אבן האזל/ביאת מקדש/ט

אבן האזל ‏ ביאת מקדש ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות קרבנות המצורע הרי זה חייב מיתה.

הכ"מ הביא דבברייתא ביומא דף כ"ד ע"ב תני גבי עבודות שזר חייב עליהם מיתה, המזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף, ותמה למה השמיט זה הרמב"ם כאן וכתב דאפשר משמע ליה לרבנו דממצה הוי בכלל אחת מכל הזיות הדם, והנה מה שלא הביא מיצוי דעולת העוף ודאי אפשר לומר דזה הוי בכלל הזאה כמש"כ הכ"מ כיון דהזאה בעולת העוף ליכא אלא מיצוי, אבל צריך ביאור למה השמיט מיצוי דחטאת העוף דאיכא הזאה ומיצוי וקיי"ל דמיצוי בחטאת העוף מעכבת ואינו מספיק תירוצו של הכ"מ דמיצוי בכלל הזאה היא כיון דאיכא תרווייהו והוא לעיכובא, והנה באמת חולקין בזה רש"י ותוס' דבמה דתניא ביומא כ"ד המזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף כתב רש"י בחטאת העוף כתיבא הזאה והזה וגו' ובעולת העוף כתיב מיצוי, ומוכח דמפרש דהממצה קאי על עולת העוף אבל התוס' כתבו דהממצה קאי על חטאת העוף והמקטיר הוא על עולת העוף, וכתבו דמה שלא הזכיר ממצה בעולת העוף משום דהוא פשוט דבעולת העוף ליכא אלא מיצוי, וא"כ לפירש"י מיושב דלא קתני בברייתא גבי חטאת העוף אלא המזה אלא דמ"מ צריך טעם למה לא הוזכר בחטאת העוף הממצה כיון דמיצוי בחטאת העוף מעכב.

ונראה עפ"מ שכתב הרמב"ם בפי"ג מה' פסוה"מ הל' ד' וז"ל נמצאת למד שבד' עבודות הזבח נפסל במחשבה בשחיטה ובקבלה ובהולכת הדם ובזריקתו על המזבח, והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי, וקשה דלמה לא הזכיר הזאה ובהר המורי' עמד בזה וכתב דכונתו גם להזאה, ומיצוי בכלל הזאה ואינו מיושב דעכ"פ הי' לו להזכיר הזאה, ואמרתי בזה דמיצוי בחטאת העוף לא הוי עבודה כלל כיון דאינו עושה מעשה במיצוי, וכדאמר הגמ' בזבחים דף ס"ד ע"ב מי כתיב יַמְצֶה יִמָצֵה כתיב דממילא משמע וכן כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' מעה"ק הל' ו' ושירי הדם מתמצין על היסוד, ולכן כשכתב הרמב"ם דנפסל במחשבה במיצוי יש נ"מ בין עולה לחטאת דבעולה דעיקר ההזאה הוא המיצוי נמצא דהמחשבה היא בשעת המיצוי, אבל בחטאת דבשעת המיצוי אינו עושה מעשה אלא שמתמצה מאליו א"כ עבודת המיצוי הוא בשעת ההזאה שמהזאתו מתמצה אח"כ השיריים על היסוד, ובאמת כלשון הרמב"ם מפורש במשנה דף ס"ד דתנן כיצד קרב המתיר כמצותו מלק בשתיקה ומיצה הדם חוץ לזמנו וכו', ומשום דעיקר עבודת המיצוי הוא בשעת ההזאה אלא דקתני מיצה משום דאם לא נתמצה הדם אח"כ א"כ לא קרב המתיר כמצותו, ולכן זהו שכ' הרמב"ם ג"כ במליקה ומיצוי משום דבין בעולה בין בחטאת הוי המחשבה בשעת העבודה, וגם בחטאת חשיבא מעשה ההזאה עבודה גם למיצוי שמתמצה אח"כ.

אכן עיקר יסוד זה דמה שאינו במעשה לא שייך בזה מחשבה נסתר מגמ' מפורשת בזבחים דף ט"ו דאמר דלר"ש מחשבה בחטאת העוף הוא מדפריש עד דמטא למזבח, ומוכח דשייך מחשבה כשאינו עושה מעשה והנה התוס' כתבו שם דבחטאת בהמה ודאי הוא מדנפיק מהכלי עד דמטא למזבח, ורק בהזאת העוף ס"ד דלא צריך מזבח, ולדבריהם דהזאה צריך ללמוד מהזאה דבין הבדים קשה דבאמת לפי"ז מנ"ל לר' זירא ללמוד מוהזה ונתן דהא בחטאת העוף לא כתיב ונתן, והרמב"ם בפ"ב מה' פסוה"מ הל' ז' כתב דין נקטעה ידו של מזה על חטאת סתם ואם הי' סובר דעיקר החדוש הוא על חטאת העוף הי' מזכיר חטאת העוף וע"כ דאין חילוק בזה, ועיקר מש"כ בתוס' משום דהזאת חטאת העוף הי' אפשר ללמוד מהזאת בין הבדים והפרכת דאין צריך ליגע, כבר העיר המל"מ דהרמב"ם השמיט זה דאין צריך ליגע, ונראה דסובר דמה דאמר ר"א בר"י אני ראיתיה ברומי והיו עלי' כמה טיפי דמים הוא בא לחלוק משום דאם לא היו צריכין ליגע אף דאם נגעו נגעו זהו מן הדין אבל מ"מ מסתבר דבודאי לא נגעו דלמה ילכלכו הפרכת בדמים אם אינו צריך ומדנראו עליה דמים ודאי הי' המצוה ליגע.

ובמה דפריך בגמ' מחטאת העוף ולא מחטאת בהמה נראה דסבר הגמ' דבחטאת בהמה דטובל אצבעו וזורק באצבעו ודאי הוי מחשבה בתחלת הזריקה, וכן באשם כשזורק בכלי רק בעוף סבר הגמ' דקודם שיצא הדם מהצואר אין ע"ז שם דם שיחול ע"ז שם זריקה, איברא דאינו מובן לפי"ז החילוק בין הולכה לזריקה, דמה מהני אם הולכה שלא ברגל חשיב הולכה דניחא לגמ' דהוי מחשבה קודם דליפוק דם, וצ"ל דכמו דאמר בגמ' גבי טבילת אצבע כיון דלא סגי בלאו הכי עבודה חשובה היא והוי הולכה ה"נ גם קודם דליפוק דם הוי עבודה חשובה וע"כ הוי כמו הולכה, וזהו אם הולכה שלא ברגל הוי הולכה, אבל זריקה סבר דלא שייך כל זמן דליכא דם ואין ליתן ע"ז שם זריקה אלא שם עבודה חשובה וכמו הולכה למ"ד דשלא ברגל נמי הולכה, (אח"כ ראיתי דהק"א העיר קצת במש"כ).

ולפי"מ שנתבאר דמכל זריקות דעלמא לא קשה, ועיקר קושיית הגמ' הוא מחטאת העוף א"כ יש לומר דכל זה דהוצרך הגמ' לומר דשייך מחשבה בתר דליפוק דם זהו למאי דס"ד דבהולכה זוטרתי לא פסלה לר"ש, אבל לפי"מ דמסיק דבהולכה זוטרתי כ"ע ל"פ דפסלה א"כ אין אנו צריכין לומר דשייך מחשבה שלא בשעת עבודה, אך כל זה אפשר לפימש"כ דמשאר זריקות לא קשה, אבל לפימש"כ התוס' גם בשאר זריקות צ"ל כן א"כ לא יתיישב בזה דנימא דהולכה זוטרתי פסלה דהא אי אפשר לומר דבשאר זריקות לא פסלה מחשבה, אלא בהולכה ולא בזריקה דהא להדיא ילפינן בדף ד' מקרא דבזריקה איכא נמי פסול מחשבה, עכ"פ נוכל לומר דהרמב"ם סובר דלהלכה לא שייך מחשבה שלא בשעת עבודה, ובזה נוכל לבאר ד' הרמב"ם במה שכתב במחשבה דקומץ בפ' י"ג הל' ו' ובפ' ט"ז הל' ז' בשעת "זריקתן" על המזבח, והכ"מ בפ' ט"ז הגיה "הקטרתן" וכתב שם המל"מ דגם בפ' י"ג צריך להגיה הקטרתן, אבל זה קשה שיהי' ט"ס בשני המקומות אבל לפימש"כ מבואר דלשון הקטרתו הי' אפשר לומר דכל זמן ההקטרה והיינו עד זמן היתר השירים דהיינו משתצית האור ברובו כדאיתא במנחות דף כ"ו כל זמן זה מהני מחשבה, לכן כתב בשעת זריקתן דהוא דוקא בשעת הנחת הקומץ על האש ואף דאחר ההנחה אפשר שיהי' עבודה בפועל שיהפך בצינורא מ"מ כתב דבר פשוט בשעת זריקת הקומץ דהוא עיקר עבודת ההקטרה, [אכן לקמן בהל' פסוה"מ נכתוב דיש לומר בזה דדוקא בשעת נתינת הקומץ על האש מהני מחשבה] וכיון דנתיישב דשיטת הרמב"ם דשלא בשעת עבודה לא הוי מחשבה ממילא נתחזק מה שכתבנו דגם מה דאיתא במתני', וכן כתב הרמב"ם דמחשבה פוסלת במיצוי היינו בשעת עבודת המיצוי והוא בתחלת ההזאה, וא"כ מבואר שפיר דלא כתב הרמב"ם גבי חיוב זר אלא המזה ולא הממצה, ומה שלא הזכיר ממצה בעולת העוף הוא פשוט משום דבעולת העוף ליכא אלא מיצוי וזהו הזאה של העולה.

ד

כיצד על הקטרה הקטיר אברים או קומץ או לבונה על המזבח אפילו הפך באיברים שלא נתאכלו וקרב שרפתן חייב מיתה והוא שהקטיר כזית, וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב משיקטיר כזית חייב, אבל המקטיר קטרת ביום הכפורים בקדש הקדשים אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלא חפניו שיעור המפורש בתורה.

משיקטיר כזית חייב, כתב הכ"מ וז"ל כן יש ללמוד קצת מפ' השוחט ומעלה דף ק"ט אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב, חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון עכ"ל, והמל"מ בסוף הל' מעה"ק אחר שכתב דמדברי הרמב"ם שם מוכח דאין חילוק לענין הקטרה בחוץ בין קטרת דהיכל ובין קטרת דקה"ק ביוהכ"פ וזהו משום דאמר שם בסוגיא דלרבנן ילפינן פנים בחוץ היינו קה"ק מהיכל, כתב זהו שהוקשה להכ"מ כאן דלמה חלק לענין חיוב בין קטרת דהיכל לקטרת דקה"ק, עוד קשה דלפי המבואר בסוגיא ולפי מה דפירש"י הצבור יוצאים ידי חובתן בהקטרה דהיכל גם בחצי פרס, והרמב"ם לא הזכיר זה בהל' תמידין ומוספין.

ונראה דהרמב"ם מפרש דמה דאמר רבה בהקטרה דהיכל כו"ע לא פליגי חולק על מה דמוקים מעיקרא דמאי פטור צבור, ואף דבגמ' אמר זה בשם רב וכל קושיית ר' זירא היא מדאמר רב בהא אפי' ר"א מודה, אבל ראיתי בדק"ס דלא גרס "אמר רב" באוקימתא דמאי פטור פטור צבור, ולכן יש לומר דרבה באמת חולק על אוקימתא זו דסבר דלא שייך לומר דפטור צבור אם הקטירו הקטרת פחות משעור פרס דכיון דההלכה היתה על שעור פרס ודאי אין נפטרין בפחות משיעור זה, וסובר כדס"ד מעיקרא דמאי פטור פטור זר וע"ז אמר רבה בהקטרה דהיכל שהמקטיר זר כו"ע ל"פ דחייב בכזית משום דשיעור פרס לא כתיב בקרא, לכן אף דהציבור לא יצאו ידי חובתן וחייבים להקטיר כדין מ"מ זר חייב בכזית דנקרא הקטרה, כי פליגי בקטרת דקה"ק לגבי זר, דרבנן סברי מלא חפניו לאו דוקא ופריך אביי והא חוקה כתיב אלא אמר אביי בהקטרה דפנים היינו דקה"ק כו"ע לא פליגי דפטור זר בפחות ממלא חפניו, ואף דגבי הקטרה בחוץ תנן במתני' דחייב בכזית, משום דבחוץ כיון דהי' ראוי להקטיר בפנים כל השיעור מלא חפניו א"כ חייב על כל כזית וכזית, אבל חיובא דזר הוא כשהקטיר מה שהכהן צריך להקטיר וכיון דפחות ממלא חפניו לא הוי שיעור הקטרה פטור, כי פליגי בהקטרה דחוץ היינו דהיכל, ולפי"ז צריך לגרוס מר סבר ילפינן "חוץ מפנים" דכמו דבפנים כתיב שיעור מלא חפניו ה"נ שיעור דהיכל דהוא פרס והוא ככל השיעורים שהם מהלכה בפחות משיעור זה אינו חייב זר, והוכחה לגירסא זו היא דבשינוייא דרב אשי איתא להדיא כן הקטרה מהקטרה ילפי אע"ג דחוץ מפנים והגיה בש"מ דפנים מחוץ, אבל לשיטת הרמב"ם הגירסא ההיא הנכונה ועיקר.

ואף דלכאורה אין מקום ללמוד קטרת דהיכל מקטרת דיוהכ"פ דהא גבי יה"כ כתיב חוקה, אך כונת הגמ' דבאמת על שיעורים שהם מהלכה א"צ גילוי מיוחד דהוא לעיכובא ודוקא במה דכתיב בקרא בעינן שנה לעכב ובאמת לא מצינו גם בשיעורים דכתיבי בקרא דליבעי שנה לעכב דהא בשיעור נסכים דכתיב בקרא לפר לאיל ולכבשים לא הצריכו בגמ' שנה לעכב וכל השו"ט הוא אי לא מיקרי הקטרה כלל בפחות וזהו דפריך אביי והא חוקה כתיב ובודאי לא מיקרי הקטרה בפחות ממלא חפניו, ומוסבר בזה דבמה דאמר בגמ' מלא חפניו דוקא פירש"י "ובבת אחת" וכונתו דזה ודאי דבפחות ממלא חפניו לא שייך לפטור אי מהני גם שלא בבת אחת דא"כ כל חלק הקטרה הוי הקטרה לחייב עליה בחוץ לפירש"י ולפימש"כ לדין זר בפנים, ולכן כל החקירה בזה אפשר להיות רק אם השיעור הוא דפחות מזה לא הוי הקטרה כלל, או דאין זה אלא בשיעור החיוב לצאת, וע"ז הוא דפליגי אי ילפינן היכל מפנים משום דאף דזה ודאי דשיעור פרס שהוא מהלכה לא יצאו ידי חובתן בפחות משיעור זה, מ"מ יש להסתפק בעיקר ההלכה אם ההלכה אמרה רק דצריך להקטיר שיעור פרס אבל לא אמרה דפחות משיעור זה לא מיקרי הקטרה או דממילא לא חשיבא הקטרה כלל בפחות מזה, ובזה פליג רב אברייתא דסברה דחצי פרס פטור זר משום דילפינן חוץ מפנים, דכיון דאשכחן בפנים דגילתה תורה שבפחות מהשיעור לא מיקרי הקטרה אמרינן דגם ההלכה שאמרה דבהיכל הוא שיעור פרס ג"כ הכונה דבפחות לא חל שם הקטרה כלל וממילא זר פטור על זה, ורב סבר דלא ילפינן חוץ מפנים דגבי יוהכ"פ כתיב חוקה, אבל בהיכל אף דלא יצא הצבור ידי חובתו בפחות אין זה דבפחות לא הוי הקטרה אלא דחוב הצבור הוא בשיעור כזה, אבל זר שהקטיר אפי' פחות חייב משום עבודת זר דמ"מ מיקרי הקטרה, ומה דאמר כו"ע לא פליגי א"א לפרש דקאי על רבנן ור"א במתני' דהא לא פליגי בחיוב זר, וצ"ל דקאי על הא דפליג רב אברייתא ואמר בהא אפי' ר"א מודה וזהו דמפרשי רבה ואביי.

-מלואים והשמטות-

לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון

בפ"ט הל' ד' במש"כ דבשיעור נסכים דכתיב בקרא לפר לאיל ולכבשים לא הצריכו בגמ' שנה לעכב כתב ע"ז צ"ע דמפורש במנחות דף ק"ד וכן בספרי דככה לעכובי שלא ימעט, הנה אדרבא משם ראיה לדברי דשם דריש האזרח מלמד שמתנדבין נסכים וכמה שלשת לוגין, ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת"ל יהי', יכול יפחות ת"ל ככה, ומבואר דצריך ככה על מתנדבין נסכים שלא יפחות וכפירש"י שם בד"ה אזרח, דבציר מהכי לא חזי למידי, אבל לזה לא צריך קרא דאינו יוצא ידי חובתו בפחות אם אמרה תורה שיעור, ובספרי שם הל' י"ד איתא כמספר אשר תעשו שלא ימעיט, או אם רצה להרבות ירבה ת"ל ככה, ופי' במלבי"ם דכמספר הוא שלפי מספר הקרבנות יהיו הנסכים ומזה נדע שלא ימעיט, ובמה דכתיב ככה מדייק שגם אין לו להרבות, אף שאם מתנדב נסכים יכול להרבות, עכ"פ דעל לא ימעיט לא צריך לעיכובא דככה. [עד כאן].

ומצאתי בדק"ס גירסא שהיא הוכחה גמורה לדברינו דבהא דאיתא בגמ' בשינוייא דאביי כי פליגי בהקטרה "בחוץ" מביא שם בהגהות שבדפוסים הישנים איתא "בהיכל" והגירסא שלנו היא ע"פ הגהת הברכת הזבח לפי פירש"י, ומבואר להדיא כמש"כ דלא מיירי בחיוב הקטרת חוץ אלא בהקטרת זר בהיכל, ולפי"ז מבואר שיטת הרמב"ם מה דמחלק בחיוב הקטרת זר בין קטרת דהיכל לקטרת דיוה"כ בקה"ק דפסק כרב דלא ילפינן חוץ מפנים, וגם מבואר מה שלא כתב דין פטור צבור בחצי פרס דלמסקנא לא מוקמינן כן ומאי פטור פטור זר וכנ"ל.

ז

וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן.

השגת הראב"ד והוציאן לחוץ מותר וכו' א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות.

הכ"מ כתב דטעמו של הרמב"ם דכיון דהדלקה לאו עבודה היא הוי כמו שחיטה דלאו עבודה היא וכשרה בזרים, ומד' הריטב"א הביא שהקשה דהא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וכתב דלכן לא כתיב בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה, לומר דלאו עבודה היא לחייב עלי' זר מיתה כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה, ומוכח מדברי הריטב"א דרק לענין חיוב מיתה אמרינן דלאו עבודה היא, וצ"ע בכונתו אם ההדלקה כשרה בדיעבד בזר, ומשום דיש לומר דאף דלאו עבודה היא כיון דכתיב דבר אל אהרן בעיא כהונה, וכדאמר בזבחים דף י"ד בטעמא דשחיטת פרה בזר פסולה דאף דלאו עבודה היא בעיא כהונה מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה, אלא דאפשר דלא דמי למראות נגעים דצריך לפעול ולחדש דין טומאה דהא אין טומאת נגעים אלא ע"פ כהן, ובשחיטת קדשים נמי הי' אפשר שיהי' צריך כהן כיון דלא דמי לשחיטת חולין דהא פסול מתעסק בזבחים דף מ"ז אלא שהתורה לא הצריכה כהן ומשו"ה בפרה דצריך כהן פסולה, אבל הדלקת המנורה כיון דעכ"פ הודלקה ואין בה ריצוי קרבן מנ"ל שתהא פסולה, אכן הא כתב הרמב"ם בהל' ה' על זר שהיטיב את הנרות עם כל העבודות שצריכות כהן שאם עשאו זר שנפסלו, והיינו שצריך ליתן במנורה פתילה אחרת ושמן אחר, וא"כ לדברי הריטב"א אפשר דגם בהדלקה פסולה אם הדליק זר, עכ"פ מדברי הריטב"א מוכח דלכתחלה צריך כהן להדליק וכדעת הראב"ד.

ובדעת הרמב"ם כתב אדמו"ר בספרו עפ"מ שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין ומוספין והדלקת הנרות זו היא הטבתם, וקשה דהא הטבת הנרות היא עבודה והדלקה לאו עבודה והטבת הנרות פסולה בזר והדלקה כשרה בזר, ומוכח דסובר דכל עיקר הך מילתא דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה ההדלקה כי אם דעיקר מצותה שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו, ועל זה הוא דקאמר הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתן ר"ל דבמה שהנרות דולקין כהלכתן בהכי הוא דמקיימא מצוה זו דהטבה משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכת לעיקר קיום מצוה זו עכ"ל, והנה אף שבדברי הרמב"ם מבואר כד' אדמו"ר אבל אכתי צריך ביאור דמנ"ל להרמב"ם לומר כן, דהא בקרא כתוב בהעלותך את הנרות, ובשבת דף כ"א איתא בגמ' אקרא דלהעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה וא"כ הפי' להעלות הוא להדליק, וכן תרגם אונקלוס על בהעלותך באדלקותך, וא"כ למה אין ההדלקה עיקר קיום המצוה.

ונראה דהרמב"ם ג"כ סובר כהריטב"א דבהעלותך כיון דלא כתיב יעלה אינה מצוה, אלא דהריטב"א כתב זה על מה דאינו חייב הזר מיתה, אבל הרמב"ם באמת לא הזכיר קרא דבהעלותך את הנרות במצות הדלקת הנרות, וכתב בה' תמידין ומוספין פ"ג הל' י' וז"ל דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אהרן ובניו, וכן כתב בספר המצות, נמצא דליכא מצות עשה על עיקר ההדלקה אלא על סדור המנורה אלא דהתכלית הוא שתתקיים הדלקת המנורה וכדכתיב להעלות נר תמיד בקרא קמא קודם קרא דיערוך אותו, והיינו דתכלית המצוה היא שיהיו הנרות דלוקין אבל עכ"פ המצוה היא על עריכת הנרות וזהו דישון המנורה והטבת הנרות, וכן מבואר בלשון החנוך שכתב וז"ל מצוה צ"ח לערוך נרות במקדש להיטיב נרות תמיד לפני השי"ת שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו כלומר יערוך הנר לפני השי"ת זהו מצות הטבת נרות הנזכרת בגמ' משרשי המצוה שצונו השי"ת להיות נר דלוק בבהמ"ק וכו', ומבואר להדיא כמש"כ דהמצוה שנאמרה בלשון יערוך אותו הוא על הטבת הנרות אלא שתכלית המצוה להיות נר דלוק בבהמ"ק, אבל נראה להוסיף דע"כ לשון להעלות הוא על מעשה ההדלקה וכדאמר בגמ' שתהי' שלהבת עולה מאלי' וכן לשון בהעלותך וכמש"כ, ומ"מ כיון דלא כתיב בלשון ציווי אינה אלא תכלית המצוה שהמצוה הוא שאהרן יסדר הנרות כדי שיהי' באפשר להדליקן ושידלקו תמיד, אלא דבפי' תמיד יש מחלוקת אם הוא על ההדלקה כל ערב או שיהיו דלוקין תמיד ונבאר זה בעז"ה בהל' תמידין ומוספין.

ובבאור לשון הרמב"ם שכתב והדלקת הנרות הוא הטבתם נראה דכונתו הוא לבאר מה שכתב בתחלת מנין המצות שלפני הל' תמידין ומוספין "להדליק נרות בכל יום" שהכונה שמה שמנה במצות עשה על הדלקת הנרות הוא הטבתם, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בס' המצות וז"ל מ"ע כ"ה הוא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ד' והוא אמרו ית"ש יערוך אותו אהרן ובניו וזאת היא מצות הטבת הנרות עכ"ל, הנה פתח בהדלקה וסיים בהטבה אלא דכונתו שתכלית הציווי הוא להדליק הנרות אבל המצוה היא ההטבה וממילא מבואר שאם היטיב כהן את הנרות והדליק אח"כ זר כשר דעיקר המצוה הוא סדור הנרות בהמנורה שיהיו מוכשרין לדלוק ושיהיו דלוקין כמש"כ אדמו"ר כנ"ל.

והנה המנ"ח הקשה על מה שכתב הרמב"ם דאם הוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן דהא איתא בת"כ בפ' אמור יערוך אהרן ובניו לפני ד' שלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים. ונשאר בקושיא, ולפי"מ שבארתי אין קושיא כלל דאה"נ דסדור המנורה והטבתה צריכה שתהי' דוקא לפני ד' בהיכל ושלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים, אבל ההדלקה אינה עיקר המצוה אלא תכלית המצוה ולכן כשרה בזר וכשרה נמי בחוץ אם הוציאה הכהן ערוכה ופשוט.

ובעיקר מה שכתב הרמב"ם שאם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ נראה דאין זה דוקא דודאי אם הי' במציאות שהזר יהי' בהיתר בהיכל כמו אם יהי' הזר בהיכל לתקן אז מותר לו להדליק באותה שעה, אלא שהרמב"ם לא הזכיר מציאות זו שאינה מצויה ובסתם כניסה הלא אסור לזר ליכנס להיכל דאף דיש לומר דאין לאסרו משום ביאה ריקנית דכיון דאנו אומרים דמותר לזר להדליק אין זה ביאה ריקנית, אבל מדין מעלות דמשנה דריש כלים הלא אסור לזר ליכנס אפי' לעזרת כהנים, ואף דמותרין ליכנס לסמיכה ולשחיטה ולתנופה, ולכאורה מ"ש שחיטה מהדלקה דכמו דשחיטה כשרה בזרים כן כשרה ההדלקה אף דלא דמי לסמיכה ולתנופה שהוא צרכי ישראל המקריב, אלא דבאמת לא קשה דשחיטה כיון דיש הרבה עבודה במקדש לכהנים בעבודות שאסורין לזרים ושחיטה מותרת לזרים התירו לישראלים ליכנס אפי' בעזרת כהנים אם יהי' צריך לשחוט שם, אבל הדלקת המנורה כיון דהכהן מטיב את הנרות ואין טרחא יתירה בההדלקה לא התירו חכמים לזרים ליכנס עבור זה להיכל, ולכן לא הוזכר במשנה אלא לסמיכה ולשחיטה ולתנופה לכן כתב המציאות שהוציאן הכהן בחוץ שאז מותר לזר להדליקן.

ובדעת הראב"ד נראה דסובר כדעת הרמב"ם בזה דהדלקה לאו עבודה היא כלל וכמו שחיטה, ומ"מ לכתחלה צריך כהן משום דבזבחים דף י"ד ע"ב פריך בגמ' והרי שחיטה דא"א לבטלה וכשרה בזר ומשני שחיטה לאו עבודה ופריך והאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה ואמר רב עלה אלעזר וחוקה כתיב ומסיק מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה ובעיא כהונה, ומבואר דהיכי דכתיב כהן אע"ג דלאו עבודה היא בעיא כהונה, אלא דגבי שחיטת פרה כתיב אלעזר וחוקה לעכב, והכא כתיב אהרן וליכא חוקה לעכב, לכן לכתחלה צריך כהן ובדיעבד כשר בזר, ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דמה דכתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות זהו משום דזר אינו מותר ליכנס להיכל ולא התירה לו התורה הכניסה כיון דאפשר ע"י כהן וכנ"ל.

-מלואים והשמטות-

בפ"ט הל' ז' בד"ה ובדעת הראב"ד, במש"כ אלא דגבי שחיטת פרה כתיב אלעזר וחוקה לעכב, צריך להוסיף דזהו לרב, אבל הרמב"ם פסק בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ב' דכשרה בזר כר' יוחנן דאמר לא מצינו שחיטה שפסולה בזר, וסבר דלא קאי חוקה אשחיטה. [עד כאן].

ומבואר לפי"ז דהרמב"ם והראב"ד הולכים לשיטתם לפי"מ שכתב הכ"מ בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' ט"ז דהרמב"ם סובר דמעלות דתנן בפ"א דכלים הם דאורייתא והראב"ד חולק שם וסובר דמעלות הם דרבנן וכן חולק הראב"ד עם הרמב"ם בפ"ז מה' בית הבחירה הל' ט"ז במה שכתב הרמב"ם החיל מקודש ממנו שכתב הראב"ד אף זה מדבריהם, והרמב"ם כתב בהל' י"ז דמה דטבול יום אסור ליכנס לעזרת נשים הוא מדבריהם משום דזה מבואר בגמ' ומוכח דמה שכתב בהל' ט"ז הוא דאורייתא, וא"כ מיושב שפיר דהרמב"ם דסובר דמעלות דאורייתא א"כ אין שום ראי' ממה דכתב קרא דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות דעיקר הדלקת המנורה צריך כהן דשפיר יש לומר דכיון דלאו עבודה היא לא בעיא כהונה, ורק כיון שזר אסור ליכנס ממילא ידליק אהרן אבל הראב"ד דסובר דמעלות דרבנן א"כ מכיון דאמרה תורה שאהרן ידליק ע"כ דהדלקת הנרות בעיא כהונה, ורק כיון דלא כתיב קרא לעכב, ובמה דהוי עבודה ודאי לא צריך קרא לעכב דפשיטא דזר מחלל עבודה, אבל כיון דלאו עבודה היא הוי כמו שחיטת פרה בזר אי לא הוי כתיב חוקה דאז הי' צריך כהן רק לכתחלה וכן הוא בהדלקת הנרות.

והנה בפ"א הל' ט"ו בארתי דברי הרמב"ן שכתב בסה"מ דאפי' למ"ד מעלות דאורייתא דזה דוקא לקדושת המקומות אבל בחומרת הנכנסין לד"ה דרבנן שתמה ע"ז הלב שמח בפירושו שם דמאי מעלות דאורייתא דקאמרינן אם לא דמשו"ה כפי מעלות קדושתן שדינן חומרא על הנכנסין, וכתבתי בכונת הרמב"ן דמעלות דאורייתא היינו להשוות קדושת המקומות דהיכי דכתיב איסור בהיכל באה ההלכה דגם בין האולם והמזבח יש לדין זה קדושת היכל, וכן בכל המעלות אבל במה דמעיקר דינא לא כתיב בקרא איסור אלא בעבודה, ובדין מעלות דתנן בכלים לא הוזכר דהוא דוקא בעבודה זהו חומרת הנכנסין דזה ודאי דרבנן, וכתבתי שם לבאר דעת הרמב"ם דדעתו ג"כ בזה כהרמב"ן וגם בפ"ג הל' ט' כתבתי כן בדעת הרמב"ם וא"כ אזדא לה מה שכתבתי דהרמב"ם לשיטתו דסובר מעלות דאורייתא דהא ליכא קרא דזר אסור ליכנס להיכל, רק שלא לצורך מסתבר דאסור דלא עדיף מכהן דחייב משום ביאה ריקנית, אבל אם הוא מותר להדליק המנורה מנלן דאסור לו ליכנס מדאורייתא, אכן יש לומר דמזה גופא ילפינן דכיון דהדלקה לאו עבודה היא א"כ למה כתב קרא לאהרן בהעלותך את הנרות וכן ובהעלות אהרן את הנרות, וע"כ מוכח מהך קרא דאין רשות לישראל ליכנס להיכל ובזה באה ההלכה דגם עזרת כהנים מקודשת שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה וזהו קדושת המקומות וכמש"כ.

ח

הרמת הדשן צריכה כהן שנאמר ולבש הכהן מדו בד וגו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה אע"פ שאין אחריה עבודה שנאמר עבודת מתנה, עבודת מתנה היא שתהיה בכהן לבדו ואם קרב לה הזר חייב מיתה, אבל עבודת סילוק אין חייבין עליה מיתה, וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אין חייבין מיתה.

ואם הרים ישראל, כאן לא כתב הרמב"ם אע"פ שנפסלו כמו שכתב בהל' ה' גבי עבודה שיש אחריה עבודה, וצריך לומר דשם כל העבודות דחשיב יש אחריהן עבודה והן משמשין תכלית לעבודה הבאה אחריהן, וכיון דאמרינן דעבודה זו נפסלה אין לעשות העבודה הבאה אחריה, ואף דהדלקת הנרות לאו עבודה היא ומ"מ כתב על מטיב את הנרות שנפסל זהו משום דעכ"פ הא עיקר המצוה שתהי' המנורה דלוקה ע"י הטבת הנרות הקודמת ועמש"כ בהל' ז', אבל כאן בתרומת הדשן אין שום עבודה ולא מצוה באה אחריה שתהי' מוכשרת ע"י תרומת הדשן, איברא דאם היינו אומרים דעבודת זר הוא כמאן דליתא א"כ הוי כמו שלא הורם הדשן כלל, ומה שחסר קצת דשן מן המזבח ודאי אינו מעכב תרומת הדשן וא"כ היה מן הדין שירים כהן מחדש לקיים מצות תרומת הדשן, אבל באמת לא אמרינן דעבודת זר הוי כמאן דליתא, דהא אם זרק זר נפסל הקרבן ואי הוי אמרינן דהוי כמאן דליתא למה לא יזרוק כהן דם אחר, וע"כ דכבר נעשה עבודה פסולה, והדברים מבוארים במנחות דף ו' ע"ב במה דסבר בן בתירה דקמץ בשמאל יחזור ויקמוץ בימין ותניא דמכשיר בן בתירה בכל הפסולין בד"א שקמץ ולא קידש אבל קידש פסל, ופריך על זה ר"נ אי קמיצת פסולין עבודה היא אע"ג דלא קידש ואי לאו עבודה היא מה מהני קידש ומסיק דלעולם עבודה היא ולא גמרה עבודתה עד דעביד מתן כלי, וא"כ זה ודאי דכבר נעשה הרמת הדשן אלא שנעשה בפסול ע"י זר, וכיון דלא שייך לתקן זה ממילא לא שייך לומר שנפסל.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

בד"ה ואם הרים במש"כ אבל באמת לא אמרינן דעבודת זר כמאן דליתא דהא אם זרק זר נפסל הקרבן ואי הוי אמרינן כמאן דליתא למה לא יזרוק כהן דם אחר, ונ"ב לכאורה יש כאן טעות דהא פסול אינו עושה שיריים חוץ מן הטמא כדאיתא בגמ' בזבחים דף ל"ד, אך יש לומר דההוכחה יהי' מדם שבמזרק שנפסל אפילו בפסול כמש"כ התוס' בזבחים דף צ"ב וכן מבואר בד' הרמב"ם בהל' פסוהמ"ק פי"ד הל' ב' וצריך לעיין שם בחידושי ר"ח הלוי. ע"כ.

ומזה שכתבתי אני תמה על דברי המנ"ח שכתב במצוה צ"ח בהטבת הנרות דפסולה בזר וז"ל ומ"ש הר"מ פסולה איני יודע מה פסול שייך מה דהוי הוי אם קנח היטב, ונראה דכונתו דגם נתינת השמן והפתילות ג"כ בכלל הטבה וזה פסול בזר וחוזר הכהן ונותן כמו כל עבודות וכמו תה"ד עפ"ב בר"מ עכ"ל, והדברים תמוהים שהוכיח מתה"ד ובתה"ד לא כתב הרמב"ם שפסול אם הרים זר, וגם מה שהוצרך לומר דשייך פסול בהטבת הנרות בנתינת השמן והפתילות, ומשמע דסובר דאם תיקן הפתילה הישנה וקנחה לא נפסלה, נראה מפשטות לשונו של הרמב"ם שכתב בסתמא במטיב את הנרות דנפסל, ומשמע דבכל גווני נפסל וטעמא משום דכיון דעכ"פ תיקן בהטבתו שידלקו אח"כ נפסלה הפתילה להדליק בה ע"י הטבת זר וצריך ליתן במנורה פתילה אחרת.

ט

סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה מפני שסידורה פסול.

הכ"מ הקשה דביומא דף כ"ז אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר הכהן וסודרה מתקיף לה ר' זירא וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר שני גזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא, ומשמע דסידור מערכה כשרה בזר, וכתב הכ"מ דלא מקשה ר' זירא אלא משום דמחייב ליה מיתה, ותירוצו קשה דהא פריך וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר ומשמע דצריכה להיות כשרה, ונראה דבגמ' פריך על ר' זירא והרי אברים ופדרים ואמר ע"ז סוף עבודה דיממא הוא, ובזבחים דף ס"ח ע"ב אמר רב דשמאל ולילה אין מטמאין בבית הבליעה, ואמר בגמ' ע"ז דשמאל אית ליה הכשירה ביוה"כ ולילה אית ליה הכשירה באברים ופדרים, וא"כ אינו סובר דמהני מה דהוא סוף עבודה דיממא לומר דאברים ופדרים אינם כשרים בלילה ואף דשם ביומא בדף כ"ב אמר כן בגמ' לגבי פייס לא דמי דודאי לענין חשיבות עבודה שפיר יש לומר דכיון דהוא סוף עבודה דיממא חשיבא יותר ותקינו פייס, אבל לענין עיקר דין הכשר עבודה ודאי הא מוכח בזבחים דהוי עבודת לילה ומ"מ פסולה בזר, ולכן ודאי דפסק הרמב"ם כאיכא דאמרי דר' זירא לא פריך מהא דכשרה בלילה אלא משום דהוא עבודה שיש אחריה עבודה דהיינו סידור שני גזרי עצים וכדפירש"י, ולכן פסק בהל' ד' דמסדר שני גזרי עצים חייב משום דהוא עבודה תמה.

יא

כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והרי הוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחד ואחד ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות.

השגת הראב"ד ועבד חייב א"א בתוספתא פרק י"ב דזבחים כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים [ומחוסר כפורים] ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת, ואפשר דפליגי תנאי באיסור כולל ואיסור בת אחת.

כתב הכ"מ דמאחר שרבינו פסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת א"כ יפה פסק דחייב על כל א' וא', וכתב הכ"מ דטבול יום מחוסר כפורים הוא איסור בת אחת דטמא שצריך להביא קרבן אם טבל הוא טבול יום ומחוסר כפורים, וקשה לי בזה דכיון דעיקר הטומאה אחת היא אלא שאמרה תורה דטבול יום אכתי טמא כדכתיב ובא השמש וטהר, ובמחו"כ כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה וילפינן מכלל שהיא טמאה קודם כפרה א"כ הרי הוא שם טומאה אחת, אלא שחלקה תורה דלתרומה הוא טמא עד הערב שמש ולקדשים עד כפרה א"כ למה יתחייב שתים והיכי איכא בזה שתי אזהרות מיוחדות, ועוד דבאמת ליכא לאו במחוסר כפורים, וכבר כתבנו בפ"ד הל' ד' דע"כ מה שכתב הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין דמחו"כ שעבד לוקה, הוא משום דמקרא דוטהרה מכלל שהיא טמאה ילפינן דלקדשים הוי מחו"כ כמו טבול יום שלא נגמרה טהרתו, והלאו הוא מולא יחללו א"כ לאו אחד הוא דאיכא ואיך אפשר לחייבו שתים היכי דהוא טבול יום ומחו"כ.

איברא שראיתי להמרכה"מ שכתב דהרמב"ם באמת סובר דפטור לגמרי ומנה רק איסורים ובמחו"כ ליכא אלא איסור עשה דוטהרה ובהל' סנהדרין צריך להגי' יתר בגדים כמש"כ הר"י קורקוס שם, ומלבד שכבר כתבתי בפ"ד שקשה להגי' כן לא יתכן לפרש כאן דברי הרמב"ם במה שכתב חייב דכונתו עובר באיסורים, וביבמות דף ל"ג איתא מתקיף לה רב אשי מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי בעלמא קא חשיב למאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, אבל זהו בהא דאיתא שם בברייתא יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בע"מ ומשום טומאה ולא קתני חייב, אבל הרמב"ם דכתב חייב ודאי לא יתכן לומר כן, ומקודם רצה המרכה"מ לומר דסובר הרמב"ם דמחו"כ חייב מיתה ביד"ש ופטור ממלקות, וזה בודאי לא יתכן דבפ"ד בהל' ד' לא הזכיר הרמב"ם בטבול יום מלקות אלא מיתה - רק שבהל' א' כתב וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו - וע"ז סיים בהל' זו אבל מחו"כ שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחלל ה"ז פטור, ובודאי דע"ז שכתב בהל' זו בטבו"י שחייב מיתה ע"ז כתב שמחו"כ פטור, ולכן ע"כ כמו שכתבתי דחייב מלקות ופטור ממיתה, וזה מוכח ג"כ מהל' שלפנינו דמחו"כ חייב עכ"פ מלקות ולא פטור לגמרי וכגירסתינו בהל' סנהדרין, אבל עכ"פ זה קשה טובא דכיון דמלאו אחד הוא איך אפשר לחייבו שתים בשביל טבול יום ובשביל מחו"כ.

והנראה בזה בהקדם מש"כ המרכה"מ דבהתוספתא שהביא הראב"ד דאינו חייב אלא אחת גורס הרמב"ם חייב על כל אחת ואחת, וכן מוכח מהתוספתא דקתני שם כהן שעבד טמא טבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת, זר שעבד טמא טבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת, וקשה דלמה פלגינהו לתרתי והו"ל למתני זר או כהן שעבד טמא וכו' אינו חייב אלא אחת או למיתני על בבא קמייתא וכן זר שעבד, וע"כ דבקמייתא קתני חייב על כל אחת ואחת, ובאמת יש להוכיח זה מעיקר ההלכה שחידש הרמב"ם בהל' סנהדרין דמחוסר כפורים חייב מלקות כמו שבארנו דעכ"פ קשה מנ"ל להרמב"ם לחדש כן כיון דלא הוזכר בגמ' אלא על טבול יום, אבל לפי דברי המרכה"מ מיושב דעיקר דינא למד מהך תוספתא.

ולפי"ז יש לבאר טעמא דחייב משום טבול יום ומשום מחוסר כפורים ע"פ דברי הרמב"ם בספר המצות שורש ט' וז"ל ומה שראוי שיחובר אל זה השורש הוא כי זה שאני אומר שראוי שימנו הענינים המצוה בהם והמוזהר מהם הוא בתנאי שיהי' בענין המוזהר ממנו לאו ביחוד כל ענין וענין, או ראיה יאמרו אותה המעתיקים שהוא הבדיל הענין קצתו מקצתו וחייב האזהרה לכל ענין מהם, אמנם כשהיה לאו אחד כולל ענינים רבים הנה אז ימנה הלאו ההוא לבדו לא כל ענינים שיכלול אותם הלאו ההוא וזהו לאו שבכללות וכו', והאריך בזה וכתב עוד והחלק השני הוא כמו מלת זה החלק הקודם בשוה אבל הוא בפי' מקובל כי כל דבר מן הדברים העטופים לוקין עליו בפני עצמו והוא כשיעשה אותם כולם אפי' בבת אחת לוקה על כל אחת ואחת באזהרה מיוחדת, והביא ע"ז קרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים ועונן ומנחש וגו', ואף דלכאורה אינו דומה דהכא הוזכרו בכתוב פרטי הלאו אלא דהלאו הוא כולל, משא"כ בלאו דולא יחללו, אבל יש לומר דהכא נמי כן הוא וכמו שנבאר דכיון דילפינן מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו דאם אינו ענין לטמא דנפיק ליה מוינזרו, והיינו דבקרא דוינזרו כתיב ולא יחללו את שם קדשי וגו', כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' וכתב הרמב"ם פי"ח מהל' פסוה"מ הל' י"ד האוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו, ולכן אמר בגמ' דהך קרא לא מיירי אלא בטמא שלא טבל דהא כתיב ונכרתה ויליף מקרא קמא דכתיב קדושים יהיו ולא יחללו דתנהו ענין לטבול יום [ואולי דמכאן הוא מקור לדברי הרמב"ם הללו שהשיג עליו הראב"ד ע"ש] אלא דבגמ' לא הוזכר אלא טבול יום אבל מהך תוספתא מוכח דמרבינן נמי מחוסר כפורים.

וכן צ"ל בכונת הגמ' דעל מה דתנן במתני' ברפ"ב דזבחים טבול יום אמר בגמ' דף י"ז ע"א דילפינן מקדושים יהיו ולא יחללו, ובמה דתנן אח"כ מחוסר כפורים אמר בגמ' בדף י"ט ע"ב דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, וקשה דא"כ למה לי קרא דקדושים יהיו ולא יחללו דה"נ כתיב בטבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, וע"כ דגם כונת הגמ' כן דכיון דכתיב וטהרה דעד כפרתה אינה טהורה ילפינן גם במחוסר כפורים מקרא דקדושים יהיו כמו על טבול יום, עוד איתא בנזיר דף מ"ה ובמכות דף ח' אקרא דכתיב בפ' חוקת טמא יהי' לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, ולכן כיון דדרשינן הכא דע"ז קאי קרא דולא יחללו הוי כמו דכתיב ולא יחללו בין אטבול יום בין אמחוסר כפורים והיכי דקבלו חז"ל דלוקין על כל אחד ואחד לא קשה זה דלא הוי אלא לאו אחד, ואף דהרמב"ם בסה"מ שם הביא מה דדרשו בגמ' על כל הני בטעמא דחייבין על כל אחת ואחת, זהו משום דבגמ' מבואר טעמא וכאן אינו מבואר בגמ' טעמא דהך תוספתא משום דלא הובאה בגמ', אבל בודאי איכא להתוספתא טעמא למידרש דחייבין גם כאן על כל א' וא'.

והנה המרכה"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם וכן בתוספתא שלא רחוץ ידים ורגלים ובפי"ט מהל' סנהדרין הל' ג' כתב דהמשמש בלא קדוש ידים ורגלים אע"פ שהוא חייב מיתה אינו לוקה וא"א לומר דהכונה על חיוב מיתה ביד"ש דהא כבר חייב מיתה על טמא, ומה שייך דחייב על כל א' ואחד, והמרכה"מ הוכיח מכאן דאין הכונה על חיובים אלא על איסורים אבל כבר כתבתי דא"א לומר כן כיון דכתב חייב, ונראה דנ"מ אם שגג בכולם והזיד ברחוץ ידים ורגלים, וחביבי הגר"ש גירנציק שי' אמר דנ"מ אם לקה על כולם ולא על רחוץ ידים ורגלים דקיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, ומסתבר דכ"ש חייבי מיתה בידי שמים דקיל מחייבי כריתות, אח"כ ראיתי דכשני התירוצים איתא בתוס' שבועות דף י"ז במה דפריך הגמ' דטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה דהא חייב כרת בשביל שהיה במקדש, ומשני כגון שהפך בצינורא, והקשה ר"ת דהא איכא נ"מ דקיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נ"מ כגון שהזיד בשמוש בטומאה ושגג בטומאת מקדש עכ"ד התוס', ובקושיית ר"ת כתב הרשב"א דאה"נ וחדא מתרי טעמא נקט וא"כ מיושב כאן דאפשר לומר דחייב על כל א' וא' מתרי טעמי וכנ"ל.

ובמה שכתב הכ"מ דחל שלא רחוץ ידים ורגלים על טמא מיגו דאתוסף איסור לטהור אתוסף לטמא אינו מובן כלל דמה דהטמא אינו רחוץ ידים ורגלים אינו גורם שהטהור יהי' ג"כ שלא רחוץ ידים ורגלים, ומה שייך זה לזה ואיזה איסור כולל או מוסיף שייך כאן, וצ"ל דהכונה להיפוך דמקודם הי' שלא רחוץ ואח"כ נטמא דמיגו דנתוסף עליו ליכנס למקדש אתוסף איסור בעבודה, ומצאתי שכתב כן המרכה"מ, ויש לומר עוד לפי המבואר בפ' ה' הל' ו' והוא מד' הגמ' בזבחים דכשנטמא טומאה דצריך הערב שמש אפי' רחוץ ידים ורגלים נפסל משום היסח הדעת וצריך שוב רחיצה אחר טבילה א"כ ברחוץ שנטמא הו"ל איסור בת אחת.

ובדין מחוסר בגדים עם שלא רחוץ כתב המרכה"מ דהו"ל איסור בת אחת וקשה דהיכי הוי איסור ב"א דהא בפשיטת הבגדים לא נתחייב ברחיצה אלא כה"ג ביוה"כ ואינו מחלל עבודה, ורק כשהסיח דעתו נתחייב ברחיצה וצריך לומר שהסיח דעתו ביחד עם פשיטת בגדיו וזה קשה לצמצם ואין לומר דכונתו דחלו שניהם כשנעשה גדול וראוי לעבודה והי' מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים, דא"כ צריך לאוקמי שזה עתה עובד בפעם הראשונה וא"כ לא צריך למצוא טעמים על כל האיסורים דהא כולם חלו ביחד כשנעשה גדול, ולכן נראה דחסרון בגדים וחסרון רחוץ ידים ורגלים חלים זה על זה בכולל כיון דשניהם אינם פסול בעצם ושייך שיחול איסור חסרון בגדים אם אינו רחוץ מיגו דחל האיסור לכשירחץ, וכן איסור דשלא רחוץ חל על מחוסר בגדים מיגו דחל אפי' לכשילבש בגדים.

יב

זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה משום בעל מום.

השגת הראב"ד וכן בעל מום, א"א שתיהן שבאו עליו בבת אחת זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת בעל מום שחתך אצבעו בסכין טמאה.

הכ"מ תמה על הראב"ד דלמה צריך לאיסור בת אחת כיון דהרמב"ם סובר דחייב גם באיסור כולל ובגמ' אמר זה למאן דלית ליה איסור כולל, ונראה דכונת הראב"ד לומר דאפי' בכה"ג חייב דחשיב בת אחת דבלא ד' הגמ' לא הוי ידעינן דהביא שתי שערות בשבת מיקרי איסור בת אחת, כיון דעיקר האיסור זרות הי' מקודם, ורק בשביל שהוא קטן אין עליו חיובים, וכן חתך אצבעו בסכין טמאה הוי חידוש דהוי בת אחת אף דהנגיעה הי' קודם שנחתך ורק בשביל דהוא במעשה אחת מיקרי בת אחת איברא דהתוס' ביבמות דף ל"ג בד"ה אצבעו כתבו שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון דכשנגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום, אבל הריטב"א כתב וז"ל פי' כיון דבאותו מעשה נעשה בעל מום ותוך כדי דבור חשיב בת אחת ואע"ג דנגע מקמי דנחתך, ומה שכתב תכ"ד הוא ודאי לאו דוקא כי לא שייך לכאן ובא לאפוקי אם מקודם נגע ושהא עד שחתך דלא הוי מעשה אחת, וא"כ דברי הראב"ד מיושבים לפי פירושו, והנה המרכה"מ כתב בזה דהראב"ד לשיטתו ביבמות דף ל"ג הביאו הרמב"ן בחידושיו דבשתי שמות לא מהני כולל, ואגב שיטפא כתב כן דהראב"ד בעצמו כתב ע"ז ולאו מילתא היא כמו שיראה המעיין ולא כמו שהביא דהרמב"ן דחה דבריו, ע"ש.

יג

כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם שנאמר ולא יגשו אלי לכהן לי, אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז או השתחוה לה או המודה לה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם, עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע"פ שהי' שוגג בעת ששרת או שהשתחוה או שהודה, אבל השוחט לע"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח ונתקבל שהרי לא שרת ולא נעשה כומר אלא שחט בלבד והוא שוגג ואע"פ כן לכתחלה לא יעבוד.

אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז, דברי הרמב"ם אינם מבוארים דבגמ' במנחות דף ק"ט הוזכרו ארבעה דברים שבהם נפסל שחיטה וזריקה השתחואה והודה לעכו"ם, והרמב"ם לא הזכיר כאן זריקה וכתב על עובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לעכו"ם ובגמ' מבואר דעיקר שירות הוא בזריקה דאיתא שם אמר רב יהודה כהן ששחט לעכו"ם קרבנו ריח ניחוח, ואמר ע"ז רב יצחק בר אבדימי מקרא דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא, אח"כ מייתי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה ופירש"י זרק דם לעכו"ם בשוגג דהשתא עבד ליה שירות אלא שוגג הי', וכן מבואר בגמ' בהא דמייתי ר"נ ראיה על הזיד בשחיטה מברייתא דכהן שעבד עכו"ם ושב קרבנו ריח ניחוח אי בזריקה כי שב מאי הוי הא עבד ליה שירות ומבואר דזריקה הוי שירות והרמב"ם כתב עבר והקריב אע"פ שהי' שוגג בעת ששרת וזהו על שגג בזריקה ופסק כרב ששת וכן כתב הכ"מ, וא"כ למה כתב על עובד בשירות כגון שנעשה כומר לעכו"ם, ועוד קשה דשם פליגי רב נחמן ורב ששת בהזיד בשחיטה דרב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח דלא עבד שירות, ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח נעשה משרת לעכו"ם, והרמב"ם לא הזכיר כאן שוחט במזיד דפסול רק כתב דשוחט בשוגג כשר שהרי לא שרת ולא נעשה כומר אלא שחט בלבד והוא שוגג, ולמה לא הזכיר מקודם בפי' שחט לעכו"ם במזיד דפסול.

לכן נראה ברור דצריך להגיה הגהה קטנה בדברי הרמב"ם וצ"ל אחד העובד אותה בשירות "או" כגון שנעשה כומר לע"ז, ואולי גם למחוק תיבת "כגון" וכונתו בשחיטה וכה"ג דעושה תשמישי הקרבן של הע"ז וזהו מה דאמר בגמ' נעשה משרת לעכו"ם, ומה שכתב העובד אותה בשירות זהו בזריקה והיינו דאף דשחיטה לא הוי שירות ורק עיקר ההקרבה דהוא זריקה הוי שירות כמו לפנים דרק זריקה הוי שירות, מ"מ אם שחט במזיד נעשה משרת לעכו"ם, וזהו שכתב אח"כ גבי שוחט בשוגג דלא נעשה כומר לע"ז משום דבשוגג לא נעשה משרת לעכו"ם, כדאמר רב ששת בגמ' דבמזיד אין קרבנו ריח ניחוח משום דנעשה משרת לעכו"ם, ובשוגג כשר ומבואר עכשיו דכתב כאן כל הארבעה דברים הפוסלים שחיטה וזריקה השתחואה והודה לעכו"ם.

והנה הזבח תודה הקשה על מה שפסק הרמב"ם דגם השתחוה והודה בשוגג פסול, ובגמ' מבואר דשחיטה חמור מהשתחוה והודה דאמר שם בהא דפליגי ר"נ ור"ש וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא - בשגג בזריקה - משום דעבד ליה שירות, אבל שחיטה דלא עבד ליה שירות אימא מודה ליה לר"נ ואי אשמעינן שחיטה משום דעבד ליה עבודה, אבל השתחוה דלא עבד ליה עבודה אימא לא, וכיון דשחיטה בשוגג קרבנו ריח ניחוח א"כ כ"ש בהשתחוה ונשאר בצ"ע, ונראה דאף דאמר ואי אשמעינן שחיטה משום דעבד ליה עבודה אינו אלא דהוי ס"ד לומר כן אבל באמת עבודה לא פסלה כלל ודוקא שירות, דהא בודאי שחיטה הוא עיקר עבודה מעבודות עכו"ם כדאיתא במתני' דסנהדרין דף ס' וכדכתיב זובח יחרם, וא"כ למה סבר ר"נ דקרבנו ריח ניחוח, וע"כ דלענין לפסול הכהן בעינן דוקא שירות כדכתיב בקרא ושחיטה לאו שירות הוא ונפסל רק משום דנעשה משרת לעכו"ם, וע"ז אמרינן דבשוגג לא הוי משרת, ומדמוקים ברייתא דעבד עכו"ם ושב, בשחיטה ובשוגג, מוכח דדוקא בשחיטה לא נפסל ולא בהשתחוה והודה בשוגג, ואף דמעיקרא אוקים ר"נ לברייתא בשחט במזיד, ור"נ הא סבר דגם השתחוה והודה במזיד לא נפסל זה ל"ק דלר"נ אה"נ דסבר דסתם עבד עכו"ם הוא בשחיטה או בזריקה דזהו עיקרי העבודות, וע"ז אמר דבזריקה א"א וע"כ בשחיטה, אבל רב ששת דסבר דהשתחוה והודה נפסל ומ"מ משמע דמוקי הברייתא בשגג בשחיטה, וע"כ דטעמא משום דדוקא בשחיטה דכל פסולא הוא משום דנעשה משרת לעכו"ם ובשוגג לא הוי משרת אבל השתחוה והודה הא לא הוי משרת לעכו"ם ומ"מ פסול דחשיב כמו שירות, ולכן אפי' בשוגג פסול.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.