תוספות הרי"ד/סוכה/ג/א

תוספות הרי"ד סוכה ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רבנן דקסרין בשם ר"י בין זה ובין זה פסולה איזו גזולה פסולה כל שנכנס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עביד לי' מטלא גו שוקא עבר רשב"ל א"ל מאן שרא לך ע"כ הק"ע ז"ל מגי' והפ"מ ז"ל פי' בלא הג"ה ולא הבנתי. והגר"א ז"ל באו"ח סי' תרל"ז מביא הירושלמי הזה למקור להדין המבואר שם בשו"ע אע"ג דקי"ל בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו דכשר כחכמים דס"ל יוצאין בשאילה וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא מ"מ לכתחלה אסור לכנוס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו רק בדיעבד יצא ע"ז כתב הגר"א ז"ל ראיה לדין זה מהאי ירושלמי דגרסינן איזהו גזולה פסולה כל שנכנס לתוך סוכתו ש"ח שלא מדעתו וצ"ב מאי מייתי ראיה מירושלמי דס"ל דאף בדיעבד פסול להדין המופסק ע"פ ש"ס דילן דבדיעבד כשר כיון דבדיעבד כשר אימא דמותר לכנוס לכתחלה כמו דמותר אדם ליקח טלית ותפילין של חבירו שלא מדעתו דניחא לאינש למיעבד מצוה בממונו ומאי ראיה מירושלמי דס"ל דאף בדיעבד פסול ומסיק הגר"א ז"ל דאף דלא קי"ל כהירושלמי לענין דיעבד אבל לענין לכתחלה קי"ל בזה כהירושלמי וצ"ב א"כ לפ"ז יש להביא ראיה גם מר"א דפוסל סוכה גזולה דלדידיה פשיטא דאסור לכתחלה ונימא ג"כ אף דלא קי"ל כר"א לענין בדיעבד אבל לענין לכתחלה קי"ל כוותיה וצ"ב להבין כונתו ז"ל:

ונראה לפענ"ד דה"פ בירושלמי בלא שום הג"ה ועי"ז יאיר עינינו בע"ה את שיטת הירושלמי והבבלי והבבלי והירושלמי אזלי לטעמייהו. ובזה יתבאר בע"ה שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' חו"מ ה"ז אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מע"ר שלא נטלה תרומתו או שגזלה. זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו י"ח וכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז א"י בו י"ח עכ"ל ז"ל ולכאורה קשה מנין להרמב"ם ז"ל מקור הזה ולעשות ממנו כלל בתורה והיכן מצינו כלל זה ובל"ס שיש להרמב"ם ז"ל מקור לזה הכלל וגם הק' הלח"מ ז"ל בפ"א מה' ברכות הי"ט על הרמב"ם ז"ל דלמה נקט בדקדוק כל שמברכין עליו ברכת המזון הו"ל למינקט סתם כל שמברכין עליו דהא איהו ז"ל סבר דלא מברכין עליהן כלל:

ונראה לפענ"ד ע"פ הירושלמי דסוגיא דידן נבואה בע"ה לביאור כונת הרמב"ם ז"ל ויתורץ קושית הגאון שג"א ז"ל בס' צ"ו דמקשה היכי שייך מה"ב דהא ניתי עשה וידחה ל"ת ע"ז כתב ז"ל דמצה אינו דוחה לל"ת דטבל משום דהוא בעון מיתה ועשה אינו דוחה רק ל"ת גרידא אבל טבל הטבול למ"ע דאינו רק ל"ת גרידא ע"ז לא שייך הענין מה"ב וע"כ יליף הגמ' במס' פסחים דף ל"ה ע"ב דאין יוצאין במצה של טבל הטבול למ"ע מהקושיא כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל עיי"ש ואליבא דר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל אבל בלא הקושיא הוי שפיר נפיק בטבל הטבול למ"ע ולא שייך מה"ב ז"א דאדרבא מצוה איכא דעשה דחי ל"ת גרידא ואך בטבל לת"ג ולתרו"מ דהיא במיתה וכן בדמאי שייך שפיר מה"ב אף שהיא מדרבנן משום דבדמאי הוי טבל לתרו"מ אף שהיא מדרבנן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אבל בטבל למ"ע לא ילפינן רק מהקושיא ואליבא דר"ש ממילא לדידן דלא קי"ל כר"ש ובזה דאין איסור חל על איסור בכולל ממילא בלאו גרידא לא שייך מה"ב וע"כ יצא י"ח במצה ואף לכתחלה נמי מחויב לצאת בו והרי מצוה איכא ועוד מייתי ראיה מהירושלמי המובא בתוס' ז"ל במס' קידושין דף ל"ח ע"א דאמאי לא אכלו מצה מחדש דיבוא עשה וידחה ל"ת ומה שמסקי בתוס' ז"ל דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת לשיטת הש"ס דילן אינו כן ואפילו להירושלמי נמי אינו כן ועכ"פ מוכח דעשה דמצה דוחה לל"ת דחדש ולא שייך מה"ב ואדרבה מצוה נמי איכא כיון דעשה דוחה לל"ת וכמו כן כל ל"ת גרידא נדחה מפני עשה דמצה כיון דלא קי"ל כר' שמעון ול"ל היקישא דמצה לחמץ כל שאין איסורו משום ב"ת חמץ וא"כ תמה מאוד על הרמב"ם ז"ל הנ"ל האיך פסק כל דבר שאין מברכין עליו ברהמ"ז אין יוצא בהם ידי מצה והא ברהמ"ז אין מברכין אפילו על איסור של ל"ת גרידא וא"כ מאי שייכות הוא מצה לברהמ"ז דהתם לא שייך עשה דוחה לל"ת משא"כ במצה כיון דלא קי"ל האי היקישא ומסיק הגאון בעל שג"א ז"ל דסוף דבר דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל תמוהין זהו תמצית דבריו ז"ל עיי"ש:

ונראה לפענ"ד ע"פ סוגיא דידן דע"כ שיטת הרמב"ם ז"ל דאין יוצאין במצה של טבל וכל איסורין הוא לאו משום מצוה הבא בעבירה אלא ענין אחר הוא ומדויק כל שיטתו ז"ל ויתורץ קושית הגאון שג"א ז"ל ומתחלה נבאר בע"ה סוגיא דידן והנפ"מ שבין בבלי וירושלמי בזה הענין דשיטת הבבלי דלרבנן כשר בשתוקף תנורו והוציאו מסוכתו דרבנן לטעמייהו דאדם יוצא י"ח בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואילו בירושלמי ס"ל דפסול והוא דלכאורה קשה לשיטת הש"ס דילן דס"ל דכשר דקרקע אינה נגזלת והוי סוכה שאולה דהא עכ"פ לכתחלה אסור לו לתקוף את חבירו בע"כ ולהוציאו מסוכתו וא"כ הוי עכ"פ מה"ב וכי רבי קרא לצאת בסוכה שאולה הו בשאל לו מדעתו ומצאתי בהריטב"א ז"ל דהק' כן ומתרץ ע"פ הכלל דמובא בתוס' ז"ל במס' ב"ק ומס' גיטין ומס' סוכה דכל היכי דקני ליה גזלן קודם ביאוש שינוי רשות או קנין אחר לא שייך שוב מה"ב והא דאותביה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול אע"ג דהתם נמי איכא יאוש ושינוי רשות דמעיקרא תולין והשתא הקדש מ"מ כיון דלא קני ליה אלא מחמת שהקדיש הוי שפיר מה"ב וז"ל הריטב"א ז"ל בדף ל' עיי"ש דוקא היכי דקני ליה בלא סיוע דמצוה אבל הכא דהמצוה מסייעא אותו להוציא מרשותו של הבעלים הוי מה"ב משום דהמצוה מסייעא להעבירה שבקדושת המצוה הוא מפקיע מיד הבעלים אבל כל שאין המצוה מסייעא בקנין אינו נפסל לא לקרבן ולא למצוה אע"פ שיש עבירה בידו דהא גזלו הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאילו גזל חפץ אחר שאין פסולו ממצוה זו ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים אע"פ שלא פרע עדיין עבירה בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מה"ב עכ"ל הריטב"א ז"ל ועפ"ז מתורץ נמי האי קושיא כיון דלא קני ליה כלל דאין קרקע נגזלת וברשותא דמארי' הוא ואין המצוה מסייעא להוציא מרשות בעלים לא הוי מה"ב דהרי היא כאילו שדה בעלמא גזולה ברשותיה אע"פ שיש עבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עכ"ל ז"ל פי' לדבריו ז"ל מובן בנקל דלא שייך מה"ב אלא כשגוף הדבר הוא גזול ושם גזילה עליו אבל כשנקנה לו קודם המצוה בלא סיוע המצוה ושוב לא הוי גוף הדבר גזול ולא איכפת לן על שיש עבירה בידו דהבעלים וכמו כן בקרקע דאינה נגזלת כיון שגוף הדבר לא הוי גזול דברשות בעלים הוי לא איכפת לן מה שהעבירה ביד הבעלים ודמי ממש לכמו בשנקנה לו קודם המצוה בשינוי רשות בלא סיוע דמצוה דלא הוי מה"ב דלא הוי אלא עבירה ביד הבעליה אבל גוף הדבר אינו שוב גזול ולא הוי מה"ב כמו כן בקרקע דאינה נגזלת דלא הוי רק עבירה ביד הבעלים אבל גוף הדבר אינו גזול:

ועפ"ז שפיר אזלי הבבלי והירושלמי לטעמייהו דגרסינן בירושלמי בפ' האורג ובפ"ק דמס' חלה ומובא בכל הפוסקים ז"ל בהרא"ש ז"ל במסכת פסחים דף ל"א ובר"נ ז"ל ובכמה פוסקים ז"ל וז"ל הירושלמי מצה גזולה אסור לברך עלי' אר"ה ע"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה אר"א לא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ע"כ וכן העתיק הרא"ש ז"ל והב"י ז"ל סי' קצ"ו באו"ח ולכאורה קשה מאד לפום האי כללא דקי"ל דכל שאין המצוה מסייעא להעבירה גבי גזל אין זה מה"ב וכמו שפסק בשו"ע או"ח סי' תרמ"ט עיי"ש א"כ לפי מה דקי"ל דאם בלע מצה יצא במס' פסחים דף ק"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' חו"מ עיי"ש א"כ קשה אמאי הוי מה"ב הא קי"ל במס' כחובות דף ל' ע"ב כיון דלעסיה קניה [עי' בתוס' ז"ל במס' פסחים דף כ"ט ע"א בריש העמוד] א"כ כיון דלעסיה קני' והוי שלו וא"כ לאח"כ כשבלע יצא י"ח ביון דקנה אותה קודם המצוה ואין המצוה מסייעת כלל לקנות וזהו קושיא עצומה ומצאתי בריטב"א ז"ל במס' סוכה דף ל"ה ע"ב דהק' כן [עי' במג"א ז"ל או"ח סי' קצ"ו סק"א דהק' ג"כ כן] והעלה מתוך כך דאין הלכה בזה כהאי ירושלמי אלא דשפיר יוצאין במצה גזולה ורק הירושלמי לא ס"ל כיון דלעסיה קני ולא קני אלא בהבליעה א"כ המצוה מסייעא להעבירה להוציא מרשות הנגזל. ובאמת תמה אני בזה ולפענ"ד דגם הירושלמי סובר כיון דלעסיה קני כמו שמפורש בירושלמי מס' מעשרות פ"ג ע"ש גבי הגע עצמך היתה נתונה בפיו לא נמאס הוא יכול להחזירה ע"ש ובדברינו שם עי' שם הרי דהירושלמי ס"ל ג"כ דכיון דלעסי' קני אך לפענ"ד לא קשה על הירושלמי דאזיל לטעמיה בסוגיא דידן וס"ל להירושלמי אע"פ שאין גוף הדבר גזול ואין שם גזל עליו ורק העבירה ביד הבעלים מ"מ הוי מה"ב וע"כ אע"פ שקנה קודם המצוה ולא הוי שוב גזול מ"מ הוי מה"ב כי קנה קודם המצוה. וקרקע אינה נגזלת חד מלתא הוא כמו שכ' הריטב"א ז"ל דבשניהם אין גוף הדבר גזילה רק העבירה ביד הבעלים מ"מ לשיטת הירושלמי הוי מה"ב ולשיטת הבבלי לא הוי מה"ב והילכך ס"ל לרבנן דקסרין בשם ר"י בין זה ובין זה פסולה ואף דאין קרקע נגזלת מ"מ הוי מה"ב משום דלכתחלה אסור לו לתקוף חבירו ולהוציאו מסוכתו וע"כ הוי מה"ב [כקושית הריטב"א ז"ל ולא ס"ל האי כללא כבש"ס דילן] ומסיק הירושלמי עוד רבותא יותר איזהו גזילה פסולה לא מיבעיא בתוקף חבירו והוציאו מסוכתו דהוי גזילה גמורה אלא אפילו כשלא תקף חבירו להוציאו בע"כ מסוכתו אלא כל שנכנס לתוך סוכתו ש"ח שלא מדעתו הוי שפיר חשוב גזילה והוי מה"ב אף שהמצוה אינו מסייעא להקנין והראיה מגמליאל זוגא עביד מטלא גו שוקא עבר רשב"ל א"ל מאן שרי לך ולא אסר עליו אלא משום דמאן שרי לך לכתחלה וכיון דלא שרי לכתחלה הוי מה"ב אף דהמצוה אינו מסייעא להקנין וע"כ שפיר מביא הגר"א ז"ל ראיה לדין השו"ע דלכתחלה אסור לכנוס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו מהאי ירושלמי דהא משום טעם זה גופיה פסול ליה בירושלמי את הסוכה. וע"כ לא קשה קושיא דידן דמאי ראיה הוא מירושלמי להלכה לפי ש"ס דילן דאימי נמי למאן דס"ל דיצא י"ח מותר לכנוס לסוכתו ש"ח שלא מדעתו כמו טלית ותפילין ובירושלמי דאיתא דאסור לכתחלה משום דס"ל דאפילו בדיעבד פסול אבל ז"א דלאו אסור לכתחלה משום דבדיעבד פסול ז"א אלא אדרבה דלפיכך בדיעבד פסול משום דאסור לכתחלה ואי ס"ד דאי בדיעבד כשר מותר לכתתלה א"כ יהא מותר לכתחלה נמי ואמאי אסור לכתחלה ובשביל זה פסול בדיעבד אלא ע"כ דאף אם בדיעבד כשר נמי אסור לכתחלה ע"כ פסול בירושלמי בדיעבד משום הלכתחלה וע"ז מסיק הגר"א ז"ל אף דקי"ל כירושלמי בזה דלכתחלה אסור אבל בדיעבד ס"ל כש"ס דילן דכשר וע"פ דברינו דהירשלמי לטעמיה אזיל וס"ל דהוי מה"ב גבי מצה כמו גבי סוכה א"כ קשה לכל הפוסקים ז"ל דפסקו כההיא ירושלמי במצה גזולה דאין יוצאין בה:

ע"כ נראה לפענ"ד דע"כ הרמב"ם ז"ל שכ' זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז היא כלל גדול בתורה שהכלל הוא סוגיא מפורשת ודווקא נקט בדרך זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יצא ידי מצה ולא בהיפוך כל שיוצאין בו ידי מצה מברכין עליו משום דזהו נפ"מ גדולה דהנה בירושלמי פ"ק דמס' חלה קבע הגמ' הדין ברייתא תני מצה גזילה אסור. לברך עליו ולכאורה קשה מאוד מאי שייכות הוא להאי סוגיא הא לכאורה פשוט דשייך למס' ברכות ובשבת פ' האורג שייך שפיר דמיירי התם. ממצוה הכ"ב. משא"כ בהאי משנה דפ"ק דמסכת חלה מאי שייכות הוא האי סוגיא והיא עלא גדולה לכאורה וכן יש לדייק על הפוסקים ז"ל הרא"ש ז"ל והה"מ ז"ל דכתבו בביאור הירושלמי אבל בסוף דמים היא חייב לו וכתבו ז"ל דנפק בי' י"ח וקשה וכי איירין בה' מצה דאם יצא או לא הא קאיירינן בברכה י"ל דדמים היא חייב לו ויברך אבל מאי שייכות היא לענין אם יצא י"ח הול"ל דדמים הוא חייב לו ויברך ועו"ק דד' משניות בש"ס שוין בחדא מחתא א' במס' ברכות וב' במס' פסחים במס' ברכות לענין זימנין בדמאי ומע"ר שנעלה תרומתו ומע"ש והקדש שנפדו אבל לא בטבל ולא במע"ר שלא נטלה תרומתו ולא במע"ש והקדש שלא נפדו וכן בשבת בפ' מפנין גבי טילטול חשוב נמי התנא כלשון הזה וכן במס' פסחים גבי מצה חשוב התנא גם כן כסדר הזה וכן במס' עירובין דף ל"א עיי"ש וקשה מדוע בה' שבת בפכ"ה לא כתב הרמב"ם ז"ל זה הכלל כל אוכל שמברכין עליו בהמ"ז מטלטלין וכל שאין מברכין בהמ"ז אין מטלטלין ולא נקט שם הכלל רק הכא גבי מצה ולא בשבת ובעירובין אלא ע"כ דהענין היא כך דבפ"ק דמס' חלה גרסינן שם במתניתין עיסת כלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת בחלה ומברכין עליו ומזמנין ויוצא בה י"ח בפסח אין הרועין אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה אין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה ואין מזמנין עליה ואינה נעשית ביו"ט ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח בין כך ובין כך מטמא טומאת אוכלין ע"כ וע"ז גרסינן שם בירושלמי תני מצה גזילה אסור לברך עליה והיא מכיון דהתנא דהמתניתין דמס' חלה אורי לן דברכה ומצה קיימי בחדא מדריגה דכל שאינו חשוב אוכל לענין זה לא חשוב אוכל לענין זה ע"ז מביא הברייתא תני מצה גזילה אסור לברך עליו ולכאורה מ"ש דנקט מצה הא כל מלי דעלמא אסור לברך על גזילה ואין לאמר דקמ"ל דאפי' מצה לא דחי עשה דמצה ללא תעשה ז"א דהא מילתא דפשיטא דאין עשה דומה לא תעשה אלא של איסור אבל לא של גזל אלא ה"פ תני מצה גזילה אסור לברך עליה וקמ"ל אע"ג דתנינן במתניתין דידן דמצה וברכה קיימו בחד מדריגה דכל שחשוב אוכל לענין ברכה חשוב לענין מצה וחלה וכל שאינו חשוב אוכל לענין ברכה לא חשוב נמי לענין חלה ומצה. ע"ז קמ"ל דבר חדש דיש מצה דהיא חשוב מצה ואינו מברך עלי' והיא במצה גזילה דאסור לברך עלי' ולא חשוב אוכל לענין ברכה וכ"ת אמאי הא מצה וברכה קיימי בחדא מדריגה לענין חשיבות אוכלין ולא מצינו שלא חשוב אוכלין לענין בהמ"ז ויהא חשוב אוכל לענין מצה ע"ז מסיק הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו משום דכיון דלעסיה קני' אם כן בסוף ברכת המזון נמי מברך אם כן כיון דהוא מברך ברכת המזון יצא ידי חובתו אם כן הם במדריגה אחת מצה וברכת המזון וקמ"ל הברייתא החידוש דדווקא לענין ברכת המזון שאין מצה וברכה אבל לא לברכה שמתחלה אך לברכת המזון והא דשנינין במתניתן דמצה וברכה שוין במדריגה אחת היא דווקא לענין בהמ"ז:

וע"כ לפי הש"ס דילן במס' בבא קמא דף צ"ד ע"א דסבירא ליה לר"א ב"י הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה ואפה אין זה מברך טו' ומסקינן שם אף על פי דשינוי קונה מ"מ לענין ברכה הוי מה"ב וכדכתב התוס' ז"ל בדף ס"ז אף על פי דאין המצוה מסעיא בקנין מ"מ לענין ברכה להזכיר ש"ש הוי מה"ב אם כן לפי זה אפילו לבסוף אינו מברך [וכן כתב הב"י ז"ל לענין הלכה עיי' ס' קצ"ו במג"א ז"ל ובש"ע סי' תרמ"ט] וכיון דאסור לברך משום מה"ב ואכילת עבירה לא שמה אכילה ולא חשוב אוכל לענין ברכה ולא חשוב נמי אוכל לענין מצה ומתורץ בזה קושית הלח"מ ז"ל דלמה נקט הרמב"ם ז"ל בהמ"ז דווקא ז"א דכל עיקר זה הכלל שכ' הרמב"ם ז"ל לא בדה הוא ז"ל מעצמו אלא מפורש הוא בירושלמי בפ"ק דחלה במשנה וגמ' שם ושם העיקר היא ברכת המזון אף על פי שאינו מברך תחלה כיון דחשוב אכילה לברכת המזון יצא ידי מצה וכל עיקר דס"ל דלא יצא במצה גזילה הוא משום דאפילו לבסוף אין מברכין:

ולפי דברינו מובן מאוד ומדוקדק מאוד הברייתא דראב"י דראב"י אומר הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפה והפריש ממנה חלה כיצד מברך כו' ולכאורה צ"ב מאי איריא דנקט חלה ומאי שייכות חלה לכאן ואי לאשמועינן דאע"פ שעשאה הכל כהוגן אף על פי כן לא יברך אם כן לישמועינן והפריש ממנה מעשרות וחלה ומע"ר ומעשר שני ותרו"מ אבל לדברינו ניחא שפיר דהברייתא דראב"י והברייתא דמובא בפ"ק דמס' חלה לבתר מתניתין דאין הרועים אוכלין ממנה הוא ענין אחד דכיון דחלה ומצה וברכה במדריגה אחת דכל שאינו מברכין עליו לא הוי לא חלה ולא מצה ע"ב קאמר ראב"י דס"ל דלא יברך אפילו בסוף הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה ואפה והפריש ממנה חלה אבל כיצד הוא מברך וכיון דלא יברך א"כ גם חלה לא הוי והכונה דכיצד מברך קאי לענין ברכת הנהנין ולא לעניו ברכת חלה כמו שמפורש בירושלמי פ"ק דסנהדרין וכ"כ המג"ע ז"ל והשתא ניחא הא דלא מביא הרמב"ם ז"ל האי כללא בכל הד' מקומות בה' ברכות ושבת ועירובין זולת הכא במצה משום דזהו עיקר הטעם דלא נפיק במצה גזילה לאו משום מה"ב דמצה ז"א אלא משום דלא חשוב אוכל לענין ברכה ולענין ברכה הוי מה"ב ואין מברכין עליו ותדע דע"כ היא כן דהא במצה גזילה לא שייך מה"ב דהא כיון דלעסיה קני וקי"ל גבי גזל דכל היכי שאין המצוה מסעיא לעבירה להוציא מרשות הנגזל לא חשוב מצוה ה"ב ואפילו היכי דלא קני ליה כלל כגון בקרקע דאינה נגזלת ואסור לכתחלה לתקוף חבירו ולהוציאו מסוכתו וכל ישיבתו הוא בעבירה ואעפ"כ לא שייך מה"ב כיון דהמצוה אינה מסעיא להקנין וגוף הדבר לא הוי גזול אלא עבירה ביד הבעלים אם כן לא שייך למימר גבי מצה גזילה משום מה"ב דמצה ואלא ע"כ דהיא כדברינו דלא חשוב אכילה משום מה"ב דברכה ובנה יסודותיו על המשנה דפ"ק דמס' חלה והירושלמי דבעינן חשוב לאכילה באלו ג' דברים חלה ומצה וברכה ופ"ב זה הכלל כל שאין מברכין עליו לא יצא י"ח דלא מצינו שלא יהא חשוב אוכל לענין ברכה דהא חשוב אוכל לענין מצה וחלה דהא בהני ג' כ"ר אוכל ואכלת ושבעת בערב תאכלו באכלכם מלחם הארץ וגו':

ואין להקשות הא סוף כל סוף יקשה קושית השג"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל דיביא עשה דמצה וידחה לא תעשה גרידא כיון דלא קי"ל כר"ש באיסור כולל ולא משום מה"ב כולן דעשה דוחה לא תעשה גרידא ואדרבה מצוה נמי איכא ואי דדבר איסור לאו שמה אכילה ז"א דזה דווקא באוכל דבר האיסור באכילת רשות ואין באכילתו מצוה רק איסור ע"כ נפשו של אדם חתה בהן וקץ בהם ואינו חשוב אוכל אבל אי עשה דמצה דוחה לא תעשה אם כן מצוה איכא באכילתו ויחויב לברך ג"כ והוי שמה אכילה ז"א דהרמב"ם ז"ל לא כתב זה הכלל כל שמברכין עליו רק דווקא לענין גזל לחוד דבלאו הכי כיון דלעסיה קני וע"כ דמי כמו באתרוג וסוכה דכל היכי דקני ליה מתחלה לא הוי מה"ב אף שאינו מברך עליו אך במצה דבעינן אכילה וכיון דאינו מברך עליו משום מה"ב לא חשוב אוכל לענין ברכה ואם כן היכי שייך מצות עשה דבערב תאכלו אם כן צריך לקיים ואכלת ושבעת וגו' אבל לענין טבל לא קאי זה הכלל ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף