מראה הפנים/סנהדרין/ג/ט

גרסה מ־19:01, 5 ביולי 2023 מאת עמד (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מטקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחתית הדף

תלמוד ירושלמי
דפוס וילנא


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על ההלכה הנוכחית


מפרשי הירושלמי

קרבן העדה
שיירי קרבן
פני משה
מראה הפנים
רידב"ז




מראה הפנים TriangleArrow-Left.png סנהדרין TriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אף כאן אנשים ולא נשים וכו'. נראה דאיכא בינייהו אם נפקא לן מקרא דאשה לעדות פסולה היא ודכ"ע ס"ל דמסתמא דמתני' דנדה אליבא דכ"ע אתייא ואפי' לרבנן דר"מ כדלקמן ותנן התם כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון וא"כ למאן דיליף ג"ש מוישארו שני אנשים דאשה פסולה לדון אכתי דפסולה לעדות לא ידעינן דיש כשר להעיד וכו' ולר' יוסי בר בון דיליף מג"ש דבעדים הכתוב מדבר וכדאמר בבבלי ריש פ' שבועת העדות א"כ כד ילפינן דאשה פסולה להעיד ממילא ידעינן דפסולה לדון דכל הכשר לדון וכו' וכדמוכחא הסוגיא דנאמר כאן שני דקאמר רבי יוסי ב"ר בון אעדות ואדין קאי. והתוס' בפ"ק דב"ק ד' ט"ו ע"א ד"ה אשר תשים לפניהם כתבו דממתני' דנדה ליכא למיפשט דאשה פסולה נדון די"ל דבאיש איירי כל איש הכשר לדון וכו' וכן כתבו עוד בנדה דף נ' ע"א וסיימו שם ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני שני מעל פי שני עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במתנה ונראה כוונתם הא דמספק' להו השתא אם אשה פסולה לדון אם לא ולא ילפי מסוגית הש"ס דהכא דלא מפרש לה להאי מתני' כפירושם דמעיקרא דבאיש איירי משום דלשיטתייהו אזלי וזה דאף דמוכח מהכא דהש"ס מפרש להמתני' דבסתמא איירי ולא באיש דוקא וכדפרישית בפנים מהא דקאמר א"כ מה ת"ל שני דמכיון דנפקא לן דאשה פסולה להעיד ממילא פסולה לדון כמתני' דנדה אפ"ה איכא למידחי דההיא מתני' ר"מ היא ולא רבנן כדכתבו שם לקמן ד"ה ור"מ היא דמתני' ע"כ כרבנן לא מיתוקמא דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשי ריבים לנגעים ואלו להעיד פסול מאו ראה. ולפירושם זה דהא דקאמר התם ומני ר"מ היא לאו אסיפא בלחוד קאי אלא אכולא מתני' דרישא נמי לא אתיא כרבנן וא"כ לא פשטינן מידי מהרישא דמתני' גם לענין אשה אם פסולה לדון דלדידהו לרבנן לית להו האי כללא כלל וכל זה לשיטתם הוא אבל לשי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דסומא בשתי עיניו פסול הוא לדון וכמ"ש בפ"ב מה' סנהדרין וא"כ רישא דמתני' ככ"ע אתי' ושפיר מוכחא מהאי מתני' דאשה פסולה לדון לכ"ע וכסברת הש"ס דהכא. וכבר בארתי מענין זה בפ"ט דנדרים הל' א' דלשי' הרמב"ם ע"כ דגם לרבנן אית להו היקישא דריבים לנגעים לענין סומא בשתי עיניו דאל"כ מנא להו למיפסל והקשיתי שם על הוכחת נ"י בפרקין דרצה להכריע מפ' מצות חליצה וע"ש:

ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן וכו'. כמו שהגהתי בפנים כן הוא הנכון וכך היא גי' הרי"ף ז"ל שהביא כל זה. ונראה דלא הביא הוא ז"ל ללמוד מכאן גם לענין הטעם שלא יהו עדים קרובים זה לזה כדאמר הכא דהאי כסברת רמי בר חמא היא בבבלי פרקין דף כ"ח ע"א וכבר דחי לה רבא התם להאי סברא ממתני' דפ' חזקת הבתים דמוכח דאמרי' הזמה מעלמא אתי ויליף מובנים אפי' בנים לעלמא ולא הביא להאי דהכא אלא ללמוד דהעדים לא יהיו קרובים להדיינים ומטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ונלמד מכאן גם לענין דאין עד נעשה דיין דהטעם משום הכי הוא כדכתבו התוס' בכמה מקומות ובפרק החובל דף צ' ע"ב ד"ה כגון שראוהו בלילה מביאין לכמה טעמים ועל הטעם הזה הקשו דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהה ע"ש והכא קאמר בהדיא דבאמת לא יעידו מהאי טעמא שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין וא"כ עדות שאי אתה יכול להזימה היא ומעתה גם לענין עד נעשה דיין אמרינן להאי טעמא ויש נ"מ בין הטעמים שהביאו התוס' שם כנראה מדבריהם וכן לענין עד הרואה בד"נ דלטעמא דכיון דחזו דקטיל לא מצו למיהפך בזכותיה אין עד הרואה נעשה דיין ולטעמא דעדות שאי אתה יכול להזימה א"כ דוקא עד המעיד הוא דאינו נעשה דיין וכבר נתבאר מזה לעיל בפ"ק הלכה א' ד"ה סנהדרין שראו ע"ש. ואתשובה להרמב"ן ז"ל הרחיב הדיבור בענק זה יע"ש סי' קי"ב ואין להאריך:

תני ר' ישמעאל ושפטו העדה והצילו העדה. נראה דאיכא נ"מ בין דרשת ר' עקיבא לר' ישמעאל דלר"ע דיליף מקרא דלא יומתו א"כ אין לי אלא קרובי האב דאבות כתיב וכדקאמר התם להך דרשא דאתיא כר"ע שם אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות אם אינו ענין להקרובי האב תניהו עניין לקרובי האם ומש"ה קרא הרמב"ם ז"ל בריש פ' י"ג מהל' עדות לקרובי האם פסולים מדבריהם דלא אתייא אלא באם אינו ענין כדכתב הכ"מ שם אבל לדרשת ר' ישמעאל דהכא דיליף מקרא דושפטו העדה א"כ קרובי האם מדאורייתא כמו קרובי האב דבסתמא דרשינן שלא יהו הב"ד גואלי הדם ודברי הרמב"ם אליבא דר"ע הן כדרשת סוגיא דהתם:

קרוב מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי וכו'. פלוגתא דרב ושמואל אם שומרין חייבין משום שבועת ביטוי או לא בבבלי סוף שבועות. ומשמע מהכא דמדמי לה דין קרוב לפלוגתייהו ולרב מיחייב כמו התם ולשמואל פטור וא"כ למאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' שבועות כרב דחייבין משום שבועות ביטוי ונתן הכ"מ טעם דהלכתא כוותיה דרב באיסורי. ויש עוד טעם לפסק זה דהא דשמואל אידחי ליה מסתמא דהש"ס בפ' המפקיד דף ל"ו ע"א דלא אתיא כשמואל וכדכתבו התוס' שם על הא דקאמר לאפוקי מדר' אמי והה"ד דהוי מצי למימר לאפיקי מדשמואל. וא"כ גם לענין קרוב לרב חייב משום שבועת ביטוי וכך הם דברי הרמב"ם בדיני שבועת העדות בפ"ט שכתב שם הל' י"ד כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וזה קאי אכל הדינים שנזכרו שם ובפ' שלאחריו וע"ש שדקדק וכתב בקרוב ובעד אחד פטור משבועת העדות וא"כ בשבועת ביטוי חייב. ומיהו הא דעד אחד דקאמר הכא בפשיטות איפשר לומר אחר ראוי לצרפו וכו' ואת מחייבו משום שבועת ביטוי. ולכאורה האי כר' אמי היא דאמר התם כל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי ומכיון דאידחו ליה דברי ר' אמי התם נדחה נמי הפשיטות דהכא ויש לחלק בין ראוי הוא לשבועת הדיינין כמו בעד א' דמטעמא אחרינא יש לפוטרו דכיון דראוי לצרפו ויתחייב משום שבועת העדות וא"כ הוי בכלל הא דאמרי התם בדף כ"ה ע"ב תרתי לא מציתי אמריתו דלאחת מאלה כתיב ואי אתה מחייבו שתים וכדכתב הרמב"ם שם אלא דכבר נתבאר לעיל דמשמע מדבריו דלא פסק כהך דהכא בעד אחד ושאני התם שכבר חלה עליו שבועת העדות:

רבי חיננא שמע לה משני חזקה. משמע מהכא דמדמי לה לגמרי לדין חזקה וכמו בעדי חזקה דלא מהני בכה"ג דאמר ר"ח כן נמי לא מהני בא' אומר שתי שערות בגבו ואח' אומר שתי שערות בכריסו וא"כ בדין הפלוגת' דלעיל בשנים אומרים אחת בגבו ושנים אומרים אחת בכריסו אם אנו מדמין לדין חזקה מהני כמו דבשני' אומרים אכל בשנה ראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית דמהני כדאמרי' בפ' חזקת הבתים דף נ"ו דלרבנן דפליגי עליה דר"ע דס"ל דהאי לאו חצי דבר מיקרי וכיון דיש שני' על כל שנה מצטרפין. ומיהו לענין פלוגתא דהכא בשתי שערות קאמר התם בפשיטות דלרבנן האי דבר ולא חצי דבר אתא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דאף דעדות שלם הוא מ"מ הואיל ואחצי דבר מסהדי אינן מצטרפין. וכבר נתנו טעם לזה דהרי"ף ז"ל פי' הטעם בפ' ח"ה דלענין חזקה מצטרפי דמיגו דהוי' עדות לענין פירי דהא אי לא הוו אלא ב' כתי עדים על שתי שנים הוה מיחייב לאהדורי פירי דתרתי שני אפומייהו וכד אתיא כת שלישית ומסהדא אשנה שלישית הויא נמי עדות לענין חזקה אבל בשערות כיון דחדא שערה לאו כלום הוא לא מצטרפי דאנן בעינן ב' שערות במקום אחד וכזה פירשו התוס' בפ' חזקת הבתים אבל בפ' מרובה דף ע' החליטו לטעם אחר ונוטה הוא לדברי הר"י מיגאש הביאו בעל המאור ז"ל והרמב"ן ז"ל נטה לפי' רש"י ז"ל וטעמו והגי' בגמ' דמרובה דשאני בשערות דכל כת אקטנה קא מסהדי שלא ראו לה אלא שער' אחת ואף הקטנה שבקטנו' אפשר שיהיה לה שערה א' ומכל הפירושים נקטינן דעיקר הקפידא שלא יהיה חצי דבר אבל אם אדבר שלם קא מסהדי אפי' חצי עדות הוא כגון א' אומר שתים בגבה וא' אומר שתים בכריסה מצטרפין דאף דפלוגתא דר' חגיי ור' יוסי היא הכא ומשמע הסוגיא כר' חגיי דד"ה פסול בגמרא דילן לא משמע הכי דקאמר בדף ל' ע"ב בפרקין בפשיטות מאי וכן שבבן ושבבת וכו' אלא אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דבהא מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה דמצטרפין כדפירש רש"י ז"ל דתרווייהו מסהדי דגדולה היא ומזה הטעם הוא דפסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מהל' עדות דבכה"ג מצטרפין וכמו הנסחא האמיתית בדבריו שכתב הכ"מ שמצא בספר ישן אלא שהוקשה לו שם ע"ז ורצה לדמות לעדות מיוחדת ולחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות וא"צ דש"ס ערוך הוא כנזכר וכפי' רש"י דמשמע דגדול' היא לעונשין וכיוצא בזה וכבר רמזתי מזה בפ"ק דסוטה ויש שם טעות הדפוס וצ"ל ד"ה כשר וכן משמע בבבלי פ' זה בורר:

אמר יקום לעיל. ובבבלי שם העובדא איפכא דר"ש בן אליקום הוה משתקיד עליה דר' יוסי בן חנינה למיסמכיה והעיד עליו לפני ר' יוחנן:

אדם ששלחו אחריו שלשה פעמים ולא בא וכו' מקבלין העדות בלא בעל דין. הא מסייעא להגי' הכתובה בתוס' פ' הגוזל ומאכיל דף קי"ב ע"ב גבי אין מקבלין עדים שלא בפני ב"ד אא"כ היה חולה או עדיו וכו' או שלחו אחריו ולא בא. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' עדות הלכה י"א העתיק ושלחו כגי' הספרים אשר לפנינו שם וכבר עמדו הראשונים וגדולי האחרונים על דין זה והתוס' כתבו שם ודין גדול הוא זה. ומסקנת הפוסקים דאין מקבלין אלא היכא דאיכא אונס. ומיהו מה שהביא הב"י בסי' כ"ח בשם תשו' הריב"ש דאם קבלו שלא בפני בע"ד אין דנין על פיהם וכן הוא בירושלמי ע"ש מסוגיא זו לא נמצינו למדין כן דמה שאמרו אם בא וערער ערעורו קיים כדפרישית בפנים הוא ועל דעבדין ליה גזר דין קאמר ובשם תשובת הרשב"א הביא שם לקמן ללמוד מההיא דר' ירמיה דאם אינו מצוי בעיר מודה הוא דמקבלין. ומסוגיא זו ראיה לפסק ר"י במישרים נתיב ב' והביאו הב"י והרב בהגהה שם דכלי ששלחו אחריו ולא בא וצריך היא לדון לפני אותן הדיינים דמקבלין ומההיא דאלכסא פ' הכותב וכן לקמן פ' כל הנשבעין דקאמר התם אין אתא הא טבאות ואי לא אנן מחלטין נכסייא אין ראיה דהא מסיק התם והוא שעמד בדין וברח וכו' וא"כ משעמד בדין כבר קבלו העדות בפניו וע"ש בהלכה ז' ד"ה ליכא:

ספרים שזכה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן ח"ל. משמע דכל ספרים בכלל הן דלישנא דהאי ש"ס בספרי תורה לומר בפירוש ס"ח או אורייא כמו שתמצא בפ' אלו נאמרין וביומא פ"ז כד דהיא חדא אורייא ובכמה מקומות. אא"כ התנה מתחלה ע"מ להוציא מוציא ולאו דוקא בכתב קאמר ומכ"ש אם הביא ספרים על מנת להוציא מוציא:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחילת הדף