בני אהובה/אישות/יח

בני אהובה ‏ אישות יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

כשם

שנזונת אחר מותו מנכסיו וכו' ויורשין שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום. הרב בית שמואל סימן צ"ד ס"ק ח' כתב דמשמע הא אם מכר הבעל מועיל המכירה ולשיטת הרמב"ם דס"ל דלכך אין מוציאין מן משועבדים מזון האשה והבנות משום דאינם קצובין א"כ דירה דהוא קצוב גבי ממשעבדי ואפשר לומר דלשון את תהא יתבא בביתי אין לשון מועיל כלל דהוי כאומר ידור פלוני בביתי דאינו מועיל כלל וא"כ החיוב דירה הוא רק מחמת תנאי בי"ד בעלמא ולא מחמת כתיבתו כלל והוי כמתנה על דבר שאין בו ממש דמאי שנא דבר שאינו קצוב דלא מתחייב לרמב"ם רק מתנאי בי"ד מתחייב וגובה רק מבני חורין ומאי שנא מתחייב דבר שאין בו ממש כי דירה הוא דבר שאין בו ממש ומתחייב רק מתנאי בי"ד ואינו מועיל רק לבני חורין ודבר שאין בו ממש גרוע יותר מדבר שאינו קצוב ואם מקבל קנין ומשעבד הבית לדור בו בזה ודאי דגובה ממשעבדי ואין זה ענין להך תנאי כתובה כלל.

ד

ברכת

הבית מרובה כיצד וכו' ומותר מזונות האלמנה ומותר הכסות ליורשין. ובשו"ע סימן צ"ה סעיף ה' כתב בזה הלשון צמצמה עצמה והותירה ממזונותיה וכו' הכל ליורשין מזה משמע דלבעל אף שצמצמה עצמה מ"מ הכל לבעל (א) ואיברא התוס' במסכת נזיר דף כ"ד ע"ב אהא דפריך בגמרא מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני רב פפא שקמצתה מעיסתה והקשו התוס' דהא אמרינן בכתובות דף ס"ה דמותר מזונות לבעל ותירצו בשם הר"ם דהתם מיירי כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה כדי שבעה והותר אותו המותר לבעל אבל הכא מיירי שקמצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שבעה דהאי מותר הוי ודאי דידה עכ"ל ואפשר דהתוס' כתבו כן לרב פפא דגם הוא לא יחלוק אברייתא דקתני מותר מזונות לבעל ולכך נכנס מהר"ם לחלק אבל לפי תירוץ השני בגמרא דנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בו אמרינן דפליג הך שינויא ארב פפא וס"ל דבכל גוונא לבעל וכן כתב רש"י שם דהאיבעית אימא סבר דאף מה שקמצתה מעיסתה שייך לבעל וכוותיה פסקינן אך בדברי הר"ן נדרים דף פ"ח ע"א משמע להלכה דמה שצמצמה ממזונותיה אין לבעל רשות בו וצ"ע.

(א) אמר המגיה אף דלא הוזכר בשו"ע דאם צמצמה דהוי של בעל רק דהוא של יורשים מ"מ דברי המחבר מוכרחים דהא בגמרא לא הוזכר דמותר מזונות ליורשים רק דילפינן במכל שכן מבעל כמ"ש המ"מ א"כ ודאי דגם בבעל אם צמצמה דהמותר הוא של בעל לדעת השו"ע (ועיין בית שמואל סי' ע' ס"ק י"ח).

ו

מתה

האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה ואם נשבעת שבועת אלמנה וכו'. הראב"ד השיג עליו דאף דלא נשבעה מ"מ אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה והר"ן הסכים עמו ונראה ראיה לדברי הראב"ד מהא דאמרינן כתובות דף פ"א ע"א בשומרת יבם שמתה דיבם חייב בקבורתה מהא דתנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה איזה אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם ולדעת הרמב"ם קשה מנא ליה דלמא מיירי באלמנה דמתה בלא שבועה דיש לה שני יורשים יורשי הבעל לכתובה ולנדוניא ויורשי אשה לנכסי מלוג ולכך יורשי הבעל חייבין בקבורתה כדינו של הרמב"ם ועל כרחך צריך להיות כדינו של הראב"ד דאינן חייבין בקבורתה דלא נקראו יורשי כתובה כלל דאנן אמרינן דקיבלה כתובתה הואיל ולא נשבעה ולא ירשו מידי ואפשר דגם הרמב"ם מביא ראיה מכאן משום דקשיא ליה קושיית התוס' דף פ"א בד"ה איזה אלמנה דאיך אפשר לפרש יורשיה יורשי כתובתה מיירי בשומרת יבם דהא במתניתין אלמנה ניזונית מנכסי יתומים תנן ולכך מפרש הרמב"ם הא דאמרינן איזה אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם אין הכוונה על שומרת יבם ביחוד אלא דוגמא בעלמא נקט אלמנה כעין שומרת יבם שיש לה שני יורשים דהיינו כהנ"ל דמתה בלי שבועה ויש לה ב' יורשים והוא בענין זה כעין שומרת יבם וקתני יורשי כתובתה חייבין בקבורתה והוא הדין בשומרת יבם שמתה דיורש היבם הכתובה דחייב בקבורתה ולכך הרמב"ם בפירוש המשניות כתב על משנה זו יורשיה יורשי כתובה חייבין בקבורתה דאם לא נשבעת דיורשי הבעל חייבין בקבורתה והיינו כמו שכתבתי דהוא מפרש דלזה נתכוונה המשנה באמרה יורשיה יורשי כתובתה וכו'.

