לחם משנה/חמץ ומצה/ב

לחם משנה ‏ חמץ ומצה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל ט״ו וכו'. בפ' העור והרוטב (חולין דף ק"כ) מרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה ואמרו שם תניא נמי הכי גבי נבלת עוף טהור וכו' המחהו באור טמא בחמה טהור ופי' שם הטעם נפש לרבות את השותה וכתבו שם התוס' [בד״ה לרבות] דאע״ג דבעלמא שתיה בכלל אכילה הני מילי בשתיה אבל הכא דלאו מילי דשתיה לאו בכלל אכילה הוא ואצטריך נפש לרבויי. ורבינו בפ״ג מהל' שאר אבות הטומאה כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ע״כ. ולכאורה לשונו שכתב שהשותה בכלל אוכל משמע בטעמיה דאמרינן בעלמא דשתיה בכלל אכילה וא״כ הוא קשה דטעמא דגמרא לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש אלא שכונתו ז״ל במ״ש שהשותה בכלל אוכל ר״ל דמכח קרא דנפש גלי לן דבכלל אכילה דקרא איכא שתיה. ואע״פ שרבינו לא כתב טעם דקרא דנפש אין חשש בזה שאין כונתו אלא להשמיענו הדין:

ב

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ וכו'. בר״פ כל שעה (פסחים דף כ"א:) חזקיה ור' אבהו פליגי דחזקיה סבר דלא יאכל משמע לא יהיה בו היתר אכילה ור' אבהו פליג עליה דקסבר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואע״ג דבפ' ח' מהל' מאכלות אסורות פסק רבינו כר' אבהו כתב כאן טעמו של חזקיה מפני שקרא מיותר פשוט יותר וכן הביאו הרב אלפסי ז״ל בהלכות בריש פרק כל שעה וכתב הר״ן ז״ל זה הטעם משום דטעמא של חזקיה הוא ופשוט יותר כלומר ור' אבהו לא חלק עליו אלא שמוסיף עליו דאפילו לא תאכלו איסור הנאה וכו' לכך הביאו אותו ההלכות ורבינו. וא״ת אם דעת רבינו לפסוק כר' אבהו א״כ הא אמרינן בר״פ כל שעה (פסחים דף כ"ב) דר' אבהו קסבר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ולדידיה ההיא מתני' דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו לא אתיא אלא כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם וא״כ רבינו דפסק דאין בגידין בנותן טעם בפט״ו מהל' מאכלות אסורות איך פסק בפ״ח מהל' מאכלות אסורות לההיא מתני' דשולח אדם וכו' דאתיא דלא כוותיה. ועוד קשה דבסוף הסוגיא (דף כ"ג) מוכח שם דקרא דיעשה לכל מלאכה דאתי להתיר חלב בהנאה היינו לר' יוסי דסבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותרה אבל לר״ע דסבר דהותרה הכל לא אצטריך האי קרא להתיר החלב וא״כ ר' אבהו דסבר כר״ע דהיא וחלבה וגידה הותרו א״כ לדידיה לא איצטריך קרא דיאכל חלב אלא לדרשא דר״ע וא״כ איך כתב רבינו שם דהיתר החלב הוא משום קרא דיעשה לכל מלאכה הא לר' אבהו ודאי לא צריך קרא להכי והוא פסק כר' אבהו. ונראה דה״ה ז״ל שם בשם הרמב״ן עמד על קושיא הראשונה ותירץ דלרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא ופירוש דבריו נ״ל דהכי קאמר דכשתירץ הגמ' בריש הסוגיא קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה וכו' היינו לתרץ הקושיא שהקשו עליו דהרי בגיד נאמר לא יאכל ומותר בהנאה ולפי המסקנא כבר מתורצת קושיא זו בלאו הכי דנאמר דקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב כר״י הגלילי וגיד מותר בהנאה מג״ש דחלב כדאמרו שם וא״כ לפי המסקנא שפיר מצי סבר רבי אבהו כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותר וקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב והשתא אתי שפיר הכל. ודע שמה שאמר שם רבינו בפ' שמיני עד שיפרוט לך הכתוב וכו' אין כונתו לומר דמדאיצטריך קרא להתיר נבלה נפקא לן דכ״מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דהא בגמ' מוכח דמאי דאיצטריך בנבלה לא הוי אלא לר״מ אבל לר״י לא נפקא לן אלא מאותו ורבינו בהדיא פסק בפרק עשירי מהל' עכו״ם כר״י שכתב שם אסור ליתן מתנת חנם וכו' שנאמר לגר אשר בשעריך וכו' במכירה ולא בנתינה. לכך נראה דמה שאמר שם עד שיפרוט לא נחית אלא לומר שאם לא פרט הדבר כמ״ש שם אסור בהנאה ואע״ג דרבינו נקט שם לישנא דר' אבהו ופירש דברי ר' אבהו במה שאמר עד שיפרוט לך הכתוב וכו' ר״ל מדאיצטריך בנבלה כמבואר שם בגמ' מ״מ אין כונתו של רבינו כך ומוכרח הוא כדפרישית:

והמניח חמץ ברשותו בפסח אע״פ שלא אכלו עובר בשני לאוין. בפ״ק (דף ה':) וא״ת כיון דשאור וחמץ חדא מילתא היא א״כ ארבעה לאוי הוו שאור לא ימצא ולא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ ולא יראה שאור אחרינא דהא אמרת דבחמץ עובר על לאו דשאור כדמשמע הכא וכן בפרק [רביעי] שכתב גבי מניח חמץ שעובר משום לא יראה ולא ימצא. והיה נראה לומר דלא חשיב אלא חד דראיה וחד דמציאה אבל תלתא לאוי דראיה חדא מלתא היא ואין זה מספיק. ונראה לתרץ דתרי לאוי חד דשאור וחד דחמץ צריכי משום צריכותא דידהו כדאמרו שם בגמ' בפ״ק דביצה (דף ז') ולא יהיה לך שאור כוליה קרא איצטריך לומר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע״ג דתלתא לך כתיבי הא דרשו בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ג) תלתא לך חד בעכו״ם שכיבשתו וחד בעכו״ם שלא כיבשתו ואחד בחמץ כדאמרו שם בגמ' וא״כ לא אייתר קרא כלל ובשאור עובר משום מציאה דקאמרו שאור לא ימצא בבתיכם ושאור שאור לג״ש א״כ הרי בחמץ ובשאור תרי לאוי ולא יותר:

ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. כתב הראב"ד ז"ל א"א דוקא לשיעוריהן וכו'. וא"ת לדעת הראב"ד ז"ל דיש חילוק בין שאור לחמץ דשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב לבער אבל חמץ לא א"כ אמאי אצטריך בגמ' דפ"ק דיו"ט (דף ז':) למיצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מיצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב לבער להכי כתב תרוייהו כדי שיהיה הדין מחולק ביניהם. וי"ל דודאי אפילו לדעת הראב"ד ז"ל מאי דקאמר חייב לבער אינו אלא מדרבנן דמן התורה ודאי אינו חייב לבער כיון שאין בו חמץ כלל דאין אנו מצריכים לבערו אלא מפני שראוי לשחקה ולחמע בו עיסות אחרות אבל השתא ליכא ביה איסור חמץ כלל: כתב הרב המגיד על דברי הראב"ד ז"ל וביאור דבריו וכו' דאי בחמץ ולא נפסל כלומר דבחמץ ונפסל אי אפשר מכח הברייתא שהביא לקמן דהעלו הגאונים ממנו הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער: והעלו הגאונים ז"ל הא נפסלה כו'. ואם תאמר מנא להו הכי דילמא דמאי דנקט והכלב יכול לאוכלה לאשמועינן דאפילו הכי נשרפת עם הטמאה בפסח אבל ה"ה דאפילו נפסלה מלאכול לכלב דחייב לבער. ועוד דדילמא נקט הכי משום דדוקא היכא דהכלב יכול לאוכלה מטמאה אבל אי לאו הכי לא מטמאה. וי"ל דכיון דאמרת הכי דלא מטמאה א"כ ודאי דנפיק מתורת אוכל ובודאי דאינה צריכה שריפה וכן משמע בהלכות: ועלה קאמר וכו'. כלומר ואם תרצה לתרץ דברייתא בפת שאור והך ברייתא בפת חמץ אי אפשר דברייתא קמייתא מוכחא דבחמץ איירי מדקאמר בתר הכי אבל בפת שאור משמע דבחמץ עסקינן וכ"ת כיון דבחמץ עסקינן ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למהדר אשאור י"ל דלאשמועינן רבותא דאפילו שאור דהיכא דיחדה לישיבה בטלה: ולדברי הר"א וכו'. נראה ודאי דה"ה הנהו תרי קושיי דהקשה דמדקאמר בד"א ותו דפת וכו' היה יכול להקשות מבלי הברייתא האחרת שכתב עוד שם ת"ר וכו' אלא שרצה להקשות לו קושיא אלימתא כיון דבברייתא בתרייתא איירי בפת חמץ ודוקא לא נפסלה מלאכול לכלב א"כ קמייתא נמי הוי הכי דאי לא תימא הכי אלא דבמאי דאיירי הך ברייתא לא איירי הך היה להם לבאר בגמ' דעל הסתם משמע דתרוייהו כחד גוונא הוו:

ה

חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח וכו'. כתב הרב המגיד וטעם איסור החמץ בזמנו במשהו כתב רבינו פרק ט״ו מהל' מא״ס לפי שהוא דבר שיש לו מתירין. ואע״ג שהוא כתב בסוף ועוד אזכיר שם מה שאמרו וכו' וסוף פרק ד' כתב בפירוש המקיים תערובת חמץ בפסח אסור לאחר הפסח וא״כ נראה לכאורה דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירים ליתא דהא אסור אחר הפסח. זה אינו כלום דהא כתב שם ה״ה דהיינו דוקא במקיים תערובת שהוא כזית בכדי אכילת פרס ואז אסור אבל משהו דבר שיש לו מתירין הוא. וא״ת איך קאמרי דטעמא משום דבר שיל״מ הא בגמ' בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ט:) קאמר דטעמא דרב קאמר בין במינו בין שלא במינו אסור משום דגזרו שלא במינו אטו מינו דכל איסורין שבתורה במינו אסור במשהו וא״כ לא הוזכר שם טעם דדבר שיל״מ כלל ואדרבה משמע מהתם דליתא דא״כ לר' יוחנן דקאמר התם דבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ושלא בזמנו מותר אמאי הוי בזמנו בנותן טעם הא הוי דבר שיל״מ. ונראה דרבינו הוכרח לומר כן לרבא דפסיק התם (דף ל') כרב דבזמנו בין במינו [בין שלא במינו] במשהו וס״ל לרבינו דלא מצינא למימר דרבא אית ליה כל איסורין שבתורה במשהו וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וכרש״י ז״ל דהא ודאי קיי״ל בעלמא כל איסורין שבתורה בנותן טעם ורבא גופיה אית ליה בעלמא הכי וכמו שכתבו התוס' אלא ודאי דרבא פסיק כרב ולא מטעמיה וטעמיה ודאי משום דבר שיל״מ ור״י דלית ליה הך טעמא דדבר שיל״מ אפשר דס״ל דלא אמרינן דבר שיל״מ אלא כמו ביצה שנולדה ביו״ט שנתערב דהאיסור עצמו אילו היה בעין היה דבר שיל״מ אבל הכא דאיסור עצמו אילו היה בעין לא היה דבר מותר שהרי היה אסור אחר הפסח ואין זה נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אחר העירוב ולא קודם ורבינו פסק כרבא דהוי בתרא דפסיק הלכה הכי וכטעמיה:

ו

אין חייבים כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ וכו' וכל הדומה לו וכו' אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת. הרא״ש והטור ז״ל הבינו בדברי רבינו דהוא פסק כר״א וכן משמע מדהביא קרא דכל מחמצת וכו' דלרבנן לא דרשי כל כדאמרו שם בגמ' (דף מ"ג:) והבינו בדברי רבינו דמאי דקאמר במה דברים אמורים כשאכל היינו דאכלו שלא כדרך בני אדם והיינו משטר קא שטיר ליה דאמרו בגמ' (דף מ"ד) והיינו פלוגתא דרבנן ור״א ופסק כר״א וכמו שביאר הכל הרב בית יוסף ז״ל סי' תמ״ב. והראב״ד ז״ל נראה דהבין כך ומפני כך השיג עליו דהרב ז״ל פסק כרבנן מפני שבכותח הבבלי אין כזית בכא״פ כלומר כשאכלו דרך אכילתו ואם אינו דרך אכילתו בטלה דעתו אצל כל אדם ומפני שהבין כן בדברי רבינו שמ״ש בד״א כשאכל היינו שאכל שלא כדרך אכילתו ומפני כן לא השיג עליו דהיה לו לחייבו כרת דודאי אם היה אוכל כדרך אכילתו היה חייב כרת ורבינו לא איירי אלא שלא כדרך אכילתו דמרבינן לה מרבוייא דכל ולהכי לא חייב כרת ועשאו מצוה מיוחדת בפתיחת הלכות אלו ונתישבה קושית ה״ה ז״ל. ויש לתת טעם לזה משום דפסק כסתם מתניתין וכמו שפסק הר״ן הלוי ז״ל ואע״ג דבחמץ נוקשה לא פסק רבינו כסתם מתני' משום דבגמרא אמרו דאפילו ר״א מודה בחמץ נוקשה דאמרו (דף מ"ג) תניא כוותיה וכו'. והשתא אתי שפיר לפי זה שמה שהשיג הראב״ד על רבינו היא קושיא אבל לפי מה שהבין ה״ה ז״ל כמו שנבאר אינה קושיא כלל דלא השיגו אלא מצד הלשון דסתם כותח הבבלי אין בו כזית בכדי א״פ וזו אינה קושיא שהרי רבינו ביאר דבריו דדוקא כשהיה בו אע״פ שמן הסתם אין בו וכמו שכתב ה״ה ז״ל, ועוד דלא היה לו להשיגו מלשון ההלכות אלא מלשון הגמ' דאמר הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מיהו לזה י״ל דאין לשון הגמ' מורה דבסתמיות הוא כך אלא ר״ל הנח לכותח הבבלי דאיירי שאין בו וכו' אבל ההלכ' כתבו היכא דליכא כזית וכו' כגון כותח הבבלי משמע דהסתמיות הוא כך. וא״ת אי דעת רבינו לפ' כר' אליעזר וכתב דלוקה משום רבויא דכל א״כ איך פסק כר״י בחצי שיעור דלא לקי דמפיק ליה מרבויא דכל חלב ביומא ריש פ' יוה״כ (דף ע"ד) דר' יוחנן משמע דלית ליה דר״א וכדכתבו התוס' בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) ד״ה לענין חמץ בפסח נמי וכו' דר״י לא לקי מרבויא דכל ור״א לקי מרבויא דכל וכיון דהוא פסק כר״א הוה ליה ללקות בחצי שיעור מרבויא דכל. וי״ל דשאני התם דמרבויא דכל מרבינן תרתי כזית וחצי שיעור כדאמרו שם בברייתא אע״ג דהכא מרבינן נמי כותח ושכר וזיתום וכו' כולה חדא מילתא היא. ועוד י״ל דהתם לא לקי משום דאכילה משמע כזית ופחותה מכזית לא מקרי אכילה ואתא כל ורבי לן ומפיק לקרא מפשטיה ולכך לא לקי אבל הכא כי אתא כל ורבי לא מפיק קרא מפשטיה דשפיר איקרי מחמצת עירוב חמץ ולכך לקי זהו מה שהבינו הרא״ש והטור ז״ל והראב״ד ז״ל כפי הנראה בדברי רבינו. וה״ה הבין בדברי רבינו והראב״ד ז״ל דרך אחרת והוא דרבינו פסק כרבנן ומה שכתב בד״א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת ר״ל שאכלו כדרך אכילתו שהוא בטבול והראב״ד ז״ל השיג על רבינו מצד הלשון דקאמר כגון כותח הבבלי ולדידיה י״ל במה שהביא רבינו קרא דכל מחמצת לאו דמרביה ליה מכל דרבנן לא דרשי כל אלא הביא האי קרא דכל מחמצת דמפיק לה מפשטיה דקרא וה״ה דמצי לאתויי קרא דלא יאכל חמץ, ונראה דטעמו ז״ל הוא מפני דאי רבינו פסק כר״א ור״א בעי אכילת פרס א״כ תקשי משכר המדי וכמו שכתב שם רש״י ז״ל דבמאי עסקינן אי ביש בו כזית בכדי אכילת פרס מאי טעמייהו דרבנן ואי ליכא כזית בכדי א״פ וכדכתב רש״י מאי טעמא דר״א דהא לפי דעת רבינו בעי ר״א אכילת פרס וכי תימא לא בעי ר״א כדי א״פ אלא בכותח הבבלי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל בשכר המדי דשותה כדרכו אפילו אין בו כזית מיחייב מ״מ קשה דמנא לן לרבות מכל מחמצת הני תרתי שהוא כותח הבבלי שאכלו שלא כדרך אכילתו בכזית ושכר המדי אפילו אין בו כזית נימא דקרא לא אתא אלא אאכלו כדרך אכילתו אפילו אין בו כזית בין לשכר המדי בין לכותח הבבלי ושלא כדרך אכילתו כזית בכדי אכילת פרס דגלה דעתו ובכי האי לא פליג ר״א אלא בחדא ומנא ליה לגמ' לומר דפליג עליה דרבנן בתרתי לכך פירש ה״ה ז״ל בדברי רבינו מה שפירש. וא״ת אי רבינו פסק כרבנן איך פסק בהל' איסורי מזבח פ״ה שאור ודבש אסורים לגבי מזבח ואיסורן בכל שהוא שנאמר כי כל שאור וכל דבש וכו' ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובת שלהן לוקה ע״כ. ובגמ' פ' אלו עוברין (פסחים מ"ג:) הקשו והתניא כל שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין ת״ל כל עירובו מנין ת״ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א ע״כ משמע דהך ברייתא דעירובו מנין וכו' אתי כר״א דדריש כל דלרבנן דרבוי כי לא ס״ל וא״כ לדידהו בעירובו אינו עובר ואפילו במקצתו שהוא פחות מכזית אינו עובר וכי תימא הא דרבנן כי כל דרשי מ״מ לא מוקמינן כי כל אלא לרבות מקצת אבל עירובו מנא לן וכי תימא ס״ל לרבנן דכי כל ריבה הכל מקצתו ועירובו א״כ היכי קאמר בגמ' בזעירי דאמר דאף שאור בל תקטירו דאתי כר״א הא אפילו כרבנן אתי. וע״ק התם גופיה היכי פסק רבינו דהוי בכל שהו הא הוא ז״ל פסק לקמן דאין הקטרה פחותה מכזית ובגמ' (שם) מבואר בהדיא דלמ״ד אין הקטרה פחותה מכזית מאי דקאמר מקצתו אינו ר״ל משהו אלא לרבא פירושו זית שלם והוא חצי קומץ ולזעירי לפי פי' רש״י ז״ל ר״ל חצי זית איסור וחצי זית היתר אבל משהו לבד לא דאין הקטרה פחותה מכזית, מיהו לזה י״ל דרבינו נמי הכי ס״ל דבמשהו לבד אינו לוקה וסמך אמאי דכתב לקמן אין הקטרה פחותה מכזית לחייב מלקות ומאי דקאמר הכא אסורין ר״ל איסור לבד א״נ ר״ל איסורין אכל שהן שיהו בתוך הקומץ הוא נאסר אבל בתנאי שיהיה הקומץ כזית וכמו שיתבאר לקמן. ולקושיא הראשונה י״ל דאע״ג דהך קושיא מוכחא דאתי כר״א ולא כרבנן היינו משום דס״ל דרבנן לא דרשי כל אבל יש סוגיות אחרות בגמ' דמשמע דדרשי כמש״כ התוס' שם דרבי עקיבא דריש בפ' חטאת וכן רבנן נמי דרשי כל בריש מרובה דאמרי כל רבויא הוא ובפ״ק דסוכה גבי כל האזרח וא״כ ודאי דהך סוגיא אידחיא לה וטעמא דרבנן משום דלא דרשי כל אלא בעלמא דרשי כל והכא לא דרשי ליה משום דאין סברא, דומה למה שכתבו התוס' דבעירובו אין סברא אבל מ״מ בעירוב דשאור סברא היא כיון דכבר רבינן מקצתו לפחות מכי כל דהא רבנן כי כל דרשי א״כ סברא הוא לרבות ג״כ עירובו כיון דכבר רבינן מקצתו:

ח

אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר וכו'. וכל האוכל אחר זמן זה x לוקה מן התורה. כתב הרב המגיד ורבא גופיה כו'. וא״ת מה ראיה היא זו הא לעולם דהלכתא כר״ש ומאי דמפקיה מהתם דלא תשחט וכו' לא הוי אלא עשה או איסורא אבל לאו לא הוי דהא לא אמר קרא אלא לא תשחט הפסח בעוד החמץ קיים אבל לא הזהיר על החמץ שלא יאכלוהו וזה ברור וכמו שכתב לקמן בשם הראב״ד ז״ל. ונראה לומר דה״ה לא סבר כר״ש דאית ליה כך אלא דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אית ליה לר״ש דמותר והראיה ששם אמר בפ' כל שעה (פסחים דף ל') בדברי רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואי איתא דמאי דקאמר רבא שלא בזמנו וכו' איירי בין לפני בין לאחר הא מותר קאמר דמשמע היתר לגמרי אפילו מדרבנן דהא הקשו בגמרא עליו והא אמר רבא [ר״ש] קנסא קניס וכו' משמע דהיתר לגמרי קאמר וא״כ כיון דהך היתר משמע לגמרי אפילו איסורא ליכא כלל אלא ודאי שמה שאמר שלא בזמנו מותר לא הוי אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא, וזה היה מה שרצה להכריח הרב המגיד ז״ל:

ט

ואסרו חכמים לאכול וכו'. בפ"ק (דף י"ב:) אמרו במשנה ר"מ אומר אוכלים כל חמש ושורפים בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש ושורפים בתחילת שש. ובגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה וכו' אחד אומר בשלשה כו' אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר עדותן קיימת ואיפליגו שם בגמרא אביי ורבא בפירוש הך מתני' והכלל העולה מההיא סוגיא דלאביי לחד לישנא לר"מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר"י אדם טועה חצי שעה ולאידך לישנא דאביי לר"מ אדם טועה משהו לר"י אדם טועה שעה ומשהו ורב פריך ליה ואמר ומה אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש והאי דקאמר חמש בסוף וכו' והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן ליה וכו' אלא אמר רבא לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו מעשה כי הוה בתחילת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי שתי שעות חסר משהו לדברי ר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו מעשה כי הוה או בתחלת שלש או בסוף ה' וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסר משהו עוד הקשו שם לרבא אליבא דר' יהודה וכו' מתחלת ארבע לא ניכול ותירצו חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב וכ"ש ארבע והקשו עוד בחמש נמי ניכול ותירצו במסקנא אלא אמר רבא גזירה משום יום המעונן. עוד שם אמר רב אשי כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ פשיטא היינו הך ואמרינן הא קמ"ל כו' ע"כ בגמרא. ונראה להקשות לכאורה טובא על דברי רבינו חדא בגמרא מוכח דמאי דתירצו יום המעונן הוא לומר דבחמש לא ניכול משום דשמא יטעה בשבע ביום המעונן דליכא חמה אבל אי הוה גזרינן חמש אטו שש לא הוה צריך ליום המעונן דבלאו יום המעונן נמי טעי אינש בחדא שעתא דכי היכי דטעי בשש ושבע כדאיתא שם שית יומא בקרנתא קאי הכא נמי טעי בין חמש לשש אלא ודאי דבגמרא לא רצו לומר כן משום דהוי גזירה לגזירה כיון דלא גזרו בשש אלא אטו שביעית הוי גזירה לגזירה. ועוד קשה דלכאורה משמע דכמחלוקת בכאן בחמץ כך מחלוקת שם בעדות כדאמרו שם בגמרא ומשמע דאם רבינו פסק כאן כר"י דאוכלין כל ארבע ובחמש גזרינן דטעו אינשי כולי האי א"כ היה לו לפסוק כן בעדות ואנן אשכחינן שכתב בסוף פ"ב מהלכות עדות עד אומר בשתי שעות ביום והשני אומר בשלש שעות היה עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת אבל אם אמר האחד בשלש והשני אמר בחמש עדותן בטלה ע"כ. א"כ הרי שם פסק כר"מ. מיהו הא לאו קושיא היא כלל דלאו הא בהא תליא דאע"ג דהוא פסק כר"מ דסבר דלא טעו אינשי כולי האי מ"מ כאן בחמץ פסק דטעי בין חמש לשבע גזירה משום יום המעונן כדאמר רבא בגמרא ובעדות לא שייך הך טעמא דבדקינן להו לעדים אי הוה יום המעונן אי לא ועוד דעדים זריזים הם להך מילתא אע"ג דלא ס"ל עדות לזריזים מסורה מ"מ בהא הם זריזים וכ"ת מ"מ למה פסק כר"מ בעדות נגד ר"י דהלכה כר"י לגבי ר"מ נ"ל משום דבמתניתין בריש היו בודקין הוזכרו דברי ר"מ בסתם ולא אמרו שם דברי ר"מ ואם כן הלכה כסתם משנה: ותו קשיא לי התם בהלכות עדות קושיא חזקה דנראה ודאי דלא פסיק התם רבינו לא כאביי ולא כרבא כלל דלאביי כבר הוכחתי דלר"מ לחד לישנא אינו טועה כלום ולר"י חצי שעה ולאידך לישנא לר"מ טועה משהו ולר"י שעה וחצי ולרבא לר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו והוא ז"ל כתב שם שכן דרך לטעות שעה אחת והוא דלא כמאן והיה לו לפרש כרבא אליבא דר"מ דהכין הלכתא כרבא לגבי דאביי וה"ל למימר דרך אדם לטעות שתי שעות חסר משהו ונפקא לן דאי בדקינן להו לסהדי ואמרי בתחלת שתים או בתחלת שלש דלא מכחשי אהדדי ועדותן קיימת ולדברי רבינו במה שכתב שם שכן דרך העם לטעות שעה אחת הוי הכחשה דשתי שעות חסר משהו לא טעו והוא נגד האמת ועל צד הדוחק היה נראה במה שכתב רבינו דרך העם לטעות שעה אחת ר"ל בדבור הלשון שזה אומר שתים וזה שלש שבדבור כפי הנראה אין הפרש בהם אלא אחת אבל ודאי כד דייקת שפיר הוי טעות שתים ומשהו והוא דוחק גדול וצ"ע. ולקושיא הראשונה שמעתי משם חכם תשובה אחת של רבינו ז"ל שהשיב לחכמי לוניל על זה דאע"ג דבגמרא מוכח דטעו בין חמש לשבע ביום המעונן מ"מ רצה הוא לתת טעם אחר יותר קרוב לסברא ואע"פ שהגמרא לא אמרו אין חשש בזה דלא פליג על הגמ' בדינא. וכל זה איננו שוה לי כלל דודאי האי טעמא קלישא הוא דהוי גזירה לגזירה כדפרישית וצ"ע:

י

והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות כו'. וא"ת אפילו בשעה חמישית אמאי לא לקי מכת מרדות דהא מדרבנן אסור ועוד אמאי נקט אוכל בשעה ששית אפילו נהנה בשעה ששית נמי אסור מדרבנן. וי"ל דמ"מ כיון דהיא שעה דמותר בהנאה ס"ל ז"ל דלא נחמיר כל כך באכילתו. והאי דנקט אוכל אפשר דה"ה נהנה אלא נקט אוכל איידי דצריך למינקט בתר הכי דשעה שביעית אוכל דהתם דוקא אוכל והוא משום לא תאכל עליו חמץ אבל לא נהנה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף