דרישה/חושן משפט/נו

דרישה ‏ חושן משפט נו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שליש בזמן ששלישותו בידו נאמן בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד) איתמר בעל אומר לפיקדון (נתתי הגט ביד השליש) והשליש אומר לגירושין ומי נאמן ר"ה אמר בעל נאמן כו' ר"ח אמר שליש נאמן דהא הימנוהו מתיב ר' אבא הודאת בע"ד כק' עדים דמי ושליש נאמן משניהן כיצד זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן שאני ממון דאתייהיב למחילה וכתבו התוס' וז"ל שליש נאמן דהא הימנוהו אין לפרש דנאמן מטעם מגו כדפירש הקונטרס דאי בעי עביד בה מאי דקאמר חדא דבלא שום מגו הימנוהו רבנן לשליש כדמשמע בס"פ ז"ב (דף ל"א) בההיא סבתא דאפקידו גבה שטר ואמרה דפרוע והימנה ר"נ בלי שום מגו דהא מיירי דאתחזק השטר בב"ד ואי בעיא קלתיה לא אמרינן. ועוד אי חשוב מגו לא הוה פליג ר"ה כו'. ועוד דאין כאן מגו דהא אין ביד השליש למסור הגט ליד האשה לכך נראה לפרש מ"ט דהא הימנוהו דכיון דמסרו בידו על דעת כן מסר לו שיהא לגירושין אף על פי שהוא משקר עכ"ל גם אח"כ בד"ה שאני ממון דאתייהיב למחילה כתבו התוס' וז"ל כיון שהאמינוהו למסור בידו נתרצה בהימנותו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפילו ישקר שהאמינו להפסידו ממון אפי' שלא כדין אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינהו עכ"ל ובזה דברי רבינו מבוארין והארכתי בזה משום דבגמרא פרק ז"ב בההוא עובדא דסבתא הנ"ל איכא תרי לישני בלישנא קמא אמרי דהימנה ר"נ משום דאי בעי קלתיה וא"ד לא הימנה ר"נ דכיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן ואיתותב הלישנא בתרא מהא דתניא דהשליש נאמן אע"ג דאתחזק בבי דינא ולכאורה משמע דאף דקיי"ל כלישנא קמא דהתם היינו דוקא במקום מגו כדאמרינן בלישנא קמא דהימנה משום דאי בעי' קלתיה ותאמר דאף דאתחזק בבי דינא בלישנא קמא בטעמו אפ"ה אמרינן אי בעי קלתיה כי נדחה האיכא דאמרי דבעי לומר דמכח דאתחזק לא אמרינן אי בעי קלתיה ונראה דזהו כוונת רש"י דפרק התקבל הנ"ל לכך העתקתי ל' התוס' ומשם מוכח דאף דאיתותב לישנא בתרא לא איתותב אלא לדינא בהא דקאמר לא הימנה ר"נ אבל טעמו וסברתו אמת דשם לא הוי מגו כיון דאתחזק בב"ד ואפ"ה הימנה ר"נ ומטעם שכתבו התוס' הנ"ל כיון דמסרו בידה מתחלה הימנוה על כל מה שתאמר או תעשה בו וזהו כוונת אמרם בלישנא קמא דאי בעי קלתיה כלומר מתחלה מסרוהו לידה למעבד בו כרצונה אפי' לקלתיה ונראה דכן הוא פי' דברי הרמב"ם כמ"ש רפי"ו דמלוה בטעם נאמנותו דהשליש משום דאי בעי הוה שורפו או קרעו ר"ל מתחלה הימנוהו בכל מה שתעשה בו ולא משום מגו וק"ל ומינה נלמד גם לשאר מקומות דמהימן השליש אפי' היכא דליכא מגו ומטעם זה שכתבו התוס' וק"ל ועיין מ"ש בסמוך עוד מזה בפרישה: וא"צ לישבע י"מ דר"ל שהמלוה ע"פ דיבורו של השליש נוטל בלא שבועה א"נ הלוה נפטר בלא שבועה אבל מדסתם רבינו משמע דאשליש הנזכר לפני זה קאי וכן מוכח מדברי בעה"ת שער הנ"ל וגם ממרדכי ריש מציעא דאשליש קאי וכ"כ בתשובת מיי' סמ"ד וז"ל ואע"ג דאמרינן בפרק האיש מקדש השתא דתקון רבנן היסת משתבעי עדים דיהבי למלוה פי' (והביא רבי' לקמן סקנ"א) אלמא דתקינו שבועה על השליח דיהיב להו זוזי לאמטינהו שאני התם דאינהו אמרי יהבנו זוזי למלוה ומלוה עומד ומכחיש ולהכי משביעינן להו כדין חנוני ופועלים דמשביעינן להו כדי להפיס דעתו של בעה"ב אבל הכא הרי הם מודים שהשליש לא החזיק כלום לעצמו אלא שמכחישו באופן השלישות אוקמינן ליה אחזקה דלא שינה בשליחותו דאין אדם חוטא ולא לו וכיון דהימניה הימניה ונאמן בלא שבועה ע"ש שהאריך להביא ראיות. הו"ל נוגע בעדות ואינו נאמן לפטור עצמו משבועה דנוגע הוא וכן משמע בהג"ה אשר"י מור"ש ז"ל. וכיון דאינו נאמן לפטור נפשו משבועה תו אין שם שליש עליו וחדא באידך תליא דאם היה נאמן לפטור נפשו משבועה היה לו ג"כ דין שליש כמ"ש לקמן סקכ"א בשם הר"ן ז"ל עדים א"צ שבועה והאי שליח כיון דצריך שבועה אין עליו דין עד כו' וה"ה נמי בכאן בדין שליש וק"ל:

