אליה רבה/אורח חיים/רפח

אליה רבה ‏ אורח חיים רפח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] עד שש שעות וכו'. ובכללו לשם תענית אפילו שעה אחד אסור (מהרי"ל), ואם כן שלא כדין עושין מקצת קהילות שמתענין בשבת עד חצות על הגזירות (מגן אברהם):

ב

[ב] [לבוש] או מתפלל וכו'. לכן לאו שפיר עבדי הני שליחי ציבור דמנגני ואין יוצאין מבית הכנסת עד אחר שש ובפרט בחורף, ומכל שכן ביום טוב מלבד בראש השנה אין למנוע, ב"ח וכן כתב בים של שלמה פרק ב' דביצה סימן ד', אלא שמסיים דכשחל ראש השנה בשבת אסור, ומגן אברהם בסימן קנ"ז כתב ליישב מה שמאריכין בשבת ויום טוב לפעמים דחשבינן שש שעות משעה שקמים ממיטתם, עד כאן, ואני אומר דסמכינן על ראבי"ה שכתב הבית יוסף בשם המרדכי בתחילה דמותר כשלומד או מתפלל, וכן באגור סימן ת"א לא הביא לפסק הלכה רק תחילת דברי המרדכי וכן מצאתי במרדכי הקטן מקלף, ועוד מצאתי בגדולת מרדכי שגם מה דפסק לסוף כר' יהושע היינו לענין יום טוב אבל בשבת מותר למשוך אחר חצות והשתא ניחא שלא תיקשי דברי ראבי"ה אהדדי, ובזה נראה לכוין דעת מרדכי קטן ואגור הנזכרים לעיל ודו"ק, וזה מהתימא על שולחן ערוך. שוב ראיתי שגם הב"ח בסימן רמ"ב פסק כן וסותר מה שכתב הכא והוא תמוה ביותר ועיין סימן רמ"ב ס"ק ו':

ג

[ג] [לבוש] וכל זמן וכו'. בשבלי הלקט ותניא מקור דין זה קאי אסעודה שלישית, וצריך לומר דלאו דוקא כדי להקל וכו' כן פירש רמ"א מה שנמצא שר' עקיבא היה בוכה ואמר תענוג יש לי והשיג הט"ז ותמה דאם כן כל מי שמצער יבכה חס ושלום בשבת אלא פירש דמעשה דר' עקיבא מיירי שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעה שכן מצינו בר' עקיבא בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באומרו שיר השירים כאשר ידע היכן הדברים מגיעים, וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה, עד כאן, ואני מצאתי בתשובות בנימן זאב סימן ר"י דמעשה דאגודה הנזכר לעיל היה שהיה בוכה ר' עקיבא על מיתת ר' אליעזר, ואם כן נכון הוא פירוש רמ"א, ועוד הא פירש רש"י בתענית דף י"ב טעם דתענית חלום כדי שיתבטל צער גופו כמו שכתב בסעיף ג', ומה שהקשה אם כן כל מי שמצער יבכה לא קשה מידי דאין זה טבע כל אדם שילך צער מלבו בבכייתו וגם לפי ענין הצער, והלב יודע מרת נפשו ואם לעקל וכו':

ד

[ד] ואכילה וכו'. אבל כשאין לו צער אף שמתענה על עוונות ומחמת תשובה אסור (בית יוסף ושיירי כנסת הגדולה), וכל שכן שאין לבעל תשובה לבכות מחמת תשובה (של"ה):

ה

[ה] [לבוש] חלומו שראה וכו'. משמע אם חבירו ראה עליו אין מתענין וכן כתב שיירי כנסת הגדולה ובחול מתענין, והוא הדין כשחולם לעצמו מהפסד ממון, מיהו אם הוא דבר שמחללין עליו שבת כתב ספר חסידים תתס"ח דמתענין בשבת. כתב מגן אברהם סימן ר"כ בשם ספר חסידים מי שיחלום לו חלום קשה על חבירו יתענה עד כאן ופשוט דבשבת אין צריך:

ו

[ו] [לבוש] שבעים שנה וכו'. כלומר אפילו נגזר עליו מנעוריו (רש"י ברכות ל"א), ונקט שבעים לפי שימי שנותינו שבעים שנה ועיין ב"ח, ובזוהר פרשת אמור פירש אינון שבעים כתרא מלכא דאסכימו עליה לרעה חס ושלום, עד כאן, ומשמע ברש"י שם דוקא בשבת שתענית קשה שהכל מתענגים והוא מתענה וכן כתב ראב"ן סימן קע"ט, ומלבוש משמע לכאורה דאף בחול קורעין וצריך עיון: וכן צריך לעסוק כל היום בתורה ויתכפר לו ומותר להתוודות על חטאיו כשמתענה כמו בחול (סדר היום), ומשמע משל"ה דף קל"א דמותר אפילו לבכות:

ז

[ז] [לבוש] מכל מקום צריך וכו'. ואם ביום ראשון הוא תענית ציבור מקיל בשגג בשלטי גיבורים דעולה אבל בתשובת משאת בנימין סימן צ"ג פסק דאין עולה וצריך להתענות יום אחר והביא ראיה מתרומת הדשן סימן רע"ח שכתב המתענה תענית חלום בראש השנה אין צריך למיתב תענית לתעניתו דיש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה, משמע הא לאו הכי צריך תענית ולא סגי ליה בצום גדליה, עד כאן, וכן פסקו עולת תמיד ומגן אברהם, אך הט"ז השיג וכתב שתי תשובות בדבר חדא דראש השנה מיירי אי מיקלע דלא התענה בצום גדליה כגון שהיה לו אונס, שנית דעיקר התענית שיכוין שיהיה לו כפרה על שיתענה ויהרהרו בתשובה ועל זה קאמר דצריך תענית לתעניתו דהיינו שיכוין בצום גדליה שיהיה לו כפרה עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי לא ראה ט"ז בגוף תרומת הדשן שהרי כתב שם שראה הרבה בני אדם שהיו מתענין בראש השנה וכל אלו לא ישבו תענית לתעניתם ונראה משום דמצוה להתענות בראש השנה עד כאן לשונו, ואם כן על ראשון קשה איך אפשר לומר דכולם לא התענו בצום גדליה ואירע להם אונס, ועל שנית קשה דילמא היו אלו אנשים מכוונים לכפרה, גם ראיה ברורה שהביא ט"ז מיו"ד סוף סימן רי"ז לא ראה שכן הוא לקמן בסימן תקס"ח סעיף י"א ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שכתב מגן אברהם דהכא צריך כפרה וכפרה בכדי לא אשכחן, גם עיינתי דבשלטי גיבורים גופיה מסתפק מטעם זה. והנה שמעתי להקשות על משאת בנימין הנזכר לעיל דילמא הוצרך תרומת הדשן לטעם דתענית בראש השנה מצוה דאי משום צום גדליה אם כן כשמתענה שני ימים דראש השנה מאי איכא למימר דהא בעי להתענות שני ימים, ונראה לי דאי התענית ציבור עולה אם כן הוא הדין דתענית אחד מהני על שהתענה שני ימים, ועוד נראה לי דהא כתב בתרומת הדשן שם צריך עיון אי מהני תענית דעשרת ימי תשובה אי לא הואיל ומתענה בלאו הכי, עד כאן. משמע מיירי שהתענה כל ימי תשובה ואפילו הכי קאמר טעמא דמצוה וכו', ומזה נשמע דכל עשרת ימי תשובה אין עולין למי שנוהג להתענות ולאפוקי מעולת תמיד שכתב דימים שאדם עצמו מקבל תענית כגון עשרת ימי תשובה עולה עד כאן לשונו, עד כאן. דמתרומת הדשן הנזכר לעיל לא משמע הכי, וזה ראיה למה שכתב מגן אברהם דמי שיש לו מנהג להתענות ביום ראשון דסליחות אין עולין לו. אם חלם לו חלום רע בתענית ציבור פסק בעולת תמיד דעולה לו:

ח

[ח] [לבוש] וטוב להתענות וכו'. שלא יתאחר מבקשת רחמים והסליחה (רשב"א), ובפסקי ראקנטי סימן קע"ח דמצוה מן המובחר ביום ראשון שאז נראה וניכר שלכבוד שבת יושב בתענית, עד כאן, ואף דהשולחן ערוך כתב לשון דצריך מכל מקום כתב לבוש וטוב וכו' דרשב"א גופיה פרק אין עומדין כתב דלאו חיובא הוא, ולכן כתב אם תשש כח רוצה לומר אף שרק תש כחו קצת כן נראה לי:

ט

[ט] חנוכה וכו'. משמע דוקא אלו אבל ימי ניסן וסיון ואסרו חג יש להתענות וכן כתב ר"ש הלוי, והוא הדין בין יום כיפור לסוכות, ומגן אברהם הוסיף אפילו יום ראשון הוא ראש חודש ניסן או ראש חודש אב או ערב פסח מתענה, עד כאן. אבל בפרישה העתיק בשם רמ"א דביום שאין אומרים תחנון אין מתענין, עד כאן, וראוי לסמוך דהא בחידושי רשב"א הביא יש אומרים דבתענית חלום לא בעינן למיתב תענית לתעניתו דהש"ס קאי אקיבל עליו תענית בשבת עיין שם וכן כתב בתשובת בנימין זאב, ואף שכתב רשב"א שם וריב"ש סימן תקי"ג דרוב פוסקים חולקים מכל מקום כיון דגם הרבה פוסקים שאין צריך להתענות ביום ראשון ואפילו לרשב"א אין חיובא לכן אין להתענות ביום שאין אומרים תחנון, עיין סוף סימן ת"כ מה שהקשיתי על מגן אברהם, ומכל מקום כשמתענין באותן הימים תענית חלום ואפילו בראש חודש ניסן או אב אין צריך למיתב תענית לתעניתו. דין ערב יום כיפור יתבאר סימן תקס"ח סעיף ה', ט"ו באב ושבט צריך עיון לי לקמן:

י

[י] עד חצי לילה וכו'. בדרשות מהר"ש לא כתב אלא עד לילה וכתב דצריך להתענות יום ראשון דאיכא מאן דאמר דבעי למיתב תענית מי שמשלים בערב שבת עד הלילה (מלבושי יום טוב), ונראה לי לסמוך עליו ביום טוב ראשון או בשבת שחל יום טוב אחר כך ביום ראשון או ביום טוב שני שחל ביום ו' דאין צריך להתענות אלא עד הלילה, גם נראה לי הכי במי שדרכו להתענות אף בשבת וחלם לו בצהרים אף שאפשר דמי שמתענה כבר אינו עולה, ובזה נראה לי דאין חיוב למיתב תענית לתעניתו דהא לא ביטול עונג שבת כיון שדרכו להתענות. כתב של"ה דף ר' מי שחלם לו אפילו באמצע לילה לא יטעום מאומה ולא די כשיתחיל להתענות כשיאיר היום כמו בשאר תעניתים וראיה מהא דישן שינת צהרים דמתחיל תיכף להתענות, גם נראה לי שיפרוש מאשתו ואפילו בשבת שהוא זמן עונה דאם הותר להתענות ולבטל עונג שבת קל וחומר זה, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם סימן תקס"ד. ולעניות דעתי דאפשר לחלק בין דישן שינת צהרים דיום להא דלילה וקצת ראיה מאותן שמתענין תענית חלום בראש השנה גם בשני ואין מתענין בלילה, ומגן אברהם כתב בסימן תקצ"ו דבחלום לא הראוהו אלא ביום ולא בלילה עיין שם, גם נראה לי אפשר לחלק בין תענית שהוא לדידיה למצות עונה שמחויב לאשתו:

יא

[יא] [לבוש] ולמחר וכו'. דוקא אם התענה חצי יום ולילה אבל אם לא התענה אף שלא אכל מחמת שהוא שבע אין צריך להתענות (שיירי כנסת הגדולה), וכתב עוד דנראה לו להקל אפילו במתענה ורק לשמוע דברי חכמים יש לנהוג למחר אבל אין לחיוב לאדם לכך, עד כאן, ומדברי מלבושי יום טוב הנזכר לעיל נדחו דבריו, גם מגן אברהם כתב אף דרשות בידו שלא לאכול אחר חצות אם יצא ידי סעודה מכל מקום כיון שהתענה עבירה הוא בידו, עד כאן. וגם נראה לי משום דחיוב סעודה שלישית אחר חצות כדלקמן סימן רצ"א, ואף למאן דאמר שאפילו קודם חצות מכל מקום זה לא חשב שיחלום לו ודאי לא קיימו ועיין בב"ח שם:

יב

[יב] והעולם אומרים וכו'. כתב עוד השולחן ערוך ונראה לי שחלומות שאמרו בפרק הרואה שהם רעים גם עליהם מתענים, עד כאן. ולי נראה דאין הזמנים שוין ואין הארצות שוות כמו ברפואות שבתלמוד וכעין זה כתבו תוס' סוף פרק קמא דמועד קטן (מלבושי יום טוב). כתב ריב"ש סימן תקי"ג אם הוא גברא דלא קפיד אחלום רע או שרע לו התענית ומצטער הרבה יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת ואפילו בחול אינה מצוה:

יג

[יג] שלושה חלומות וכו'. ואף באלו שלושה אין להתענות אלא נפשו עגומה עליו וכששאלוני הייתי רגיל לפסוק להם על הרוב שלא להתענות בשבת אלא לקבל התענית שני ימים בחול (של"ה דף קל"ה), והב"ח כתב דאם נפשו עגומה עליו יש להתענות בכל החלומות ובאלו שלושה יתענה אף שאין נפשו וכו', עד כאן. ונראה לי להקל שלא להתענות דהא איסור דאורייתא הוא להתענות בשבת (מגן אברהם) והט"ז פסק כב"ח, גם נראה לי דאף שאיסור דאורייתא הוא מכל מקום הא הוי כפיקוח נפש כמו שכתב בסדר היום וקיימא לן ספק נפשות להקל וצריך עיון, מיהו ביום טוב יש להקל ועיין סימן תקצ"ט:

יד

[יד] ספר תורה שנשרף. והוא הדין תפילין (משאת בנימין מגן אברהם). קורות ביתו וכו'. וברבה פרשת מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן היה לה (מגן אברהם), ולעניות דעתי כיון דתלמידים פתרו שם לרעה אלמא דמסתמא לרעה הוא רק שר' אלעזר פתרו לטובה כדי שיהא חלום הולך אחר הפה. כתב ראש יוסף בסימן תקס"ח טעם לרואה ספר תורה שנשרף שמראים לו כאילו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפת התורה. ויום כיפור בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה. קורות ביתו ראוי למות דהקורת פירוש לסתירה והבית סמוכה עליו כמו בקורת. ונפילת השינים כאילו לא יאכל עוד. וקורא בספר תורה שעולה לבימה לדון, או שאינו עוסק כראוי. ונושא אשה הראויה לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעוונו:

טו

[טו] ויש אומרים הרואה וכו'. ויש אומרים מי שראה בחלום שמת מנשקו (מטה משה), ומשמע שם דלא נהיגי עליו להתענות בכל הנך יש אומרים אלא בשלושה חלומות דבספרים קדמונים וכן כתב מגן אברהם בשם הגהות מיימוני, ובאלו נראה לי להקל כשאין נפשו עגומה. כתב הט"ז בכל גווני שהרהר ביום ובא לו בלילה בחלום אחר כך לא יתענה בשבת מפני שהרהר גרם לו:

טז

[טז] לחייו וכו'. לכאורה היינו שיניים הגדולים שבלחיים שקוראים באקצעה"ן אבל לא משמע הכי בברכות דף נ"ו דפירש רש"י הם הלחיים פה שיעץ עליך רעה, ועוד הא קודם זה קאמר במעשה דבר הדיא חזאי ככי ושיני דנתיר אמר לו בנך ובנותיך שכיבן, פירש רש"י ככי שינים הפנימים שקורין מושי"ל ארי, עד כאן, וכן פירשו תוספות בעבודה זרה דף כ"ח, הרי דכל שינים הוא לרעה, מיהו בזה נראה לי דאפשר דבר הדיא הוא דפתר ליה לרעה אף שהוא לטובה כמו באינך שם, גם תימא דרש"י בעבודה זרה שם פירש ככי מקום מושב השינים וסותר מה שפירש בברכות, ויותר תימא על תוס' שמקשים על רש"י הרבה ולא הרגישו בזה, ועוד תימא במועד קטן דף כ"ה פירש רש"י ככי לחיין:

יז

[יז] להקדים או לאחר. פירש מגן אברהם שעה מועטת כדי שלא יצטער והפרישה כתב דלא היו רגילין להקדים מכח שהיו רעבים אלא מחמת שלא היו להם פנאי או כדומה לזה:

יח

[יח] [לבוש] ולא ראיתי וכו'. כן כתב רמ"א סימן תקס"ח סעיף ט', ובשל"ה דף ר"א כתב על רמ"א מכל מקום ראוי לנהוג כן אם לא שגם למחר הוא יום שאין מתענין בו הואיל ואידחי אידחי, עד כאן, ואולי כתב כן כיון שלא ראה טעם המנהג אבל לפי מה שכתב הלבוש טעמא אין צורך להחמיר, ואפשר דלכך הביא עולת תמיד דין זה בשם לבוש וקל להבין, ומגן אברהם שכתב עליו שלא עיין בסימן תקס"ח הוא לחינם, גם מטה משה בסימן תשס"ט פסק כן בשם רש"ל וכן כתב רמ"א לפסק בסתם בסוף יו"ד. גם מה שכתב אחר כך דמנהג יפה להתענות ביום שמת רבו המובהק כי חייב אדם בכבוד רבו יותר מאביו, עד כאן, יש לדחות לפי טעם זה דיארצייט אינו משום כבודו אלא משום רוע מזלו. כתב מטה משה שם דאף שאירע בשבת וראש חודש אסור לאכול בסעודות של שמחה כמו נישואין וכהאי גוונא אבל בסעודת מריעות וכהאי גוונא שרי, עד כאן, ומשמע שם אפילו כשחל בחול ועיין יו"ד סוף סימן שצ"א:

יט

[יט] זועקים וכו'. ברמב"ם פרק א' מהלכות תענית כתב נמי דמתענין וכן כתב בפירוש משנה דתענית וברטנורה וכן הסכים לחם משנה לרמב"ם וכן נראה מתשובת הר"ם מרוטנבור"ק סימן תר"ג. ומה שכתב בית יוסף דטור כתב אין מתענין, תמיהני הא כתב חוץ מעיר שהקיפוה וכו', משמע דגם לענין מתענין קאמר דמתענין בהו, וכן בסימן תקע"ו יש לפרש כן דברי הטור. ואין להקשות למה לא סיים דמתענין כמו שמסיים זועקין ומתחננין דיש לומר דנקט הנך משום סיפא, ועיין סימן קי"ז סק"ו אבל אין תוקעין ודו"ק. ועיין בב"ח מה שכתב בפירוש הטור ומשמע דנעלם ממנו מה שכתב בית יוסף סימן תקע"ו, והנה מה שתמה על הטור מנא ליה דרש"י אוסר לזעוק דמה שפירש רש"י שאין אנו בטוחין בתפילתנו היינו לר' יוסי. ולעניות דעתי דמשמע דתנא קמא לא פליג אלא בדורות של תנאים סבירא ליה דבטוחין ביותר אבל בדורותינו פשיטא דאין אנו אנו בטוחין כן נראה לי, אבל מה שהאריך הב"ח כאן ובסימן תקע"ו ליתא כלל, גם אשתמיטתיה ליה פירוש משנה לרמב"ם שם. גם מה שמחלק הט"ז בין תחילת הצרה עיין שם לא נהירא וגם פירוש הטור כאן בלי ספק הוא דזועקים וכן כתב בספר צידה לדרך:

כ

[כ] סכנת היום וכו'. כתב הב"ח דתשובת מהרי"ו סימן קט"ו שהסכימו כל הרבנים דאסור לברכו ומיירי בחולי שאין מסוכן ביומו וכן כתב מגן אברהם אבל בפרישה בשם רש"ל כתב דפליג מהרי"ו וסבירא ליה דאפילו מסוכן בו ביום אסור ופסק כן וכן משמע בט"ז, וראיה לזה מדכתב מהרי"ו ולא דמי לרוח רע שהתיר הרמב"ם שאני התם דהוי מקרא שלא כדרך עולם, עד כאן, ולא חילק דהתם הוא סכנת היום כמו שכתב בית יוסף בשם הר"ן אלא דאין חילוק וכן משמע מדברי מה"ר יוסף שהביא מגן אברהם עיין שם דהא המקשה לילד סכנת היום הוא, שוב מצאתי במטה משה דף קצ"ו שכתב נמי דמהרי"ו חולק אר"ן אלא שפסק כר"ן משום שמצא בתוספתא פרק י"ז דבשבת בית שמאי אומרים אין מתפללין על החולה בשבת ובית הלל מתירין, ואני אומר דהך תוספתא לאו דסמכא הוא כי עיינתי לברייתא דתוספתא שם שאמרו רשב"א הובא בשבת דף י"ב ואיתא שם בזה הלשון בית שמאי אומרים אין מבקרין חולה בשבת ובית הלל מתירין. במגן אברהם תמה על מה שעושין מי שברך לחולה שאין מסוכן סכנת היום ואומרים המקום ישלח לו רפואה וכו' וסיים יש לנהוג לומר בתוך המי שברך שבת היא מלזעוק וכו', עד כאן, עיין סימן רפ"ז וצריך עיון וכי בשביל שאומר שבת היא מלזעוק וכו' רשות בידו להוסיף בלשון תפילה בנוסח מי שברך, ואולי סמכו על התוספתא הנזכר לעיל דבית הלל מתיר ומשמע אפילו אין מסוכן בו ביום, וכבר כתבתי דלאו דסמכא הוא ועיין באבודרהם כשנפטר רב שרירא גאון ורמב"ם כתב מטה משה שם נוהגין בשעה שמברכין החולה לקרוא שם דשינוי השם קורא ג"ד. וכתב בספר חסידים אם נגזר על פלוני ששמו כך וקורא לו שם שינוי וחי כמו יולד בן לנעמי והוא כן כגון ראובן שיש לו בן ונוטה למות ויבוא שמעון ויאמר לאביו ולאמו פלוני בן פלוני הא לכם שקל הא לכם ככר ובשר ויין ואני פודה את בנכם שיהא בני ויחיה כך עושין למי שאין מתקיימין לו בנים ואין בו משום ניחוש עד כאן:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.