י

אלמנה

שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם וכו' אין מוציאין מידה. ואי בעי תפיסה דוקא מרה"ר או מסימטא עיין בשו"ע סימן צ"ג סעיף כ"ג בהגה דהביא רמ"א ב' דעות דעת הר"ן דלא הוי תפיסה אלא מרה"ר או מסימטא ודעת היש חולקין שהביא רמ"א הוא תשובת הריב"ש סימן שס"ד כמ"ש בדרכי משה דמסתימת הריב"ש נראה דאין לחלק. ואני לא אבין מה ראיה יש מדברי הריב"ש דהא דאמרינן דתפיסת ברשות הבעל לא מהני היינו לגבי יתומים דבעינן משעת מיתה עד שעת תפיסה לא יהיו המטלטלין ברשות יתומים דכיון דהיו רגע אחד ברשות יתומים כבר נעשו מטלטלי דיתמי ולא מהני בהו תפיסה אח"כ משא"כ בתפיסה בחיי הבעל דמהני למזונות וכדומה בזו לא שמענו מעולם דבעינן דוקא תפיסה ברה"ר או בסימטא דמה בכך דהא מ"מ היו מעיקרא ברשות הבעל ומ"מ מהני בהו תפיסה א"כ אף דבשעת תפיסה היו ג"כ ברשות הבעל מהני בהו תפיסה דמאי שנא ולא נזכר כלל בתפיסה בחיים דיהיה בסימטא או ברה"ר ובגמרא דכתובות דף פ"ד נאמר ולרבי טרפון דמנחי היכי ולא שאל נמי לר' עקיבא דהלכתא כוותיה דמנחי היכי דהא בתפיסה מחיים מודה ר"ע אלא ודאי בתפיסה מחיים אין נפק"מ במקום תפיסה היכן הוא וזה ברור.

ומעתה כיון דנדון הריב"ש היה ביבמה הטוענת על היבם שלה טענת מאיס עלי וכתב הריב"ש דיבם הוא כמו בעל ובבעל אי תפסה נדונייתה לא מפקינן מינה הוא הדין ביבם וכו' עיי"ש שהאריך בענין תפיסה באיזה אופן דמיקרי תפיסה ולפי זה הוי שם כמו תפיסה בחיים דהא יבם הוה כמו בעל כמ"ש הריב"ש להדיא ובתפיסה מחיים פשיטא דאין לחלק במקום תפיסה ומעולם לא שמענו בטענת מאיס עלי דאי תפסה נדונייתה דלא מפקינן מינה דיהיה התפיסה דוקא מרה"ר או מסימטא נשתקע הדבר מה ענין תפיסה דהתם להך תפיסה דיתומים והן אמת דהר"ן כתב פרק אלמנה ניזונית דאמרו בשם רש"י דבעי תפיסה ברה"ר או בסימטא אפילו בתפיסה דמחיים אך מ"מ לאו כל תפיסות שוין בש"ס דתפיסה דכאן הוא ברי דהן של בעל אבל במאיס עלי מהני תפיסה לכו"ע הואיל והוא ספיקא דדינא כמבואר בגמרא כתובות דף ס"ג וכי במקום ספיקא דדינא דמהני תפיסה יהיה ג"כ תפיסה ברה"ר דוקא ועכ"פ לא הוי ליה להרב רמ"א לעשות מחלוקת בין דעת הר"ן לדעת הריב"ש דבנדון הריב"ש גם הר"ן מודה.

איברא לא ידעתי אנה שמע כן הר"ן דודאי כל השמועה הוא מרבינו ברוך הובא במרדכי ובהגהת הרא"ש ריש פרק אלמנה ניזונת ובאגודה ושם הכל בתפיסה דלאחר מיתה אבל בתפיסה מחיים לא שמענו אף גם דמבואר בתירוץ רבינו ברוך שתירץ על רש"י דכתב בתשובה דלכתובה לא מהני תפיסה רק למזוני משום חיי נפש והקשה רבינו ברוך דלמה לא יהיה מועיל תפיסה לכתובה לאחר מיתה לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי ותירץ רבינו ברוך לשיטת רש"י דבעינן תפיסה ברה"ר ועובדא דרש"י מיירי בתפסן ברשות יתומים הרי להדיא דכל הדבר מיירי בתפסן לאחר מיתה כמ"ש להדיא כשהנכסים ברשות המת מיד כשמת נכנסו הנכסים ברשות יתומים ע"כ. אבל בתפיסה מחיים לא דיבר כלום ומוסיף אני לתמוה דמדברי רבינו ברוך מבואר דכי בעינן תפיסה מרה"ר היינו לכתובה אבל למזוני בכל מקום מהני תפיסה דהא רש"י מחלק בין מזוני לכתובה ואי גם במזוני בעי תפיסה ברה"ר א"כ מה חילוק יש בין מזוני לכתובה לדידן דברה"ר לעולם מהני תפיסה וברשות המת אף למזוני לא מהני אלא ודאי דמזוני דתקנו משום חיי נפש מהני התפיסה בכל מקום וכן מראין הדברים שכלתו של ר' שבתי בכתובות דף צ"ו ע"א שתפסה דסקיא מלא מעות וכי ברה"ר היה מונח או בסימטא וברור דבמזונות אין חילוק כלל ומעתה הרב רמ"א שהביא הך דינא לענין מזונות צ"ע כי אף דמשמע כן בר"ן האמת יורה דרכו כמ"ש אח"כ ראיתי תשובת הריב"ש סימן ק"ז פסק להדיא דמהני תפיסה בבית רק דשם מיירי הכל מתפיסה דמזונות ולפי מש"כ כו"ע מודים לזה דמהני תפיסה בכל מקום ואין כאן מחלוקת כלל.

יג

אבל

אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהן שלא ימכרו ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות וכו'. בשו"ע סימן צ"ג סעיף כ"א הביא מש"כ הטור בחו"מ דהרא"ש ורבינו האי גאון נחלקו אם עכשיו אחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי האשה גובה מדמי זבינא או לא עיי"ש וכתבו האחרונים החלקת מחוקק והבית שמואל ס"ק ל"ח דלפי מה שכתב הטור בחו"מ סימן ק"ד וסימן ק"ז דיתומים מחויבים לשלם מדיני דגרמי דהוי מזיק שעבודו של חבירו הוא הדין כאן עיי"ש ולבבי לא כן ידמה דא"כ הוי ליה להטור להביאו פה באה"ע וחילוק של הב"ש דמחלק בין חוב דשעבודא דאורייתא למזונות דרבנן הוא דחוק אמנם נראה לי ברור לחלק דבשלמא התם הקרקע משועבדת לבע"ח ואלו מכרו הבע"ח מאוחר כהאי דסימן ק"ד בחו"מ או היורשים כהאי דסימן ק"ז לישראל או לגוי הציית לדין תורה היה המוקדם מוציא מידו דשעבודא דיליה הוא רק דשם מיירי שמכרו לגוי אשר אינו שומע בקול דת וא"כ פשיטא דהוי מזיק שעבודו של חבירו וגרע יותר משורף שטרו של חבירו דהא קרקע שלו הוא והוא נותנו ביד מציקין לגברא דלא מצי לאשתעוי דינא בהדיה ואין לך מזיק גדול מזה אבל כאן דהשורת הדין נותן דאם מכרו אפילו לישראל דאין לאשה תביעה עליו דלא אלים כחה לתבוע מן משעבדי א"כ מה מזיק שעבודה יש כאן הלא שעבודה לא היה על הקרקע לחלוטין דכל שעבודה היה טרם שנמכר הקרקע אבל כיון שנמכר פקע שעבודה וא"כ מה מזיק יש כאן כיון שנמכר פקע שעבודה והן אמרו דיש לה מזונות והן אמרו דמכרו אינה גובה וא"כ אין כאן מקום לומר דהוי מזיק שעבודו של חבירו ולדבריהם הא דאמרו בגמרא דיתומים שמכרו קרקע מכרו מ"מ צריכן היתומים לשלם מחמת מזיק כל כי האי הוי ליה להגמרא לומר דבר זה בפירוש וברור הוא דהדברים פשוטים כמ"ש.

