אילת השחר/כתובות/עב/א
שתהא ממלאה ונופצת. לכאורה ראי' מכאן דאין איסור השחתת זרע אחר התשמיש, דאל"כ הא בודאי לא צריך להשמיענו דאם ידירנה שתאכל נבילות או שתחלל שבת או אפי' שתעשה איסור דרבנן, דכיון שאסור לה לעבור נמצא דנשאר הנדר דתשמיש או מזונות, ומאי קמ"ל, דכל הני דמתניתין הא קמ"ל דאינה מחויבת לעשות כמו שיאמר וממילא נשאר הנדר דתשמיש או מזונות, בין אם מיירי שהדירה או שנדרה וקיים לה הוא, עכ"פ מידי דאיסורא אין כאן שום רבותא, ודברי קלון צ"ל דאין זה ניבול פה אלא צרכים של תשמיש שמתביישת לספר, אמנם עי' בתשו' רעק"א (סי' ע"א) שהביא דבשטמ"ק בשם הריב"ש כתב כאן דאיכא איסורא, ועי"ש בביאור הסוגיא.
המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל. בר"ן הקשה דע"כ בנדרה היא וקיים הוא מוקמינן לפי שמואל וא"כ תשאל ותיאסר, ותירץ דאגב תשאיל קתני תשאל, דמסתמא דכשעושה נדר שלא תשאיל עושה נמי שלא תשאל, ושלא תשאיל יכול מפני שאוסרה על האחרים בהנאה כמפורש בתוס'.
עוד כתב הר"ן דאמדו דעתה דלא תשאל ליאסר בנכסיו ולכן יוציא, וצ"ע דא"כ אמאי מקשינן בדף ע"א לשמואל מהא דהמדיר מפירות, נימא דהדיר מפירות ותלינהו בתשמיש או בנכסיו וקים להו דלא תרצה לאכול הפירות ותהי' נאסרת בתשמיש או בנכסיו ולכן תצא, וע"כ דס"ל לגמ' דצריכה לעבור על התנאי ואין לה טענה דיראה לעבור על התנאי ויש לה רק הדין כמו בעברה על התנאי, וא"כ מאי שנא שלא תשאל ואם לא נאסרת במזונות.
ושלא תארוג בגדים נאים לבניו. משמע בניו שאינם בניה, וקשה איזה חיוב יש לה לארוג להם בגדים נאים, דמחוייבת רק לעשות בצמר כמבואר במתני' לעיל (ס"ד ע"ב), ובלי שיש חיוב לא שייך לומר סתם שמשיאה שם רע [וברמב"ם הל' אישות פי"ג ה"י כתב לבנה, ומוסיף שזה במקום שדרכן לארוג אותם לבנים, ועי' שטמ"ק בשם תר"י]>ENG<.
>HEB<העוברת על דת משה ויהודית. יש לעיין בעוברת על דת ושהה עמה אח"ז אם יכול בכ"ז לגרשה בלי כתובה, ולפי הרמב"ם (הל' אישות פכ"ד הט"ז) מסתמא כן דלא תיקנו לפרוצות, אבל לפי"מ שמבואר במרדכי בעברה על החרם וגם הוא עבר דאין מפסידה כתובה, ולכאורה הא מ"מ היא פרוצה, ומשמע לכאורה דאינו מפרש כהרמב"ם [וע"ע לקמן ד"ה ויקניטנה].
יל"ע מה הדין באומרת שעושה תשובה האם אעפ"כ יוציא.
מאכילתו שאינו מעושר. לעיין לפי"מ שחידש בעל הנתיבות דהעובר איסור דרבנן בשוגג לא נקרא שעבר עבירה, א"כ אם הכשילתו בדבר שאסור לאכול מדרבנן, האם אינה מפסדת כתובתה, או דבכל זאת יכול לומר דאינו רוצה להיות נכשל בדברים כאלה [והעירו דברמב"ם הל' אישות פכ"ד הי"א כתב או שהאכילה את בעלה דברים אסורים אצ"ל שקצים ורמשים ונבלות אלא דבר שאינן מעושרים, וכתב המ"מ וביאר רבינו שכשאמרו מאכילתו שאינו מעושר כ"ש שאר דברים האסורים שהרי המעשר בזה"ז אינו אלא מדבריהם וכו' עי"ש, א"כ נראה דאף באיסורי דרבנן אמרינן הכי, ואכתי יל"ע דאולי שאני מעשר דעיקרו מדברי תורה ואינו הכרח לשאר איסורים דרבנן].
ואם הבעל האכיל אותה דברים אסורים, הי' אפשר לומר דאין כופין אותו להוציא דדוקא האשה שמתפקידה להאכילו כדתנן לעיל (נ"ט ע"ב) הוא דאמרינן דאם מכשילתו יוצאת, אמנם בבית שמואל (סימן קט"ו ס"ק א') כתב בשם הגהות אלפסי אם הוא מאכיל אותה דברים האסורים או נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה, וכ"כ הרב לקמן סימן קנ"ד עי"ש.
תוד"ה וספרה. וי"ל דאין מברכין וכו' שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות. נסתפקו במי שיודע בתחילת ימי העומר שיום אחד לא יוכל למנות, אם יכול להתחיל לספור בברכה, ומסתברא דעיקר תקנת ספירת העומר לא היתה תלויה בעתיד לספור, דהא אין שייך חזקה על העתיד, רק מעיקרא היתה המצוה שיתחיל לספור בברכה, וממילא יכול לברך גם כשנראה לו שלא יוכל לספור כל הימים [ועמש"כ בזה בספר פירורים משלחן גבוה ח"א שאלה כ"ו].
נודרת ואינה מקיימת, דאמר מר בעון נדרים בנים מתים. רואים שאפשר לטעון טענה לא טבעית [ולפי המבואר הכא דבנים מתים גם על נדרי האשה, למה כשנעשה גדול אינה אומרת ג"כ ברוך שפטרני מעונשו, ועי' בפמ"ג או"ח סימן רכ"ה].
ויל"ע אם על נדרים דרבנן ג"כ בנים מתים, ובדרך כלל הרי מי שנודר אומר אני נודר שלא לאכול וכדו', וזה חל מדרבנן דמדאורייתא צ"ל בשר שלא אוכל, או קונם.
בעון נדרים בנים מתים. הפמ"ג (בפתיחה כוללת הקדמה ט') דן בנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה אם נפסל לעדות. ויל"ע לענין קובר את בניו בנדרים בנתכונה לעבור על הנדר והיתה מותרת אם בניה מתים, שו"ר בריטב"א (ד"ה ואיכא למידק בסופו) שכתב דאינם מתים.
וכן יל"ע למ"ד דצריך רשע דחמס, אם נתכוין לעבור עבירה בשביל ממון, ונתברר שאי"ז עבירה, אם מ"מ נפסל לעדות דחזינן שמוכן לעבור עבירה מחמת תאות ממון.
ויקניטנה כדי שתדור בפניו. יש לעיין לר"מ דס"ל בבכורות (דף ל"ו) דחשוד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה, א"כ באוכלת נבילות או נודרת ואינה מקיימת חשודה על כל התורה כולה, א"כ מאי מהני דיקניטנה הא מ"מ הוא חושש שתאכילנו איסורי אכילה, ואפילו להחולקין על ר"מ יש לעיין למה דוקא מאכילתו שאינו מעושר, דהא גם אם היא אכלה שאינה מעושר היא חשודה ואינה נאמנת בזה, על כן נראה דאין הטעם מפני שאינה נאמנת על הדבר הוא דמגרשה, אלא מחמת טענתו דכיון דהכשילתו פעם א' חושש שתכשילנו, אבל החשוד נהי דאין לו דין נאמנות אבל אין לו טענה דתכשילנו.
וראי' לזה דהנה נודרת ואינה מקיימת דהוי עוברת על דת, וכל טענתו להפסידה כתובה הא הוא רק מחמת שטוען שתידור עוד דלכן לר"מ מהני שיקניטנה, וא"כ למה מפסידה כתובתה הא אין דין דמי שנכשל בנדר יכשל בנדר לעולם, דבשלמא לענין מאכילתו שאינו מעושר הי' שייך לומר ע"י דחל דין שאינה נאמנת עליה וא"א לסמוך עליה, אבל מי שאינו מקיים נדר וכי חל דין עליו דתמיד יעבור על נדרים, וע"כ אינו משום חלות דין עליה, אלא דרבנן אמרו דיכול לטעון כיון שהכשילתו אולי תכשילנו, אבל לא מפני שבאמת יש דין כזה, ולכן אף אי מצד הדין אין כזה חשש שתכשילהו מ"מ יכול לגרשה, ולהיפך באוכלת נבילות אף דאינה נאמנת מ"מ אין טענה דתכשילהו, כיון דע"ז שלא הכשילתו אע"ג דאה"נ דאינה נאמנת ומצד ההלכה היא בדיוק כמו בהכשילתו לענין נאמנותה, אבל לענין טענתו לגרשה אין לו אלא בהכשילתו, ובזה הוא מה שחולקין בתוס' ד"ה אי ברצתה להכשילו אם כבר יש להבעל לטעון דהוי כהכשילתו או לא, אבל לענין דין חשודה בודאי דאין טענתה טענה דהיתה מונעתו ברגע האחרון, ובקובץ שיעורים פירש בע"א דכל הדין דמפסדת כתובה הוא מחמת דחל דין חשודה עליה, וקשה כל מה שהוכחנו.
כן יש לעיין בהא דפסקינן דעוברת על דת צריך התראה להפסיד כתובה, ומצד דין חשוד הא בודאי אין נפק"מ, דאף בפעם הראשון שהכשילתו בלי התראה ג"כ נעשית חשודה, מכל זה נראה דאין הדין חשוד מפסידה כתובתה, אלא דמה שחכמים נתנו לו דין לטעון דאינה רוצה להיות עמה באופן זה.
והנה בגמ' בסוטה מספקינן אי עוברת על דת צריכה התראה לגבי כתובה, ומשמע דלשאר דברים אין חילוק, והסברא נותנת דגם בלא התראה מצוה לגרשה לפי"מ שחידשו התוס' דיש מצוה לגרשה, ולפי"ז נהי' מוכרחים לומר דהמצוה לגרשה לא גורם הפסד כתובה, דלכן לפני התראה אינה מפסידה כתובה אע"פ שמצוה לגרשה, וכן הוא בתשו' רעק"א סי' קי"ד, והוכיח כן מכמה פוסקים דכתבו כן להדיא.
והנה הר"ן הביא לתמוה על הראב"ד שכתב דאינה נאמנת לומר שהכשילתו דאין אדם משים עצמו רשע, והקשה דהא קי"ל הודאת בע"ד מהני לחייב עצמו ממון אף דמשים עצמו רשע, ובקובץ שעורים [ועי' באור שמח פ"ד מגזילה] רוצה לתרץ דכיון דכאן מפסיד ע"י דין חשודה שחל עליה, וכיון דעפ"י דין אין להאמינה ולא נעשית חשודה אינה מפסידה כתובתה, אלא דהוקשה לו מנדרים דף צ' דמבואר דטמאה אני לך לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת, מ"מ להפסידה כתובתה אמרינן דנאמנת מחמת הודאת בעל דין, כיון דלפי דבריה יוצא שאין חייב לתת לה כתובה וה"נ נימא כן.
והנה לפמש"נ אין בכלל לומר שמפני שחל דין חשודה, אלא דגם עפ"י דרכנו אפשר לומר אותו הסברא, כיון דע"י מה דנקטינן שעשתה עבירה להכשילו אנו מפסידין לה כתובתה ולא דמי לגנב דהגניבה מחייבתו ולא עבירת הגניבה, ולא קשה מהא דטמאה אני לך, דהתם כיון דאם זה נכון כמו שהיא אומרת ונאסרה על בעלה הפסידה כתובתה, וכאן הא כל מה שאם זה אמת מפסידה כתובתה, מפני שיוכל לומר דמתיירא להיות עמה שמא תכשילהו, אבל אין כזה חלות דין דמי שהכשיל יכשיל גם תמיד, וא"כ כיון שאינה נאמנת א"כ באמת אין לו טענה להפסידה, נמצא דאף אי כלפי שמיא גליא שזה נכון, מ"מ אין זה אלא שנתנו לו חכמים לטעון שמתיירא, אבל באופן שבמציאות אינו מתיירא באמת מגיע לה כתובה עפ"י דין אפילו שמן השמים יודעים שהכשילתו.
והנה אע"פ שברמב"ם (פכ"ד הט"ז מאישות) משמע דטעם הפסד הכתובה הוא מחמת שלא תיקנו לאשה פרוצה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אפשר דהראב"ד לא יסבור כן, ובריטב"א בשם רבותיו חולקין ע"ז וס"ל דאם ישהה עמה אח"כ יהי' לה כתובה, ואולי גם להרמב"ם יש לומר שהרי אם נימא כמו שהוכיח הגרעק"א דרק אחרי התראה מפסידה כתובה ומצוה לגרשה גם לפני זה, ע"כ מוכרחים לומר דלענין הפסד כתובה הוא רק דאשה כזאת שהוא יכול לטעון שמתיירא כבר הפקיעו מחמת זה לגמרי, אבל הכל מחמת שבמציאות הי' לו מקום לטעון כן, אבל כיון שהודתה בעצמה שאין לו להאמין ואין כאן התחלת טענה, שוב הוי כעוברת על דת בלי התראה דאינה מפסידה כתובה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |