דרישה/חושן משפט/קכב

דרישה ‏ חושן משפט קכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו כו' בב"ק דף ק"ד אהא דאמר רב חסדא (הנ"ל בסימן שלפני זה) שליח שעשאו בעדים הוי שליח ואם נאנס בדרך הוי באחריות המשלח כתב שם הרי"ף ז"ל והלכתא כרב חסדא והיינו דוקא היכא דבעי מי שהממון בידו נתנו להשליח אבל אי לא בעי למיתבינהו ניהליה בהאי שליחותא לא כייפינן ליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי והנפק לנפשך לאו אורכתא היא דא"ל לאו בעל דברים דידי את עכ"ל הרי"ף והביאו הרא"ש שם וכתב עליו ז"ל וצריך טעם לדבר דכיון דידעינן דשווייה שליח ואם ימסור לו יפטור מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו היאך מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שלוחו עשייתו כעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ונ"ל דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל אי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היה כאילו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי לבטל ליה ואף ע"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה והלכתא שליח שווייה ואע"ג דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היינו לענין זה דלא מצי שליח למתפס לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני כו' אבל ודאי מהני הא דכתב זיל דון וזכי כר לענין שלא יוכל לבטל השליח עכ"ל הרא"ש. והנה מ"ש הרי"ף בשם נהרדעי הוא מימרא בפרק מרובה דף ע'. ונראה דה"ט דכתב הרא"ש דבריו וטעמו אדברי הרי"ף ולא כתבם שם במקומו אדברי נהרדעי משום דנהרדעי קאי שם אמי ששלח לתבוע חבירו ושיוציא מידו קרקעי או מטלטלי דגזל או כפר וכמ"ש התוספות שם דאהכי קאי נהרדעי ולזה ודאי צריכין הרשאה דכיון דאין זה הנתבע רוצה ליתן לו בלא הרשאה ידחנו לומר לאו בעל דברים דידי את משא"כ הרי"ף דאיירי בכל לוה או נפקד שאינן גזלנים ולא כפרנים ומוכנין ליתן מה שבידם לבעליהן ומש"ה כתב דצריך ליתן טעם למה כתב הרי"ף דמצי לדחות שלוחם וק"ל. תו גרסינן שם בפרק הגוזל קמא דף ק"ד ע"ב ר' אבא הוה מסיק זוזי בדרב יוסף בר חמא א"ל לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם אמר ליה רבא בריה מי כתב לך התקבלתי (פרש"י מי כתב לך רבי אבא התקבלתי מעותי בקבלתו של רב ספרא) א"ל לא א"ל אי הכי זיל ברישא ויכתוב לך התקבלתי לסוף א"ל אי כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום הוא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא (פי' ר' אבא זקן היה וחשש שמא ימות קודם שיקבל המעות מידו והיה בטל שליחותו) ונפל זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא (ואי הוו אנסי להו מידך באורחא תבעי לן יתמי) א"ל ואלא מאי תקנתיה א"ל זיל נקנינהו לך אגב קרקע (ויהיו שלך בכל מקום שהן דקיי"ל נכסים שאין להם אחריות בקנין עם נכסים שיש להן אחריות) ותא את וכתוב לן התקבלתי כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אסיפא דביתא כי אתא נפק לאפיה עד תוואך פרש"י עד תוואך שם מקום שהיה שמח שהביא לו מעותיו עכ"ל הגמרא עם פרש"י ולולי פה קדוש דפרש"י היה נראה לי דמש"ה כתב הגמרא דנפק לאפיה כו' ללמדנו שהמבקש מחבירו שיביא לו מעותיו ומקנה לו אגב קרקע זכה בהן זכייה גמורה (ול"ד להרשאה דקיי"ל שליח שווי' ומש"ה יצא לקראתו ופייסו שלא יעלה על דעתו להחזיק בהן לנפשו ומש"ה העתיק הרי"ף והרא"ש בפסקיהן האי סיומא לישנא דגמרא דנפק לאפיה עד תוואך ואפשר דגם רש"י כיון לזה שיצא נגדו בשמחה וקבלו בסבר פנים יפות עד שהחזיר לו מעותיו. ואיך שיהיה הדין דין אמת וכמ"ש עוד מזה. והנה יש לדקדק מדלא כתב הרא"ש דיש לחשוש ג"כ למיתה וגם מדכתב הרי"ף והרא"ש דלא כפינן ליה למיתביה בלא הרשאה ומשמע דבהרשאה כפינן ליה למיהדר ונהרדעי הנ"ל ס"ל דמצי אפילו למתבעיה לדינא ע"י הרשאה הנ"ל אע"ג דחשש מיתה עדיין במקומה עומדת וכדמסיק רבינו בשם תשובת הרא"ש דאם מת נתבטל שליחותיה ולא מהני ליה הרשאה והיה נראה לי דה"ט משום דלמיתה לא חששו בסתם בני אדם כ"א לזקן כר' אבא דחשש לו רבא הנ"ל וכמו שלא חששו בשליחות גיטין שאדם שולח לגרש אשתו ע"י שליח שמא מת קודם שהגיע הגט לידה בגמרא ובפוסקים ואע"ג דנתבאר שם דבגיטין אפילו הניחו זקן או חולה גם כן לא חיישינן למיתה ואפילו לזמן מרובה כדמוכח בתוס' שם דף כ"ח ה"מ שם דהוה חשש בין אדם למקום אבל בחשש דבין אדם לחבירו שלא יפסיד ממונו הרשות בידו לחשוש (שוב מצאתי שנ"י דכתב שם אההוא עובדא דרבי אבא ז"ל אע"ג דלא חיישינן למיתה הכא כיון דבא לימלך היה רוצה לעשות לו תקנה גדולה שלא יהא בו חשש כלל) ונראה דה"ט דרש"י דהוצרך לכתוב שם דחשש לו שימות מפני שזקן היה משמע ג"כ דס"ל דבלא"ה לא היה בידו לעכבו עבור זה אבל א"ל דבכלל הרשאה שהזכירו הוא נמי הקנאת אגב ד"א קרקע דז"א דהא זה לא נזכר בדבריהם וגם לא בדברי נהרדעי כ"א דון וזכי ואפיק לנפשך. ובפרק הגוזל קמא דכתב שם ענין הקנאה אגב ד"א קרקע שם לא כתב דצריך לכתוב לו הרשאה וכן משמע מלשון הגמרא והרי"ף והרא"ש שם דא"צ אלא שני עניינים הן דבהרשאה אינו מקנה לו אלא אחר שיתנהו בידו וכן משמע מלשון ההרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ולא שייך לשון זכייה אלא אחר שבא לידו ובהקנאת אגב ד"א קרקע מקנה לו מיד כשם שזכה בד"א קרקע מיד וכלשון רש"י הנ"ל. ומה"ט בהקנאת ד"א שקנהו מיד אפילו מת קודם שיקבל מידו לא נפלי לפני יתומים וכ"ש דלא מהני ביה ביטול דהא לא לשליח שוויה אלא הקנהו לו מיד אלא שאנו נוהגין בהרשאתינו להקנות אגב ד"א קרקע וג"כ לכתוב לו הרשאה כדי לצאת ידי כל החששות חשש מיתה וגם שלא יחזיק המורשה בהממון לעצמו ואף שרבינו כתב משום שיש לחוש לביטול או שימות נראה דלאו או או קאמר אנא נקטו אגב חשש דביטול השליחות או נקטו למיחש לה היכא דאיכא למיחש כגון בחולה או בזקן תדע דהא התחיל בריש דבריו אם ירצה לא ישלחנו לו על ידי שלוחו עד שיבוא בהרשאה ואח"כ בסעיף ח' העתיק לשון הרשאה הנזכר בגמרא זיל דון וזכי ולא הזכיר בה שצריך שיקנה לו ג"כ אג"ק ואדרבה כתב עליו שם בשם הרמ"ה דא"צ להקנות אגב ד' אמות קרקע ואפ"ה כתב בריש דבריו צריך ליתננו לו ע"י הרשאה ואף שכתב רבינו בשם הרא"ש דאם מת נתבטל השליחות מ"מ לא חיישינן להכי לעכב עבור זה הממון לכתחילה מיהו מדברי ב"ה דכתב רבינו ומדברי המרדכי דפרק מרובה סימן ע' לא משמע הכי ועיין מ"ש מיד אחר זה ליישב דבריהם דלק"מ ובזה דברי רבינו מבוארין ועיין מ"ש עוד בס"ד בפרישה:

ב

ובעל העיטור כתב שאפילו בטל השליחות כו' בעל התרומות שער נ' ח"ג דף צ"א סעיף א' הביאו בארוכה ע"ש בדף צ"א ע"א וכתב דבעובדא דרבי אבא הנ"ל לא חששו לחורה ולביטול כ"א למיתה כו' ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דאמר ליה שם רבא מי כתב לך התקבלתי הא דצריך התקבלתי מפני שהמעשה כך היה שלא היה רבי אבא עשאו לרב ספרא שליח ממש אלא א"ל אם יתן רב יוסף מעותי הביאן לי וכן משמע הל' דא"ל בהדי דאתית אייתינהו לי וגם הגמרא מייתי הך עובדא אמעות הנשלחים בדיוקני דלא הו"ל כשליח הנעשה בעדים ע"ש בבעה"ת והא דא"ל לך ויכתוב לך תחילה התקבלתי ולא קאמר יעשה אותך שליח מפני שהשיבו ע"פ הענין שהיה בו אז וגם י"ל דרבי אבא לא היה חפץ שיתבע לרב יוסף שישלח לו מעותיו אלא א"ל אם ירצה רב יוסף לשלוח לו מדעתו אזי קח אותם עמך ולפי זה אצ"ל דלא חששו שם אלא למיתה דכיון דלא נעשה שליח יש לחשוש גם כן לאחריות הדרך והא דקאמר שם דילמא שכיב ר"א משום שהיה חשש קרוב שזקן היה כדפרש"י שם בהדיא וק"ל. וז"ל מרדכי ריש מרובה הקשה ר' יואל והא שלוחו של אדם כמותו. ותירץ דודאי כל זמן שהמשלח חי לא מצי מדחי את השליח אבל אם מת יאמר לשליח לאו בעל דברים דידי את דהא נפלי זוזי קמי יתמי כההיא דלקמן פ' הגוזל קמא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא כו' ובפרק הגוזל קמא דאמרינן דאין תקנה אלא דליקניה ליה אג"ק שוב אתי נהרדעי ותקנו דאין צריך אגב אלא זיל דון ואפיק לנפשך ומועיל כאילו תקנו אגב קרקע עכ"ל. הרי ריש הדברים כדעת ב"ה ומסוף דבריו מוכח דחששו למיתה אפילו בסתם בני אדם שהרי כתב דלולי חשש מיתה לא היו צריכין הרשאה וזהו דלא כמו שהוכחתי מדברי הרא"ש ורבינו. ומיהו י"ל דגם להמרדכי ולב"ה לא חששו חכמים למיתה אלא נהרדעי דאיירי מכפרן וגזלן ע"ז כתבו דאינו יכול להוציא מידן ע"י כפיית בית דין כיון דאיכא להן התנצלות מיתה וק"ל. ומדברי המרדכי הללו למדנו דמתחילה כל ההרשאות היו אגב קרקע עד שבאו נהרדעי ותקנו שא"צ אג"ק ובזה נתיישב דל"ת להרמ"ה והראב"ד דבסמוך וגם לדעת רבינו שעלתה על דעתו לומר דאין מיתה מבטל ההרשאה למה הוצרך רב ספרא לאג"ק די"ל דס"ל כהמרדכי דלפי מאי דקיי"ל כנהרדעי א"צ דוקא להקנאת ע"ג קרקע ולא משום דפליגא אההיא דרבא דהצריך אגב קרקע אלא משום דס"ל דמתחילה לא היו כותבין זיל דון ואפיק דנפשך ושאר יפוי ההרשאה ודוק:

ד

זיל דון ואפיק לנפשך לכאורה נראה דצ"ל זיל דון וזכי ואפיק וכן הוא בגמרא ובאשר"י וכן מוכח בסימן זה לקמן דכ"ר בשם הרי"ף דסב הוא במקום זכה אלא שצ"ע שלא מצאתיהו מוגה בנוסח הטור וגם בס"י ליתא וכמה פעמים בסימן זה נזכר זה הל' זיל דון וכו' ולא נזכר מלת זכה. וגם בסמוך אחר שזכר בתשובה דסב הוא כזכה חזר וכ"ר ז"ל ואם כתב זיל דון ואפיק כו' ולא כתב זיל דון וזכה וכו' לכ"נ דס"ל לרבינו דלפי מה שהשיב הרי"ף סב הרי הוא כזכי למדנו ממנו מעט דאין צריך לכתוב לא סב ולא זכי דאם היה בעינן לכתוב וכי ודאי לא הוה משיב דסב הרי הוא כזכי דמה ענין סב דפי' טול לענין זכי אלא ודאי הכי השיב לו לא הצריכו חכמים לומר לשון זכייה אלא שיהיה כתוב בה לשון שמשמעותו שיטלו לנפשו וא"כ סב וזכי שווים הן וממילא נלמד מיניה דאף אם לא כתב שום אחד מהן גם כן כשר דהא בכתבו דון ואפיק לנפשך ג"כ נשמע מיניה דיטלו לנפשו אלא שהרי"ף השיב להשואל על פי מעשה שהיה וכן נ"ל עיקר דודאי לא כיונו חכמים ז"ל על לשון זכייה דלא מצינו זכייה אצל הקונה לעצמו כ"א ע"י אחרים הזוכים וק"ל. אבל המחבר בש"ע העתיק לשון התשובה ומשמע דדוקא קאמר גם שם בסד"ה כתוב בנוסח ההרשאה דון וזכה עיין שם. והנראה בעיני לדעת רבינו כתבתי:

ה

ואפילו לפי דבריהם כו" בפרק מרובה כ"כ וכתבתי לשונו בפרישה וז"ל ב"י רבינו סובר שמ"ש הרא"ש בפרק הגוזל הוא סברא דנפשו ומ"ש במרובה הוא לדעת הרי"ף ורב יהודאי גאון וליה לא ס"ל לפיכך כתב אבל הרמב"ם כו' אפי' לפי דבריהן כו' ול"נ בהיפך שאילו היה הרא"ש חולק על ר"י והרי"ף היה כ"כ בהדיא בפרק מרובה שהוא מקומו אלא ודאי מסכים הוא לפסק הרי"ף ור"י ומ"ש בהגוזל דאהני זיל דון ואפיק לענין שלא יוכל לבטל כו' היינו לענין שאם נתן קודם שידע שביטל ונאנסו פטור ובהכי א"ש אותה תשובה שהשיב אם מת נתבטל השליחות ובהדיא השיב הרא"ש בכלל ס"ב דשליח שוויה ויכול להרשות כמה שלוחים עכ"ל ב"י. והנה תמיהתו דב"י אינה תמיהא בעיני כלל וגם ראייתו אינה ראיה ואדרבה ראיה גדולה לרבינו משם שהרי שם בפ' מרובה העתיק הרא"ש לשון הגמרא ז"ל אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה (פי' אי תפס השליח לעצמו לא מפקינן מיניה) רב אשי אמר מדכתב בה כל דמתעני ליה מן דינא קבילת עלי שליח שוויה וא"ד שותפא שוויה למנ"מ למתפס פלגא וכתב הרא"ש ע"ז ז"ל י"ס שכתוב בהן והלכתא שליח שוויה ומתוך מ"ש הרי"ף משמע שאין לו להיות כתוכ בספרים דכתב איתמר בשם ר"י גאון ז"ל דקיי"ל שליח שוויה הילכך אי בעי לבטולי לשליחותיה ולשוויה שליח אינש אחריני אית ליה רשות למעבד הכי עכ"ל הרי"ף ומתוך הלשון משמע כיון דקיי"ל שליח שוויה מצי לבטולי שליחותיה ולומר לו כו' כמ"ש גמר לשונו דהרא"ש בפרישה. ונראה לי ביאור דבריו דמ"ש דמתוך הלשון משמע דלא קאי אל' הגמרא דמלשון הגמרא [מוכח] אדרבה מדקאמר הנ"מ לענין תפיסה ולא קאמר לענין ביטולא משמע דגם בשליח שוויה אינו יכול לבטל אלא משמעותו הוא מדכתב הרי"ף קיי"ל שליח שוויה הלכך אי בעי לבטולי כו' דלשון הלכך הכי דייקי דכיון שהוא שליח מצי לבטלו ולאפוקי אי הוה שותפים וכדמסיק שם והרי מוכח מל' הרא"ש ומדכתב דבריו אדברי הרי"ף שלולי לשונו דר"י והרי"ף אף דקיי"ל שליח שוויה אפ"ה הוה אמרינן דלא מצי לבטל ליה ולא אמרו דהוה שליח אלא לענין זה דלא מצי למתפס לנפשיה כלל דע"ז קאי בגמרא שם וכנ"ל מיהו אינו מוכח די"ל הא דקאמר הנ"מ דתפיסה משום דקאי רב אשי אדברי אמימר דקאמר אי תפס לא מפקינן מיניה וקאמר ע"ז משמיה דרב אשי ב' לשונות הא' שליח שוויה והב' שותפא שוויה וקאמר דנ"מ בינייהו דלפי לישנא דקאמר רב אשי שליח שוויה לא מצי למיתפס לנפשיה כלום וללישנא דהשיב לו שותפא שוויה קמודה רב אשי לאמימר דמצי למיתפס פלגא ומביטול לא איירי אמימר ורב אשי וזה לא קאי לכאן ומדכתב הרא"ש בפרק הגוזל דהא דקיי"ל שליח שוויה היינו לענין דלא למתפס לנפשיה ולא כתב דהיינו לענין דמצי לבטולי לשליחות וכדברי הרי"ף ור"י גאון וכמ"ש שמפרש הרא"ש דבריהן בפרק מרובה ש"מ דלא ס"ל כוותייהו אלא כתבן הדברים עצמן שהוא נראה ממשמעות הגמרא והוא מדלא קאמרי האי נ"מ וכנ"ל גם נראה מל' הרא"ש מדהוצרך לכתוב דמדברי הרי"ף מוכח דאין לו להיות כתוב בגמ' והלכתא שליח שוויה דהו"ל כאילו אמר מדברי הגמ' אין הכרע לומר דהלכתא הוא דשליח שוויה ומש"ה אף שקיימא לן דשליח שוויה מ"מ לא לכל מילי דינו כשליח כ"א להא דלא מצי למתפס לנפשיה ולא לענין ביטול כלל והן הן הדברים שכתב בפ' הגוזל ומה שהביא הב"י ראיה לדבריו ממ"ש הרא"ש בכלל ס"ב דיכול להרשות כמה שלוחים ל"ק דז"ל שם אם הרשה לאחד לתבוע תביעותיו ואח"כ הרשה לאחר לתבוע אותה תביעה עצמה והתנה באחרונה שלא תתבטל הראשונה דבריו קיימין וכל אחד מהם יכול לגבות ע"כ הרי דאין ראיה מזה כלל דודאי יכול לעשות כמה שלוחים והנתבע יתן לאיזה שירצה אבל לבטל שליחות הראשון ודאי אינו רשאי. ומ"ש ב"י עוד דבזה א"ש אותה תשובה שכתב בה דהיכא שמת מרשה נתבטל השליחות עכ"ל ור"ל ולא כרבינו שכתב בסעיף ו' דנ"ל לומר דלפי סברת הרא"ש גם כשמת לא נתבטל ההרשאה אלא שבתשובה כתוב שנתבטל כשמת וע"ז כתב הב"י (והטור) דלהרא"ש ביטול השליחות ומיתתו דהמרשה שווין הן ובשניהן לא נתבטל ההרשאה כשנתן קודם שידע מהביטול והמיתה ובתשובה מיירי בשידע הנותן להמורשה ממיתתו ע"ז אני אומר אף שהאמת כן הוא דבתשובה איירי בשידע גם הנותן אבל מכל מקום מוכח שם דס"ל להרא"ש דגם כשלא נודע שמת ונתן ונאנסו המעות דהן באחריות הנותן שהרי לא חילק שם ותלה הביטול בזה דמיד כשמת נפל הממון קמי יתומים ועוד מדהביא ראיה מההיא דרבי אבא הנ"ל דהצריך רבא לרב ספרא שיקנה לו הממון אג"ק מחשש מיתה כו' והתם היה חשש דלמא לא ידע ממיתתו ויתן ויאנסו בדרך וכדמוכח שם וכתבתיהו לעיל אלא דמגמרא אין ראיה שי"ל דהיינו דוקא כשאין ביד המורשה הרשאה ומש"ה הביא רבינו ראיה מאותה תשובה דמוכח מיניה אפי' בהרשאה ס"ל להרא"ש דנתבטלה כשמת ומשמע ליה דמיירי אפילו לא ידע דומיא דההיא דרבי אבא דמייתי שם ראיה וק"ל כל זה נראה לי ברור דאין מזה סתירה לדברי רבינו להבנתו לדברי הרא"ש ואדרבה ראיה גדולה יש לו מהן מדלא כתב הרא"ש דקיי"ל שליח שוויה היינו לענין דמצי לבטלה אחר שהודיעו הביטול וכדברי הרי"ף ור"י גאון וכנ"ל. ואין להקשות גם לרבינו ק' דהול"ל ולהכי אמרי דהוה שליח לענין אם מת דבטלה ההרשאה משא"כ אי הוה שותף ז"א קושיא דשם כתבו לשונות דבגמרא הנ"ל דחד אמר שליח שוויה וחד אמר שותפא שוויה ולא איירי אלא לענין המורשה עם המרשה בחיים ולא לענין מה שיהיה אחרי מיתת המרשה ועוד יש ראיה לרבינו מלשון הרא"ש מדכתב בפרק הגוזל דהוה כאילו נתנו לו במתנה כו' משמע דס"ל דלענין ביטול כאילו הוה שלו ממש ואינו יכול לבטל כלל. אלא אי קשיא הא קשיא דמאחר דהרא"ש קאי שם בפרק הגוזל אדברי הרי"ף וליתן טעם לדבריו למה כתב דאי בעי המחזיק שלא ליתן הממון שבידו ליד השליח בלי הרשאה הרשות בידו וכתב דה"ט דחיישינן לביטול וכשכתב הרשאה תו ליכא למיחש לביטול משמע דהרי"ף ג"כ הכי ס"ל וא"כ ע"כ צ"ל דהיינו דוקא כ"ז שאינו יודע מהביטול ועוד דבקיצור פסקי הרא"ש שחיבר רבינו כתב ג"כ שם בפרק מרובה כמ"ש הרא"ש לפי דברי הרי"ף ורמב"ם ובפרק הגוזל לא הזכיר כלל דין ביטול שכתב הרא"ש ש"מ דס"ל דגם הרא"ש ס"ל כהרי"ף והרמב"ם והר"י [והרי] דברי רבינו בהבנתו לדברי הרא"ש סותרין זא"ז וגם זה קשה להב"י ומיהו אין תמיהא כ"כ דבזה מצינו כמה פעמים שסותרין מ"ש בקיצור פסקי הרא"ש למ"ש בטור וכמו שמצינו גם כן בתשובות הרא"ש סותרין למ"ש בפסקים והולכין אחרי מ"ש בפסקיו משום דפסקיו כתב באחרונה וה"נ נראה לומר בדברי רבינו שמ"ש בטור הוא עיקר שכתבו באחרונה ודייק אז בדברי אביו טפי ממה שדקדק בשעה שכתב קיצור פסקי הרא"ש וס"ל דאף שקאי בפרק הגוזל ליתן טעם לדברי הרי"ף אין ראיה מזה שסוף דבריו כתב ג"כ אליביה דהרי"ף אלא צ"ל מכח הדקדוק הנ"ל דברישא בא ליתן טעם לדברי הרי"ף למה הוזקקו להרשאה וסוף דבריו כתב הרא"ש לסברתו דנפשו אבל להרי"ף אף דמצי מבטל כשידע מ"מ מהני ההרשאה לכשנתן מקודם שידע וכמ"ש בשמו בפ' מרובה וכשידע שבטלה שוב לא יתן לו וק"ל:

ז

אבל אם הקנה כו' והרמ"ה כתב אע"ג כו' עיין בב"י שכתב ג' פירושים בדברי רבינו ודבריו סתומים מאוד מה בין אוקימתא דא לדא ונ"ל דה"פ דב"י דפירוש הראשון כוונתו הוא שבתחילה כ"ר דהיה נראה דלפי סברת הרא"ש ז"ל שא"י לבטל השליחות פי' ואפילו אם ידע זה ביה שביטל ושלח ונאבדה פטור דג"כ לא נתבטל במותו פי' ואפילו אם יודע זה שמת ושלח נאבדו פטור וע"ז כ"ר שהרמ"ה חולק וס"ל אם ידע שמת קודם שיתן המעות ונתן ונאבדו חייב ופי' זה דחוק דא"כ מאי מסיק רבי' וכתב ז"ל וכ"כ הראב"ד שאם מת כו' לא נתבטל כו' הלא כל כוונתו להביא דעות חלוקות דס"ל דאם ידע דנתבטל דחייב וזה לא נזכר בדברי הראב"ד לכן כתב ועוי"ל שרבינו אינו אומר סברא דנפשיה כו' כלומר דמ"ש לעיל היה נראה כו' לאו מסברא דנפשו היה רוצה לומר כן אלא שמדברי הרמ"ה והרמב"ם היה נ"ל כן ואלא ידע שמת קאי וה"ק ואם מת קודם כו' והלה לא ידע ונתן היה נראה דלדעת הרא"ש לא ביטל השליחות ופטור אבל הוא כתב בתשובה שביטל ואחר כך מפרש שמה שהיה נראה לו לומר כן הוא מדברי הרמ"ה שכתב שכשלא ידע לא ביטל השליחות ופטור ושכן הראב"ד כתב שאם מת לא נתבטל כו' ולכן רצה להשוות גם דעת הרא"ש להם אלא שהוא בתשובה כתב דחייב וזהו שכתב ב"י מ"ש וכ"כ הראב"ד מוכיח כן כלומר שממלות וכ"כ הראב"ד מוכיח כפירוש זה השני וכמ"ש וזהו שמסיק וכתב ודברי הרמ"ה שאם מת לא נתבטלה הרשאה ר"ל שרבינו מביא מדברי הרמ"ה ראיה ממ"ש לא נתבטלה ולא כמ"ש בפי' הראשון דראייתו הוה ממ"ש דאם ידע נתבטלה וק"ל אכתי לפי' זה השני קשה דלשון רבינו משמע בהדיא דלסברת הרא"ש היה נ"ל לומר כן ולא מהרמ"ה והראב"ד שהרי כתב היה נראה לפי סברת הרא"ש ז"ל שאינו כו' לכן כתב ויותר נראה בעיני לפרש כפירוש זה השלישי והוא דלכתחילה כ"ר דסברת נפשו הוא ללמוד מדברי הרא"ש אפילו ידע ומת לא נתבטל אך שבתשובה כתב בהדיא כשמת הרי זה ביטול וחזר וקיים סברא הנ"ל במקצת דהיינו כשהקנהו לו בקנין אגב ואז אפילו ידע לא נתבטל ואח"כ כתב שהרמ"ה כתב כמו שהיה סברת נפשו שאפילו בלא קנין אגב נמי אם מת לא בטל אלא שחילק בין ידע ללא ידע והראב"ד כתב כסברת נפשו ולא חילק כלל זה ביאור דברי ב"י ותמוה לי דלשיטתו למה לא פי' כפשוטו דקאי אמ"ש סמוך ליה בשם הרא"ש וה"ק הרא"ש כתב בתשובה דבלא קנין אגב כשמת נתבטל אפילו לא ידע והרמ"ה כתב דאפילו כשמת לא נתבטל כל זמן שלא ידע וי"ל דהב"י פי' דהתשובה דהרא"ש דוקא בשידע ומש"ה אין לכתוב עליו והרמ"ה כתב בלשון פלוגתא ומה שנראה לי בפירוש דברי רבינו כתבתי בפרישה ע"ש: והרמ"ה כתב כו' וכ"כ הראב"ד כו' עיין בב"י מ"ש ע"ז ז"ל בפ"ג מהלכות שלוחין כתב הרמב"ם שהגאונים תקנו כו' והביא רבינו ל' בסימן קכ"ג סג"ד ומעתה דברי רבינו והראב"ד שפטרו הנתבע אף ע"ג דשכיב מרשה אליבא דר"ת איתנהו אפילו במלוה אבל להרמב"ם כו' עד משמע לרבינו כו' והא ודאי ליתא בהלואה כו' ע"ש שהאריך וכל דבריו בנוים על מ"ש הרמב"ם שאין הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח כו' ומשמע ליה שהרמב"ם כ"כ על סתם הרשאה ואפילו יש להמרשה קרקע ואפ"ה אם אין הנתבע רוצה ליתן למורשה א"צ ליתן לו וכדין כששולח שליח דא"צ ליתן לו בלי הרשאה וכנ'"ל בר"ס זה. וזה אינו לע"ד אלא הרמב"ם קאי דוקא על הרשאה דמי שאין לו ד' אמות קרקע וכמ"ש לקמן סימן קכ"ג ס"ג בדרישה ע"ש [וכ"כ בכ"מ בעצמו]. גם מה שדימה שנאנסו בהרשאה לשליח שעשאו בעדים דאי שכיב מרשה לאו כלום ג"כ אינו לע"ד. אלא נראה דס"ל להרמ"ה ולהראב"ד ורבינו דאפילו בהלואה נהי דלית בה קנין אגב מ"מ כיון שתקנו חכמים ההרשאה מפני תקנת המלוה כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממון חבירו וילך דין הוא שאם נאבדו יהיה הנתבע פטור וכמ"ש בסמוך ר"ס קכ"ג ע"ש ודוק ושם הארכתי:

יג

וכן כל מה שיוציא כו' כ"כ הרמב"ם פ"ג דשלוחין ועיין בב"י מ"ש בזה ולכאורה נראה דאם הוציא הוצאות יותר ממה שהוציא מהמחזיק אע"פ שכתב לו כל מאי דמתעני כו' לא הוה אלא כיורד ברשות שאין משלם לו אלא הוצאה שיעור שבא אבל אי לא כתב ליה ועדיין לא נתן לו מה שהוציא מסתבר לומר דיכול להחזיק בו לנפשיה עד שיתן לו כל הוצאתו כיון דהקנה לו הממון. וע"ל סי' ר"ז ובש"ע לקמן סי' שע"ה אכן מסתברא כיון דהמורשה לטובה נתכוין ומתחילה סבר לגבותו במעט הוצאה ולבסוף לולי שהוסיף בהוצאה היה מפסיד הוצאתו הראשון צריך לשלם לו כל הוצאתו אז כדכתב לו כל דמתעני כו' וצ"ע:

טו

הבעל שבא לדון כו' ז"ל הגמרא בס"פ השולח דף מ"ה ע"ב אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי אבל נחית אפירי מיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופא. ופרש"י דלא נחית לדון אפירי שאין לו לדון עמו כלום בפירות ואין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל עכ"ל. והנה מלשון רש"י משמע דא"צ להיות עכשיו בשעה שבא לתבוע להיות פירות בקרקע אלא כשראוי ליהנות מפירותיה לאחר שנה כשיגדלו בה מיקרי נחית אפירי שהרי לא בא למעט אלא כשאין לו לדון עמו על פירות כלל והיינו כשהנתבע מודה לאשתו שהפירות שהן עתה בקרקע וגם אותן שיגדלו יהיו שלה אלא שהמה מחולקים בגוף הקרקע כגון דאמר הנתבע דבעל הקרקע הראשון נתן לו הגוף ולאשתו הפירות או איפכא דאשתו מודה שניתן מתחלה להנתבע להיות לו הפירות ולה הגוף והנתבע כופר ואומר דגם הגוף ניתן לו דבשני העניינים אין טענתו כ"א אגוף ולא אפירות וגם מלשון הגמרא הנ"ל נ"ל מוכח כן מדקאמר ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי כו' ול"ק ולא אמרן אלא דלית פירי בקרקע וק"ל. ופי' זה ס"ל ג"כ להרא"ש ומודה דבכה"ג אינו דן בלי הרשאה כיון דאין השדה עומד לימכר דכיון דהוא מודה דהפירות ניתנו להנתבע לא יניחו הנתבע למכרו אפי' אם יזכה התובע בדין ול"פ הרא"ש ורב האי דבסמוך כ"א אכעין השאלה דבסמוך דטוענין בעד כל הקרקע רק שאינה עומדת לשום הנאת פירות כמו שהיא עד שימכרנו אותו ונראה דגם רב האי מודה דאף דאין עליה עתה פירות דיכול לתבוע עתה בלי הרשאה כיון שיהיו עליה פירות לשנה הבאה ומש"ה דייק וכתב בסוף דבריו ו"ל אע"ג דכל דבר ראוי לימכר כו' הרי דלא מיעט אלא כשאין בו פירות עד שיבוא למכרה ולא כשיהיו בו פירות לשנה הבאה או אחר ג' שנים ובזה נתיישב לשון רבינו שכתב בא"ה סימן פ"ה ז"ל ובנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אוכל הבעל פירותיהן ואם בא אדם להחזיק בשלה בעלה מוציא מידו בלי הרשאה מגו דנחית לפירי נחית לגופא עכ"ל. וכתב שם הב"י שהדבר ברור שיש באוחו לשון רבינו קיצור שהו"ל לפרש דהא דא"צ הרשאה היינו דוקא בנחית לפירי אלא שסמך אמ"ש בטור ח"מ סי' קכ"ב כי שם כתב דין זה בארוכה עכ"ל ב"י. והוא דוחק ולפי מ"ש אין כאן קיצור כלל דקאי אמ"ש לפני זה דהבעל אוכל הנכסים הפירות וסתם קרקע ראוי לאכול ממנה פירות דאף אם אין עליה פירות עתה בשעת תביעה מ"מ מיקרי נחית לפירי כיון שיהיו עליה לשנה הבאה נמצא דמסתמא א"צ הרשאה. ואף שרבינו כתב כאן שמסתבר ליה כרב האי הא כתבתי שגם רב האי מודה בכה"ג ודוק. ועיין בתשובתי סימן כ"ד שהארכתי עוד בזה ותמצא בו עוד חידושים. שוב מצאתי שכתב מהרא"י בת"ה סימן שי"ב על פרש"י כדברי שכתב ז"ל משמע מדברי רש"י שאין לו שום זכות בטענות הפירות כגון דבלא"ה הפירות להמחזיק הקרקע מן מוריש הקרקע לאשה לג' או ד' שנים או כה"ג שאין לו עתה שום נפקותא עם זה המחזיק בהפירות בו עכ"ל ונראה דמש"ה כתב לג' או לד' שנים משום דאם היה מודה לו שהפירות של המחזיק לעולם א"כ מאי טענתו בקרקע דהא לא יהיה לו הנאה ממנו לעולם וגם אינו יכול למכרה ותחשב כאילו היתה של המחזיק לחלוטין משא"כ כשלא יאכל פירותיהם אלא זמן קצוב. ומ"מ לא איקרי גם בכה"ג נחית לפירי כמו דמיקרי נחית לפירי לענין פירות שיגדלו עליה לשנה הבאה וכמ"ש דשאני התם דדרך העולם הוא בכך משא"כ כשלא יאכל פירותיה כ"א אחר ג' שנים ומי יודע אם יחיה הבעל כ"כ זמן ולא יהיה לו הנאה ממנו לעולם וק"ל ואפשר דגם הרא"ש מודה בזה וא"צ לומר דהרא"ש מפרש הגמרא דמצריך הרשאה לבעל דמיירי דוקא בענין שאין לבעל כח למכרה וגם אין לו פירות כלל בנכסיה וכמ"ש לפני זה או כגון הני גווני שכ"ר בא"ע ר"ס פ"ה ע"ש ומהתימה על הב"י שכתב שדברי רב האי דבסמוך הם כפירש"י (דלפ"ז) [דלפי] מ"ש יכול להיות דרש"י ס"ל כסברת הרא"ש דכיון דיכול למכרה ולבנות מקרי נחית לפירי ודוק:

טז

והכי מסתברא בסמוך כתב ג"כ ומסתברא כדברי הרמב"ם וק"ק מה שהכריע נגד אביו ולעיל סימן ק"ז כתב איני משיב על דבריו וי"ל דשאני הכא דמצא רב האי והרמב"ם שס"ל דלא כוותיה וכתב עליהן שמסתבר סברתן משא"כ לעיל דלא מצא עזר כנגדו. ואע"ג דגם שם פליג רב האי על הרא"ש בדין נכסים מועטים הלא בדין ההוא רבי' [האי] יכול להיות שס"ל כהרא"ש אלא שרצה לחלוק ולחייב מטעם שנקרא מזיק שיעבודו כו' וכמ"ש שם ועמ"ש בתשובה ישוב לזה בע"א דלק"מ ועיין מ"ש עוד בי"ד בסימן ר"מ:

יז

שני שותפין שיש להן תביעה כו' עד וכתב הרמב"ם לפיכך יכול הנתבע כו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל מאי איכפת ליה כו' [עב"ח תחילת ל' וסוף ל' הגמרא] אקלע רב נחמן לסורא שיילוהו כה"ג מאי א"ל מתניתין היא הראשונה נשבעת לשניה כו' ואינו ראשונה לשלישית ל"ק מ"ט לאו משום דשליחותייהו עבדינן מי דמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכא אמר אילו אנא הואי טענינא טפי ע"כ ופי' הר"ן ו"ל תרי שותפי ל"מ אידך למימר כו' כלומר אין בעל דינם יכול לומר לו לשותף זה לאו בעל דברים דידי את ולא אדון עמך אלא על חלקך אנא שליחותו עביד ויש לו לדון עמו אף על חלק חבירו ולפיכך אפילו נתחייב שותף זה יש לחבירו לקבל דינו דהא בהא תליא הא דכתב הר"ן ולפיכך אפי' נתחייב כו' גם כתב דהא בהא תליא והוא מוכרח לשיטת פירושו מדהביא ר"נ ראיה מהמשנה דאיירי דהשותף צריך לקבל דינו לדברי רב הונא דמיירי דהנתבע צריך לדון עמו על הכל וגם מדמסיק ואמר מי דמי הכא אמר אנא טענינא טפי (ור"ל מש"ה הנתבע צריך לדון גם עמו על הכל) וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שלוחין ולא אמרן דמצי אמר אי הואי אנא טענינא טפי אלא דליתיה במתא. וממילא אף זה אינו יכול לכוף אותו לדון עמו על חלקו. אבל איתא במתא מסתמא ניחא ליה במאי דעביד חבריה. וממילא יכול א' מן השותפין לדון על הכל עכ"ל הר"ן. וכ"כ ג"כ רבינו בסמוך בשם הרמב"ם דכשאינו בעיר יכול הנתבע לעכב כו' והרא"ש דכתב מאי איכפת ליה כו' אינו מפרש דברי רב הונא הנ"ל כפי' הרמב"ם והר"ן אלא כדפירש"י שפירש וכתב מאי דאמר רב הונא דלא מצי אידך למימר כו' דר"ל לא מצי שותף חבירו למימר לבעל הדין אנת לאו בעל דברים דידי את בדין זה שנתחייב חבירו אני אדון עמך בחלקי עכ"ל ב"י ע"פ פי' זה ודאי אין אין אנו מוכרחין לומר שזה תלוי בזה ואע"ג דבגמרא משמע דנדחו דברי רב הונא היינו משום דרב הונא קאמר סתם דמשמע דמיירי בכל ענין. והנה רבינו שהתחיל וכתב שני שותפין כו' יכול א' מהן לתבוע כו' לפיכך אם השותף כו' הוא ע"פ שיטת פי' הרמב"ם והר"ן ומש"ה ג"כ כתב לשון לפיכך דתלה זה בזה משום דמסתבר ליה כפי' הרמב"ם כדמסיק בסמוך. וגם הרא"ש מודה בזה בעיקר הדין דצריך שותפו לקבל דינו כיון דמיירי באין יכול לשנות בטענות והוא בעיר בשעת תביעה אלא שלהרא"ש אין תלוי זה בזה. וכתב רבינו תחלה הדבר ששניהן מודים והיינו דכשאינו בעיר או יכול לשנות בטענות דאין צריך לקבל דינו ואח"כ כתב במאי דפליגי והיינו דלהרמב"ם הנתבע יכול לעכב מתחילה משום דזה תלה בזה בסוגיא דגמרא משא"כ להרא"ש וק"ל. וע"ל סימן קע"ו סכ"ט שם חזר וכתבו רבינו ע"פ סוגיית הגמרא הנ"ל בביאור יותר:

יח

ומש"ר ודוקא בדברים וכו' לא היה יכול לשנות בטענות חבירו כו' עד אבל אינו בעיר לא הפסיד ויכול לומר תנו לי זמן כו' כבר כתבתי לשון הגמרא בזה דקאמר דמש"ה א"צ השותף לקבל עליו הדין כשאינו בעיר משום דמצי למימר אנא הואי טענינא טפי וכשהיה בעיר אין שומעין לו להך טענה וכ"כ הרמב'"ם שם. וזה נראה כסותר לדברי הרא"ש ורבינו דהם כתבו דאף כשהיה בעיר שומעין לו כשיש לו טענה וכשאינו בעיר אף כשאין לו טענה אח"כ. ונראה דקשה להרא"ש ורבינו על פשוטו דהגמרא דא"כ דמיירי דמצי למטען באמת בע"א א"כ אפילו הוא בעיר נמי דאע"ג דמדהו"ל למיתי ולא אתא ודאי שליח שוויה מ"מ מצי למימר לתקוני שדרתיך. אלא ודאי דמיירי דלא מצי למטען בע"א ובזה קאמר דכשהוא בעיר אין שומעין לו וכשאינו בעיר שומעין והשתא א"ש שכתבו הרא"ש ורבינו ז"ל ונ"מ שיורדין מיד לנכסיו ואין יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין דקשה למה כתבו עד שארד עמו לדין כיון דאיירי דאינו יכול לשנות בטענות ולזכות בדין והול"ל בקיצור ונ"מ דאין נותנין לו זמן אלא ודאי דלישנא דגמרא נקטי דקאמר אנא ידעינא למטען טפי ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.