קובץ הערות/יט
|
< הקודם · הבא > |
אעריכה
דף ז' תוד"ה ואמר עולא וכו' עיי"ש. והחילוק בין שני התירוצין דלתירוץ ראשון הא דביאת מקצת שמה ביאה אין החיוב על המקצת מצד עצמה אלא משום דנחשב כאילו בא כולו ואין הבדל בין מכניס אצבע למכניס חמש אצבעות או נכנס כולו. ולתיר' השני החיוב על כל מקצת מצ"ע ולא משום דהוי כאילו בא כולו. ובכה"ג פליגי ר' יוסי ורבנן גבי מקצת היום ככולו פסחים (פ"א) דר' יוסי סבר דסגי במקצת היום ואינו מטעם שמקצת חשוב ככולו ומשו"ה אפילו ראתה אח"כ בו ביום אינה סותרת למפרע ורבנן ס"ל דלא סגי במקצת היום מצ"ע אלא דמקצתו נקי נחשב כאילו כולו נקי. אבל אם ראתה אח"כ איגלאי מילתא שלא היום נקי וסותרת למפרע. [עיין זבחים (כ"ט) מאחר שהוכשר יחזור ויפסל הן מצינו בשומרת יום שאם ראתה סתרה וצ"ע למה לא הביא מהא דחכם עוקר הנדר מעיקרו אף דעיקר העיקור מכאן ולהבא כמש"כ הרא"ש בנדרים מירושלמי דמשי"ה הוי דשיל"מ עיי"ש. ועוד מצינו לענין קידוש החודש דתלוי בבי"ד ומ"מ אם קידשו אפי' בסוף היום חל ר"ח מתחלת היום ולענין ר"ה נאסר במלאכה מתחילת היום שמא יקדשוהו מחר והקידוש חל אח"כ למפרע]:
בעריכה
והנה בהא דביאת מקצת שמה ביאה ילפינן בהיקישא מנגיעה במקצת וא"כ שני הפירושין בביאת מקצת שייכי גם בנגיעת מקצת. די"ל דסגי בנגיעת מקצת לטמא כולו. או דבאמת בעינן נגיעת כולו אלא דנגיעת מקצת נחשבת כאילו נגע בכולו. ובחידושי הרמב"ן שבועות (י"א) בהא דנבילה מטמא טומאת אוכלין ונ"מ אם צירף פחות מכביצה בצק לנבילה כריתות (כ"א) והקשה הרמב"ן הא שבעלה טומאה [וכן הק' בשיטה בכריתות שם. וכן בשיטה פ' מרובה ע"ז]. ותירץ דנגע בבצק ולא בנבילה. אבל אילו נגע בנבילה אמרינן שבע לה טומאה. ואי נימא דנחשב כאילו נגע בכולו א"כ גם בנגע בנבילה הוי כאילו נגע בבצק. עוד תירץ דדוקא בצירוף כלי אמרינן שבע לה טומאה אבל לא בחיבור ממש והיינו דאפי' נגע בנבילה הוי כאילו נגע בבצק דנגיעת מקצת נחשב כאילו נגע בכולו:
געריכה
ובספ"ב דכלים בית תבלין וכו' עיי"ש דבכלי חרס נטמא אחד לא נטמא חבירו משום דתוכו של זה הוי גבו של חבירו ובכ"ח נטמא גבו לא נטמא תוכו [ואף דבכל מקום דכ"ח אינו מקבל טומאה מגבו היינו דגם גבו טהור. והכא נטמא הגב. מ"מ תוכו טהור דאין תוכו מקבל טומאה ע"י טומאת הגב אפי' היכא דנטמא גבו. ולכאורה תתיישב בזה קו' תוס' חולין (ע"א) ד"ה אטו אנן מגבו. עיי"ש] אבל בכלי עץ נטמא אחד מהן נטמאו כולן ואי נימא דנגיעת מקצת נחשב כנגע בכולו א"כ גם בכ"ח כיון דנטמא תוכו נטמא גבו והוי כאילו נגע בכל הצדדין מבפנים ומבחוץ א"כ כשנטמא אחד הרי היתה נגיעה גם בתוכו של חבירו ויש לדחות דבכ"ח הא דנטמא תוכו נטמא גבו ע"כ משום דסגי בנגיעת תוכו לטמא גם גבו דאין לומר משום דהוי כאילו נגע גם בגבו דהא נגיעת גב בכ"ח אינו מטמאה כלל ולפי"ז מכ"ח מוכח דסגי בנגיעת מקצת לטמא כולו אבל מ"מ עדיין אפשר לומר דתרוייהו איתנהו דנגיעת מקצת סגי נטמא כולו וגם נחשב כאילו נגע בכולו והא דבכלי עץ נטמא אחד נטמאו כולן ואיך נטמא השלישי ע"י נגיעת הראשון י"ל כיון שנטמא השני דהוא גבו של השלישי ממילא נטמא גם השלישי דבעץ נטמא גבו נטמא תוכו. עוד אפשר דהראשון נקרא גב לכולן ולא רק להשני לבדו ואין להקשות כיון דכל אחד הוא גב לכולן וכולן הן גב לכל אחד א"כ כשנטמא אחד בכ"ח אמאי לא נטמאו כולן משום נטמא תוכו נטמא גבו די"ל דלא הוי תוך אלא לעצמו אבל לאחרים הוי גב ונגיעת גב אפילו במקום שנטמא הגב אינו מטמא לתוכו:
דעריכה
ובטהרות פ"ח מקרצת תחלה שהשיך לה אחרות כולן תחלה פירשו היא תחלה וכולן שניות והנה הא דבשעת חיבורן כולן תחלה ע"כ אין הכונה דנעשו בעצמן תחלה דא"כ כשפירשו אמאי הן שניות וטומאה שבהן להיכן הלכה דאין שבירה באוכלין וע"כ צ"ל דגם בשעת חיבורן הן שניות אלא דהנוגע בהן נעשה שני דהוי כאילו נגע בכל המקרצות וא"כ נגע גם בראשון אבל אם נאמר דלא הוי כאילו נגע בכולו דסגי בנגיעת מקצת והכא הנגיעה היתה בשני ולא בראשון. ואין לומר דהוא מטעם יד. דביד צריך שיהא מטלטל על ידי היד אבל אם כשאוחז ביד נתלש האוכל אינו יד והכא סתמא קתני אפי' לא יוכל לטלטל הראשון ע"י השני:
העריכה
ובסיפא תנן היתה שלישית והשיך לה אחרות היא שלישית וכולן טהורות. וקשה כיון דהוי כאילו נגע בכולה אמאי כולן טהורות וצ"ל דהא דבטלו אחרות לראשונה להיות כגוף אחד הוא דוקא אם יכולה להביא להן טומאה כיון שהטומאה באה להן מכוחה בטלי אצלה וכחד חשיבי אבל אם אין בכוחה להביא להן טומאה אינן בטילות אצלה להיות כגוף אחד. ועדיין אינו מיושב כל הצורך דהא אפילו שתי חתיכות טהורות נשיכה מחברתן להיות כגוף אחד ואולי י"ל דבשעת חיבורן כולן תחילה משום דא"א להיות טמא זה בלא זה כמ"ש תוס' (עירובין כ"ד) לענין סנדל ואוזן עיי"ש ומ"מ כיון שאין טומאתן מצד עצמן אלא משום חיבורן משו"ה כשפירשו הן שניות. ול"ק מהא דאין שבירה באוכלין כיון דמתחלה לא היתה טומאתן מצד עצמן אלא מפני חיבורן. וכשנתפרדו פקעה טומאתן ממילא. וטעם החילוק הזה דהיכא שהטומאה מחמת עצמה נטמא לעולם ותו לא פקעה ע"י שבירה. אבל אם הטומאה מפני החיבור לטמא הטומאה מתחדשת בכל שעה ושעה ולא אמרינן בכה"ג טומאה שבהן להיכן הלכה. וכעין זה בתוס' פסחים (י"ח) ד"ה הא בשרה וכו' כל שסופו לטמא טומאה חמורה חשיב כאילו נגע בשרץ. והיינו דוקא בעוד שסופו לטמא טומאה חמורה עיי"ש. ואח"כ פקעה טומאתן משום דהטומאה צריכה להתחדש בכל שעה מפני שסופה לטמאות טומאה חמורה. ובשלישי שאין בכוחו לטמאות כלל לא מהני גם החיבור לו ליטמא מכוחו:
ועריכה
ובכלים פי"ח כרע שהיתה טמאה טומאת ערב וחיברה למטה כולה טמאה טומאת ערב פירשה היא טמאה טומאת ערב והמטה טהורה. ומקשין בזה כיון דכרע ראשון אינו מטמא כלים ראוי שתהא המטה טהורה גם בשעת חיבורה לכרע כמו במחובר לשלישי. והנה בריש חולין הביאו הרמב"ן ורשב"א שיטת ר"ח דבטומאת חרב ה"ה כחלל אם נגע כלי בראשון נעשה ראשון. וכן כתב הרע"ב בפ"ק דפסחים ואף דראשון אינו מטמא כלי צ"ל דהוא דוקא היכא דהכלי נעשה שני ובכלי א"א להיות טומאת שני אבל הכא דהכלי נעשה ראשון אפשר לכלי לק"ט גם מראשון. ונמצא לפי"ז דגם ראשון בכוחו לטמא כלי ומשו"ה המטה טמאה טומאת ערב מפני חיבורה לכרע אבל בשלישי הא דאין עושה רביעי י"ל דהוא מפני שאין בכח השלישי לטמא ואפילו לעשות כמותו:
זעריכה
ואכתי תיקשי נהי דאינו נעשה שלישי ע"י חיבורו מ"מ נימא דהנוגע בחיבור הוי כאילו נגע בשלישי. וא"כ מוכח איפכא דנגיעת מקצת לא הוי כאילו נגע בכולו אלא דסגי בנגיעת מקצת לטמא כולו ובתוי"ט (רפי"א דנגעים) הביא מהר"י מסימפונט גבי חיבר חוט אחד לדבר שבים טמא דאינו טמא אלא החוט אבל דבר שבים טהור ואי נימא דנחשב כאילו נגע בכולו א"כ גם הנוגע בדבר שבים יהא טמא כאילו נגע בחוט אם לא שנאמר דאה"נ והא דאמר דהדבר שבים טהור היינו אם פירש אח"כ מהחוט. ועיין במל"מ פ"א מכלים שרצה לחלק בין נוגע בחוט לנוגע בדבר שבים. וע"כ דס"ל דלא הוי נגיעה בכולו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |