שיירי קרבן/נזיר/א/ב

שיירי קרבן נזיר א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ברם ר"מ אפי' לא הזכיר וויי"ן.מדקאמר אפי' משמע לר"מ אפי' הזכיר ווי"ן הוי כלל וקשה דסוגיין דלא כגי' רש"י ודלא כגי' ר"ת פ' שבועת העדות. ועמ"ש בגיטין פ' המגרש דף מ"ב ע"א בתוס' בד"ה פרטו כו" ובד"ה ע"ד כו' וצ"ע ועיין בר"ן נדרים דף פ"ו:

כהם שמנה כמותם שש עשרה. וקשה הא תנן סנהדרין פ"ב לא ירבה לו נשים רי"א שמנה עשרה. ואמרי' בירושלמי ובבבלי שם דילפי' מדכתיב הששי עגלה וכתיב כהנה וכהנה כהנה שית וכהנה שית דה"ל י"ח. ולפום סוגיין הל"ל כ"ד דכהנה י"ב וכהנה כ"ד. ואף דבבבלי שם מייתי ברייתא דתני בה כ"ד מ"מ לית לן לשבוקי מתני' מקמיי ברייתא וי"ל קסבר ר"י בר' בון דגבי נדרים הכל מודים דה"ל ט"ז דגרסי' שם ותנא דידן מ"ט לא אמר דלא ירבה לו מכ"ד א"ר כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה קמא שית אף בתרא כן. ש"מ דבלשון בני אדם כמותם בתרא מוסיף הוא כנגד כולן. ועי' בבבלי יבמות דף מ"ח ע"ב:

טטרגון ארבע כו'. וכ"ה בבבלי סוף פרקין. וקשה מאי קמ"ל דאל"ל בלשון הקדש פשיטא לא מיבעיא למ"ד כינויין לשון נכרים הם פשיטא דמהני אלא אפי' למ"ד לשון חכמים הן עד כאן לא פליגי אלא בעיקר הנדר אבל במניינו למה לא יהא מהני אטו מנין נזירות בקרא כתוב דנימא דבעי לשון הקדש דוקא:

הריני יד לנזירות כו'. וכתב הר"ך נדרים דף ט' ע"א בשם רבותיו אמר הריני לחוד ולא הריני כנדרי רשעים לא אמר כלום. והר"ן חולק דכל שאומר הריני ונזיר עובר לפניו הוי נזיר ע"כ ואני תמה מרבותיו של הר"ן דמפורש בסוגין דהריני לחוד מהני אפי' לא אמר כנדרי רשעים. וא"ת אף לשיטת הר"ן קשה דאמר דבעינן שיהא נזיר עובר לפניו ובסוגין קאמר סתמא הריני מהני י"ל הא ודאי א"צ לפרש כי היכי דאינו מפורש במתני' באומר אהא ואפ"ה מוקי לה בבבלי דאיירי בשהנזיר עובר לפניו ועל הר"ן קשה דלא מייתי סייעתא מסוגין וי"ל רבותיו של הר"ן דייקי ממתני' דהכא דהריני לחוד לא מהני דהא מצרכינן במתני' דוקא שיאמר הריני כזה אבל הריני לחוד לא מהני. וכ"כ תוס' בפרקין דף ב' ע"א. ואהירושלמי ל"ק ממתני' דהא מוקי למתני' הריני כזה בשתפיס בשערו כמפורש לעיל וקמ"ל טובא דבאומר הריני כזה אפי' אין נזיר עובר לפניו אלא שתפיס בשערו הוי נזיר משא"כ באומר הריני לחוד בעינן שיהא נזיר עובר לפניו. ועוד הירושלמי דמוקי לרישא דמתני' באומר אין נאה כזה ודאי תיצטרך סיפא הריני כזה לאשמועינן דתפוס בשערו מהני. ולשיטת הר"ן י"ל דהאומר הריני כזה גרע מאומר הריני לחוד כשתפוס בשערו דכזה משמע על נזיר אחר קאמר והיינו דאמרי' בבבלי בפרקין דף ג' הריני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הריני כזה לא אמר כלום לשון כזה מורה דלאו על השער אמר הריני אלא על דבר אחר ואמר שמואל בשהנזיר עובר לפניו וקמ"ל מתני' דגבי הריני מהני נזיר עובר לפניו אפי' לא תפיס בשערו דומיא דאהא נאה ועמש"ל בתוס' בד"ה בתפוס כו':

תופסין אותו משום יד לקרבן. עיי' בקונט'. והוא כתירוץ הראשון שכתב הר"ן נדרים פ"ק דף ד' ע"ב בד"ה מ"ה כו'. ואף לתי' בתרא שכתב הר"ן שם דמתני' איירי בשאמר קונם שאיני אוכל לך וקמ"ל אע"פ שאמרו בלשון שבועה דמיסר נפשי' אחפצא הוי יד לנדר. איכא לפרושי דה"ק ר' לעזר מתני' קמ"ל אע"פ שאמרו בלשון שבועה תופסין אותו משום יד לקרבן. אלא דקשיא לי הא בירושלמי נדרים דף א' ע"ב פליגי אמוראי אם יש נדר בלשון שבועה או לא איך נאמר דר"א סתם כמ"ד יש נדר בלשון שבועה וי"ל דפליגי בדר"א אי מוקי למתני' בדלא אמר קונם וגרסי' שאני אוכל או דגרסי' שאיני אוכל ומתני' בדאמר קונם. מיהו מדמייתי הש"ס בסמוך בעיא דר' בון באומר לא אוכל לך ולא אמר שבועה כו' משמע דמתני' איירי בדלא אמר קונם. ועמ"ש בסמוך ונדרים ב' ע"א בתו' בד"ה בעי ואם אמר לא אוכל לך כו':

לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה. וא"ת אי גרסי' במתני' שאיני אוכל לך למה לא פשיט ליה ממתני' וי"ל דמפרש למתני' בדאמר קונם שאיני אוכל לך. מיהו לפי המסקנא דאין לתפשו משום שבועה אף מתני' איירי בדלא אמר קונם אלא שאיני אוכל לך ואפ"ה לא הוי יד לשבועה דאין דרך להשמיט תחלת הדיבור. ומכאן תימא רבה על הר"ן הנ"ל דדחיק לאוקמי' מתני' בדאמר קונם ומהשתא איכא לפרושי הך בעיא דקא"ר בון לאו בעי' היא אלא פירכא היא על ר' לעזר דקאמר דטעמא דמתני' שאני אוכל לך אסור משום דתופסין אותו משום יד לקרבן הא איכא למתפשי' משום יד לשבועה דהא מתני' בדלא אמר קונם איירי. ובנדרים שם כתבתי וא"ת מ"ט לא קמיבעי' לי' לא אוכל לך אם תופסין אותו משום יד לקרבן דהתנן לקמן ס"פ לקרבן לא אוכל לך אסור ע"ש. לפמ"ש דפריך אר' לעזר ליתא להך קושיא. מיהו הא ל"ק הא מתני' דספ"ק דנדרים ר"מ הוא דאוסר ורבנן פליגי עליה י"ל בלא אוכל לך לחוד אף רבנן מודו דהא באומר לא חולין לא אוכל לל מודו רבנן. ועיי' בכ"מ ה' נדרים פ"ק הלכה י"ט. ובתי"ט ספ"ק דנדרים:

הריני מיץ של ערלה לא אמר כלום. וקשה מאי איריא מיץ של ערלה אפי' אמר מדברים המותרים נמי לא אמר כלום כדתנן ריש פ"ב הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה בה"א אינו נזיר וי"ל ר"י בר חנינא סובר דב"ה נדור ואינו נזיר קאמר. וכ"פ הרמב"ם פ"ק מה' נזיר ועמ"ש ריש פ"ב. הלכך אלו אמר הריני מדברים המותרים היה דבר המותר בכלל נדר ואלו אכלו לוקה אבל השתא אין הנדר חל על האיסור. אך קשה א"כ מאי קאמר בסמוך וכאן בכולל אנן קיימין. הא אין כאן נזירות כלל ולית כאן כולל כלל וי"ל:

אבל בפורט כו' שאין שבועות חלות על האיסורין. משמע שאפי' מלקות דבל יחל אין בהן שהרי אמר ריב"ח לא אמר כלום. ותימא מהר"ן שכתב נדרים דף ח' ע"א בד"ה והלא כו' ודאי לא איצטרך קרא לומר שהנשבע לקיים את המצוה שהיא חלה לגבי בל יחל כו' ע"ש. א"כ ודאי דאיכא תועלת בנדרו זה דהרי הוא פרוש מערלה מלבד איסורו. והר"ן הביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' פ' שבועות שתים בתרא במילתא דליתא בלאו והן א"נ בלהבא אימעיטו מקרבן מלהרע או להטיב ולא אימעיטה מבל יחל ור"ה לדבר מצוה. וכ"נ מדברי תוספות בשבועות דף כו בד"ה את לבך אנסך כו' ע"ש. מיהו הא ל"ק להר"ן דאמרי' נדרים פ"ב דף טז דאיכא תרי קראי בנשבע לבטל את המצוה חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות. דדוקא לבטל את המצוה הוא דפטור ממלקות אבל לקיים את המצוה דליכא אלא חד קרא חייב מלקות. ונראה דאף הר"ן לא קאמר אלא דוקא בנשבע לקיים מצות עשה אבל נשבע לקיים מצות לא תעשה אפי' בל יחל ליכא. וכ"נ מדברי הרמב"ם שכ' פ"ה מה' שבועות אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת שוא ולא שבועת ביטוי. ובהלכה ט"ז כתב נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי כו' ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא ע"כ. וקשיין אהדדי למה לא ילקה בנבילה משום שבועת שוא אלא ודאי כדאמרן שיש לחלק בין קיום עשה ללא תעשה. ואף שי"ל הא דכתב ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא. קאי אדסמיך לי' כשנשבע להרע לאחרים ולא קאי אנשבע לקיים המצוה. מ"מ פשט משמעות דבריו לא משמע כן. גם אין טעם לחלק. מיהו קשה מדכתיב בקרא דבל יחל נדר ושבועה משמע דקאי אלא תעשה. דבעשה לא שייך נדר דהוה דבר שאין בו ממש ואין הנדרים חלין עלייהו כמ"ש הרשב"א בנדרים שם:

הריני כשמשון בן מנוח כו'. בבבלי גרסי' ל"ל למתני כל הלין צריכי דאיי אמר הריני כשמשון ה"א שמשון אחרינא קמ"ל ואי תני כבן מנוח ה"א איכא דמתקרי הכי קמ"ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. הרבה דחקו המפרשים בפי' דהך סוגיא. ונ"ל שהגי' שלפנינו במתני' עיקר דגר פי' כשמשון בן מנוח. וכ"ה גירס' הרמב"ם כנראה מדברי הכ"מ. מעתה ה"פ ל"ל למיתני כל הנך בחדא סגי דקס"ד האומר כשמשון או בן מנוח כו' ה"ל נזיר שמשון ומשני ודאי בעינן שיאמר שמשון בן מנוח דאי אמר שמשון יכול לפרש דבריו דשמשון אחרינא קאמר אבל באומר שמו ושם אביו תו אינו נאמן לומר לאינש אחרינא כיון דבכל מקום סמכינן אשמו ושם אביו ובכה"ג ודאי דאמרינן סתם נדרים להחמיר. וה"ה כבעל דלילה צריך שיאמר כשמשון בעל דלילה דהרבה נשים ששמם דלילה ושמשון דתנן ברישא קאי נמי אבעל דלילה. מיהו מדתנן כמי שנקרו וכו' משמע באומר כמי שנקרו כו' לחוד סגי וא"צ להזכיר שמשון דאל"כ לא ה"ל למתני כמי דבאומר שמשון שייך לומר שנקרו פלשתים את עיניו. והטעם לחלק בין שמשון בן מנוח דבעינן תרתי ובאומר כמי שנקרו בחדא סגי. היינו דבשמות העצם דשכיחי טובא ודאי דאיכא למיחש לאיניש אחרינא אבל לענין מעשים שנעשו ע"י אדם אחד ודאי דלא חיישינן דלמא לאדם אחר קמיכוין. וכל זה מבואר מאוד בדברי הרמב"ם פ"ד מה' נזירות. שכתב האומר כשמשון אם אמר לאיש אחר ששמו שמשון נתכוונתי אינו נזיר. האומר הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה (ר"ל כשמשון בעל דלילה) כמי שנקרו פלשתים את עיניו ה"ז נזיר בנזירת שמשון ואע"פ שאפשר כנעשו מעשים אלו לאיש אחר. וטעמו של דבר שמות העצם שכיחי טובא משא"כ מעשים נפלאים שנעשה לא שכיחי ולחודייהו הוו סימן. ומסיים האומר הריני כשמואל הרמתי כבן חנה כבן אלקנה (ר"ל כשמואל הרמתי הוו שני סימנים והוי סימן וכן האומר כשמואל בן חנה או כשמואל בן אלקנה) כמי ששסף אגג בגלגל ה"ז נזיר עולם ולא אמרינן שמא נעשה מעשה כזה לאיש אחר. ומעתה אין צורך לכל מה שדחקו בזה הראשונים וע"ש בכ"מ. ומכאן יש ראיה קצת לדעת הפוסקים בעדות עגונה לא בעינן שיזכיר שם עירו ובהזכרת שמו ושם עירו לא בעינן שיזכיר שם אביו ועיין בא"ע סי' י"ז סעיף יח:

