קרבן העדה/סוטה/ט/א

קרבן העדה סוטה ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' עגלה ערופה בלשון הקדש. מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכה את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו לאמרן:

שנאמר כי ימצא חלל. בגמרא מפרש היכא יליף מהכא:

היו יוצאין. ובאין שם ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה:

אין ב"ד שקול. אין ב"ד עשוין שיהא אפשר לחלק שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות:

גמ' לא מסתברא. דשמעינן שנאמר בלשון הקדש אלא מדכתיב וענו ואמרו וילפינן מוענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש כדתנן לעיל פ"ז אף כאן בלשון הקדש:

בא להתחיל וכו'. כלומר והא דתנן במתניתין שנאמר כי ימצא וכו' אין כוונתו אלא להתחיל מתחילת הפרשה ומבאר איך הפרשה מתפרשת וה"ק וסדר עגלה הערופה כיצד כי ימצא וגו':

לא בשעה שהן מצוין. כגון משרבו הרצחנים כדתנן לקמן בפרקין משרבו הרצחנים בטלה עגלה הערופה:

לא שתהא חוזר ומצותת עליו. כלומר שלא יהא צריך לחקור אחריו והיינו פרט לטמון והוא מלשון מוצץ כמו למצות המדות:

ואין מציאה בכל מקום. לענין דין לדון ע"פ מציאה זו אלא בעדים כמו כי ימצא בקרבך באחד שעריך וכו' והדומים לו:

ופריך לא נודע מי הכהו. כתיב בפרשה ודרשינן דאפילו עבד ושפחה נאמנין ולא היו עורפין ש"מ דע"א נאמן:

וכא. והכא מריש פרשה שמעינן דבעינן מציאה בעדים ש"מ דבתחילת עדות בעינן דוקא שני עדים וקשיא מ"ש תחלת עדות מסוף עדות וראוי ללמוד זה מזה וכה"ג אמרינן לעיל בעדות סוטה בפ"ו:

ומשני כאן להורג כאן לנהרג. לא דמיין הני עדות להדדי דעדי מציאה מעידין על הנהרג ועדים שיודעין מי הכהו מעידין על ההורג ואין לדמותן לתחלה וסוף עדות:

והא דאת אמר וכו'. מלתא באנפי נפשה והיא ובא לפרש באיזה ענין נאמנין עבד ושפחה:

באותן שאמרו. כשאמרו העדים אם רואין אנו את הרוצח מכירין אנו אותו:

דכתיב. בב"ד ועינינו לא ראו הא אם ראו אע"פ שאינן מכירין אותו לא היו עורפין אבל איניש אחרינא שבא להעיד שראה את ההורג ואינו מכירו היו עורפין עד שיודע מי הכהו כדכתיב ולא נודע מי הכהו:

ה"ג דכתיב ועינינו לא ראו ב"ד שראו את ההורג אמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב ועינינו לא ראו והרי מכל מקום ראו וב"ד שראו את ההורג אית תניי וכו' וכ"ה בר"ה פ"ג. וה"פ אם ראו ב"ד את ההרוג וצריכין עדות כדאמרינן בסמוך כי ימצא אין מציאה אלא בעדים:

יעמדו שנים. מהם ויעידו לפני האחרים הנותרים מן הב"ד שראו:

ויעידו במקום אחר. לפני ב"ד אחר דכל אלו שראו את המעשה עדים הן ופסולין להיות דיינים דאין עד נעשה דיין:

כך הם חלוקין בעדות החדש. אם ראו בית דין את החדש אם ידונו הנותרים או שיעידו בפני אחרים שלא ראו והם ידונו:

ולא מפרכס. שאין זה נקרא חלל:

נעשו לו ניסים וחי'. ולא היו עורפין:

מודדין במקום שנמצא. ולא אמרינן מסתמא מת במקום הראשון וגררוהו לכאן אלא אמרינן כאן נמצא וכאן מת:

שהיא לכל השבטים. ולא נתחלקה:

ופריך וכר"י. דאמר כל מקום שנאמר ביאה במצוה כגון במלך ובערלה ודומיהן אינן נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה והיינו לאחר שבע שנים שעסקו בכיבוש הארץ ושבע שנים שעסקו בחילוק הארץ נמצא שלא נתחלק הארץ עד לאחר ארבע עשרה שנה ואין קורין בה לרשתה כי היכא דלא קרינן בירושלים לרשתה כיון דלא נתחלקה לשבטים אם נמצא הרוג באותן ארבע עשרה שנים כיצד היו עושין:

נאמר. לר"י כל אותן ארבע עשרה שנה היו קברי הנהרגים שנמצאו מצויינים ואח"כ היו מודדין ומביאין עגלה ערופה:

ה"ג בתוספתא כיצד היו עושין לו שלוחי ב"ד היו יוצאין ומלקטין סימניו וחופרין וקוברין אותו וכו' וה"פ אם נמצא הרוג כיצד עושין שלוחי בית דין יוצאין ונוטלין סימנים לידע מי הוא ההרוג כדי להתיר אשתו ואח"כ קוברין אותו במקומו דמת מצוה קונה מקומו:

ומציינין על קברו. שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה ובקבר זה עשו עוד סימן שידעו להראות לבית דין הגדול מאיזה מקום ימדדו:

מניין רמז לציון קברות. מקרא:

כדי שתהא טומאה קוראה לך וכו'. עשה דברים שיהא נראה כאלו הטומאה קוראה לך פרוש והיינו ע"י ציון שהרואה פורש:

ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין בארץ ואף דפשטיה דקרא משמע שהציון הוא כדי שיטלוהו משם לקברו בני המון גוג מ"מ רמז איכא שבא הכתוב להזהיר לעשות ציון לפרוש מטומאה:

וראה עצם וכו'. כולא קרא קדריש על העצמות אף שנתעכל הבשר דאכתי מעמא באהל ואיירי שיש בו רובע הקב אע"פ שאינה לא רוב בנין ולא רוב מנין העצמות:

על השדרה ועל הגלגולת. אע"פ שאינן רוב העצמות ואין בהן רובע:

ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן תלושה המתגלגל דלשון ובנה משמע שהוא קבוע ומחובר בבנין:

אף היא הולכת ממקומה. ויאמרו שבמקום שנמצא האבן שם הטומאה ולא במקום הראשון ומטמאין טהרות ומטהרין טמאות שלא כדין:

אצלו במקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלה מציינין כדי שירגיש הטומאה טרם בואו אל מקומו ואם יבא פתאום לשם מיד כשיבא למקום הציון ירגיש בו ויפרוש:

ציון מכאן לציון. שעושין הסימן:

אע"פ שאין מקיימין כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרי' בסמוך וכשהטומאה תחת האבן אין כאן הרחקה שהרי כל האבן מטמא באהל ל"א אע"פ שאין מקיימין כן דאישן אחד עשוי להתגלגל משא"כ בבנוי עם שאר אבנים:

אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. והיינו מת שנקבר שלא כדרכו מרגלותיו תחת ראשו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הזה ואפילו האבן קטן:

קמציץ. שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בירושלמי פסחים פרק כיצד צולין:

היו שתים. שתי אבנים מצויינות וריוח ביניהן:

המאהיל עליהן טהור. שאני אומר שמפני הטומאה שביניהן ציין עלייהו:

ה"ג היה חרוש בנתיים וכ"ה במ"ק. וה"פ אם המקום שבין שני האבנים חרוש לזריעה ודאי הריוח שבינתיים טהור דאין חורשין מקום הטמא והאבנים דינייהו כאלו מצא עצם אחד דתניא בסמוך מצא אבן וכו' המאהיל עליה טמא:

שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:

ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כ"ז שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור ויפסיד טהרותיו או יאכלם בטומאה:

מוטב שיתקלקלו לשעה. עד שיתעכל:

ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה ואיירי בשיש בו כזית בשר מצומצם דמיחסר חסר הכי מוקי לה בבבלי פ"ק דמ"ק:

תמן תנינן. סנהדרין פ"ק:

סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור:

ה"ג מה טעמא דר' שמעון וסמכו זקני שנים. וכ"ה בבבלי ובת"כ וכ"מ בסמוך דלא דריש וסמכו דבעינן לגופי' דליהוי סמיכה ממש על גביו ולא בסמוך לו כ"מ בבבלי בסנהדרין ול"נ דקסבר רבי שמעון דאורחיה דקרא למכתב מה יעשו הזקנים:

דלא דריש ויצאו. דבעי' לגופיה:

ה"ג אין תימא נראין דברי ר"י בעגלה ערופה דדרש ויצאו וכו'. וה"פ אם נאמר דהא דקאמר רבי נראין דברי ר"י בעגלה ערופה היינו שראוי לדרוש בעגלה ערופה ויצאו שנים א"כ אשכחת לר"י שבע' דויצאו שנים וכו':

מה מקיימין רבנן. ת"ק דמתני' זה בית דין הגדול. דבעינן שיצאו כ"ג שהן סנהדרי קטנה ופליג אר"י ור"ש:

זה מלך וכהן גדול. מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ כה"ג דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' וגו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף