ולא היה לנו לומר שתירש דאוקמה אחזקתה דא"כ אי הוי ספק קדושין כמו שהוא ז"ל בעצמו הקשה אחרי כן תדע לך וכו' אבל הכא בספק גירושין לעולם אמרינן דיורשה וא"כ אין זה ראיה. וי"ל דה"ה ז"ל לדבריו של הר"א ז"ל קאמר דאינו מחלק בין קדושין לגירושין דאם היה מחלק היאך היה עולה בדעתו שיירשנה כמו שהקשה לו אחר כן ותדע לך שהרי בספק וכו'. ולכן לדבריו שהנושאים שוים הקושיא היא ראיה. ובדברי הירושלמי איכא למידק למה אמר ר' אלעזר לירושה ולא אמר אפי' להפרת נדריה שהוא חדוש יותר דהא בירושה איכא למימר מה שאין כן בהפרה. וי"ל דבבחינה אחרת הוי רבותא טפי ירושה דהוי ממון ואוקי ממונא בחזקתיה לכך אמר דיורשה דהא מצינו לפעמים דבממונא צריך כח יותר דאין הולכים בממון אחר הרוב ובדיני נפשות הולכים אחר הרוב:

ומי שנתגרשה וכו'. הר"א השיג על רבינו ז"ל מהירושלמי ואע"ג דהירושלמי פליג על גמ' דידן בודאי דהא הירושלמי קאמר אפי' בספק גירושין אינו יורשה ומגמ' דידן בפרק האיש מקדש מוכח דספק גירושין יורשה וכמ"ש ה"ה ז"ל מ"מ כוונת הר"א ז"ל דנהי דבספק גירושין לא נקטינן כירושלמי דגמ' דידן פליג עליה בהא אבל בספק קדושין דלא פליג בגמ' דידן אמאי לא נקטינן כירושלמי דאינו יורשה:

יא

בעל שמתה אשתו וכו'. כתב ה"ה ז"ל אבל ממ"ש וכו' נראה שהוא סבור שהבעל יורש את המלוה. קשה לסברא זו דהרי הקשו בגמ' פרק שור שנגח ד' וה' (דף מ"ג) ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות וכו' ולפי זה דאמרו דאע"ג דאין בכור יורש את המלוה בעל יורש מה הקשו שם הא אית ליה גבו מעות אין לו היינו בבכור דאינו יורש את המלוה אבל בעל יורש את המלוה דשאני לן בין בעל לבכור. וי"ל דודאי יש חילוק בין בעל לבכור דאל"כ למה לי קרא בכופר דאיש או אשה לומר באשה נזקיה ליורשיה נילף מבכור שאינו יורש את המלוה וכ"ש הכא בכופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתתה שאינו יורש הבעל ומה שאמרו התוס' ז"ל דלא הוה מצי למילף כופר מהתם משום דמחיים נעשה החבלה ליתא אם נאמר דאין חילוק בין בעל לבכור דאע"ג דלא ילפינן מהתם מ"מ ילפינן לה מבכור א"ו דיש חילוק בין בעל לבכור ודוקא בבכור הוא דאינו יורש אבל בבעל הוה אמינא דיורש אפי' כופר קמ"ל דכופר דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו יורש אבל מלוה יורש ואפי' מלוה אם לא הגיע זמנו עד אחר מיתה אינו יורש דאינה משתלמת אלא לאחר מיתה ולהכי חילק בין הגיע זמנו מחיים דאשה ללא הגיע ומה שהקשו בגמרא ונוקמה לרבה הכי פריך משום מאי אמרת דיש חילוק בין בכור לבעל דאל"כ למה לי קרא דאיש או אשה הא לרבה ולר"נ דאמרי בבכור דגבו מעות אין לו או גבו קרקע אין לו גבו קרקע לרבה יש לו או גבו מעות לר"נ יש לו נימא דאיצטריך קרא דאיש או אשה גבי כופר לומר דבין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו משום דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל בשאר נזקין שוה בעל לבכור ואינו יורש את המלוה דבשלמא לר"פ דאמר בבכור בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ודאי דיש חילוק בין בעל לבכור דליכא לאוקומי קרא דכופר בין גבו קרקע בין גבו מעות דלהאי נמי לא איצטריך קרא דבכור נמי אין לו ונילף מבכור אבל לר"נ ורבה מצי לקיים קרא ולעולם דבשאר נזקין אין חילוק בין בעל לבכור וזהו שהקשו ונוקמה וכו' והשתא לפי האמת דאית לן בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כר"פ ודאי דיש חילוק בין בעל לבכור דאל"כ למה לי קרא דאיש או אשה כדפרישית ומש"ה רבינו דפסק כר"פ פסק דיש חילוק בין בעל לבכור וזה תירוץ ישר ונכון: עוד כתב וחלק במלוה על פה וכו'. לכאורה נראה דס"ל לרבינו ז"ל דהך חילוק נמי בדברי רבו וא"כ קשה אמאי לא חילק בין נכסים לנכסים דבפרק כ"ב מהל' אישות וזו היה הכרח שכתב ה"ה ז"ל וא"כ מה הועיל החכם בתקנתו שאמר רבינו ז"ל עדיין הקושיא במקומה. כתב ה"ה בדברי רבו ן' מיגאש ז"ל שהבעל יורש את המלוה וכו'. התוס' ז"ל בפ' יש בכור הקשו על סברא זו מפ' שור שנגח ד' וה' (דף מ"ג) דאינו יורש נזקי אשתו לרבנן דהוי מלוה ומדמינן ליה לבכור ונ"ל דלתרץ זה חלק הרב ן' מיגאש ז"ל שהגיע זמנה מחיים דנזקי אשתו איירי שעדיין לא שמו ב"ד בחייה הנזקים וכיון שכן עדיין לא הגיע הזמן לגבות ולכך אמרינן דהבעל אינו יורש שם כבכור אבל היכא דהגיע הזמן שאני לן בין בעל לבכור דבעל יורש ובכור אינו יורש. וא"ת אם רבינו ז"ל סבור כדברי רבו ן' מיגאש ז"ל למה לא חילק בין הגיע זמנו מחיים ללא הגיע אלא כתב בפ' כ"ב מהל' אישות כל הנכסים ולא חילק בין נכסים לנכסים דמהאי טעמא הכריח ה"ה דהבעל יורש במלוה. וי"ל דבכלל כל הנכסים כייל המלוה בהך ופרטיות דהגיע או לא הגיע לא ירד לחלק דכיון דכתב רבינו ז"ל בהל' נזקי ממון כדברי הברייתא דהבעל אינו יורש נזקי אשתו ממילא דטעמא משום שלא הגיע זמנה מחיים הוי ודוחק:

יג

אבל אם מתה האם תחילה וכו'. כתב ה"ה ז"ל וממה ששאלו כן גבי אבלות ולא בשאר דינים למד רבינו ז"ל וכו'. קשה דמשמע לכאורה דרשב"ג לא קא מיירי אלא לענין אבילות דוקא ולכך קאמר דהוי נפל ותימה הוא זה דהרי בפ' החולץ אמרו בהדיא דלרשב"ג חולצת ולא מתייבמת ולענין חליצה איירי כדאמר שם אמר ליה רב אשי לרב הושעיא וכו' התם תנן רשב"ג אומר כל ששהה וכו' ואתמר מת בתוך ל' וכו' אשת ישראל וכו'. מבואר שם באותה סוגיא דלרשב"ג חולצת ולא מתייבמת וא"כ אמאי לא שאלו כן בגמ' ארישא דמתני' דקאמר דפטר את אשתו מן היבום וזוקק ליבום דהוי דלא כרשב"ג. וי"ל דודאי כשאמר רשב"ג דספיקא הוי לכולהו מילי קאמר אלא מ"ש ה"ה דגמ' שאל כן כאן ולא בשאר חלוקות משמע ליה לגמ' דקי"ל כרשב"ג בענין אבילות ולכך דחיקא ליה דמתני' אתיא כוותיה לענין אבילות אבל בשאר הדינים דלית הלכתא כוותיה דלא שאני ליה בין כלו ללא כלו לא דחיקא ליה לגמ' דאתי דלא כוותיה. עוד כתב ועוד יש לדחות דנהי וכו'. קשה דמי אמר לו לה"ה ז"ל דמאי דקאמר רבינו ז"ל ולא כלו ר"ל דיודע שלא כלו נימא דפירושו הוא דהוי סתמא דלא ידעינן אי כלו ונקט ולא כלו לאפוקי היכא דידעינן אי כלו ועם זה נסתלקה דחייתו וכי תימא דלשון ולא כלו משמע דידעינן ודאי דלא כלו הא ליתא דבהלכות רוצח פ"ב כתב רבינו ז"ל והוא שכלו לו חדשיו אבל אם נולד לפחות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא שלשים יום והתם ודאי משמע נולד לפחות מט' לאו דוקא דידעינן בהכי דאפילו דלא ידעינן בהכי אלא מדרך הסתם אין מחזיקין אותו בכך דאין ממיתין אותו אלא בראיה גמורה דידעינן דכלו וכמ"ש שם וא"כ כי היכי דפירש הדבר התם ר"ל דהוי בסתמא הכי נמי הכא נפרש הכי. וי"ל דהתם נמי פירש דבריו מה שאמרו ונולד לפחות מט' ר"ל דידעינן ודאי דנולד לפחות מט' וכי תימא אמאי נקט הכי דמשמע דוקא הוא זה הא אפי' בסתמא אין ממיתין אותו י"ל דהוא הדין אלא מאי דנקט הכי להודיענו דאפי' שידענו שהוא פחות מט' אם שהה שלשים יום יצא מידי נפל וכמו שאמר עד שישהא שלשים יום. עוד כתב וע"ק שהרי שם שנינו וההורגו חייב וכו'. קשה למה לא הקשה מהחלוקה הקודמת דמתני' דקאמר פוטר את אשתו מן היבום דכתב רבינו ז"ל פ"א מהלכות חליצה דשאני לן בין כלו ללא כלו. וי"ל דבחליצה אמרינן ודאי דהך סוגיא לא באה לחלוק בין כלו ללא כלו בענין חליצה מדלא שאלו לענין חליצה אבל מה שפסק רבינו ז"ל בפ"א מהל' יבום וחליצה הוא דדחה סוגיא זו מכח סוגיא דהחולץ דהביא שם ה"ה ז"ל אבל בענין רציחה דלא מצינו סוגיא חולקת על סוגיא דפ' יוצא דופן למה חילק רבינו ז"ל בין כלו ללא כלו ודחה סוגיא זו עם שלא ראה סוגיא חולקת על זה עוד אמרו שם במשנה ומטמא בטמא מת והביאה רבינו ז"ל דין זה בפי"א מהלכות טומאת מת וכתב אפילו קטן בן יומו שנשא וכו' והוא שנולד לט' חדשים אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וקשה דלמה חילק שם רבינו ז"ל בין כלו ללא כלו דלפ"ז כיון דלא שאלו בגמ' על זה משמע דלא שאני לן בין כלו ללא כלו. וקשה עוד מזה דה"ה ז"ל בפ"א מהל' יבום בקש לתת טעם לכל דברי רבינו ז"ל והך דמטמא במת לא הזכיר דאין טעם מכל הנזכרים שם מועיל לההיא דהתם דאדרבה הוה לן לאחמורי ולא הוה לן לאפלוגי בין כלו ללא כלו: עוד כתב ה"ה ז"ל ואולי דין הירושה למד רבינו ז"ל ממה שאמרו שם בן יום אחד וכו'. קשה כיון דמתני' דין יום אחד אוקמוה בגמ' דכלו לו חדשיו כי היכי דליתי כרשב"ג א"כ כי דייק רבינו ז"ל טעמא דאיהו מיית ברישא הא יצא חי וכו' לית ליה למידק אלא בגוונא דמתני' דהיינו דכלו לו חדשיו אבל בלא כלו מנא ליה. ואולי יש לומר כיון דמתני' לרבנן בכל גוונא איירי דהא דמוקמינן בכלו הוי לרשב"ג אבל לרבנן הוי אפילו בלא כלו א"כ דייקינן טעמא דהוא מיית וכו' אפי' בלא כלו. עוד איכא למידק לכאורה בדברי ה"ה ז"ל מה טרח כאן למצוא מהיכן יצא לו לרבינו דין זה דירושה הא בפ"א מהלכות יבום נתן טעם לשבח בין לדין זה בין לשאר הדינים ועם האמור שם יתורץ הכל והא ודאי לאו מילתא ולא קושיא היא כלל דהתם הוא אחר שמצא רבינו ז"ל הדינים מוכרחים מכח הסוגיות רצה לתת טעם לחכמים למה כאן עשו כן וכאן עשו בהפך אבל לא שיספיקו הטעמים ההם כדי שיוציא רבינו ז"ל הדינים מכל הכרח הסוגיות כאן ולכך טרח למצוא הכרח סוגיא שיצא דין זה לרבינו ז"ל וקל להבין:

אבל אם מתה האם וכו'. כבר הארכתי בלשון זה בפ"א מהלכות יבום וחליצה. וכתב הרב המגיד ז"ל וממה ששאלו כן גבי אבילות וכו'. אע"ג דרש"י ז"ל פירש דאכולה מתניתין קאי מ"מ דייק מדלא כתב ברישא דמתני' כמאן ומינה ידענו לכולה מתניתין משמע דלא נאמר אלא לענין אבילות ואע"ג דמוכח בפרק רבי אליעזר דמילה ובפרק החולץ דרשב"ג אמרו אפי' לענין חליצה ויבום מ"מ לא הקשה הגמ' דמתניתין אתי דלא כרשב"ג באינך דאין נראה לו דוחק אבל בהא דאבילות דאתי דלא כרשב"ג בזה נראה לו דוחק משום דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל והיתה לנו לפוטרן מאבילות ולכך הוצרך לומר דקים לן שכלו חדשיו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף