אור שמח/שבת/כג

אור שמח ‏ שבת כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

בהגה"מ אות א' וכן מדאמר רב יהודא כו' מסיקין בכלים ע"ש.

ולפלא איך שייך זה לסתירה כיון שמבערו לגמרי ואף דאשכחן להירושלמי במקטיר אימורין דמחייב משום מבשל אע"ג שמבערן לגמרי יעוין פרק במה מדליקין הלכה ה'. הא מפרש תמן מה בישול יש כאן. מכיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא. וטעמא. דאיברים שצלאן והעלן ע"ג המזבח אין בהן משום ריח ניחוח וצריך להיות נעכל ע"ג המזבח ובשרירי חצות עושה בהן עיכול. אבל כאן במבעיר שיקרא סותר לא שמענו והוי כמבעיר ספר האם נאמר דחייב משום מוחק. ולדוגמא אשכחן דשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם בפסח דשורף אינו שובר כמו כן אינו סותר לענין שבת. ויפלא. ויעוי' מגן אברהם סי' תק"א.

וטפי נראה דממית קדשים בידים לא יעבור משום מטיל מום בקדשים. והא דאמר רבא ע"ז דף י"ג משום דנראה כמטיל כו' מטיל מום לגמרי הוא כו' אין פירושו דרבא מתרץ על קו' הגמ' ונשוי' גיסטרא רק על הקו' הראשונה דאמאי בקדשים אינו עוקר פרסותיו מן הארכובה ולמטה. דאביי משני משום בזיון קדשים ורבא משני משום דנראה כמטיל מום. וע"ז פריך הגמ' מטיל מום מעלי' הוא. אבל הממית קדשים ועושה אותם גיסטרא דהוי נבילה דמטמאה מחיים זה לא הוי בכלל עושה מום בקדשים. וזה פשוט. ובשורף לגמרי שתהא מלאכה לענין שבת משום סותר או מוחק ודאי לא מסתברא ואכמ"ל.

ה

אין מספקין כו' שמא יתקן כלי שיר.

כן פירשו בגמרא. ולפי הנראה, לאביי דאמר בשילהי המוצא תפילין דכל אולודי קלא אסור אינו צריך להך טעמא דגזירה דהא מוליד קלא והוי כמו במשמר פירותיו שלא יספק לדידי' משום אולודי קלא. ולפי זה אף לספק כלאחר יד אסור דהא מוליד קלא והוי כאולדי ריחא או כמוציא אש מתוך המים כו' ולפ"ז א"ש דלדידי' אסור הטפוח והרקוד לגמרי. שפיר פריך לאביי רבא בר חנן ריש פרק שואל והא קא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו מידי דלודעינהו דאסור לגמרי. דבשלמא למה דפסק רבה דלאולודי קלא אינו אסור אלא בכלי שיר ומשום שמא יתקן כלי שיר הוא דאסרינן א"כ על ידי שנוי או כלאחר יד שרי דאיכא היכרא ותו אי אפשר לאסור להם לגמרי ועבדי מה דבעי כדרך הנשים וא"ל וליטעמיך הא דאמר רבה כו' ומובן לשון וליטעמיך דאיהו בעי להוכיח מזה דלאולודי קלא שרי ודו"ק.

בכס"מ משום דהוו שכיחי רבים גבי' כו'.

נ"ב כדאמר פרק ב' דנדה.

ח

אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר.

בירושלמי ביצה אמר שכן אדם טובל לקריו בשבת והפי' משום דעונת ת"ח בשבת וכמו דדריש בירושלמי פרק אעפ"י מהא דתני ואוכלת עמו מע"ש לע"ש לשון נקי' יעו"ש ובמגילה מייתי תקנת עזרא שיהיו אוכלין שום כו' וכיון שכל החברים עונתן בלילי שבתות אם יהיו אסורים לטבול נמצאו כל החברים ונשיהן טמאין כב"ק בשבת ולא יאכלו חולין בטהרה שזהו עיקר החבירות וההבדל בין ע"ה לחברים ונמצאו מתענין בשבת והיא גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה ולכן לא גזרו על טבילת אדם בשבת וי"ט וזה טעם נכון ויעו' מגן אברהם סי' ר"פ בשם ברכת הזבח יעוי"ש. ולכן לא גזרו שמשקה הנוגע בטבול יום יעשה תחלה משום שבשבת שטובל יאכל חולין בטהרה וישתה מים. שאם המשקין שיגע בטבול יום יעשה ראשון הלא יטמאו כלים ויזהרו בני ישראל ממנו ויהי' בדול מחבריו לגמרי שלא יטמאו כליהם ובגדיהם ממנו וזה לא יכול להיות ונתגלה טעם משנתנו ודו"ק.

י

אבל בישנים מותר.

נ"ב כמו סיכה במנעלים ישנים דשרי עיין לעיל פרק כ"ב.

יא

הממרח רטיה בשבת כו' לפיכך אין סותמין נקב כו'.

נראה דהא דכתב רבינו לעיל הלכה ג' וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב. פירושו מדין סותר זה באותו נקב שיש בפתיחתו משום בונה כמו נקב שעשוי להכניס ולהוציא, אבל נקב שאין בו משום בונה ליתא ג"כ משום סותר. וא"כ בנקב מגופה מראשה דשרי לנקוב הוה"ד דשרי לסתום באיזה דבר דלא שייך שימרח כמו בקיסם או בצרור קטן, אבל בשעוה אסור משום ממרח. וזה פשוט ומתבאר בדברי רבינו.

יב

וכן אסור לקנות ולמכור כו' גזירה שמא יכתוב.

גדול אחד בספר שו"ת רע"א סימן קנ"ט נסתפק במוכר לו חפץ בערב שבת במשיכה או בכסף ואמר תקנה לך למחר אי מותר או לאו ולא ראו ירושלמי ערוך במס' שבת פרק מפנין א"ר אלעזר אדם עומד מע"ש ואומר הר"ז תרומה למחר כו' רבי יוסי בי רבי בון אומר אין אדם עומד ע"ש ואומר הר"ז תרומה למחר. מתניתא פליגא על ר"י ב"ב לגין טבול יום ומלאהו מן החבית מעשר טבל אם אמר הר"ז תרומה למחר משתחשך הר"ז תרומה כו' פתר לה לשעבר. והתני ר' חייא אומר אית לך מימר לשעבר. חזר בו ר"י ב"ב מהדא. הרי מפורש בירושלמי דשרי. וכן הביא את הירושלמי גדול אחד בספרו.

אולם אף שרבינו כתב בטעמו של אין מגביהין תרומות ומעשרות דהוא מקדיש את הפירות ועוד דהוי כמתקן הוא לכ' תלמודא דילן בפ"ק דביצה דף ט' אין מפריש ממנה חלה ביו"ט לימא פליגא כו' דחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש. פירוש. ותו לא הוי מתקן. מי לא מודה שמואל שאם קרא עלי' שם שאסורה לזרים. ואע"ג דלא הוי מתקן מ"מ הוי כמקדיש דנחת' בהו קדושה להיאסר לזרים. זה פירוש נכון. אבל הירושלמי נראה דלא סבר לטעמא דהוי כמקדיש כדאמר בירושלמי פרק אלו עוברין גבי מפרישין חלה בטומאה בי"ט מתנית' בי"ט של פסח. הא בעצרת ובחג מותר. פירוש. שמותר להפריש העיסה ולקרות שם על החלה. והשיריים יאפו לאכלן ביו"ט רק בפסח הלא תחמיץ החלה כו' אפילו בעצרת ובחג אסור על שם כל מלאכה לא יעשה בהם. פי' והפרשת חלה הוי מלאכה. מה בינה לקניבת ירק של תרומה, פי' הלא לתקן אוכלים מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש. זו ראוי' לאכילה כו' רבנן דקסרין בעיין מה בינה לבורר קטניות בי"ט. פי' דשרי אע"ג דהפסולת הנברר' לא חזי' לאכילה אף לבהמה ועיין פני משה שם. ואם נאמר דבהפרשה הוא מקדיש מאי דמיון לבורר קטניות דהא הכא עביד הקדש בחלה שאסורה באכילה והתם הוי רק משום מתקן ולכך כשהוא מתקן אוכל נפש שרי ביו"ט. וחזינא. דסבר הירושלמי דלא הוי כמקדיש ולכך משום מתקן אפשר דלא גרע משאר מלאכות דשרי כשהם נגמרין בשבת כמו לטעון הקורות בבית הבד מע"ש בסוף פ"ק דשבת. אבל משום מקדיש איה"נ דאסור וכן מקח וממכר אסור שיהא חל בשבת ודו"ק.

ולכאורה אפשר לומר דלא פליגי בבלי וירושלמי. דדווקא בחלת חו"ל דמותר לאכול ואח"כ להפריש א"כ כי מפריש קדשה דעכשיו אסורה לזרים ומתחלה הי' מותר דמי להקדש. אבל בשאר חלה ותרומות דמקודם אסור' לזרים משום טבל א"כ בהפרשה בלבד לא מיתחזי כהקדש דלא נחית עלייהו איסור חדש. דלומר דעיקר מה שדומה למקדיש הוא מפני שצריך ליתן לכהן א"כ אין זה טעם על תרומתו של כהן בפירות עצמו וע"כ משום דנחית עלייהו איסור חדש והא היו אסורים מקודם משום טבל וכמו שכתב רבינו אשר בפירושו לנדרים דף י"ב כחלת אהרן וכתרומתו ואע"ג דמיתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא שיריים מדין טבל עכ"ל ודווקא בחלת חו"ל אסור משום מקדיש דמעיקרא היו מותרים באכילה ואיהו אסר לזרים וזה דבר נכון בס"ד. אבל דעת רבינו דבכולהו שייך משום מקדיש ובהך דדבר הנדור שיטתו עמוקה שם יעו"ש ודו"ק.

ויש לתלות דבר זה במחלוקת בר קפרא ורבי חי' פרק במה מדליקין בירושלמי אם נשאר האיסור הקודם לזרים או שחל איסור אחר חדש. דפריך שם והרי טבל עד שלא נתקן אסור לזה ולזה ומשנתקן אסור לזרים ומותר לכהנים אמר לו שני' היא. כתיב וכל זר לא יאכל קדש. הרי דבר קפרא סבר דאיסור חדש בא לזרים בתרומה ור"ח סבר דנשאר איסור הקודם ומביא מזה לזר ששימש בשבת דחייב גם משום שבת דאיסור שבת לא פקע אצל זר ובמקום אחר הוכחתי מכ"מ דהוא איסור חדש. מהא דהגמרא פרק העור והרוטב דף ק"כ קרי לטבל איסור הבא מאליו ולתרומה איסור הבא ע"י אדם והתו' חולין דף צ"ו כתבו דתרומה לא חשיב ברי' משום דהאיסור חל כשיפריש ואכ"מ להאריך.

והנה בירושלמי ביצה פרק אין צדין הלכה ד' ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טרפה מדבריהם כמה דאת אמר תמן רואין את הטריפות ביו"ט ודכוותי' מפרישין את הדמאי ביו"ט ולפום טעמא דמתקן דפירש"י אתי שפיר דמדמה להדדי. אבל לטעמא דמקדיש א"כ מאי מדמה זל"ז בדמאי אעפ"י שאינו כמתקן שאין האיסור אלא מדבריהם מ"מ דומה למקדיש שמפריש המעשר או התרומ"ע ואעפ"י שמעשר של דמאי אינו נותן ללוי וא"כ אינו יוצא מרשות מ"מ איכא טעמא דמקדיש שכן כהן המפריש טבלים שלו אטו מי ליכא בי' טעמו של רבינו שהוא דומה למקדיש ואולי דהירושלמי קאי למ"ד פרק משילין הלכה ב' דהך דתנן אין מקדישין הוא דוקא במקדיש לבדק הבית אך יותר נראה דהירושלמי לא סבר טעמא דמקדיש ורבינו כתב עפ"י שיטת הבבלי וכמו שביארנו ובתשו' פנים מאירות חלק ב' סי' צ"ז האריך ולא נזכר הך דמקדיש של רבינו.

אולם נראה לנו דרך אחר לסתור הראי' מהירושלמי באופן מחוור יותר. וזה כי לשון הירושלמי פרק מי שאחזו הלכה א' איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש. ר"י אמר עודהו קורדייקוס עלי' כותבין גט לאשתו. ר"ל אמר לכשישתפה. מחלפה שיטתי' דר"ל דאיתפלגון נתחרש או נשתטה כו' ריב"ב אמר כו' וא"כ אמאי אינו קרב לר"ל בעודו שוטה כו' רבנן דקיסרין אמרין. ר' חיי' ר' יסא חד כהדין וחד כהדין כו' נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס תפלוגתא דר"י ור"ל ר"א אמר ר' אבין בעי תרם את כיריו ואמר לא יהא תרומה אלא למחר ונעשה קורדייקוס תפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש עיי"ש. [והא דבעי בתרומה משום דאפשר תרומה שאני, דבגט צריך למעשה נתינת הגט משא"כ גבי תרומה דבמחשבה לחוד' בלא מעשה כלל סגי א"כ אין המעשה של ההפרשה תחילה מן ההרמה וכי"ב מצאנו בתוספות חולין פ"ק דף י"ג בשם ירושלמי דתרומות. וצריך להיות בר דעת בעת חלות השם תרומה אבל בגט הנתינה היא מעצם הגט וכיון שבשעת הנתינה הי' בר דעת ש"ד] איך שיהי'. חזינן דלהירושלמי לריב"ב דמחליף לרבי יוחנן לאו דוקא קורדייקוס דהוה"ד אפילו נשתטה ג"כ ש"ד וכמו בחטאת דקריבה כשהוא שוטה. וא"כ חזינן דתרם כריו ואמר שיהא חל למחר מהני אף אם נשתטה למחר וא"כ משום המלאכה לא חמיר מהך דטוענין בבית הבד קורות ע"ג זיתים הואיל ונעשה מאליו בשבת בלא דעת כלל ולכן שרי להרים מערב שבת באופן שיהא תרומה למחר.

ואפשר לפרש דזה דאמרי רבנן דקסרין ר' חיי' הוא ר' חיי' דאומר אדם שיהא תרומה בשבת, ור' ייסא הוא ר' יוסי בר בון דסבר דאסור דפליגי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אם בעי' שיהא בר דעת למחר וזה חד כהדין וחד כהדין [אבל בירושלמי דהוריות פ"ק תמצא גירסא ארוכה ושונה ופשוטה ע"ש] אולם להבבלי שוטה ודאי לא מהני אלא בקורדייקוס דסמי' בידן מהני א"כ כיון דבעי שיהא בר דעת למחר כמו בגט הוי כמפריש בשבת ואסור משום מקדיש וכמוש"ב. והתבונן בכל זה.

טז

מי שקרא שם כו' לא יטלם בשבת כו'.

יעוי' בפי' המשנה לרבינו עפ"י דברי ירושלמי דלא יטלם כוונתו לא יתנם ומשום דאין מוליכין תרומע"ש לכהן גם בי"ט. אבל למאי דפסק רבינו לקמן סוף פ"ד מה' יו"ט כר' יוסי דמוליכין גם תרומה א"כ נדחה זה מהלכה אולם כאן פירש רבינו שלא לדחות סתם משנה מהלכה ופירש כך, דכיון דקרא שם מע"ש ויחד מקומם נמצא התרו"מ והמ"ע שאסורים לאוכלן לבעלים עם החולין שהופרשו עליהם כתרי מינין וכל זמן שלא הוגבהו מהן ולא הפרישן אם יטלם הוי כבורר אוכלין מתוך אוכלין בשני מינין דקי"ל לעיל פרק ח' דאפילו בברר ביד אם אינו אוכלן לאלתר אם ברר והניח לאחר זמן אף לבו ביום חייב עיי"ש ולכן אסור ליטלם בשבת דהוי בורר להניח. אבל "אם כהן או עני למודים לאכול אצלו יבאו ויאכלו" דהוי בורר לאכול לאלתר דשרי ואם אין למודין לאכול אצלו אסורים לבוא ולאכול כדפי' בירושלמי משום דלא סליק אדעתא דאכיל פיסתא בגו ביתא דחברי' ויאמרו שתרם בשבת וזה ברור ופשוט. ואתי שפיר לשון דלא יטלם. דליטול אותם בידים אסור דהוי כמו בורר.

אולם בפ"ט מהל' מעשר הלכה ט' כתב רבינו ואינו כמתקן בשבת כו' והוא מירושלמי שם. שאני תמן דאמר מערב שבת שני תאנים שאני עתיד להפריש למחר כו' וכן במזמין לחבירו כו' מה שאני עתיד להפריש א"כ חלה קריאת השם על ההפרשה שתהי' בשבת להכי בשעה שמפריש אינו דומה לבורר שמלאכת בורר אינה אלא כשצריך לברר דבר הנבלל ומעורב יחד אבל כאן כל שנים שיטול וירחש בשפתיו ויאמר שזו תרומה הרי מהני א"כ אין זה בורר דכיון דכל מה שיבוא לידו הוא טוב ומועיל אין זה גדר מלאכה של בורר אבל כאן שייחד המקום וקרא שם וצריך להפריש אותה שקרא שם מע"ש מן החולין ומקפיד עלי' מיחזי כבורר כיון שלא הופרש מע"ש ופשוט ונכון בדעת רבינו ודו"ק ולפ"ז ברור דביו"ט דהותר' ברירה בשני מיני אוכלים ובכמה גווני ומכ"ש כדי לאכול לבו ביום [כמוש"כ ההמ"ג לקמן סוף פ"ג מ"ה יו"ט] ודאי דיטלם ביו"ט לכן כתב רבינו דין זה רק בשבת והבן.

כה

הציל פת נקי' כו'.

התוספות שבת חקר אי שרי להציל פת הדראה אעפ"י שפת נקי' מונח לפניו ולומר בזה אני רוצה ואח"כ יציל פת נקי'. - ולא ראה כי בתוספתא איתא על הך דהציל פת הדראה מציל פת נקי' ואין מערימין בכך משום ר"י בר"י אמרו מערימין וכבר פסק רבינו כריב"י בכל הערמה דלא מוכחא ועיין בזה בתוספות ודו"ק.

ומציל ביום הכפורים וכו'.

בגמרא ומצילין מיוהכ"פ לשבת אבל לא משבת ליוהכ"פ הנה בתוספתא דילן איתא ואין מצילין מיום הכפורים לשבת. - ונראה פשוט דתליא בהך פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לעיל במציעין את המיטות וברייתא דילן אתי' כר"י דשרי מיוהכ"פ לשבת ה"נ שרי להציל, והך תוספתא כתנא דפליג עלי' וזהו רע"ק דסבר דיוהכ"פ לא קיל משום דחלבי שבת אין קרבין ביוהכ"פ. אמנם רבינו במציעין את המיטות לא פסק כר"י ולא הביא' ואפ"ה העתיק הברייתא דגמרא דילן וצ"ע.

ואפשר דלגבי הוצאה יוהכ"פ קיל משבת דעיקר לאו דהוצאה כתיב בשבת וביו"כ אין איסורו מפורש בתורה עד כי רפרם אמר דאין הוצאה ליוהכ"פ אולם התוספתא כמאן אתי' ודו"ק.

עוד בתוספתא שכח פת בתנור וקידש עליו היום כו' ואומר לאחרים בואו והצילו לכם בלבד שלא יעשה עמהם חשבון לאחר השבת - ונראה דצ"ל ובלבד שלא יעשו עמו חשבון לאחר השבת דגבי הצלת דליקה שנינו במשנה ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אחר השבת משום דלא הוי שכר שבת דמהפקירא קא זכו, דהא כיון דאם לא יצילו ישרפו אסוחי מסח דעתי' מינייהו לכן עושין עמו חשבון דפקחין הן דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוי אבל כאן דאין עומד לאבוד לגמרי ולא מייאש דעתי' מינייהו א"כ לאו מהפקרא קא זכו להכי אסורים ליטול שכר על ההצלה דהוי שכר שבת וז"ב בס"ד.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.