אלשיך/ויקרא/יד

אלשיך ויקרא יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

זאת תהיה תורת המצורע וכו' . ראוי לשית לב. (א) כי מלת תהיה מיותרת. כי מהראוי יאמר זאת תורת המצורע כו'. (ב) אומרו והובא אל הכהן שמשמעו שיביאו את המצורע אל מקום הכהן. והלא סמך ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה שיראה סותר הקודם. כי אחר הראות כי המצורע נכנס אל הכהן. מהפך ואומר כי הכהן יצא אליו חוצה. (ג) אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע כי אומרו מן הצרוע מיותר. (ד) כי לפי טבע הל' יורה באומרו מן הצרוע אחר אומר נרפא כו'. ולא אמר כי מן הצרוע נרפא נגע הצרעת. יראה כי עדיין הוא צרוע אחר שנרפא. וא"כ מה היא רפואתו אם עודנו צרוע. (ה) אומרו נגע הצרעת ולא אמר כי נרפא הצרעת מן הצרוע. (ו) ולקח למטהר. כי הנה לא יבצר אם נטהר בהרפא איך אמר למטהר. ואם עדיין לא נטהר עד עשות הכהן כל סדר הכפרה והטהרה האמורה בכל המקראות הבאים. א"כ למה מייחס הטהרה אל המצורע עצמו. באומרו המטהר ולא אל הכהן המטהרו. (ז) לשית לב. כי לא על חנם נאמר בענין המטהר שמנה פעמים:

אמנם אומר כי באה תורת ה' תמימה ללמדנו דעת. למען נשכיל לשים לבבנו על דרכנו יומם ולילה לא נשבות לחפש דרכנו ולרפא נפשנו מכל תחלואיה אשר חלו בה עונותינו כי מכף רגל ועד ראש אין בה מתום. ואין איש שם על לב לומר מה עשיתי. כי נשמה שניתנה בו טהורה ובמעשי טמאתיה הגאלתיה החליתיה מי ירפא לה. ע"כ לעוררנו מתרדמת משובתינו בא האלהים במקראי קדש אלה להעמידנו על ארוכת אמיתת חלאי הנפש בשני דברים: א' כי לא דרך תרופת חולי הגוף תרופת חולי הנפש: וה ב' בחינת היות זה וזה שוים. הלא המה הא' במציאו' הרופא. מי הוא זה ואיזה הוא. והשני בזמן התרופה אם מעט ואם הרב'. והנה אופן נגדיות תרופת הנפש מתרופת הגוף הלא הוא כי בחולאי החומר אשר ביד האיש להביאן על עצמו. אך לא לסלקן מעליו ולרפא את עצמו. אך הרופא אשר ידע התרופות והסמנין הראויין להעלות ארוכ' החולי ההוא רפא ירפא ברצון הבורא ית' אשר בידו נפש כל חי. אך לא כן מחלואי הנפש החוטאת. כי האיש אשר יחטא הוא ולא אחר המביא על עצמו כל חולי וכל מכת עין אשר חטא אך לא יוכל רופ' אומן ולא רופ' הכהן לרפ' לו. ולא יגהה ממנו מזור אחת מני אלף לטהרו מטומאת חלאת עונו כי הלא נגע צרעת כי תהיה באדם אשר אין הדבר רק רע עון אשר חטא על הנפש. מתראה נגע כתם נפשו כמראה צרעת עור בשר. ויסגירנה הכהן ז' ימים. וביום הראות בו מראה טהרה בצאתו ויראנו הכהן ויטהרנו. אין הכהן הוא המעלה ארוכה וגם לא ה' פעל טהרתו. אם לא ע"י המטהר את הנפש מחלאת טומאת'. והוא ית' משגיח לה רו' הדבר חוצה. אך הרופא לבל תחלואי של אדם. הוא האיש המוכה אשר הוכה בעונותיו. הוא הרופא אומן והמטהר את נפשו. והוא כי בראות הכהן והנה בהרת לבנה והיא הפכה שער לבן. אשר הם סימני עון אשר חטא אשר בנפשו. ונכתם עונו בעור בשרו. ויצו עליו הכהן להסגירו. כי הלא איך יתרפא עודנו שם. ומה גם כי הוא הפך הטבע להרפא על ידי הסגר. כי אדרבא שם יתעפש דמו בקרבו. אך אין זה כי אם כי יתן אל לבו גרמת נזקו כי עונותיו הטו אלה וישוב אל ה' וירחמהו ומעונו יטהרנו. ואז בצאת ממסגר נפשו יראה הכהן כי נרפא הנגע וטהור יאמר לו. ואם לא עשה תשובה או שעשה ולא עשא' ראויה. יראנה הכהן והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו שנית. ואז יחרץ ואשר לא תקן בראשונה יתקן בשניה. לשוב עד המכהו ואז מחץ מכתו ירפא. ויראנו הכהן בהרותיו והנה מראיהן טוב. כי נרפא הנגע בתשובת המנוגע עצמו. אך אם בהסגרו לא היה שב עד ה'. ימים על שנה שיהיה מוסגר לא יראה בו מראה טוהר. ולא יטהרנה הכהן וטמא יהיה כל הימים אשר הוא חי. כי אין בכהן לרפא את הנפש רק לגזור על הוראת עניינה אם טוב ואם רע. נמצא לפי האמת. כי הרופא העצמיי לנפש על כל תחלואיה. האיש המוכה ולא אחר. כי הוא היודע מורת נפשו ובקי בכל אשר עוותו מכל האדם אשר על פני האדמה. לשוב מכל עון ופשע וחטאה. כי משחית נפשו הוא יעשנה ויתקננה כי יבא ליטהר. ואחרי כן ה' משמים יהי' בעזרו. כי הבא ליטהר מסייעין אותו ליגמור תשובתו. ולהראות סימני טהרתו ותרופת נפשו בהשנות המראה מרעה לטובה. ויצו על הכהן להודיע הדבר לכל מראה עיניו. ולגמור תרופתו בכל עבודת עבודה. אשר צוה אלהי' לעשות ביום טהרתו. עד יום השמיני ככל הכתוב בתורה כמפורש הנה זה הדבר הא'. אשר איננה תרופת חולאי הנפש כתרופת חולאי הגוף. והב' אשר תדמה לתרופת תחלואי הגוף. הלא הוא בבחינת המשך זמן התרופ'. הלא הוא כי הנה כאשר חולאי החומר לא יצטרך זמן רב להתיילד והתהוו' באדם. כי כמה פעמים באים כמו רגע או במעט זמן. אך בצאתן מן האדם לא במהרה ינתקו כאשר בבואם רק לאט לאט בהמשך ימים. כך המה דברי עונות כי בתגרת היצר סמוך ימהרו לבא. אך בהנשאם מעל האדם יתנהגו בכבדות. כי לא יסורו ממנו פעם אחת עד הרב יכבסם כיבוס אחר כיבוס ורחיצה אחר רחיצה. עד תום צרבת שחין כתמי חלאת טומאת העון אשר נכתם בנפש החוטאת עד בלתי השאיר שריד:

והן אלה דברי מקראי קדש אלו להורות על ב' הדברים. ובא' היחלו באומרם זאת תורת המצורע וכו'. והוא אשר כתבנו כי אין הכהן עושה לו רק הכנה אך הוא המרפ' א"ע כי בראות כי טמא הוא יסגירנו הכהן למען יתן אל לבו כי לא בדרך טבע נסגר כי הלא את המצורע בדרך טבע יצוה הרופא לטייל ולצאת במקום ירחיב לבו לתקן עיפוש דמו. ושלא יסגר כי שם יתעפש אז יותר. אך בראותו כי אדרבה יאסר אז יתן אל לבו ואמר יאמר. אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי ותייסרני רעתי. כי שמו אותי בבור למזכיר עון. תחת היותי משלח מדנים בין אחים בהתערב דעתי עם בני אדם. בשוט ל' תחבא עתה למען תקן את אשר עותה במקום שאין אנשים. ותאנק דום תחת היות מדברת גדולות. וע"פ הדברים האלה יכוין לבו יקשיב אזנו וישוב אל ה' וירחמהו. וכן יראנו הכהן והנה נרפא נגע הצרעת. כי מן השמים הסירו המסובב בהסיר הסבה. ורפאוהו פעם בהסגר אחת אם רבתה תשובתו בימים ההם. ופעם בשני הסגרים כי ישיב לאטו. אז ידין דינו למזור כי רפואות תעלה העלה:

כלל הדברים כי הצרוע עצמו ע"י תשובתו מרפא את עצמו. ואין כשרון לכהן כי אם ראות עיניו את מעשה ה' על פי תשובת הצרוע. וזה יאמר זאת תהיה וכו'. לומר הנה זאת תהי' לפי הראוי תורת המצורע ביום טהרתו של עצמו. שמטהר את עצמו שהובא אל הכהן תוך המחנה. להחזיק לו טובה ששב ורפא לו. אך לא כן עדיין. כי אם באחת אינו בחינת תרופת הנפש דומה לתרופת הגוף. הלא יש דבר שני תדמה. והוא כי לא במהרה תנתק המחלה. רק ויצא הכהן אל מחוץ כו'. והוא כי בדבר הזה ידמה חולי הנפש לחולי הגוף. כי בא כאחת ויוצא לאט בימים הרב'. כי הלא העון. ומה גם חמור כמוציא שם רע. קנה לו קטיגור עצום מאד ומפריח רושם בעורו ובבשרו. וע"י תשובה מתיש כוחו ומתמעט הפרחתו. ומשתנית מראה הנגע ממראה טומאה לטהרה. עד הסיר כל ההפרחה ונשאר עדיין דקות צרעת מה. וזהו כי נרפא הנגע צרעת היא ההפרחה ומראה הנגע. אך לא הצרעת לגמרי וזהו מן הצרוע. כי עדיין צרוע בצד מה יקרא. ועדיין צריך גמר טהרה וז"א ולקח למטהר כי עדיין עודנו מטהר:

או יאמר מן הצרוע. העיקר הראשון שהתחלנו בו. כי למה שכתבנו הי' מספיק אומרו נרפא נגע הצרוע ומאשר לא אמר כי נרפא הצרעת נבין כי נגע נרפא ומציאו' צרעת עודנה עומדה. וכן באומרו לקח למטהר שהוא כמייחס אל עצמו. אך הוא מה שכתבנו. כי אמר דע לך. כי אין הכהן הוא המרפה. כי אם וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת. ואין הרפואה מן הכהן. רק מן הצרוע כי הוא ריפא א"ע. וזה גם כן אומרו למטהר כי הוא המטהר א"ע. ועיקר השני שכתבנו. הורה באומרו למטהר. שהוא לשון הווה. כי הטהרה הולכת ומתהוית עד יום השמיני שבו תשלום מעשה כפרתו. וזהו אומרו למטהר ח' פעמים כנגד הח' ימים שמטהר בם:

הנה נא לנו שני למודים. והנה האחד מהם אחשבה הוא הדבר אשר העביר קול מלך ננוה. באומרו (יונה ג׳:ז׳) ויזעק ויאמר בננוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה כו' אל יטעמו כו' ויתכסו כו' מי יודע ישוב ונחם האלהים וכו'. כי הנה מלת לאמר תראה מיותרת. כי היה די יאמר מטעם המלך וגדולי האדם והבהמה כו' אל יטעמו כו'. ועוד אומרו מי יודע ישוב ונחם כו' כי הלא יראה קוטן אמנה. שמסתפק ואומר מי יודע אם ישוב וינחם האלהים על הרעה. ועוד שהיה לו לקצר ולומר. אולי ישוב. ולא מי יודע שמיחס הספק לאדם אך יאמר הלימוד האחד שכתבנו. והוא כי אין רופא לרפא חולי הנפש כחולה עצמו. כי הוא יודע מורת נפשו. וכל אשר העולה לתקן את אשר עותו. הוא ולא אחר. וגם בידו לשוב ולא ביד זולתו. וז"א הנה מטע' העלך וגדוליו אינו רק לאמר שהאדם והבהמה אל יטעמו כו' ושיתכסו שקי' כו'. ולומר סתם שישובו איש מדרכו כו'. אך אין המלך וגדוליו יודעי'. יצרי מעללי איש לפרט לאיש כמעשהו ולתקן נפשו כ"א האדם עצמו וע"כ מי יודע. כלומר מי מכל בני אדם יודע דרכו הרעה הנזכר. ישוב. כלו' בתשובה כי בו הדבר תלוי. ועי"כ ושב מחרון אפו ולא נאבד. ונכנס בלשון יחיד. לומר כי באיש אחד שישוב עם היותו יחיד אפשר יגן על כלנו שלא נאבד. כי חוטא א' יאבד טובה הרבה. ואולי בבלתי שובו תוכרע כף מאזני העונות ובשובו יכריע כף הזכיות:

או כיון מעין זה מאמר הגמרא (קידושין מ') לעולם יראה האדם כאלו כל העולם חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את כל העולם כלו לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לכף חובה. וזה יאמר. מי יודע עם היותו יחיד ישוב. ועל ידי מה שישוב שיקיים מצות עשה (דברים ל׳:ב׳) ושבת עד ה' אלהיך. וניחם האלהים ולא נאבד. אם לא ישוב איש. כי לא יעדר עון א' להכריע כף העונות. כי בנקלה תוכרע אחר היות הכפות שקולות.

או יאמר זאת תהיה וכו'. כי אומרו תהיה מיותר כאשר הערנו למעלה. אך בא הוא ית' להעמידנו על האמת. והוא כי כל הכפרות תלויות בתשובה. כי החוטא אשר כפרתו תלויה בקרבנות אם לא ושוב. גם כי יביא כל אילי נביות אין מתכפר לו. כי התשובה היא העיקר אחריה כל הכפרות ימשוכו. וזה ענין הכתוב באומרו זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. והוא כי הנה הי' מקום לדבר ולומר מה זאת. כי הלא כל סדר הכפרות האלה האמורות בפרשה זו הלא טוב טוב היה בפרשה הקודמת. באמור כל מין נגע צרעת כי יהי' באדם יחייבו ית' להביא כל הכפרות האלו. לכפר בעד כל עון אשמה אשר עליו נצטרע. ואז יכנע ושב ורפא לו. ולא אחר הסגר פעם או שתים לז"א אם ראית תורת המצורע שהם קרבנותיו שבפ'. אחר טהר' נגעו ולא עודנו בצרעתו. אל תתמה על החפץ. כי דע לך. כי זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. כלומר ביום הטהרה שלו בעצמו. שהוא אחר שלפני ה' נטהר מעונו. כי עי"כ נשתנה מראה צרעתו לטוב ונרפא הנגע. אז תהי' זאת תורתו. ולא מאז היה מנוגע. כי כל קרבנותיו אלה לא יועילו לו טרם שובו מרשעו. שהוא ע"יהסגריו הנזכר למעלה ע"י הכהנים.

עוד ראוי לשית לב במקרא או' זאת תורת. כי יגיד לנו יתברך משפטי טהרתו וקרבנות. ואנחנו נדע כי זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. ועל פי דרכו נאמר עוד דרך שלישי. באומר מן הצרוע שהוא לשון מיותר:

אמנם הנה אין ספק. כי אשרי אנוש אשר על ידו נכתבה או נתוספה פרשה בתורה או אפי' פ' א'. כמז"ל (זבחים קי"ו על אשר זכה יתרו להוסוף על ידו פרשה אחת בתורה ואתה תחזה כו'. ע"כ קרא אותו יתר שהוא שם חדש אשר פי ה' יקבנו. כאו' וישב אל יתר חותנו על שייתר פ' אחת בתורה. וכן יחסו רז"ל (ב"ב קי"ט) זכות האמר פר' נחלו' ע"י בנות צלפחד לגודל זכותן. כמז"ל עתידה הית' פ' נחלות ליכתב בתורה אלא שזכו בנות צלפחד שתכתב על ידן. וכן כתוב אצלנו בביא' ס' (איוב י״ט:כ״ג) באו' מי יתן איפה ויכתבון מלי כו' בעט ברזל וכו'. כי הלא יראו דברים תפלים מבלי מלח. אם יש טעם לשאול יכתבון מליו. ולכפל אומרו מי יתן בספ' ויוחקו כי הוא האמור. וגם מלת איפה מיותרת. ועוד או' בעט ברזל. מה יתן ומה יוסף היות עטיו עט ברזל ועופרת ועוד או' לעד בצור וחצבון איזה צור הוא זה:

אמנם הנה למדונו רז"ל (ש"ר פ"א). כי יתרו איוב ובלעם היו שלשה חכמי יועצי פרעה ויתפרדו איש מעל אחיו. ונבא אל הענין והוא כי בראות איוב כי רעיו יבזו מיליו. ומחזיקים אותו לבועט בקונו חלילה. ע"כ אמר מי יתן וכו'. לומר הנה ידעתי כי אחר זמן יכתבון מלי כי נביא הי'. והוא כי היה עתיד משה לכותבו. כמ"ש ז"ל (ב"ב י"ד) משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב אך מי יתן ולא יאחר מליכתב כ"א שעתה יכתבון. וזהו איפה ויכתבון. כי אז תראו ותבושו. כי אלו רעות היו אמרו לפניו יתב' לא היה משפיע רוחו קדשו לכותבם. והנה זאת תאותו אחת היא אך עוד תאוה כפולה מזו. והיא כי גם שידעתי שיכתבון מילי מי יתן בספ' ויוחקו. והוא בשום לב אל היות הבי"ת פתוחה שהיא כאומר בספר בה"א הידיעה. ולא ננקד הבי"ת בשב"א. אך הוא לומר. הנה ידעתי כי יכתבון מלי ספר בפני עצמו. אך אין זאת עיקר תאותי. כ"א מי יתן בספר הידוע שהוא ספר התורה שם יוחקו. כי למה אגרע משני רעי יתרו ובלעם שנכתבו פרשיותיהם בספר התורה:

והוא כי גדול מאד בעיניו אין ערך ספר התורה מכל יתר כ"ד ספרים. ועוד מטעם שני הייתי חפץ יוחקו מילי בספר התורה. שהוא למען יתפרסמו מאמרי בכל ע' אומות ויודע בגוים. אם כנים דברי או רעים וחטאים כדבריכם על נועם מלי. והוא אמרו בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון. והוא כי יהיה עתידים ישראל לכתוב את התורה על האבנים שלש פעמים בשבעים לשון. כאשר למדו ז"ל (סוטה ל"ה) מאומרו באר היטב נמצא היו דברי התורה חצובים בצור הם אבנים שהקימו בעוברם את הירדן והיו בע' לשון. למען ישכילו מכל עמים רבים את התורה. זהו בעט וכו' לעד בצור יחצבון. כי שם ילכו כל הגוים הלוך וקראו את כל דברי ספר התורה. ואלו בספר יוחקן היו כל מלי חצובות שם בע' לשון. ויודעו בכל הממלכות ויתפרסמו דברי אלה שמה. ויודע בגוים אם הטבתי אשר אמרתי בדברי ויכוחי עמכם אם אין. הנה כי גם איוב גדול בעיניו מאד זכות הכתב עניינם בתורה כאומר מי יתן בספר ויוחקו:

כלל הדברים כי גדול זכות אשר נכתב עליו בתורה או נכתבה פרשה על ידו. כי נשתלשלה קדושה גדולה עד אין קץ דרך שורש נפשו. והנה אין ספק כי כאשר רב טוב אשר על ידו נכתבה פרשה בתורה של טובה כך תתהפך לרעתו אשר על ידו נתוספו פסוקי רשעתו בתורה כענין (ויקרא כ״ד:י״א) ויקוב בן האשה הישראלית את השם. כי הפסוק סיפר רשעתו ונקמתו שנתוספו על ידו לא לטובתו יחשבו לו לזכות כי אם אדרבא לרעה גדולה יהפכו לו. כי הפסוקים ההם הם יהיו בעוכריו. וההיקש בזה ענין עון זמרי בן סלוא. כי ספור דברי עונו שנתוספו בתורה עם שקדושים המה. לא לזכות זמרי יחשבו לו כי אדרבא הם מספרים רשעתו:

והנה על הדרך הזה. כל מקראות סיפור נגעי צרעת המצורע הנסגר. ובלתי שב וחוזר ונסגר ועודנו בטומאתו. וענין המצורע מוחלט אשר לא שב עד המכהו ותמיד טומאתו בו. כל פסוקים אלה הם לרעתו ומנגדיו. שמוציא פסוקי קדושת התורה בספור רשעתו ומשובתו ומראות נגעי חלאת טומאתו. והנה לא היתה מדתו יתברך כמדת מלך. גם בשוב האיש צרוע הלז מרשעו ונרפאו בהרות צרעתו. ויסדר לו הוא יתברך במקראי קדשי סדר כפרתו. לא לרצון יהיה לפניו ית' כי יזכור אשר חטא. וגם כי ירצה אותו לא יגיע עד גדר היות הכתובים המספרים טהרתו ותיקונו עזר כנגדו. כמי שעל ידו נכתבה פרשה אחת בתורה. יען וביען כי לעומתם מקראות סיפור טומאתו וצרעתו שעל ידי רשעו ומשובתו. אך זה חסדו יתברך כי אל זה יביט אל שובו מרשעו וטהרת צרעתו. ומקראי כפרתו להחשיבם כאלו היא תורתו שהוסיף בתורה משלו להאיר לו לעולם הבא. כי הם נסדרים ונכתבים בתורה על ידי תשובתו מאשמתו. וז"א זאת תהיה תורת המצורע. כי תורה של המצורע תהיה לפניו ית'. למה שהיא ביום טהרתו שעי"כ תגמר טהרתו. עד גדר שוהובא פנימית אל הכהן. וש"ת הלא אם עתה שב ורפא לו. הלא מתחלה חטא על הנפש וינגע ה' אותו בנגע צרעת. ומה גם אשר האריך במשובתו. וא"כ איפה יצא שכרו בהפסדו. לז"א ויצא הכהן וכו' והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. לומר אל תביטו בעין רעה. כל מכות בהדרות הצרעת וכל תחלואים אשר חלה ה' בו בעונותיו. כי הלא צרעתו היתה הבאת טובתו. וא"כ איפה גם ספורי מראות צרעתו גם הם לטובה יחשבו לו. ביום שובו מרשעו ונתגלתה טהרתן. והוא אשר כתבנו על פסוק (מלכי' ב' כ') בחלותו ויחי מחליו. והוא כי הלא הראוי היה יאמר ונרפא מחליו. אך יאמר כי כ"כ יש להחזיק לו יתב' טובה על שהביא עליו החולי. כמו על רפאותו אותו. והוא כי טרם יחטא היה נגזר עליו שימות הוא בעה"ז ולא יחיה בעה"ב. והוא לא ידע וימית בלא עתו. אך ע"י אשר החלהו ה'. נתן אל לבו למה חלה ה' בו. ושב אל ה' וקרע גזר דינו ויתן לו חיים ט"ו שנה. נמצא כי החולה היה סבת החיים שהוסיפו לו. כי לא בלבד נתרפא כ"א גם חיים ניתנו לו על יד התעוררות חלייו. מה שאין כן אם לא חלה כי לא היה נותן אל לבו כי קצף עליו ית' לתקן את אשר עוותו. וזהו מכתב לחזקיהו וכו' לומר מכתב הודאה לה' מאת חזקיהו. ולא עשה מכתב ההודאה על שנתרפא. רק בחלותו. בשביל חלותו להודות לה' על שהחלהו. על כי ע"י כך ויחי מחלייו. כי מחלייו נמשכו לו חייו. כאלו הי' כבר מת ויחי מפאת חליו. שבו נתעורר לשוב ויחי אחר בשורת המות כמדובר:

וזה יאמר פה. אל תתמה איך החשיב הוא ית' סיפור טהרת המצורע וסדר כפרתו. כאלו זאת תהיה תורת המצורע עצמה. כל חלק זה מהתורה ולא זכר את אשר חטא. והוצרך הוא ית' להראות כתמי חלא' אשמתו בצרעתו. שהוציא כמה פסוקי' בדבר כי הלא דע לך כי הלא בטהרתו למפרע. גם כל מקראי קדש המספרים מראות צרעתו יהפכו לו לטוב. והוא כי לולא המכות ההם לא שב עד המכהו. ואת אלהי ישראל לא דרש. ונמחה עונו כי שב עד ה'. והיה נושא עון על ראשו עד שאול מטה. נמצא כי לטובתו הוכה למען ישוב שעל ידי כן נתעורר ושב ונטהר. וזהו ויצא הכהן וכו' וראה. והנה ע"י מה שיצא חוץ למחנה להראות את הנגע אשר נתנגע בעונו. עם כל זה. מה שראה והנה נרפא נגע הצרעת בהוראת מראה טהרה זה. מהיכן זכה לזה. הוא מן הצרוע. כי מצרעתו באה תרופת נפשו כי בו נתעורר על ידי הכהן. מה שאין כן אם לא נצטרע כלל. שאתו תלין משוגתו ואשמתו ולא יתוקן. וילך לעולם ההוא בלי תשובה:

הנה כי על כל כבוד ועל כל זכות היא זכות תורה. כי היא העומדת להועיל למוכה אחר טהרתו. ומה גם מתחילה. כי מגן הוא להציל מכל חולי ומכל מכה שלא תבא. כמאמרם ז"ל (ברכות ה') כל העוסק בתורה יסורין בדלין ממנו שנא' ובני רשף יגביהו עוף. ואדרבא עיקר הייסורין הן על ביטול תורה. כנודע מרז"ל ועוקצין אותו שלא ירפה ידו מהתורה:

וכל אלה כלל רבי טרפון במשנה באומרו (אבות פ"א) רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. ע"כ:

וראוי לשים לב. (א) אומרו היום קצר. כ"א דעתו לומר דלא ידע איניש כמה חיי. ומי יודע אם יתקצרו ימיו. לא היה לו לומר במוכרח שהיום קצר כי אינו אלא ספק. (ב) אומרו והמלאכה מרובה. שאם מה שהוא מרובה הוא בערך היות היום קצר. אך אם היה ארוך היה די בו לכל המלאכה. אם כן אין המלאכה מרובה מצד עצמה כי קוצר היום יעשנה מרובה. ואם הוא שגם אם היה היום ארוך היא מרובה מעצמה. אם כן אין על האדם אשמת דבר. כי מה יעשה אם המלאכה ארוכה ממדת ימיו. גם אם לא היה יומו קצר: (ג) אומר והפועלים עצלים. כי להיותנו לו יתב' עבדים מהראוי יאמר והעבדים עצלי'. (ד) אומרו והשכר הרבה. כי הנה היות השכר הרבה הוא יתרון ושבח לבטל המלאכה. אך לא תלונה על הפועלים. כ"א הפסידו לעצמם הפסידו: (ה) אומרו ובעל הבית דוחק. שאם הוא כי הוא יתברך דוחק ומצוה עלינו תמיד לקיים תורה ומצות. לא היה לו לומר דוחק לשון הווה. ומה גם שיראה שאין הדבר קשה רק על היותו דוחק שהוא פעמים רבות. והלא להיות הבעל הבית הוא ית'. אפילו לא היה דחוק רק אומר פעם אחת הי' חובה עלינו לעשותו כי עבדיו יתברך אנחנו. וגם אומרו לשון דוחק. ראוי לשית לב למה לא אמר לשון שיורה רבוי אזהרות וצווי' ולא לשון דוחק: (ו) אומרו הוא הי' אומר לא עליך וכו'. כי הלא מי לא ידע כי לא על האדם המלאכה לגמור. כי מי יוכל. וגם שאין האדם בן חורין ליבטל ממנה. כי עבדו יתברך הוא. וגם מה בא להודיע כ"א למד תורה הרבה שנותנים לו שכר הרבה. מי לא ידע בכל אלה. וכן אומרו ונאמן הוא בעל מלכתך וכו'. האם חידוש הוא שחידשנו שנאמן הוא ית' הלא נודע הוא. ומה גם כי כבר קדמו משה בתורה האל הנאמן וכו'. וכן אומר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. מי לא ידע זה ולא עוד אלא שאמר ודע כאומר דבר נעלם. וגם כתוב בתורה היום לעשותם. שמשמעו כמאמרם ז"ל (ע"ג) היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם. ומה בא להודיענו רבי טרפון. (ז) כי הלא באומרו הוא הי' אומר יראה כסותר כל מה שאמר למעלה. כי הוא היחל כמתלונן על האדם שלא ישקיף וירא כי היום קצר והמלאכה מרובה. ולמה הוא עצל. ופה מרפה את השבר על נקלה לומר כי לא עליו המלאכה לגמור. ואם כן גם שיתעצל לא יאשם כי לא יחוייב לגומרה. ומה שאינו בן חורין הוא ליבטל ממנה שהוא הרבה אך מעט אם יעשה די לו. וא"כ גם שיהיו הפועלים עצלים. מה בכך הרי אינן מקבלים שכר הרבה לגומרה. וגם באומרו אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. היא טענה להורפת ידי עושי המלאכה. באומר' אם לא נלמד הרבה מה בכך לעצמנו הפסדנו לא יתנו לנו שכר הרבה: (ח) שהתחיל בלשון רבים באומרו והפועלים עצלים ויצא בלשון יחיד באומרו לא עליך וכו'. (ט) שהחלוקה הראשונה ידבר בה שלא לנוכח ובשניה לנוכח:

אמנם הנה אמונת עתנו לעסוק בתורה יומם ולילה חובה על כל אישי ישראל. אך תלונות ר"ט היא. כי אין איש יוצא ידי חובתו בה. ובאין מחמת טענה. והן ה' כתות יש כת א' אומרת בימי הילדות והשחרות. למה איגע בתורה, לרשת עולם הבא מימי חרפי ומתי אעשה לביתי של עולם הזה. כי רבים חפציה אשר הבית נכון עליהם. וטוב לי כי אוציא כל זמן בחרותי להכן את ביתי ומדור לפי כבודי ואיגע להעשיר. למען יהי' לי קרן קיימת לעת זקנה לעסוק בתורה. ואוכל מפירות ?קר ממוני. אשר אצרתי בבחרותי. וכת ב' אומרות טוב לעסוק בתורה מהילדות וגם עד זקנה ושיבה. אך די לנו שני עתים אחד ביום ואחד בלילה. והיא שאלת הב"ד של מעלה קבעת עתים לתורה. ומה לי עוד לעצבים שיום ולילה לא אשבית. וכת ג' אומרת. הנה תבחר דרכי להיות תורתי אומנותי כשכיר יקוה פעלו. אך די לי שלא אעסוק בכל מלאכה זולתה כ"א בתורה אהיה עמל. אמנם אם אנוח קצת מהיום מעמלי לא אאשם. כי הלא היא מתשת כח של אדם. וזאת המנוחה וזאת המרגעה תחשב לי לצדקה. כי בה אעצור כח לעסוק בתורה ולא תביאני תשית כחה עד דכה. וכת ד' אומרת. מי יתן יכולתי לעסוק בתורה יום ולילה כל שנותי. אך קשה עלי להתפרנס בצמצום רב. וע"כ למען ירוח לי ליזון ולהתפרנס כעשירי עם ועוסק בתורה. ע"ש איני עושה כל עסקי בתורה. כי גם זה טוב לעסוק בתורה למען אהיה בטוב לב. מלהיות מצטמק ורע לי בלחם צר ומים לחץ. וכת ה' אומרת מי יתן ינוח לי והייתי עוסק בה יובים ולילה ומינה לא אזוז. אך חולני אני ובעל ייסורין. והן המטרידים אותי ולא יתנוני השב רוחי ושמעתא בעיא צילותא וכח אמיץ לעסוק בה כראוי:

והנה על חמשה כתות אלו בא רבי טרפון כמתלונן על כל כת מהן. ועל הא' אמר היום קצר. לומר איני אומר לך אולי לא יגיעוך עד זקנה ושיבה. כי אם גם אני אודך כי ימי שנותיך שבעים שנה לא יחסרו ממך עם כל זה להשתלם בתורה כל השבעים שנה לאין דומים להשיג התורה. וזהו היום ?קור והוא כי ממשל קצבת ימי שנות האדם ליומא אריכתא. ואומר אין צ"ל אם תשלים היום. כי יבא שמשך בעוד יומך. כי אם גם אם חיה כל היום בשלמות. הוא קצר להשתלם בכל הזמן הוה. ואם איפה מה ילדות והשררות הבל תהביל כל טובות העולם הזה. ושים כל עמלך בתורה עד אחר זקנתך. ועל הכת הב' המסתפקי' בעת אחת ביום ואחת בלילה. אמר והמלאכה מרובה. ובידך עתה חלו יהיו כגרגיר חרדל בים הגדול. ועל הכת הג' אמרו. פועלים עצלים. לומר כי גם שתורתם אומנותם כפועלים. הם עצלים. ומי בעל הבית ישמח לבו לשלם שכר טוב פעולת שכיר העושה מלאכתו בעצלות. וגם יצא בגרעון כסף הראוי לינתן לו. ומה גם עתה מי שהוא פועל למלאכת השם יתברך. כי הלא יקצוף האלהים. כי יראה מלאכתו בלתי חביבה בעיני פועליה ועושים אותה בעצלות כמבזים ערכה חלילה. ועל הכת הד' אמר והשכר הרבה. לומר הוי מחשב גודל שכר שהיא שמור לך לעולם הבא. אם היית נזון בצמצום ועושה עיקר מיגיעת התורה. כנגד מה שירויחו מזונותיך בהתבטל חצי הזמן להרויח טרף ביתך. שיהיו מרווחים. וזהו אומר והשכר הרבה. כלומר ולמה תשגה בני ותאבד ההרבה בשביל המועט. ועל הה' אמר ובעל הבית דוחק לומר אל ישיאך לבך לומר כי הייסורין מעכבין למודך. כי נהפוך הוא כי ביטול התורה מביא הייסורין. כי כמקרה הבעל הבית שרואה את פועליו בטלים ממלאכתם. ודוחק אותם שיעשו מלאכה כל עוד שרואה אותם בטלי'. גם אתה יקרך עם קונך. שעל היותך מתבטל ממלאכתו ית' הוא דוחק אותך ביסורין. וא"כ כאשר הבעל הבית הדוחק את הפועל בטל. בקבלו הפועל מוסר ושובו לעשות במלאכה ירפה ב"ה ממנו. כי הוא יתברך מה שדוחק הוא למען רפיונך. על כן בשובך להחזיק בתורה יסלקה מעליך. ואם כן בראותך הייסורין חובה עליך לשוב לידבק בתורה בכל עוז ואז הייסורין בדלים ממך. כמ"ש ז"ל (ברכות ה') העוסק בתורה ייסורין בדלים ממנו שנאמר ובני רשף וכו'. ואחרי אומרו תלונה על כל אחד מחמשת הכתות. ראה התנא כי הלא כל אחד מהן יש לו מה להשיב על תוכחתו. והוא כי האחד אשר עליו אמר היום קצר ולמה יניח עסק התורה עד זקנה. הלא יענה ויאמר ממקום שבאת אני משיב. כי אחר שכל השבעים שנה הם היום קצר להשגת התורה. אם כן איפה גם כי הייתי עוסק כל השבעים שנה שלמים בתורה לא הייתי גומר. אם כן למה איגע. לבלתי השיג: ואחר שבין כך ובין כך אין המבוקש בא אל הפועל אסתפק במועט באחרונה. וכן השני אשר אמרת לו והמלאכה מרובה יש לו להשיב ולומר. כלום אני עוסק כי אם לקבל שכר. ואם מעט יהי' אשא אטרח גם מעט יהי' אשר יתנו לי והנני מתפייס בכך. על כן אמר התנא. דע כי לתקן אשר יוכלו להשיב כל א' מחמשת הכתות. הוא היה אומר תשובה על כל אחד מהן. על תשובת האחד. שהוא שאמר כי גם בהיותו עוסק כל השבעים שנה היה יום קצר. אם כן כך הוא מעט וכמרובה ואניח התורה לעת זקנה. אמר אין זו תשובה. כי הלא לא עליך המלאכה לגמור. כלומר אם היו אומרים לך שלא יתנו לך שכר אם לא תגמור. היתה טענה לומר כיון שבין כך ובין כך איני גומר גם אסתפק במועט לעת זקנה אמר לא עליך המלאכה לגמור רק להגות יומם ולילה. ולכן כל מה שתמעט מלעסוק בה יהיה בך חטא. ועל תשובת השני לומר למה יאשימנו אם לא אלמד רק עת אחת. הלא גם אני איני שואל שכר יותר מתלמודי. לזה אמר ואי אתה בן חורין להבטל כלומר עבד אתה. והאם יאמר עבד לרבו לא אעבדך רק עת א' ביום ועת א' בלילה לא יתכן כ"א כל היום וכל הלילה והנה גם השלישית היתה יכולה להשיב לו'. מה לי עוד מלהיות תורתי אמונתי ולמה יוכיחני בעצלות. על זה אמר אם למדת תורה הרבה וכו'. הלא עליך שתורתך אומנותך אין תלונת התנא. רק על תועלתך למה תפסיד שכר הרבה. כ"א לא התעצלת ולמדת תורה הרבה יתנו לך שכר הרבה. ולמה תאבד טוב הרבה בהתרשלותך אחר שבין כן ובין כך תורתך אומנותך והנה הכת הרביעית שאמר ר' טרפון עליה והשכר הרבה. שע"כ לא יתבטל מהתורה למען יהיו מזונותיו מרווחים. פן יאבד הרבה בשביל מועט של העולם הזה. הנה היתה יכולה להשיב ולומר איך אחשב שכר העולם הבא כנגד שכר מה שאני מרחיב מזונותי ואפסיד המרובה במועט. והלא אני מהעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ע"כ על תשובה האפשרות הזאת אמר ונאמן הוא וכו'. לומר גם כי אתה לא תעבוד על מנת לקבל פרס. הלא הוא לא יבצר ממנו שישלם לך שכר פעולתך וזהו ונאמן הוא בעל מלכתך וכו'. וא"כ צא וחשוב ע"פ האמת כי שכר ינתן לך. איזה גדול מה שתרויח פה או מה שינתן לך אם צמצמת מזונך לבלתי התבטל מלמודך כלל. וגם הכת החמשית שעליה אמר ובעל הבית דוחק. הנה היית יכול להשיב ולומר. הלא אמרת לי כי לא אמנע מהלמוד על הייסורין. כי נהפוך הוא כי על הביטול תורה באין היסורין. איך יתכן זה כי הלא נגד פני שזולת העדר עסקם בתורה גם הם רעים וחטאים לה'. ולא ייסורין ולא שבט אלוה עליהם. ואני הגבר ראה עוני בשבט עברתי על התבטלי מעט מהלמוד. על זה אמר גם זו אינה תשובם. כי הלא ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. לומר מתן שכרן של צדיקים כמוך הוא לעתיד. אך לא של רשעים כ"א בעה"ז. כלומר ובזה אל תתמה על החפץ למה באו עליך היסורים ולא על הרשעים. כי הלא הם מתן שכרן פה ואתה שע"ה. וע"כ צריך תנופה פה אשר חטאת גם כי מעט יהיה:

ד

וצוה הכהן ולקח למטהר וכו' . הנה אין ספק כן אין דבר בכל משפטי תורתינו בפרטות אשר אין בו צפוני סודות. כי התורה והמשפט לאלהים אשר אין רעיון יכיל מחשבתו וכונתו בכל דין ומשפט. אחד מני אלף מפרטי פרטי הקטנים. כי מי עמד בסוד ה'. אך אמנם רשות נתונה מאבינו שבשמים לשום שכל והבין שמץ רמז הרומז על פשטי המקרא. מן הבא בידינו החלושה והקלוש'. אולי יחנן ה'. ויהי דבר אחר מדברינו הרבים מאשר רצה יתברך ברמז הרומז בו. זול' סוד ה' אשר עליו מלמעלה ויהי' מעט מחזיק את המרובה להעלותו על רצון קדשו יתברך ואני בה' אעלוז' המפליא חסדו לי כרוב חסדיו. ע"כ תרתי בלבי למצא שמץ רמז. כאשר צוה ית' למעהר מצרעתו לקחת שתי צפרי' חיות טהורות ועץ ארץ ושני תולעת ואזוב. ולשחוט האחד על כלי חרס על מים חיים ולטבול אות' ואת שתי קצות כנפי הצפו' החיה ואת סוף זנבה בדם הצפור השחוטה. ושלח אותה על פני השדה ולהזו' למטהר ז"פ. ואחרי כן לתת מדם האשם על תנוך אזנו ועל בהן ידו ורגלו ואחרי כן מן השמן כסדר הזה:

אמנם הנה רז"ל (ויקרא פ' י"ו) קיימו וקבלו. כי אשמת דבר המצורה הוא על לשון הרע. ואמרו זאת המצורע המוציא שם רע. ע"כ בטהרו אחשבה צוה יתברך לעשות רמז פרישה וזהירות משפת יתר בל ישוב לכסלת אולתו. ועל פי תוכחות מוסרו כל אדם ימשוך. לשמור ולעשות גם הוא לבלתי הכשל במכשל' הזאת שתחת יד המצורע הלז אשר לא שער לפיו מחסום. וישום סכין בלועו אם בעל נפש הוא טרם הוציא מפיו דבר בלתי מתוקן:

והענין כי בהתחלת הטהרו מהרעה הבאה עליו ע"י דבור לשונו. אבינו אב הרחמן כאב בן ירצה בה לתקנו בעצה טובה מלפניו. בצותו אותו יעשה דבר אשר בו לבבו יבין תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. כי להעמידו על האמת בא אלהים כמזכיר ומזהיר לו. כי תחת און ועולה נמצא בשפתו לקה בצרעת. ומלמדו דעת בל ישוב לכסלה כאשר בתחלה. הלא הוא כאשר צוה לו הוא יתברך לקח שתי צפרים חיות טהורות וכו' ולשחוט את הא' על כלי חרש וכו'.

ולבא אל הענין נזכירה מאמר הרמב"ם ז"ל. שמחלק הדבור לחמשה חלקים ויקרא להם שמות. מצוה בו נזהר ממנו נמאס. אהוב. מותר. (א) הוא לדבר בתורה ומצות. (ב) בעדות שקר ורכילות. (ג) בסיפורי מאורעות. (ד) בשבח המעלות השכליות ומדותיות ובגנות הפחותות: (ה) והוא מה שצריך לדבר מסחורתו ופרנסתו ומאכליו. ואני בעניי ראיתי אחרי רואי להעמידן על שלש. כי שבח מדו' הטובות וגנות הרעות גם זה נכלל בכלל הגות בד"ת. וצא ולמד ממסכת אבות כי הן אלה כוללות מאמריה מראש ועד סוף והן הם מגופי תור' שבע"פ. וכן השנית והשלישית חשובות כאחת כי את שתיהן כאחד שנא ה':

ונבא אל הענין והוא כי הן אמת כי אין ערוך אל בחינת דבור תורה ומצות. כי עליו אין להוסיף. ומה גם כי יצא הכל משולל חטא ושום פניה. אך גם הדברים אשר ידבר האדם בעסק חיי גופו ההכרחים ולמאכל שולחנו לשובע נפשו משוללים עושק וחמס. כ"א בדרך היתר במשא ומתן באמונה. גם הוא טוב בעיני ה'. יהי' זה הדבור השני כלו על פי התורה ובחינות דקדוקי במשא ומתן ומאכל ומשקה להתנהג בחסידות. אז יעלה גם הדבור השני לרצון לפני ה' שעור רב עם שהראשון הכביד. אך החלק השלישי אשר בו שיחה בטלה ורכילות ולשון הרע ונבלות הפה כל היוצא מפי האדם אשר לא כדת. רק רע הוא ממנו ירחק האדם כימי השמים על הארץ:

ועם לבבי אשיח' כי זה יהיה הרמז הרומז הוא יתברך בסדר הזה. והוא כי נשא המשל שני סוגי הדבור. אחד דבור חיי נפש בלימוד תורה ומצות. ודבור חיי הגוף. אל שני צפרים שעניינם מעשה פטיט וצפצוף. ופירש עניינם באומרו חיות טהורות. כי שניהם בענין חיות. זה בחיות הנפש וזה בחיות הגוף. וגם שניהם טהורים שהוא כי יהי' זה וזה טהורות משוללות פניה. אבל בדיבור סוג השלישי הדומה לעץ ארץ. אשר בו ב' בחינות. א' שהוא עץ בלתי עושה פרי לא של טעם ולא של ריח מעין השיח' בטלה. וגם הוא עץ גבוה משל אל דבור של גסות הרוח כענין ל' הרע ודומה לו האומרים שפתינו אתנו מי אדון לנו. ע"כ למען התרחק מהב' בחינות הנמשלות אליו סמך אליו שני התועלת. שהוא מאמר התנא (אבות פ"ג) ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. שהוא כמאמרו שם שהוא עפר אם צדיק הוא. רמה ותולעה אם בלתי צדיק ששולט בו רמה ותולעה. וזה ירמוז פה שסמוך אל עץ ארז סמך שני התולעת. שהיא לרמוז. שני אל השנות הצדיק להיות עפר. ותולע' אל העשות תולעה אם בלתי צדיק הוא. והיה לשון של זהורית רמז אל לשון האדם שגוונה אדומה וגם משולהבת לדבר סרה. והיא אשר תעשה תולעת כמשפט עשרה מרגלים שהיו תולעים יוצאים מלשונם עד טבורם ונכנסים בטבור וחוזרים ויוצאים מהפה. והוא כמפורש אצלינו. שבפה חטאו על ארץ ישראל הנקראת טבור הארץ. לינק מהשכינה הדורש אותה תמיד כתינוק מן האם עודנו בכריס'. וגם תסמוך לו אזוב שהוא עץ היותר נמוך ושפל שבכל האילנות. ומה גם כי מצותו לקחת אזוב שיעור טפח להורות קוטן וכפיפ' יתיר' על טבעו. והוא לרמוז הדבר השלישי אשר דבר התנא. באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. כי רוח מלפניו ית' יעטוף. כי אימתו יתברך תבעתנה ותהי' נפש האדם כפופה לפניו. וזה רמז באזוב שהוא קטן שבכלל האילנו' וגם הוא טפח בלבד. וזכר לדבר כי האזוב הוא משל ורמז אל הנפש. והיא כי אזוב עול' מספר י"ו וכן עולה נפש במספר קטן. והכונ' שיסמוך שלשה אלה יחד. מקל של ארז ושני תולעת ואזוב. למען יזכור מה שעל ידם יתקן רעת מדתו הדומה לעץ הארז וזהו ועץ ארז וכו'. ואז וצוה הכהן ושחט את הצפור הא'. היא הברורה ומיוחדת משתיהן כנודע שכך הוא הדין. אל כלי חרס וכו'. הוא כי הדבור הא' שהוא משל הצפור הא'. שהוא על דברי עבודת שמים. מה שיעשה עיקר. הוא מהתורה עד המית גופו עליה. וזהו ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש. הוא הגוף על מים חיים. כלומר על התורה הנקראת מים חיים כי על מים ישחוט כח דבורו הטוב עד בלתי השאר בו כח. כמעט שהוא המית עצמו עליה. ולא שיגעל בצפור החי' שהוא משל אל דבור חיי גופו. כ"א יקח אותה וזהו את הצפור החיה יקח אות'. כלומר ולא יגעל בה. אך יטבלנה בדם הצפור השחוטה. שהוא כי לא תאמר הלא בפני שני הפכי'. (א) המית גופי על התורה. (ב) עסוק גם בדבור חיי גופי. והנה הן תרתי דסתרן אהדדי. לזה רמז שהצפור החיה שהוא לחיי גופו. יקח אותה ולא ישמטנה ונטשת'. ואך לא לאכול משמנים ושתות ממתקים. ומלבוש שני עם עדנים. רק יצרף חיי גופו עם דם הצפור השחוטה. כלומר שמציאות המות עצמו עליה יהיה במקומו. וחיי גופו גם הוא לא ימיש מהטפל בו לקיים נפשו בגופו ולעדן שבתות וימים טובים וזהו וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וכו'. וגם שכל עסקי חיי גופו יהיו טבולים ומשוקעי' בפנימיות וחיות התורה כי הדם הוא החיות.

וזהו בדם הצפור השחוטה. וקבלו רז"ל (סוט' י"ו) שהיו טובלי' ראשי כנפי' וסוף זנבה. ויהיה הענין לרמוז לו בל יתפשט בעניינו עסק הגוף הרבה. ע"כ טובל קצת כנפי' המתפשטות. וגם רמז שאפילו יהיה בעל הון וישים לב כי יעשה לו כנפים. לכן יטבול קצת כנפים בדם הצפור השחוטה אשר בו רמז המית עצמו על התורה. וימשוך ידו מהתענג ומרוך ומרוב כל. וגם יטבול סוף זנבה. לרמוז יביט אל אחריתו כי עפר הוא ואל עפר ישוב ולמה יתגא'. כי אם יתן אל לבו אל אחריתו שיהי' שקוע וטבול בפנימיות וחיות התורה וגם יביט כי סופו להשתלח על פני השד' כי שם יקבר. וזהו ושלח את הצפור על פני השדה. וגם את עץ הארץ ואזוב צוה יתברך לטבול בדם הצפור השחוטה:

ולבא אל תכונת הרמז. נזכירה מאמרם ז"ל (נגעים פ י"ד) באומרם. כי העץ ארץ היה מקל שאורכו אמה. וגם אמרו שהשני תולעת היה לשון של זהורית שהיה כורך בו המקל של ארז והאזוב. והיה טובל אותם בדם הצפור השחוטה. וגם אמרו שאורך האזוב טפח. ויהיה הרמז כי הלשון של זהורית הוא משל ללשון האדם. שהוא כדמות' ואדומ' כלשון. והיא כורכת בדבור' את הגוף ואת הנפש. כי את שניהם תכלול ותכרך בלי ספק. והגוף רמוז באמת אורך הארז. כי אמת ארז עולה במספר קטן עשרים כמספר חומר במ"ק. ואזוב עולה י"ו כמספר נפש במספר קטן. ואמר כי את מעמד שלשתן הגוף והנפש עם הכורך אותם יטבלם בדם הצפור השחוטה. משוקעים במדת הממית עצמו על התורה. באופן יהיה הגוף נשבר ונדכא תוך עיקר עסק התורה וקיומה. וכן הנפש תהיה כעוטיה תוך מדה זו וכן הלשון. למען יהיו כל דברותי' טבולי' ושקועים בענייני התורה. וזהו וטבל אותה וכו' בדם צפור השחוטה על המים החיים. היא התורה. ובזה על המטהר ע"י תשובתו. בטבולים האלו הרומזים שרשי המוסר ליתקן על פי התורה. לרמוז לו שע"י כך יושפע שפע מימי קדושת התורה. ויושרש בכשרון מאתו ית'. כי כבר בא ליטהר מסייעין אותו. וז"א המטהר. שהוא כי כבר בא ליטהר והיחל בדבר. ואמר שבע פעמים לרמוז כי יושפע בו שפע קדושת כשרון להיות צדיק יסוד עולם שנברא בשבעה ימים:

ה

וכבס המטהר את בגדיו וכו' . רמז כי גם אחר הטהרו מעונו צריך עוד עינו ומירוק סיגופים עד יכובסו בגדיו אשר לו בג"ע. שהם שני בגדים האמורים בספר הזוהר. א' לרוח בג"ע של מעל' ואחד לנשמ' בשל מעלה הנקראים בגמרא חלוקא דרבנן. כי ע"י העון שגרם הצרעת נכתמו בהם כתמיו. וצריך יכבסם בדמעות תשובה ומירוק מקבל אל אשר חטא על הנפש וזהו וכבס המטהר את בגדיו. וגם עוד יוסיף לבל ישוב לכסלת עון לפרוש מכל מותרות הגורמים דברי עונות. וזהו וגלח כל שערו. כי המותרות נמשלים אל השער שהוא כמותר בגוף ואח"כ לגמור תיקון הכל יעסוק בתורה. כי בה ירחץ יטהר מכל חלאה. וזהו ורחץ במים וטהר כי אין מים אלא תורה. ואחר יבא אל המחנה שהוא רמז שע"י תיקונים אלו יזכה בסילוקו שנפשו תבא אל המחנה הקדושה בעולם העליון. תחת היותה עד אשר לא נטורה גרושה מקדושה חוצה. אם לא ישוב. יניף יד מיני תשובותיו. עוד לא תזכה רק לבא אל מחנה הקדושה העליונה אך עדיין לא יגיעוה אל מחיצות שורש נפשו המיוחדת לה מטרם יחטא. וזהו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שהוא עד ישוב ליתקן עוד ימים רבים. ואמר שבעה להורות על ריבוי. כד"א והחזיקו שבע נשים וכו' שהוא תואר מספר הנאמר על הריבוי. והי' ביום השביעי שהוא בגמר זמן התשובה הנזכר. אז ישוב וגלח את כל שערו הוא כל המותרות לגמרי עד שלא ישאר רמז חלאת דבר:

או יהי' שער רמז אל כחות הטומא' אשר עשה לעונותיו כי כל עון בורא משחית ומתדבקים בו סביב כשערות הנעשים ע"י עונות של גסות הרוח הם על ראשו. ועליהם אמר את ראשו. ועונות הנעשי' ע"י בקשת כבוד וידבקו אותו בו כחות חצונים וצריך להעבירם. אמר ואת זקנו. וע"י הנעשים על ידי עינים רמות לראות ברע אמר ואת גבות עיניו. ועל כל יתר עונות הנעשי' בשאר גופו אמר ואת כל שערו יגלח. שהם כל הכחות שדבקו בו בהעותו בכל שאר איברים ואחרי כן וכבס וכו' כמפורש למעלה:

והנכון בשער הרמז הזה. תוכחת מגולה הכתובה אצלינו בספר שושנת העמקים על פסוקים שמאני ישנה והלא'. כי הרואה שה' סר מעליו ע"י ראותו שיסורין באין עליו וכיוצא ובא ליטהר אם דעה חסר ישית לבו אל מצות עשה שבהן ירחמהו עושהו ואח"כ אל סילוק עונו'. ולא זו הדרך כאשר דבר דופי הדרך הזה שלמה המלך עליו השלום במקום הנזכר. ובספר משלי כמבואר אצלינו על פסוק (משלי כ׳:כ״ה) מוקש אדם ילע קדש וכו'. אך הדרך אשר בחר בו הלא הוא לסלק תחלה העונות ואחרי כן לעסוק במצות עשה. לקשט בהם את נפשו ולהלבישם בגדי יקר חלוקי דרבנן שהזכרנו:

וזה יהיה ענין רמז הכתוב מעין האמור. והוא כי דרך בני אדם בהחילם לשוב מאשמותם לבלתי הכיר כובד עונותם. והעולה על רוחם כי קלים היו עונותם. ואם אין רצונו ית' טוב עמהם. לא על רוב עונם כי אם על מיעוט מצות עשה אשר אתם. וע"כ מזה יעשו עיקר ולא להסיר רוע מעלליהם תחלה. אך לא זו הדרך אשר בחר ה' כי אם לטהר טינוף טומאת העונות תחלה. ואחרי כן טהרתו יפליג קדושת מצות מעשיות. ואז יקרב אל ה' וידבק בו ית' דבקו' עצמיי. והנה זה דרכן של בני אדם. כי בראשונה לא ישיתו לב אל הדרך. זה האמיתי. כי אם בראשון יתדבקו. עד ראותם אחרי כן כי אשר לא טוב עשו. אז יתנו לב להפך השיטה ולכלא הפשע ולהתם חטאות תחלה ואחרי כן אחר נדרי' ומצות עשה לבקר. ואז ה' אלהיו ירצה אז יותר:

וזה מאמר הכתוב ברמז הרומז בו. כי היחל ואמר וכבס המטהר את בגדיו וכו'. והוא כי הנה ע"י עבור האדם רצון קונו עושה רושם למעלה. אך בפנים שונים. והוא כי בחלוקי דרבנן הנעשים על ידי מצות עשה. יש לפעמים כתמים וקרעים בהם לפי פניות שבמעשה המצות וביטול הנמצא באמצע. כד"א וכבגד עדים כל צדקותינו. אך אשר יפגום בעשותו מצות אשר לא תעשנה ואם יעשה כתמים בנפש עצמה. וגם תעשה חוקי הטומאה אשר תתלבש בם נפשו כמאמר ספר הזוהר. ויקראום בגדים הצואים אשר בם תכנס נפש הרשע בגיהנם.

ונבא אל הענין. אמר כי תחלת בא האדם אל התשובה במצות עשה. יתחיל לכבס ולטהר בגדיו שהם חלוקי דרבנן מכל כתם פניה הבלתי טובה אשר משחת מראיה בם וזהו וכבס את בגדיו. ואח"כ יגלח את כל שערו שהוא הסיר כל כחות חיצונים אשר ברא בעוברו כל מצות לא תעשה. וע"כ שלא עשה התיקון כראוי. לכן לא הגיע עד המוכן לו בהשתלמו מאז שלחו ה' לעולם הזה. רק וישב מחוץ לאהלו. אך אחרי כן יהיה האיש קונה לב ויהפך השיט'. ויתחיל לתקן תחלה העבירות וזהו והיה ביום השביעי וכו'. שהוא אחר רבוי ימים יתחיל לתקן העבירות הנמשלים לשערות וזהו וגלח את כל שערו וכו' ובסוף וכבס את בגדיו וכו' שהוא על ענין מצות עשה הנמשל עניינם אל הבגדים כמדובר. ואח"כ ורחץ את בשרו במים הם מימי התורה ומימי החסד וטהר לגמרי:

או אפשר יהיה רמז על הגלגולים: כי אם המטהר מעבירות שבידו יכבס בגדיו תחלה שיעשה עיקר מענין מצות עשה כאשר כתבנו. ואגב' יגלח ג"כ את כל שערו שהוא לתקן מצות לא תעשה. אז בסילוקו לא יזכה רק שיבא אל המחנה הוא מחנה הקדושה. אך עדיין וישב מחוץ לאהלו העליון הוא המדור שלו שהיה מוכן לו לפי איכות נפשו. אם היה משתלם פה מכל צורך תיקון המיוחד לה. אך אחר שלא כן עשה לא הגיע עד שם. לכן נגזר עליו ישוב יתגלגל. וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. אשר ישוב יתגלגל בעה"ז ימי שנותיו שבעים שנה שהם רמז השבעה ימים והיה ביום השביעי. בסוף ימי הגלגול האחרון בעשור השביעי. יקנה דעת לתקן כראוי ותחלה יתחיל לטהר טינוף מעשה הרעה שהוא כי יגלח את כל שערו על הדרך האמור בקודם. ואחר כך וכבס את בגדיו וכו'. ואז ירחץ כו' וטהר. וביום השמיני אחר סילוקו יקח וכו' שהם רמז חלקי נפשו. שני כבשים רמז אל נפש ורוח. וכבשה אחת בת שנתה כי מקרוב באה לו. וג' עשרונים מעשיו הטובים שבג' חלקי כשרונו. שהם מחשבה דבור ומעשה. כי אחד מעשר הוא מה שאדם עושה בבואו ליטהר. כי הט' חלקים שבכל אחד עושה הוא ית' אחר בא האדם ליטהר. וכח קדושת יצר הטוב גם הוא נלוה עם הנפש. וזהו ואת לוג השמן כי לג עם התיבה עולה ל"ד והוא כמספר יצר הטוב במספר קטן. ואמר כי את כל אלה יקח אחר סילוקו. והעמיד הכהן הוא מיכאל שהוא כהן לאל עליון בבית המקדש של מעלה. והעמיד הכהן הנזכר את האיש המטהר לפני ה' פתח אהל מועד הוא בית המקדש של מעלה. ולא שיעמוד בלבד במחנה הקדושה כפעם הקודמת. כי אם גם לפנים יכנס כי השלים התשובה כראוי:

יד

ולקח הכהן מדם האשם וכו' . הנה כתבנו למעלה כי קבלו וקיימו רז"ל (ויקרא רבה פ' י"ו) כי הצרעת בא על לשון הרע. ושע"כ נרמז בסדר טהרתו דרך תקון רוע מדתו כמדובר למעלה. ועל הדרך הזה יתכן רמז גם פה באומרו ולקח וכו' ונתן על תנוך וכו'. והוא כי הלשון הרע הורג שלשה וכו'. והוא כי תחלה יכנסו דברי המדבר באזני המקבל ואז המקבל ישלח ידו ויכה נפש את מי שנאמר עליו וינוס מאימת גואלי דם המוכה. ואז יחרץ גואל הדם וירדוף אחרי הרוצח והכהו ומת גם הוא. ואז את דם שניהם ידרוש הוא יתב'. וישפוט משפט מות את המדבר הלשון הרע כי היסב ימותו אנשים מישראל:

וזה ירמוז הוא ית' תוכחת מגולה אל המצורע הלז אשר דבר לשון הרע לבל ישוב לכסלה. כי יקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית. לרמוז לו כי דם אשם האזן אשר קבל הלשון הרע ממנו בו נדבק. כי סיבה ראשונה היה הוא אשר שם באזנו הדבר הרע ההוא. וכן על בהן ידו הימנית לרמוז לו כי גם דם אשר שפך בידו הימנית המקבל הלשון הרע והרג את מי שנא' עליו גם הוא תלוי באשר דברו. וזהו ועל בהן ידו הימנית. וכן מה שרדף גואל הדם את מי שנאמר עליו כשרדף ברגליו אחרי הרוצח. גם דם האשם הוא על אשר דבר הלשון הרע. וזה ועל בהן רגלו הימנית. ואחרי כן שיתן אל לבו הרמז הנזכר ויתחיל לשוב לתקן האברים אשר חטא בהם. ישפיע עליו הוא יתברך שפע קדושה על המקומות אשר נתייחדו אל העון. שהוא אזן יד ורגל:

וזה ירמוז באומרו ומותר השמן וכו'. יתן הכהן על תנוך אזן וכו'. ועל בהן וכו'. ועל בהן רגלו וכו'. שהוא רמז אל שמן עליון יורק עליו והוא רוח תשובה הראויה לשנות פעולת איברים אלו מרעה לטובה. וזהו ומיתר השמן יתן הכהן על תנוך וכו' על דם האשם שהוא כי על דם אשמתו יורק שמן צדקתו שפע עליון כמדובר. ואמר כי מלבד שפע תיקון אברי אשמתו גם יורק עוד שפע זכות מלמעלה ע"י תשובתו. וזה רמז באומרו והנותר משמן וכו' יתן על ראש המטהר. וע"י כן וכפר עליו הכהן לפני ה'. לומר ע"י כן כבר נרצה לפניו יתברך ויתן לו מהלכים בין העומדים לפניו:

לג

וידבר ה' אל משה וכו' . כי תבואו וכו'. ראוי לשית לב. (א) אומרו לאחוזה שיראה לבלי צורך כי היהדי או' אשר אני נותן וכו'. (ב) או' ונתתי נגע צרעת וכו' למה אמר לשון נתינה ולא אמר כבבגד. שנא' בו והבגד כי יהיה בו נגע. כך היה יכול לומר והבית כי יהיה בו נגע וכו'. (ג) אומרו בבית ארץ אחוזתכם. למה שב להזכיר אחוזה לבלי צורך והיה די יאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארצכם. (ד) אומרו כנגע נראה לי. כי מלת לי מיותרת והראוי יאמר כנגע ראיתי בבית וכו'. (ה) אומרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. ואם הוא כדי שיאמר כהן גזרתו. מי לא ידע כי לכך בא להגיד לו. (ו) אומרו וצוה הכהן ופנו וכו'. כי הנה אמרו רז"ל (ת"כ) כי לא עשה ה' שיצו לפנות את הבית כי אם שחס הקב"ה על פכין קטנים של חרס. שאם הם של מתכת יש תקנה ואם על אוכלים ומשקים. יאכלם בימי טומאתו וכו' אלא וכו'. ואם כך חס הקב"ה על ממונו של רשע כ"ש על ממונו של צדיק. ואם על ממונו חס כ"ש על גופו. והלא כמו זר נחשב כי רז"ל הדורשים הרחמנות הלז. האם לא ראו הכתובים שאחר זה וצוה הכהן וחלצו את האבנים ואת הבית יקציע וכו' ושפכו את העפר וכו' ולקחו אבנים אחרות וכו'. ועוד מעט הוא אומר ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית וכו'. וא"כ איפה אשר חס על פכין של חרס. איך לא יחוס על בית שלם וטוב. ומה גם אם הוא מן הבתים הגדולי' וטובי' גדולי השווי והערך:

אינם הנה אין ספק כי בחמלת ה' על בנו בכורו ישראל חושב מחשבות לבלתי הצר להם. כי אם להיטיב להם בכל מדה ומדה אפי' במדת הרוגז כאשר הפליגו רז"ל במקומות אין מספר. עד אומרם בנגע הנראה בבית כי גם הוא לטובת אשר לו הבית. למען ימצא מטמוני מסתרים אשר טמנו בקירות בתיהם יושב הארץ הכנעני. ובצוותו ית' לנתוץ את הבית כל הון יקר ימצא. והן אמת כי זאת לא זאת עיקר הטעם. כי הלא הרבה עשו כן ולא הצליחו. כי פרצו ויעבורו שער ויצאו בו ופרוטה לא מצאו. וגם אחד מני אלף נתץ ונגע ומצא. ומי יאמין כי האלהים עשה לנתוץ בתים רבים נכבדים למען איש אחד מכלל מרובים יבא לו הנאה מה. ומה גם כי הלא כמקרה נגע צרעת כי יהיה באדם. גם הוא יקרנו כי ע"י תשובה ותקון אשר חטא על הנפש היה מתרפא מחלייו. ומהפכים מראות טומאתו בו אל מראות טהרה. ואיככה נוכל לדבר ולומר כי כל חפצו ית' לא היה רק למלא בתיהם טוב. אך אין ספק לא אמרו הדבר ההוא רק למען סור מלב איש מלדבר ולומר אם נגע הבית בא יבא. למען ייסר בעליו על עון אשר חטא. א"כ איפה אם יקרה לאיש אשר יסרנו יה וינגע ביתו ובנותצו אותו ימצא מטמון ויעשיר היכן הם יסוריו של זה. ע"כ גלו אזנינו ויודיעונו כי גם זה מאת ה' צבאות יצאה. הפליא עצה כי שתים זו עשה הוא ית' כאחת. א' ניכה לו עון בצערו ויגלה לו אוצרות חשך פרי איזה מעשה טוב אשר עשה. כי זה דרכו יתברך לעשות שני הפכים לאיש אחד על שני גופי מעשיו זה לעומת זה:

עוד שנית כיונו רז"ל במאמרם זה. הלא הוא לתת טוב טעם אל המציאו יתב' נגע בבית מבדבר אחר. ואמרו למען ע"פ דרכו אשר יזכה לקבל טובה יקבל על פי דרכו. למען הודיע היותו יתברך רחום בדין ופועל שני הפכים כאחת. מה שאין כח לזולתו. יתברך בשמים ובארץ אמנם הטעם העיקרי. הלא הוא אשר כתבנו מרז"ל בפרשת הקודמת. כי זה דרכו יתברך ליפרע מן החוטא בקל הקל תחלה. כי יתחיל בבית ואם שב מוטב ואם לאו יתן הנגע בבגד. אם שב מוטב ואם לאו יגיע אל עצמו ואל בשרו כמדובר למעלה:

ובזה נבא אל הענין. והוא כי גם מציאות תתו ית' נגע צרעת בבית ארץ אחוזת ישראל בתוכחות על עון למתנה טובה תחשב לנו מאתו יתברך. והוא כי מי אב רחמן יעשה כמעשיו יתברך כי יחטא לו בנו בגופו ובנפשו. והמכזת הראויות לתת לו על עצמו ועל בשרו יתנם על כותלי ביתו. ואחר שיתנם יחזור ויתן על הבגד אם לא שב מעונו. וא"כ איפה אמור מעתה כי אין זה אשר עשה אלהים לנו. לתת נגע צרעת בקירות בית אשר חטא לה' בגוף ונפש ולא נתנם מיד בעורו ובבשרו. כי מתנה טובה וחסד גדול יחשב לו ית'. ולא עוד כי אם שגם אם לא נשוב עד ה' על נגעי הבית. לא יטה ידו עליו עד יכה תחלה את הבגד אשר הוא לובש או אל הכלי. ואחר שתי התראות אלו ועדיין כבד לבו. אז נגע צרעת תהיה באדם והיה בעור בשרו לנגע צרעת:

וזה מאמרו יתברך. באומרו ונתתי נגע צרעת וכו' לומר מתנה היא לכם מאתי נגע צרעת בבית. והוא כי מן הדין לא היה ראוי להיות כי אם בעצמיכם ובשרכם אשר חטאתם לי. והשוה השתי מתנות זו לזו. באומרו בארץ כנען אשר אני נותן לכם ונתתי נגע צרעת וכו'. לומר כאשר הארץ היא מתנה אשר אני נותן לכם. כך היא מתנה מה שונתתי נגע וכו' והוא מהטעם האמור:

ולבא אל התכת הכתוב. נקדים כי הנה ידענו ככתוב אצלנו בשערים פרשת לך לך ובמקומות זולת זה. ייחס אשר לארץ ישראל עם ישראל עמו ית' והוא כללות המכוון. כי הארץ הלזו ארץ ישראל התחתונה היא דוגמת הארץ העליונה ומשופעת ממנה בידו יתברך. וכמאמר הכתוב (דברים י״א:י״ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה ולא השליט עליה שר או מלאך. וכן הוא אומר (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך וכו' להביאך אל המקום אשר הכינותי. לומר כי אין המלאך משמש רק עד המקום אשר הכין כי בו אין מלאך ואין שר. וגם לישראל יש שייכות עמה כי כל שורש נפשות בני ישראל בארץ העליונה המה. וע"כ כשבת ישראל בארץ הקדושה הזאת. ועשותם בה כל מצות ה' אשר יעשה אותם האדם משפיעים קדושה עליהם ועל אדמתם ומקשרים העולמות. ומתקנים ומקנים קדושה בארץ התחתונה. ומקנים לעצמם שייכות ואחיזה עם הארץ עצמה על יד הקדושה שמשפיעים בה:

ונבא אל הענין. והוא כי רצה הקב"ה לתת טוב טעם ודעת מה זה. כי הלא כמו זר נחשב כי איש אחד יחטא ואת כותלי ביתו יוכיח ה' כי מה לתבן את הבר. ועוד כי הלא כמו זר נחשב שעל עון אשר יעשה איש הישראלי תקבל לקוח הארץ הקדושה. ועל כל התועבות אשר עשו כנעניים בה לא נראה בה סימני טומאה. ע"כ באה תורתנו ותתן טוב טעם באומרו כי תבואו וכו'. לומר הלא היא כעת ארץ כנען. כלומר כי בעליה ארורים וטמאים. כי ארור כנען וידועים לטמאים ומתועבים במעשיהם. כלומר שע"כ בעשותם אחת מכל התועבות טומאת העון תדבק בעושיו כי מוצא מין את מינו. ואינו כאיש הישראלי כי קדוש הוא לאלהיו. וע"כ לא יתן הוא יתברך את המשחית ההוא ישלוט מיד באיש עצמו כי אם בכותלי ביתו. ואם לא ישוב ישליטנו האלהים בבגדו. ואם לא ישוב עד האיש עצמו יגיענו ויהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת:

ומה מתקו בזה דברי התורה. באומר (ויקרא י״ח:כ״ה) כי בכל אלה נטמאו הגוים וכו' ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה. לומר כי הגוים ההם להיותם חצוניים תחלה נטמאו בתועבותיהם כי דבקו טומאתם בעצמ'. וזהו כי בכל אלה נטמאו הגוים כי אותם העונות היו מתדבקים בם ואחר שרבו טומאותם כ"כ עד שהיתה מתפשטת הטומאה גם בארץ כי ותטמא הארץ אז ואפקוד עונה עליה. כי המשתית הנברא בעון הייתי פוקדו עליה שישרה עליה בלבד לא שידבק בה. ואז מה עשתה הארץ. לא סבלה קדושתה הדבר. ומה עשתה קאה אותם מאתה ונשארה בקדושתה כי טומאתם בם. מה שאין כן בישראל כמדובר. הנה בזה נרמז טעם א' אל היות בבתי הארץ נגע בהיותם לישראל ולא בהיותם לגוים:

שנית כי אין לכנען ייחס עם ארץ ישראל שיתראה בה נגע צרעת על עונותם. כי מי יתן טהור מטמא לא א'. ואיזה הדרך תלקה הארץ הקדושה. בעון אנשים אשר הם טמאים בלידה ומבטן ומהריון. וז"א אשר אני נותן לכם לאחוזה. לומר שהיא ארץ מחייחסת להנתן ממני לכם שאתם קדושים והיא קדושה ולא כנותן לבנו כלי חרס או כלי מתכות שאין הענין רק להשתמש בו ולא שיהיה לבן ייחס עם הכלים ההם. אך הארץ הלזו היא לאחוזה שהיא להיות לכם בה אחוזה כי קדוש' היא. ובעשותכם בה מצות ה' אתם מזככים אותה ומשפיעים בה איכות קדושה וגם תאחזו בה. וא"כ לכם יאות תראה בה טומאת מעשיכם כי יחס יש לכם עמה ותכפר אדמתכם בעדכם. וש"ת נא ישראל הלא כתבת בתורה על מצרים (בראשית מ"ו) ויאחזו. והיא אדמה טמאה לז"א ונתתי וכו' בבית ארץ אחוזתכם. כלומר כי אינו דומה כי פה היא הארץ עצמה היא של אחוזתכם שהוא ארץ אחוזתכם. אך שם הוא בהפך כי אין הכונה רק שעם היותם באדמה טמאה לא חסרו אחיזה בשורשם הקדוש כי אם ויאחזו בשורשם עם היותם בה. וזה מוכרח מאשר לא נאמר ויאחזו בחול"ם היו"ד והאל"ף בחטף. רק בצר"י היו"ד והאל"ף בפת"ח כי מהם ובהם נאחזו. שהוא הם בשורשם העליון והיה ע"י שכינה שעמהם וכונת הכתוב שברכ' ה' ברבוי. מה שאין כן למצרים ומה טעם לז"א ויאחזו בה כלומר בשורשם והראיה כי ויפרו וכו' משא"כ המצריים. הוי אמור כי לא משרו של המצריים היה הדבר ובשלומם הי' להם שלום. שאם כן הי' הרבוי יותר למצריים. אך אין זה כי אם שמה' אשר עם ישראל יצא הדבר ומה שנא' בעבדים (ויקרא כ״ה:מ״ו) והתנחלתם וכו' לרשת אחוזה אינו שיש להם שייכות עם ישראל. אלא שיהיו להם לרשת אחוזה שתהיה ירושה של אחוזה בהם שיהי' גופם קנוי אך לא שידבקו עם איכות ישראל. אך בארץ נאמר לכם לאחוזה שיורה שלהם ממש יש בה אחיזה. וכן באומרו ארץ אחוזתכם שיורה אחוזה שלכם ומה גם שהוא מיותר. אך הוא לו' אל תתמהו על היות הארץ לוקה בשבילכם ומכפרת עליכם כי הלא היא ארץ אחוזתכם. או יאמר כי תבאו וכו' לומר אל יעלה על רוחכם. כי מהטומאה אשר נדבקה בארץ בהיותם לכנען כי אז ותטמא הארץ. ע"כ מאותה הטומאה שנשארה בה מאז היא היוצא' עתה חוצה כי בהיותה בידכם פולטת הטומאה אשר בלעה בהיותה ביד כנען. באופן כי הוא טומאה היוצאת מבפנים. כי לא כן הוא רק שהיא טומאה הבאה מחוץ לידבק בבעל הבית מרעת יושבי בה. והוא יתב' אינו משליטו באדם כי אם בגדר אבניו וז"א כי תבאו אל ארץ כנען. כלומר שהיתה ארץ טמאים עם כל זה אשר אני נותן לכם וכו' אינה פולטת מבפנים אשר בלעה בהיותה לכנען כ"א ונתתי נגע וכו' כי אני הוא הנותן בה נגע צרעת מאתי. מדביק' בקיר לבל תשלוט בכם כי לא נותרה טומאת כנען בארץ אחרי אשר קאה אותם וגורשו ממנה:

לה

ובא אשר לו הבית וכו' . הורה לנו אבינו מלכנו אלהינו דרך אמת למען נשכיל לעבוד את ה'. והוא כי אנחנו חייבים לשים כחותם על לבנו כי אין דבר משולל השגחתו יתברך ואין הוראת צרה שלא יהיו תוכחת על עון. וטוב להודות לה' על כל צרה שלא תבא כי על כי אין אלהיו בקרבו מצאוהו הרעות ההם. וזהו ובא אשר לו הבית והגיד לכהן. והנה ההגדה הו' אפשר תהי' לאמר כנגע ראיתי בבית. אך לא זה הדבר בחר ה' כי אם שיאמר כנגע נראה לי בבית. כלומר כנגע נראה בשבילי בבית. כי עוני הי' מחייב נגע צרעת תהי' בי וה' נתנו בביתי. וזהו לאמר נראה לי כלומר הראוי לאמר הוא כנגע נראה לי שהוא משמעות לי. כד"א (בראשית כ״ז:ד׳) ועשה לי מטעמים. וצודה לי. והביאה לי. וכאלה אין מספר:

לו

וצוה הכהן וכו' . הנה ראה יתברך לגמור הוראת הלימוד אשר למד לו בכתוב הקודם. שהוא כי יתן אל לבו כי נגע הבית לא מקרה הי' ולא מרעת אשר ישבו בו לפנים. כי אם חטאת היושב בו כעת ושעל כן יסכים ויאמר כנגע נראה לי כלומר בשבילי בעוני. ואז מורה הוא יתב' כי בייסר איש את בנו ה' מייסר בהראותו את מראה הנגע בביתו. והוא כי האיש אשר לא תשיג יד שכלו כח מעשיו ית' ורוב רחמיו בהנהגותו. וישקיף וירא יצו ה' לנתוץ ולנתוש ולהאביד את ביתו על מראה נגע אשר יראה בקיר. כמאמרו יתב' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר וכו'. הוא יפלא לאמר מריה דאברהם האם בשביל הראות בבית מראות ירקרקות או אדמדמות. יתכן יצוני הוא יתברך לנתוץ את ביתי עד היסוד בו. ומה גם אם בית גדול הוא אשר בנאו ברוב הונו. וע"כ היה אפשר כי לא יבצר ממנו מזמה והרהור לומר אין זה כי אם כי מה האדם וביתי לפני בורא עולם כי הכל הבל לפניו יתברך. וע"כ בשצף קצף הסתיר פניו ועל דבר קל צוה עליו להחריב את ביתו. על כן מה עשה הוא יתברך הורה לו טוב אחרית דבר מראשיתו. והוא בהראותו כי בבא הכהן לראות את הבית מטרם בואו יצוה ופנו את הבית בטרם יבא וכו' ולא יטמא כל אשר בבית. למען החי יתן אל לבו ואמר יאמר על מה חס הוא יתברך. אם על כלי שטף הלא אטבילם ויטהרו ואם על אוכלין ומשקין אוכלם בימי טומאתי. אך אין זה כי אם שחס הוא יתברך על פכין קטנים של חרס. וא"כ איפה איככה אוכל לדבר ואומר כי נקל בעיני ה' לצוות להקציע את ביתי או לנתוץ אותו. כי מה אני או במה נחשב ממוני לפניו. כי הלא על פכין קטנים שלי חס הוא יתברך מה יעשה על בית שלם. אך אין זה כי אם שרחמיו על מעשיו יתברך ויודע אלהים צוותו לנתוץ את הבית. כי ככה יעשה לאיש אשר לו הבית על אשר חטא על הנפש. וברוב רחמיו אשר הי' ראוי לעשות באיש עשה בביתו וכפר אדמתו עליו. באופן כי צדקה תחשב לו יתברך כי לטובת בעל הבית שפך כל ביתו חמתו וזהו אשר צוה ה'. בצותו לאמר ופנו את הבית וכו'. שלא להכשילו לעתיד לבא את אשר לו הבית. אם יבא אל גדר היות אבניו גדרה נהרסה כמדובר:

לז

וראה את וכו' הנה כתבנו מרז"ל כי זה חסדו יתברך אשר יעשה עם האיש החוטא. כי טרם הביא עליו את הרעה יקדי' ויביא אותה בכותלי ביתו וכנגע יראה לו בבית ופקודת כל אדם אשר בו נגע צרעת יפקוד עליו. כי יבא הכהן לראות את הבית וראה את הנגע וכו'. והוא כי נגע הבית היה לשיתן אל לבו על עצמו טרם הגיע אליו הדבר. ובזה יהיה משל ורמז אל עצמו. לומר כי בהתחיל האדם להחזיק במדת לשון הרע. בא אשר לו הבית. כי הבית הוא האדם ואשר לו הבית היא הנשמה השוכנת בו. ובא והגיד לכהן הוא הקדוש ברוך הוא ואומר לו יתברך כנגע נראה לי בבית. הוא האיש אשר אנכי בקרבו היחל לינגע בעון ל"ה. ומה מצוה הכהן אל האדם בהחיל הנגע הזה. הלא הוא ופנו את הבית כי עון זה שדא תיכלא בגוף כלו ומטמאו כמ"ש בס' הזוהר. ע"כ צריך יפנו את כל הבית הוא כל האדם. מטומאתו אשר נטמא בכל אשר נטמא אבר מאבריו. בטרם יבא הכהן הוא ית' לראות את הנגע. כי יהיה המשחית הנעשה בו תמיד לפניו לתבוע דין כמ"ש בספר הזוהר. על מאמר נתן הנביא באומרו (שמואל ב י״ב:י״ג) גם ה' העביר חטאתך וכו'. כי כאשר התודה דוד ואמר חטאתי העביר ה' את הקטיגור אשר בחטא ההוא מלפניו בל יקביל עליו. כן אומרת התורה שיפנה את כל הבית מכל טומאות עון. בטרם יבא הכהן לדון ולראות את הנגע. הוא המשחית אשר לפניו ולהביט בו ולקבל דבר בהיותו קובל עליו:

ועוד טעם שני. שהוא פן בהתעצלו מלפנות טומאת אשמתו תתפשט טומאתו בכולו. וזהו ולא יטמא כל אשר בבי'. כי מלשון הרע כל האברי' קו לקו ישתרשו בחטאי'. ואחרי כן יבא הכהן לראות את הבית וראה את הנגע. והנה לא שב ולא נטהר האיש. והנה בקירות הבית עשו רושם בנפשו פנימה. מעין מה שעשו בפני מי שהוציא הוא עליו שם רע. כי בהאמור עליו נעשים בו מראית שקערורות שוקעת בלבו. ומשתנות מראיו ירקרקות או אדמדמות ומראיהן אשר יראה הרואה בפנים. הן שפל וגרוע מן מה שבקיר לבו פנימה. וזהו שפל מן הקיר כד"א (מלכים ב') ויהפוך חזקיהו פניו אל הקיר שהוא כמ"ש ז"ל (ברכות ה') אל קירות לבו. והנה כמראה אשר הראה בפני חבירו כן עושים כתמים בנפש עצמו מטומאת העון. ואז ויצא הכהן וכו'. והיא מ"ש בתחלת פרשה זו בספר הזוהר כי השכינה ומלאכי השרת אשר באדם בהחילו בלשון הרע מסתלקים ממנו. וזה יאמר ויצא הכהן הוא יתברך מן הבית הוא האדם. ולא ירחק רק כמי שהוא עדיין קרוב אל פתח הבית לשוב ליכנס וזהו אל פתח הבית. והוא אולי יתקן. ופתח הבית הוא הפה שממתין אם יתקן הפתח ליכנס בו. ומה תקנתו הלא הוא הסגיר את הבית שיסגיר פיו. הוא הפה מלדבר דבר עם אדם זולת התורה ההכרחי. וזה יעשה שבעת ימים כנגד בריאת עולם. שזה מחריבו שנברא בשבעה ימים. ושב הכהן יתברך ביום השביעי שמאריך שבעה ימים. כאשר עשה לדור המבול כמ"ש ז"ל (ב"ר פ' ל"ב) על ויהי לשבעת הימים ומי המבול וכו' שהמתין להם שישובו. וגם אמרו ז"ל כי שבעה ימים נתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו שהיה מחריב בעבור האדם. ואמר כי וראה והנה וכו' כי ראה שאדרבא פשע הנגע והעון וכתמיו בקירות הבית כלו. אז וצוה הכהן וכו'. כי כל כחות הטומאה השרויי' בקרבו. כי הקטיגורי' ההם ידמו לאבנים שיחליק אותם בתשובה שלמה. כקולף אותם ממנו. ולא בלבד יעזוב אותם העונות ויסירם מעליו. כי אם גם ירחיק את כל הכחות הטמאים ההם עד ישליכם במצולות ים אשר לא יזכרו ולא יפקדו וזהו והשליכו אותם וכו' אל מקום טמא שהוא מצולות ים. ואחר הסיר אותם יראה כל הדברים הקרובים אל העונות ההם ומביאים וגורמים אות'. כשיחה בטלה וכיוצא. וגם אותם יקלוף וזהו ואת הבית יקציע וכו'. שהוא הסיר העפר הקרוב וסמך אל האבנים אשר חילץ. וגם אותם יקציע וירחיק אל מקום טמא כאמור. ולא עוד אלא כי ולקחו אבנים אחרים והביאו אל תחת האבנים. הוא כי הזדונות יעשה ויהפך לזכיות והוא כי ישוב מאהבה כמסקנת הגמרא (יומא פ"ו) השב מאהבה אמר רשב"ל שגדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות. ותחת קטיגורי' מביא פרקליטין ככתוב אצלנו המאמר. ואחר שהתיר עונות אלו ועשאן זכיות. והסיר הדברים הקרובים אליהם צריך לעומת כל עון אשר עשה בכל אבר מגופו יעשה זכות וקדושה בו כל עצמו. וזהו ועפר אחר יקח וטח את הבית. ואם אחר כל שלשה תיקונ' אלו ישוב הנגע. כי ישוב לכסלה אחר חלץ והקצות והטוח. שהם הג' תיקונים. אז ובא הכהן יתברך וראה והנה פשה וכו' צרעת ממארת היא. ואין תקנה עד ימות. כי יתוץ את אבנים הם האברים. ואת עציו הם גידים המקשרים את האברים. ואת כל עפר הבית אל מחוץ לעיר היא כי לקברות יובל. כי ייסורי איבריו וגידיו במכאוב וצער ימרקו תחלה. ואח"כ ואת כל עפר וכו' כי ימות. ויוציאוהו מחוץ לעיר אל מקום טמא הוא בית הקברות. ואוי לו למי שלא יתקן מעשיו עודנו חי. וזהו ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחר הטוח שהוא אחר התיקון השלישי. אז וטיהר הכהן את הבית כי גם הגוף יהיה טהור. כגוף ר"א ב"ר שמעון וגוף רבי וכיוצא. כי נרפא הנגע כי אפילו כח הטומאה שנעשה בעון נרפא. כי העון נהפך לזכות כמדובר. והוא מאמר רבי שמעון בן לקיש באומרו גדולה תשובה שזדונו' נעשים כזכיות. כמפורש עניינו במקומו בספר חבצלת השרון בס"ד ובמדרש בויקרא רבה (פ' י"ז) אומרו רמז שהוא בית ארץ אחוזתכם בית המקדש. ובא אשר לו הבית זה הקב"ה והגיד לכהן זה ירמיה הכהן. לאמר כנגע נראה לי בבית. הוא סמל הקנאה המקנה בבואה:

וע"פ הדברים האלה. נמשך יתר הכתובים כי יאמר וצוה כהן הוא ירמיה. ופנו את הבית מע"ג שנכנס בו בטרם יבא הכהן גדול האמיתי הוא הקב"ה לראות ולפקוד. כד"א (בראשית י"ח) לראות את העיר ואת המגדל. ואם לא יפנו יהיה סיבה שיטמא כל אשר בבית. שיבואו בו זרים ויחללוהו ואחרי כן שיפנו הע"ג. יבא הכהן לראות את הבית. וטוב הדבר שישגיח לראות ולשפוט אחרי הפנותו. וגרם העון כי לא כן עשו. רק וראה הכהן את הנגע בקירו' הבית. שטומאת הסמל לא בלבד היה במקומ'. כי אם מתפשטת בקירות הבית שוקעות שקערורות. ובתחילה היו ירקרקות שלא היה הדין והרוגז קשה. ואח"כ או אדמדמת שהיו מהלכים ומכבידים העון. וש"ת למה תייחס ראיית אליו ית' ולא אל ישראל עצמן. הלא הוא כי ומראיהן של העם הוא שפל וגורע מראות מה שבקיר. כי לא ישלוט ראותם רק אל מקום שבת הרשע והסמל הטמא. אך לא אל הטומאה השוקעת בקיר. ולא יראנו כי אם הוא ית' לבדו. ואז קצר המצע מהשתרע ונסעה שכינה מהבית. וזהו ויצא הכהן מן הבית ולא בבת א'. רק אל פתח הבית כי עשר מסעות נסעה שכינה וכו' כנודע (ר"ה כ"ב) וז"א ז"ל המפתן. ואח"כ והסגיר את הבית שבעת ימים הם שבעים שנה לחרבות ירושלים. ואח"כ בבית שני ושב הכהן ביום השביעי בגמר השבעים שנה אל מקדשו. אמנם אחרי כן בימי יון ראה והנה פשה הנגע בקירות הבית. וצוה הכהן ית' ויתן כח ליונים וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע. הם החוטאים או הבלתי מוחים והרגום וישליכו אותה אל מחוץ לעיר וכו'. וגם שלטו בבית ופרצו פרצות בהיכל. וזהו את הבית יקציע מבית סביב וכו'. ואחר כן תיקון הוא יתברך ע"י בית חשמונאי וירפאו את בדק הבית אשר פרצו יונים. וזהו ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים כו' ואם ישוב הנגע ופרח בבית. מכהני בית שני שהיו קצתם בלתי טובים ועל יתר עונו'. אז ובא הכהן בימי טיטוס ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו שהם משל אל מטלטלי בית המקדש. והוציא אל מחוץ לעיר ירושלים עד רומי אל מקום בית אוצרות אלהיו. ואם אחר כך בא יבא הכהן וכו'. וטהר את הבית הוא השלישי שננחל במהרה בימינו. ואמר ואם בא יבא. לרמוז שאם בא ישראל בתשובה שיהיה דור שכלו זכאי שהוא ענין זכו אחישנה. אז מיד יבא הכהן יתברך. והנה לא פשה הנגע הוא הכח טומאה בבית. הוא כתם עון שנשאר בבית המקדש שעליו נחרב. שלא שבו על קיאם כאשר בתחלה שהשפיעו טומאה במקום ההוא: וגם הוא אחרי הטוח שטח השפעת קדושה על הבית משער השמים שעליו בתשובה ומעשים טובים. אז וטהר הכהן את הבית שיהיה טהור וזך ריחני אשר מן השמים ?כ ודו. ומתי יהיה זה כאשר כבר נרפא הנגע. הוא כח טומאת עון שנאת חנם או הנודע. שאין גאולה אחרונה כראשונות כי איננה עד תפס עון:

במסורה וידיו ארבעה במקרא: (א) וידיו לא שטף במים: (ב) וידיו תבצענה. (ג) וידיו תרפנה: (ד) וידיו תשבנה אונו. ויהיה הענין. כי המזלזל בנטילת ידים שידיו לא שטף במים ובלי נטילה ידיו תבצענה הפת. צריך שידיו תרפנה. שיחזור ויהיה זהיר לרפאות המחלה הבאה מחמת מה שזלזל בנטילה ומה היא ענין תרופתו הלא היא כי ידיו שיהיה זהיר לנוטלן כראוי תשבנה אונו הוא ממונו. אשר הלך ממונו ע"י מה שזלזל בנטילה. כנודע מרז"ל (שבת פרק ז') כי המזלזל בנטילה בא לידי עניות. ומבטיחו יתברך שאם ישוב ויתקן ישוב לו הונו:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.