יד

הניח

נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה. עיין במ"מ שמסכים דעת רבינו הרמב"ם עם דעת הראב"ד דאף בקרקע אין להם קדימה לענין מזונות כמו במטלטלין וכתב המ"מ הטעם לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו הרי הוא מפקיען מידי שעבוד מזונות ולכך אין בהן דין קדימה כמו במטלטלין דג"כ הטעם הואיל ויש ללוה למוכרן ולהפקיען מידי שעבוד המלוה וכו' עכ"ל ואני תמה דהא דעת הרמב"ם כפי מה שפירש בו המ"מ דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגביית בני חורין כמבואר בחו"מ סימן ק"ד עיי"ש ולדבריו הא יש ביד הלוה למוכרן ולהפקיע שעבוד מלוה על פה וא"כ למה יהיה לו משפט הקדימה ולא יהיו חולקין בשוה כמ"ש כאן לענין מזונות ולענין מטלטלין ודוחק לומר דהתם דשעבודא דאורייתא לא אמרינן הך סברא הואיל ובידו למכור דמ"מ קודם שמכר איכא שעבודא דאורייתא אבל כאן כיון דבידו למכור אף דהוא תנאי בי"ד מ"מ לא מיקרי אלא מלוה על פה ושעבודא דמזונות לאו דאורייתא וא"כ מה קדימה יהיה כאן דזה כו"ע מודים דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אין מלוה על פה מוקדם קודם למלוה על פה מאוחר וכל כוונת המ"מ באמרו דבידו למכור ולהפקיע השעבוד הוא דלא יהיה נקרא מלוה בשטר מכח תנאי בי"ד ולזה אמר דהוא רק מלוה על פה כיון דאינו גובה ממשעבדי וא"כ דנקרא מלוה על פה פשיטא דאין לו משפט קדימה כיון דשעבודא לאו דאורייתא.

אך זה דוחק בכוונת לשון המ"מ אף כי הדברים בעצמן נכונים דודאי מזון האשה והבנות מיקרי רק מלוה על פה כמבואר בגמרא דגיטין דף נ"א ע"א ברש"י ותוס' בד"ה או דלמא וכו' ואי שעבודא לאו דאורייתא פשיטא דאין להם דין קדימה כלל ודברי הראב"ד יש ליישבן ולא קשה קושיית המ"מ דס"ל לראב"ד דבשלמא באשה בכתובתה שעבודה חל על הבעל דהא אם יגרשנה יתן לה כתובה וכן הלוה לפרוע לאחר מיתה הוא הלוה וגופו ונכסיו דאינון ערבים לו נשתעבדו ממילא משא"כ כאן במזונות אין שעבוד חל עליו כלל רק חכמים הטילו השעבוד על יורשיו לזון אשתו ובנותיו ולא עליו כלל וא"כ יפה כתב דהשעבוד חל בכולן כאחד ולק"מ.

טז

תבעה

יבמה וכו' או שהיה היבם במדינת הים הרי זו ניזונות משל יבם וכו'. עיין בכ"מ שפירש שהוא במדינה אחרת קודם העמדה בדין והיא תבעהו שם בדין או על ידי שלוחה ונכון הוא ומוכח דס"ל לרבינו הרמב"ם כדעת הנמוקי יוסף סוף פרק זה בורר דאם היבם במדינה אחרת מקום שאין עיקר דירתו מתחילה מחויב ללכת אחרי היבמה דאל"כ מה קנס יש כאן כיון דאינו מחויב לבוא אל היבמה לייבם או לחלוץ ופשוט הוא.

יז

נפלה

לפני יבם קטן אין לה מזונות. מסתימת לשון רבינו משמע דאפילו בג' חדשים ראשונים אין לה מזונות דבשלמא ביבם גדול דראוי ליבום רק דהמניעה והעיכוב מצד בעל והבחנה א"כ בדין שיהיה לה מזונות אבל ביבם קטן דבלא"ה לא תוכל להתייבם א"כ אף דגם הבעל מעכב מ"מ הא בלא"ה אינה יכולה להתייבם ואין להוציא מזונות מיד יורשים בסברא שקולה לכאן ולכאן והרב בית שמואל סימן ק"ס ס"ק ה' החליט הדבר דבשלשה חדשים ראשונים יש לה מזונות אפילו ביבם קטן ולא ידעתי מהיכן ברירא ליה.

יח

מי

שייחד קרקע לאשתו במזונותיה וכו' אבל אם אמר לה יהיה לה במקום פלוני במזונותיה ושתקה אין לה אלא פירות אותו מקום בלבד וכו'. דעת הפרישה דמיירי במחלק כל נכסיו ושתקה וכן משמע ברש"י בכתובות דף נ"ד ע"ב דכתב בלישנא אחרינא דמייחד לה ארעא דהוי כמחלק כל נכסיו על פיו ונתן שאר נכסים לבניו והוי ליה משועבדים ואין האשה והבנות נזונות מנכסים משועבדים עכ"ל הרי דמיירי דמחלק כל נכסיו באופן שלא יהיה מקום נשאר לגבות הימנו במזונות דכולם הן נתונים במתנת שכ"מ לבניו ומה שהקשה הבית שמואל בסימן ק"ט ס"ק ג' דלהראב"ד דס"ל בהאומר מאתים זוז לכתובה דידה על העליונה אפילו במחלק כל נכסיו ומאי שנא בהאומר במזונות הא קצץ לה נראה דלא קשה מידי משום דס"ל להראב"ד מתנת שכ"מ הוי משעבדי ואין מלוה על פה גובה ממנו כנודע דעתו בכל הפוסקים וא"כ כאן במזונות ליכא למימר ידה על העליונה דהנשאר הוי מתנת שכ"מ ואין מזון האשה נגבת ממשעבדי כמ"ש רש"י בלישנא אחרינא משא"כ כתובה דגובה ממשעבדי פשיטא דידה על העליונה דמה נפק"מ לה באמירתו ובמתנתו שאר נכסיו לבניו מ"מ היא טורפת אותן בכח כתובה ופשוט הוא ואע"ג דלגבי מזון האשה מודה הראב"ד דמתנת שכ"מ לא מיקרי משעבדי דהיא גמרא ערוכה בפרק יש נוחלין דף קל"ג מ"מ כיון דמייחד לה קרקע פקע שעבודו ועל כרחך צריך לומר כן לרש"י שכתב להדיא בלישנא אחרינא דלכך לא גבי דהוי נכסים משועבדים ובגמרא פרק יש נוחלין הנ"ל אמרינן דמזון האשה גובה ממתנת שכ"מ ועל כן צריכין לחלק כמ"ש כיון דמייחד לה ארעא פקע שעבודו. אמנם לשיטת הב"ח דס"ל הך במזונות דהכא אפילו באינו מחלק כל נכסיו לכאורה קושיית הבית שמואל דמאי שנא מכתובה צריך ישוב.

ויש לחלק ולומר בין מייחד לה קרקע משום דאין אונאה לקרקעות ובין האומר מאתים זוז לכתובה ואם כתובתה יותר ודאי דלא מחלה או אפשר לומר דאם מייחד לה קרקע למזונות הוי הקרקע כשלה ואף אם ימכרו היורשים אפשר דרשות בידה להוציא מיד הלקוחות וכן משמע לישנא דרש"י דנייחד לה ארעא בצוואת שכ"מ ובעדים וא"כ דמייחד לה בצוואת שכ"מ איך יהיה כח ביד יתומים למכרו ולכן אף דאינו כדי מזונות ניחא לה שלא יהיו חייה תלוים מנגד דאם ימכרו היורשים קרקעות תשב בפחי נפש משא"כ בכתובה דיכולה להוציא מיד משעבדי א"כ ודאי אם אין המאתים זוז כדי כתובתה מהיכי תיתי תרצה למחול כתובתה בכדי ויש עוד לחלק.

יט

אלמנה

שבאה לבית דין לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות עד שתשבע וכו' שהרי היא באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הנפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. עיין בהשגת הראב"ד והמ"מ כתב דלא קשה מידי דהך מימרא בששמעו בו שמת הוא לשמואל בכתובות דף ק"ו ע"א דס"ל דאין פוסקין מזונות לאשת איש רק בשמעו בו שמת אבל לפי מה דקי"ל כרב דפוסקין מזונות לאשת איש במי שהלך למדינת הים לא מיתוקמא המשנה בשמעו בו שמת ואולם הר"ן הסכים בזה להראב"ד דאין לנו לעשות מחלוקת חדשה בין רב לשמואל ואם לשמואל בשמעו בו שמת אשה גובה שלא בשבועה המזונות אף לרב הדין כן עיי"ש. ובאמת אפשר דרבינו ס"ל הא דאמרינן לשמואל בשמעו בו שמת אי אפשר לומר דמיירי כפשוטו בכל אלמנה התובעת מזונות דא"כ הא דתנן במתניתין מי שהלך למדינת הים וכו' למה להו לאפלוגי בכה"ג ליפלגו בכל אלמנה התובעת מזונות כקושיית התוס' דף ק"ו בד"ה תרגמה שמואל ותירוץ התוס' שם לא נח ליה ולכך ס"ל לרמב"ם דודאי באלמנה התובעת מזונות כו"ע מודים דצריכה שבועה דלמא אתפסה צררי רק מי שהלך למדינת הים ושם מת בזה לא חיישינן לצררי דאינו מתפיס צררי אלא סמוך למיתה ואז לא היה פה להתפיס לה צררי וכן כתב הרא"ש במסכת ב"ב פרק קמא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' עיי"ש דאינו מתפיס צררי אלא סמוך למיתתו ובנפילת פתאום לא חיישינן לצררי והוא הדין במת במדינת הים ובשמועה רחוקה שמעו שמת וזהו לישנא ששמעו בו שמת וכאן ליכא למיחש לצררי ובכתובות דף ק"ב ע"ב בד"ה אימר צררי וכו' כתבו התוס' נמי לחד תירוץ דבהלך למדינת הים אינו מתפיס צררי עיי"ש.

וגם יש מקום לומר דרבינו למד דלרב אלמנה צריכה שבועה למזונות מהא דאמרינן במסכת כתובות דף פ"ח ע"א על הך דרבי שמעון דאמר במתניתין כל זמן שתובעת כתובת יורשין משביעין אותה וכו' דקמפלגי בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים ופריך רב ששת האי יורשין משביעין אותה בי"ד משביעין אותה מבעיא ליה והקשו התוס' בד"ה ב"ד משביעין וכו' דהוי ליה לשנויי דסבר כשמואל דס"ל דפליגי בשמעו בו שמת וא"כ שפיר קתני יורשין משביעין אותה והניחו בצ"ע. ובאמת קושיא זאת לא הוי קשה ליה להרמב"ם דס"ל דלא רצה לאוקמי מתניתין שלא אליבא דהלכתא דהא אליבא דרב לא מיירי פלוגתתן בשמעו בו שמת וקי"ל כרב ואין להביא ראיה דרב ששת ס"ל כשמואל כיון דהוא משני לקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אקושיית הגמרא לשמואל מהך ברייתא מי שהלך למדינת הים וכו' במשרה אשתו ע"י שליש וכיון דרב ששת גופיה פריך הכא יורשין בי"ד משביעין אותה מבעיא ליה הוי קושיית התוס' שפיר דזה אינו דמכאן אין ראיה דס"ל כשמואל דלתרוצי מילתא דשמואל קבעי אבל מ"מ איהו גופיה כרב ס"ל אך קשה גם אליבא דרב גופיה לימא דפלוגתא דרבי שמעון קאי ארישא אנפרעת מנכסי יתומים דכמו שאמרו דקאי אנפרעת שלא בפניו נימא דקאי אנפרעת מנכסי יתומים (ועיין במהרש"א שהקשה איך אפשר לומר דמיירי בשמעו בו שמת א"כ היינו מנכסי יתומים ובאמת היא גופיה בכלל קושיית התוס' דנימא הך מילתא דר' שמעון קאי אנפרעת מנכסי יתומים) דמשמע בין לכתובה ובין למזוני ועל זה קאמר רבי שמעון דכל זמן שתובעת כתובה וכו' אבל אם אין תובעת כתובה אין היורשין משביעין על מזונות והא דנקט פלוגתתן ביתומים ולא בנפרעת שלא בפניו דרבותא קמ"ל דאפילו לגבי יתומים דכח יתומים אלים וגם מזונות לאו דאורייתא והוא רק מתנאי בי"ד מ"מ לא תצטרך לישבע מכ"ש בחיי הבעל דמזונות אשה דאורייתא ואין כאן טוענין ליורש (ואפשר דכוונת התוס' ג"כ לזה ולזה הניחו בצ"ע ולא תירצו דרב ששת כרב ס"ל) ולכך ס"ל לרמב"ם דלרב ודאי דבאלמנה דאין לה מזונות כי אם בשבועה וא"כ קושיית הגמרא חזקה מאוד דאיך קאמר רבי שמעון דאין יורשין משביעין אותה הא ביורשין צריכה לישבע רק שלא בפניו אינה צריכה לשבועה א"כ אין בי"ד משביעין אותה מיבעי ליה דיורשין משביעין אותה עכ"פ.

והנה הרמב"ן ז"ל טען על הרמב"ם מהך דגיטין דף ל"ה ע"א דהאי דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא ולא אגבי לה כתובה משום דרב לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך מדשמואל דאמר התובעת כתובה בבי"ד אין לה מזונות וקשה דמהך טעמא דלא מגבינן כתובה משום דחשודה על השבועה מהאי טעמא נמי אין לה מזונות דהיא נמי בעי שבועה לדעת רבינו הרמב"ם אלא על כרחך דלמזונות לא בעי שבועה ועיין בר"ן שטרח ליישב קושיא זו ולענ"ד יש לדייק כיון דבימי רבן גמליאל הזקן דהיה קודם רבי יוחנן בן זכאי נתקן דאין להשביעה לאלמנה רק שתהא נודרת כמבואר במתניתין בגיטין דף ל"ד ע"ב א"כ לשמואל דס"ל הך מלתא דמי שהלך למדינת הים דנחלקו חנן ובני כהנים גדולים איירי בשמעו בו שמת איך אמרו תשבע בתחילה או בסוף הלא המה היו אחר רבן גמליאל הזקן כי היו בימי ריב"ז ורבי דוסא בן הורקנס כנודע והוי להו למימר בלישנא תדור בתחילה או בסוף שבועה מה עבידתיה הא כבר בטלוה לשבועה מימי ר"ג הזקן והוי להו למימר בלשון נודרת בתחילה ולא בלשון תשבע בתחילה ועל כרחך צ"ל דדוקא לגבי כתובה הוא דנחשדה על השבועה משום דאתיא לאורויי התירא ואף דהתפיס לה צררי איננה רוצה לצאת חנם בלי כסף מוהר בתולות אבל לענין מזונות אלו התפיס לה צררי עבור מזונות לא מורה לנפשה התירא וליקח מזונות בכפלים ולכך אף אחר תקנת ר"ג נשבעה עבור מזונות ולכך אמרה תשבע בתחילה וכו' (ב) ולפי זה אף דרב לא מגבי כתובה לארמלתא היינו משום דקיל להו נדרים ולהשביעה אי אפשר מתקנת ר"ג משא"כ למזונות דאפשר להשביעה ולא על זה תיקן ר"ג אף רב היה משביעה ולכך אמר דאין לה מזונות הואיל ותובעת כתובתה ולא קשה מידי.

ועוד יש לומר בקושיא הלזה דלא קשה מידי דהא דלא מגבי רב כתובה היינו משום דקיל להו נדרים ולכאורה תקשי דלא תהיה אלא חשודה ודאי ואינה נאמנת על השבועה למה תפסיד וצריך לומר דהיינו דרב ושמואל במסכת שבועות וחשוד הבא ליטול מיתומים בשטר מפסיד כמבואר בחו"מ סי' צ"ב סעיף י"ב עיי"ש והנה בדרב ושמואל גופיה אמרינן היכא דמוחזק לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד וחשוד שיש לו שטר ותפיס לא מפקינן מיניה וזה ברור ולגבי מזונות הוה האשה מוחזקת כמבואר ברא"ש ויתר פוסקים ועיין בבית שמואל סימן צ"ג דכתב כן להדיא בדוכתי טובא ולפ"ז דהיא מוחזקת אף דהיא חשודה באמת לא אמרינן אפילו גבי יתומים דמפסדת וא"כ שפיר הוה תובעת מזונות דאף דחשודה על הנדר והשבועה מה בכך לא תהיה אלא חשודה בבירור מ"מ גובה מזונות ולק"מ.

(ב) אמר המגיה דברי הרב המחבר צריכן קצת ביאור דלפי דבריו האיך תנן במתניתין דתשבע בסוף דהיינו בשעת גביית כתובה הואיל דלגבי כתובה כבר היה תקנת רבן גמליאל שלא תשבע רק תדור וצ"ל דדעת הרב המחבר דדוקא אם תשבע על הכתובה לחוד דלא תפסה צררי מורה התירא משא"כ במתניתין דתשבע לבסוף בכולל גם על מזונות דלא תפסה משל בעלה כלום וכמו שכתב רש"י דף ק"ו ע"א כיון דבשבועתה נכלל גם מזונות לא תשבע לשקר.

כג

אלמנה

שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. דברי הרמב"ם מבוארים דלפי מה דקי"ל כשאין כתובה בידה דטענינן ליתמי פרעתי דלא נאמר הטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין איתרע טענתה וא"כ כיון דטענינן פרעתי איך ניתן לה מזונות דהרי אנו מחזיקין הכתובה בחזקת פרוע אמנם במי שהלך למדינת הים פסק רבינו בפרק י"ב דנותנין לה מזונות דכיון דהבעל חי לא מחזקינן הכתובה בחזקת פרוע דהוא בתוך זמנו ולא מתפיס צררי אלא סמוך למיתה או לגירושין ועוד מהיכי תיתי יפרע או תמחול היא כיון דאסור להשהות אשה בלי כתובה כלל ואם יפרענו על כרחו יצטרך לחזור ולכתוב לה כתובה מחדש וחזר התנאי כתובה למקומו הראשון ולכך לא חש לו הרמב"ם ודברים ברורים הם ודעת הרמב"ן והרשב"א החולקין על רבינו והביאם בשו"ע סימן צ"ג סעיף י"ח אף דס"ל כהרי"ף דבמקום שכותבין כתובה לא אמרינן הטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום ונאמן לומר פרעתי סברי דזה דוקא בכתובה אבל לא במזונות דלענין מזונות הוה האשה מוחזקת ואף דאין כתובה בידה נאמנת כיון דמוחזקת היא.

איברא דברי הרא"ש צ"ע דכתב בפרק שני דייני גזירות דין ו' על דברי הרמב"ם וז"ל ועוד דקי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"פ שאין כתובה בידה דהטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום וכ"ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' מזה נראה דאף לגוף הכתובה נאמנת בעידי מיתה כשאין כתובה בידה וסותר דברי עצמו דבבבא מציעא פרק קמא דף י"ז פוסק כהרי"ף במקום שכותבין ואין כתובה בידה אינה נאמנת ודוחק לומר דודאי בגירושין דהבעל בפנינו וטוען פרעתיך בהא איתרע טענתה כשאין כתובה בידה והוא במקום שכותבין ואינה נאמנת אבל באלמנה דאין כאן ברי דפרעה לכתובה רק אנן נטעון ליתמי בזה לא טענינן נגד מעשה ב"ד והוי כמו דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח אע"ג דאבוהון הוה מצי למיטען ולכך בבבא מציעא כתב הכל בגט ואין עמה כתובה וכאן בכתובות כתב דבריו בעידי מיתה אך בתשובת הרא"ש כלל ל"ו מבואר דאפילו באלמנה שאין כתובה בידה אבדה כתובתה וטענינן ליתמי ואולי בתשובתו חזר בו והשוה מידותיו וצ"ע.

כו

אלמנה

ענייה וכו'. בגמרא דכתובות דף צ"ו ע"א יש שני לשונות עיין במגיד משנה שכתב ופסק רבינו כלשון ראשון ולא ידעתי למה פסק בהחלט כלשון ראשון ונראה לענ"ד דס"ל לרבינו דלישנא בתרא מוסיף אלישנא קמא דבענייה כו"ע מודה דאבדה מזונותיה בשלא תבעה אפילו היא צנועה רק בעשירה הוא דאמרינן דללישנא קמא ודאי לא אבדה מזונותיה בזו מביא לישנא בתרא למעוטי דדוקא בצנועה אבל בפרוצה אף בעשירה אבדה מזונותיה דאינה בושה לתבוע בבי"ד ולפי זה כיון דהאשה מיקרי מוחזקת לענין מזונות כמ"ש הרא"ש וכל הפוסקים יכולה האשה העשירה לומר קים לי כלשון ראשון ומעולם לא הפסדתי מזונותי וענייה מפסדת מזונותיה לכל הלשונות ולכך לא מחלק הרמב"ם רק בין ענייה לעשירה ואתי שפיר.

כז

אלמנה

שתבעה מזונות מן היורשים וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. עיין במ"מ הטעם ובכ"מ מש"כ בשם הרשב"א דהוי כתפוס בידו משכון שאינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וכו' ומה שהקשה עליו הר"ן דא"כ הויא ליה למימר דתשבע בנקיטת חפץ כשאר נשבעין ונוטלין נראה דלא קשה מידי דדוקא בתופס משכון מטלטלין דאיתנהו בגווייהו שבועה דאורייתא בזו אמרינן בתופס משכון דישבע כעין של תורה בנקיטת חפץ אבל בתופס קרקע דלא שייך בהו שבועת התורה כלל אף בתופס משכון לא אמרו הגאונים לישבע כעין של תורה כיון דשבועת התורה ליתנהו במציאות כלל בקרקע וכאן תפיסת האלמנה עיקר בקרקעות דמטלטלין לא משתעבדי לה ואף לתקנתם של הגאונים לא אלים תקנה דידהו לעשות ולגרום שבועת התורה או שבועת המשנה ועיקר תפיסה בקרקע ולכך אין בו אלא היסת וזה ברור ונכון בדברי הרשב"א ועיין בבית שמואל סימן צ"ג ס"ק כ"ה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.