ג

הכחישוהו עדים כו' ל' ב"י אבל הרשב"א כתב בתשובה בהאי דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דשליש נאמן אפי' יש עדים שאומרים לפקדון השליש נאמן וכ"כ עוד בתשובה שאכתיב עוד בסמוך עכ"ל ב"י ולע"ד נראה דאפשר שאינו חולק על הרמב"ן דהוא איירי נמי באומר לגירושין הוא בידי דאינו מכחיש העדים שאומרים לפקדון דאפשר דאח"כ חזר ובא הבעל אצלו וא"ל יהיה בידך לגירושין ומ"ש הב"י וכ"כ עוד בתשובה שאכתוב בסמוך ר"ל דאחר זה בסמוך כתב ז"ל כ' הרשב"א בתשוב' דאפי' כתבו ל' השלישות ונתנו ביד השליש לא נאמר שלא סמכו על דברי השליש אלא גם בזה נאמן כ"ז ששלישותו יוצא מתחת ידו ושמא אף במקום עדים נאמן וכמדומה שכן דעת התוס' פרק התקבל עכ"ל והנה גם מזה אין ראיה דהא סיים הרשב"א שכ"כ התוס' בפרק התקבל ובתוס' שם (דף ס"ד) מפורש דאין כוונתם הכי דכתבו שם בד"ה שליש נאמן כו' ז"ל ואפי' אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמתו עדים או אזלי למדינת הים עכ"ל והנה נ"ל פשוט דמדכתבו התוס' דאפי' אמר הבעל שנתן לו בפני עדים ולא כתבו דאפי' יש עדים שמכחישים להשליש דמהימן דבכה"ג ס"ל דודאי לא אמרינן דיהא השליש נאמן להכחיש שני עדים אלא מיירי דהעדים אינם בכאן לשמוע מפיהם והבעל מחולק עם השליש ואומר מעולם לא האמנתי השליש לחוד אלא סמכתי אהעדים כי בפניהם מסרתי לו וע"ו כתבו התוס' דאין שומעין להבעל כי אף אם כדבריו כן הוא שמסר לו בפני עדים הא ע"כ סמך אהימנותו דשליש באם ימותו העדים כו' ומזה איירי נמי הרשב"א במ"ש דנאמן במקום עדים וגם מ"ש לפני זה דאפי' כתבו השליש כו' י"ל ע"ד זה גם מ"ש אח"ז הב"י בשמו שכתב בתשובה שלישית שהשליש נאמן אפי' במקום עדים יש לפרשי הכי ודוק:

ה

כתב בע"ה אמרי רבוותא כו' עד וכתב הוא ומסתברא כו' עיין הגמ"ר דסנהדרין דכתב הני תרי דיני וכ"ז שהשלישות בידו נקרא שליש אע"פ שעבר הזמן כו' עד ומסתברא אם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר הזמן אין לו ליתן כ"א בפני ב' שבא לפני ב"ד ויפרש להן כו' עד לפיכך צריך שיכתבו ב"ד ויחתמו הענין או שידעוהו תחלה כי היכי דכתבינן דנפרעת שלא בפניו במסכת כתובות עכ"ל העיטור והנה מזה ראיה למ"ש בפרישה דלית פלוגתא בינייהו דרבוותא וב"ה עצמו ויש לדקדק בל' המרדכי הנ"ל שפסק וכתב אין לו ליתן כ"א בפני ב' וסיים וכתב שבא לפני ב"ד וידוע שב' לאו ב"ד הוא. וראיתי מוגה במ"ש המרדכי כ"א בפני שניהם שבא כו' וגם זה מגומגם יותר דהול"ל אין לו ליתן אפי' בפני שניהם עד שבא לב"ד וגם מדסיים וכתב כמו שכותבין בנפרע שלא בפניו ש"מ דאיירי דוקא כשבא למסרו לו שלא בפניו אז צריך דוקא ב"ד וצריכין להגי"ה בפני (שנים) [שניהם] או שבא בפני ב"ד ולעד"נ שלא להגי"ה כ"א תיבת או שבא לחוד ותרתי תקנות קאמר שלא יתנוהו כ"א בפני שנים ור"ל לפני עדים ובתקנה שכתב רבינו בשם הרא"ש בסמוך שלפניהם יפרש ענין השלישות והם יכתבו ויחתמו ויתנוהו לידו כדי להיות לראיה לזה שמסר לו השטר או שבא לפני ב"ד כו' והוא תקנת ב"ה כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ וכמ"ש בפרישה ע"ש ושוב ראיתי בבע"ה שנ"ב דין ג' שכתב בשם בע"ה בל' זה אין ליתן אלא בכדי שניהן ויבא בפני ב"ד כו' ונראה דר"ל בכדי שיוודע זכוותיה דדבר השלישות לשניהן בשוה ולא שיתפיס זה שטרו וזה לא יוכל לברר זכותו והיינו שיבא לפני ב"ד כו' ודוק:

ז

ישלים נאמנותו ויתן השטר לראובן וא"ת הא כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ב דין ה' (והביאו ב"י סימן נ"ה סעיף י"ב) על ראובן שהיה חייב לשמעון אלף זהובים בב' שטרות כ"א ת"ק ופרע לו אחד מהן ונתפשרו שימתין לו עם הב' עד זמן ידוע והניחו השטרות ביד נאמן ע"מ שאם לא יפרע בזמן שקבע לו שיחזיר לו הנאמן הב' שטרות ועבר הזמן ולא פרע והשיב בנדון זה נראה שלא היה שם קנין ואם היה קנין לא היה ב"ד חשוב הילכך לא יחזיר הנאמן השטרות לשמעון כי אינו חייב לו ראובן אלא ת"ק ע"כ. ומ"ש הכא דפסק שיתן השלישות לראובן והול"ל גם שם שיעשה שליש שלישותו ויתן כתוב וחתום ביד השני הענין כאשר היה ואין להקשות זה אמש"ר בר"ס נ"ה דשם לא כתב דאם אין ב"ד חשוב לא יתן להמלוה אלא כתב שיתנו לו אם יש קנין ב"ד חשוב ודוחק לומר דהכא מיירי כשקנו מיניה ב"ד חשוב דליכא אסמכתא דא"כ לא הו"ל להרא"ש לסתום אלא לפרש וז"ל דשאני נדון ההוא דאותו ש"ח כבר פרע לו ונמחל השיעבוד וכשאמר להשליש שיחזירנו לו כשיעבור זמנו דומה טפי אסמכתא מנדון זה שנשתעבד לו עתה מחדש בשטר אחד ונתחייב לו אם יעבור א' מהזמנים דהו"ל כאילו שיעבד לו עתה והתנה שבאם יקיים עניין זה יהיה נפטר משט"ח זה ועי"ל דאותה תשובה דכלל ע"ב השיב להדיינים ששאלו מה דינם לפסוק ביניהן אחר שתבע בשטר כזה ובתשובה זו לא מיירי בפסק דין אלא קאמר שהשליש יקיים תנאו ויחזירנו לו ואח"כ בשעה שיתבענו יתן זכותו זה והדיינים יפסקו לו שיהיה פטור מכח אסמכתא ועמ"ש בסמ"ע עוד מזה:

יא

כגון שבא הלוה עם האחר כו' נראה דבדוקא נקט שבא הלוה עמו דאז מצי הלוה טעין ברי שהוא עצמו שמע מפי המלוה בכל מה שדיבר השליח ומש"ה נאמן השליש מכח דגם שליח היה נאמן אם היה אומר שהושלש בידו על תנאי כך אבל אילו לא ידע הלוה בשליחותו של שליח לא היה השליח נאמן לומר שהושלש בידו על תנאי כך כיון שהנתבע עצמו לא ידע בזכותו (ותירוץ זה אינו מספיק דלזה לא היה צריך לומר שבא הלוה מתחלה עם השליח אלא כשעכשיו טוען הלוה ואומר כדברו השליש היה סגי בהכי אלא י"ל שיש צד רבותא בזה וכמ"ש בפרישה וע"ש) וכן מוכח מל' הרא"ש בתשובה שכתב בכלל פ"ח דין י"ז אם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואומר על מנת כן נתנו לי שאחזירנו לשמעון כי מחל לו ראובן וראובן אמר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו צריך לוי שיחזירנו לראובן ע"כ ואמאי לא יהיה נאמן השליש על שלישותו אלא לאו ש"מ דה"ט כיון ששמעון עצמו לא טען כלום בברי וגם הוא הודה שחייב לראובן ושלא פרעו לו כלום ואינו יודע כלום מהמחילה שאמר השליש להכי לא מהימן השליש כן מוכח שם בתשובה ע"ש ודוק ולא כמ"ש בד"מ בר"ס זה דתשובת הרא"ש ס"ל דכיון דהכחישו א' מהן לית ביה דין שליש ועמ"ש שם עליו עוד ישוב אחר:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.