מן הכא הכביד שערו ר'. עי' בקונטרס. וקשה הא רבנן דפליגי אר' נמי נזיר עולם מאבשלום ילפי אלא דסברי אבשלום נמי משלשים לשלשים גילח ובשלשים איכא כובד כמפורש בבבלי וי"ל קסבר הירושלמי מ"ד נזיר עולם מגלח אחת לשלשים לא מאבשלום יליף אלא מכהנים דה"ל קדושת עולם ומגלחין אחת לשלשים יום אף נזיר עולם כן אבל לאו משום כובד והתנא דנקט הכביד שערו משמע דמטעם כובד הוא והיינו דמאבשלום יליף דכתיב גביה כי כבד עליו ומגלח היינו י"ב חדש כדיליף ר' גז"ש ימים ימים:

דברי ר' נזיר עולם כו'. עי' בקונטרס. בסוגיין פרש"י נזיר עולם מגלח כל ל' ול'. וכ' במ"ל לא ידעתי למה סתם דבריו כר' נהוראי ע"כ והרמב"ם כ' פ"ג נזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש. ונ"ל דפליגי בפלוגתא דר' הילא ור' זעירא. דדעת רש"י כר' הילא דת"ק סובר כל נ"ע מגלח כל ל' ול'. ולר' צ"ע מגלח לי"ב חדש. והרמב"ם כר"ז דלכ"ע סתם נ"ע מגלח אחת ליב"ח. מיהו מ"ש רש"י דף ה' דמודה ר' דסתם נ"ע מגלח כל ל' ול' ע"ש. וכ' במ"ל לא ידעתי מי הכניסו לתגר זה כו' ע"ש. ודאי עדיפא מינה ה"ל לאקשויי מסוגיין דקאמר ר' אומר אין זה מגלח א' לשלשים יום אלא א' לי"ב חדש. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. וכל מ"ש במ"ל שם הלי"ח לפירש"י דחוק מאוד וסותר דברי הירו' המפורשין:

בסתם חלוקין כו'. כ' במ"ל פ"ג מה"נ הלי"א בד"ה תו אמרי' כו' וראיתי לרבי' שכתב האומר הריני נזיר מלא הבית כו' רואין את הקופה כאלו מליאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו ומגלח כל יב"ח. נראה דפסק כר' דאית ליה נזירות ארוך קיבל ובסמוך כ' האומר הריני נזיר כשער ראשי כו' ה"ז כאומר הרי נזירות עלי כמנין שער ראשי. ודין זה הוא לת"ק דהא ר' פליג עליה. ותימא דהני תרי סתרן אהדדי. וכבר נתעוררו בזה הלח"מ והתי"ט והניחו הדבר בצ"ע ע"ש ואני תמה מכולן איך העלימו עיניהם מסוגיין דמפורש לר"ז לכ"ע באומר כשערי פליגי אבל מלא שערי לדברי הכל נזיר יב"ח. ואף שהבבלי והירוש' חלוקים בכמה ענינים. דבבבלי נראה דמפרש לר' אין זה מגלח כל שלשים יום אלא לית ליה תקנתא. ולירושל' לר' מגלח כל יב"ח. ולבבלי אפי' מנין לר' הוי נזירות חדא ולהירושלמי מודה רבי דהוו נזירות הרבה. מ"מ נראה דבהא שוין דבאמר מלא הבית מודה ת"ק דהוי נדר יב"ח. נמצא דהני תרי פסקי דהרמב"ם אליבא דרבנן הם. ודלא כמ"ש המ"ל לחלק מסברא דנפשי' בין האומר כשערי בכ"ף או בלא כ"ף. ומ"ש התי"ט דהרמב"ם והר"ב פירשו מתני' כר' ע"ש הא ליתא דא"כ מאי דוחקייהו לאוקמי מתני' כר' יהודה וכר' וכאוקמתא דר' יוחנן טפי ה"ל לאוקמי כר"ש וכאוקימתא דחזקיה דהוא רביה דר"י דהא לתרווייהו מתני' שלא אליבא דהלכתא. ודקשיא ליה ללח"מ דהרמב"ם פסק כר' יהודה דספק נזירות להקל א"כ רואין כאלו היא מליאה קישואין ודילועין ולא מליאה חרדל ע"ש וע"ק אפי' לר' נזיר עולם מיהו הוי ומגלח אחד ליב"ח וה"ל תקנתא. והתי"ט תי' דנ"ע מיקל בתער גילוח ממש א"כ לא ה"ל תקנתא ש"ש וקשה הא אפי' אם נאמר לר' דמעייל נפשיה לספיקא ורואין כאלו מליאה חרדל מ"מ אינו מגלח אלא אחת לי"ב חדש א"כ לר' יהודה ה"ל תקנתא אם הוא נזיר כשיעור נזירות ליב"ח כאלו היא מליאה קישואין ועוד הא מפורש בדברי רבינו בפי' המשנה הא דתנן מיקל בתער ר"ל שמותר לו לגלח בתער. וכ"מ בקרא באבשלום. לכך נ"ל דהא דאר"י ספק נזיר להקל דוקא היכא דאיכא לספוקי אי נחית כלל לנזירות אבל אי נחית לנזירות אלא דלא ידעינן כמה אזלינן לחומרא. והיינו דמשני הש"ס הא ס"ד נזירות הוא דקביל עליה. כלומר הא אפי' אי רואין כאלו מליאה קישואין מ"מ נזירות קיבל עליה הלכך אזלינן בספיקו לחומרא. הא דקאמר ר"י כר' ס"ל ר"ל אפי' אם נאמר ר"י כר' ס"ל מ"מ ניחא דהא תנן ר' אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא ליב"ח מפורש בסוגיין וכיון דמודה ר' דמגלח אחת ליב"ח תו לית לן למיזל בספיקו להקל וכמ"ש ופריך הש"ס דא"צ לתרץ לר' דר"י ודאי לית ליה דר'. ומעתה אין מקום לכל מה שהקשו הלח"מ ומ"ל ותי"ט משנה ה' וז' אהרמב"ם. ומתני' אתיא אליבא דהלכתא והדברים ברורים ועמ"ש בסמוך ולקמן פ"ב ד' ז' ובגמ' ותני עלה שהוא מגלח אחת לשלשים יום. קצת קשה וכי פליג ר"ז אהך ברייתא וי"ל ר"ז הך ברייתא לא שמיעא לי' או לא מיתניי' בי ר"ח ור"א ולא מותבינן מינה:

הריני נזיר לאחר כו'. בבבלי במכילתין דף יד גרסי' אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה או לא את"ל כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו. יש לפרש בעיא דסוגיין כיוצא בה שאמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מי אמרי' דחייל נזירות סתם לאחר כ' ונזירות עולם לא חייל עד אחר סתם נזירות ואותן כ' ימים מותר לשתות יין ולהטמא למתים והיינו דקאמר מאחר שיש בידו לגלח נזיר או דלמא אם נטמא תוך ימי נזירות סתם אין לו מהיכן לסתור שהרי מיד לאחר (שכלולה) [שכלו הל'] יום של סתם נזירות חייל נזירות עולם ואסור לו לגלח הלכך אינו נזיר. וכ"ת השתא דאמרי' דממתין מלהיות נזיר עולם עד שיכלה סתם נזירות אף אם נטמא וסתר לא חייל נזירות עולם עד אחר ל' ימי טהרה לסתם נזירות י"ל הא ודאי לא אמרי' שהרי לא נתן זמן לעכב נזירות עולם אלא ל' יום. מיהו הלשון דחיק. גם בסמוך מפורש דאמר הריני נזיר לאחר ל' יום. ופי' בקונ' עיקר והרמב"ם כ' פ"ג מה"נ אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ונזיר עולם מעתה לא חלה הנזירות שנדר בראשונה. וכ' הכ"מ שפוסק כאת"ל ע". והדבר קשה דבגמרא מפרש דלא איפשיט אלא קדמייתא. לכך נ"ל שהרמב"ם מפרש האיבעיא כפי' הכ"מ ופוסק האיבעיא לחומרא דכיון שכבר התחיל בנזירות עולם מספק אינה מפקעת הנזירות שחלה עליו וכ"כ הרמב"ם שס הלי"א ע"ש. ועמ"ש בסמוך בד"ה בסתם וכו'. עוד כ' הרמב"ם שם וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה אינו מגלח לנזירות שנדר באחרונה. וכ' הכ"מ יש לתמוה מאחר שבעיא זו לא איפשיטא כו' איך פסקה רבי' בפשיטות ונ"ל שרבינו מפרש כו' ופסקה לחומרא אע"ג דקיי"ל ספק נזירות להקל י"ל ה"מ נזירות דאיתיה בשאלה אבל נזירות דליתיה בשאלה לא ע"ש. וא"ל דמפ' כפי' תוס' ופסקה לחומרא דלפי' תו' לא קאי האיבעיא אלא אעשרים יום הראשונים אם ינהוג בהם סתם נזירות ובסתם נזירות ודאי אמרי' ספיקו להקל. והלח"מ כ' דטעמו כיון דבנזירות שמשון אין ספיקו חמור מודאי אזלינן בספיקו לחומרא ע"ש. וקשיא אם אמרינן שינהוג מספק סתם נזירות א"כ לעולם הוא בספק סתם נזירות דעדיין לא גילח ואסור לטמא למתים הרי ספק זה חמור מודאו שהרי ודאי נזיר שמשון מותר לטמא למתים וספיקו אסור. וכ"ת אע"ג דאינו מגלח מ"מ מקריב קרבנותיו ומותר לטמא ואין התגלחת מעכב כמ"ש פ"ח ומסיק שם ואפי' אינו ראוי לגילוח אינו מעכבו והא דאמרי' דנזירות שמשון דחי' לסתם נזירות אחר כ' אינו לאסרו בגילוח אבל לעולם נמנין אותן עשרה ימים למלאות ל' יום של סתם נזירות ולכך כ' הרמב"ם אינו מגלח לנזירות שנדר באחרונה דוקא גילוח הוא דלא אבל קרבנותיו הוא מקריב. מ"מ קשה הא מיהת אותן עשרה ימים ספק נינהו אם נחשבין לסתם נזירות ואסור בטומאה או בכלל נזירות שמשון הם ואין סתם נזירות חל עליהו שהרי נזיר שמשון קדם ומותר בטומאה. גם תימא הוא איך יקריב קרבנות מספק דלמא לא מנה ל' יום לסתם נזירות וכמ"ש א"כ לעולה ספיקו חמור מודאו:

יצאה נזירות שמשון שאינו תורה. לפמ"ש בסמוך דנזירות שמשון הל"מ א"כ אף נזירות שמשון תורה. ונראה מכאן ראי' למ"ש הרמב"ם בס' המצות שורש ב' דכל מקום שאינו מפורש שהל"מ תורה הנה הוא דרבנן ע"ש. וא"ת למה פסק הרמב"ם דנזירות שמשון דוחה סתם נזירות וי"ל כיון דלמדו נזירות שמואל מנזירות שמשון בגז"ש כמפורש סוף מכילתין ש"מ דסברי שהוא דאורייתא וזהו סברת הבבלי דלא אפשיטא הך בעיא וצ"ע:

מ"ט כו'. עיין בקונטרס. ויש עוד לומר דלר"י לחוד פריך מנ"ל דהא שמשון לאו דבר הנדור הוא ומשני כי נזיר אלקים מנוח אמר והוי דבר הנדור וכ"כ הכ"מ. ובס' א"מ נראה שלא היה בגירסתו תיבת מ"ט וכולא דר"ש. ומה שכתב הרב הנ"ל לתרץ דברי הרמב"ם פ"ג דסתרן אהדדי (וכמ"ש הכ"מ ולח"מ ותי"ט ע"ש) דהרמב"ם אסוגיין סמיך דמדאצטריך ר"ש כפי נדרו ש"מ דסובר דשמשון דבר נדור הוה ע"ש. ואינו מחוור איך נאמר שעזב הרמב"ם הבבלי שמפורש דטעמא דר"ש משום דלא הוי דבר הנדור ופסק כירושלמי. לכן נ"ל דהרמב"ם מפרש פלוגתייהו דר"י ור"ש הכי ר"י סובר כל שהדירו אחר דמהני נדרו דבר הנדור הוא אע"פ שלא יצא נדרו מפיו הלכך נזיר שמשון הוי נזיר דהא הדירו המלאך ור"ש סובר כפי נדרו אתי ללמד כל שלא הוציא נדרו מפיו לא הוי נזיר. ור"י מוקי כפי נדרו ללמד על נזירות שמשון קאתי אפי' לא נדר בנזיר גמור כמו שמשון שהיה מותר בטומאה אפ"ה הוי נזיר. וא"ת לפ"ז אף האומר להיות נזיר מן התגלחת ומן הטומאה יהי' מותר ביין ויהיה נזיר בשני אלו י"ל שכך הדין וכ"כ הר"ן פי"א נדרים דף פג ע"ב וז"ל אפשר איתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר נזירות כמו נזירות שמשון וא"ת הא תנן בפרקין האומר הריני נזיר מן החרצנים אסור בכל וכל דיני נזירות עליו וי"ל התם בשלא פירש שאינו מקבל עליו שאר נזירות אבל הכא בשפירש מותר כדכתיב כפי נדרו. ועמש"ל פ"ב וא"ת הא אמרי' בבבלי ודלמא גוססין שוינהו אלא גמרא גמירי לה. ולפמ"ש קשיא הלכה ל"ל וי"ל אי לאו הלכה הוינא דרשין לקרא כר"ש. וא"ת השתא דאית לן הלכה קרא ל"ל וי"ל גמרא גמירי לה דשמשון (לא) היה מטמא למתים. וממילא שמעינן האומר הריני נזיר שמשון דמותר לטמא. ומדכתיב כפי נדרו שמעינן דהוי נזיר לתגלחת וליין. ומדברי הרמב"ם נראה דנזירות עולם דילפינן מאבשלום ונזירות שמשון הלכה נינהו. וכן בדין דקשיא מקמי דכתיבי קראי דשמשון ואבשלום מאן אמרה וע"כ לומר גמרא גמירי לה כדאמרי' בעלמא מקמי דאתי יחזקאל מאן אמרה כו'. ואפשר דמפרש הא דאמרי' בבבלי אלא גמרא גמירי לה אכולא מלתא. דנזירות שמשון קאי. והשתא מ"ש הכ"מ שם הלכה י"ב בד"ה ומ"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה ואע"ג דמייתי ליה מויהי מקץ כו' סובר רבינו שאינו מוכרח ע"ש. ובסוגיין ובבבלי משמע שהוא מוכרח וע"ש בתוס' ד"ה את נדר' כו'. ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד ורש"י כ' בפ"ג דמכות דף כב בד"ה בנזיר שמשון ע"י מלאך קיבל נזירות דההוא אין לו שאלה כו'. נזיר שמשון בר טמויי למתים הוא כלום אסור הוא להיטמא למתים אדם שקיבל נזירתו ע"י מלאך האמרי בנזיר כו' כו' אלא גמרא גמירא ע"כ ותימא ממי שייט' דמלאך הכא. ודאי כוונת הש"ס בנזיר שקיבל על עצמו נזירות שמשון איירי ופריך נזיר שמשון בר איטמויי למתים הא שמשון גופיה הותר להיטמא למתים כפי ההלכה וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף