שער אפרים/ד

שאלה ד

נשאלתי פה ק"ק בודון שנת הת"ל ליצירה בערב פסח אחר חצות קרוב לשקיעת החמה היה לאחד בביתו יין שרף הנעשה מתבואה חמוצה והוריתי לו שאין תקנה להיין שרף הנז' אלא שפיכה לחוץ ע"פ מ"ש הרב בעל משאת בנימין סי' נ"ח שזהו חמור משכר שלנו וק"ו מכותח הבבלי וחומץ אדומי ע"ש:

הנה יש טועים בזה וסוברים מאחר שנעשה מזיעה של העשן העולה מתבואה חמוצה הנז' דהוי רק זיעה בעלמא ואין בזה חשש חימוץ ומביאין ראיה מגמ' דכיצד מברכין גבי האי דובשי דתמרי מברכין עליו שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא וכן כל המשקין של שאר מיני פירות וטעמייהו מדלא חשיב ליה גוף הפרי לענין ערלה ועיין בתוס' וברא"ש שם אבל ז"א דהיינו דוקא לענין ברכה אין מברכין רק שהכל דאין לו דין משקה לפי שאינו עומד למשקה וכמ"ש בשבת פ' חביות גבי אין סוחטין הפירות להוציא מהן משקה וגם גוף הפרי אין כאן ומשא"כ לענין שאר איסורים דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא דילפינן ממשרת וכמ"ש בגמ' פ' אלו עוברין ובנזיר פ' כ"ג ואם כן מכ"ש בנ"ד ואין להפסיד בחנם הנייר ודיו ולדחות סברות אלו ועיין בס' הרי"ף דפוס קראקא בהקדמה לסדר נשים והאריך בזה הרב מוהר"מ מטיקטין וע"ש. ואחר שהוריתי לו כנז' לעיל הלך בעל היין שרף ולא שפך אותו לחוץ רק נתן היין שרף הנז' במתנה להישמעאל ובעל הסיבה סיבב הסיבה שאחר זמן זה יצא גזירה מאת המלך ירום הודו שלא להחזיק שום משקה בביתו מדבר המשכר ובא הישמעאל הנז' והחזיר היין שרף להיהודי הנותן לו היי"ש ובכן נשאלתי אם היין שרף הנז' מותר להנותן היהודי הנז' וגם בעודו בבית ישמעאל אם מותר להנות מיין שרף הנז' כדין חמץ שעבר עליו הפסח הואיל באיסור נתנו להישמעאל הנז' במתנה שהיה צריך לשופכו תכף אחר זמן איסורו ובכן יורנו מורינו ורבינו המורה לצדקה מאחר שהוא הפסד מרובה:

תשובה גרסינן במסכת קידושין בפ"ב דף נ"ו וז"ל המקדש בערלה בכלאי הכרם כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הנה משמע מגמרא זו דחליפי אסורי הנאה מותרים וה"ה לחמץ בפסח ואף שבמשנה לא חשיב חמץ בפסח אבל התוס' שם כתבו ד"ה המקדש בערלה והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דסבר כר"י הגלילי דשרי בהנאה ואם כן אף דאנן לא קי"ל כר"י אבל מכל מקום חליפי החמץ מותרים אבל ראיתי ברש"י בגמ' דע"א דף נ"ד (הביאו הרא"ש פ' הנז') שהביא גם כן המשנה דהמקדש בערלה כו' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ופירש"י שם וז"ל וקידש בדמיהן אף על גב דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו כו' מיהו הנאה מטיא ליה על ידי ערלה אבל איהי לאו מערלה קמטיא ליה ודוקא קידושי אשה אבל אתהנויי מינייהו מדרבנן אסור ואם כן לפ"ז אף חליפי החמץ אסור דדוקא לקידושי אשה שרי בדיעבד ומשא"כ לאתהנויי מינייהו אסור מדרבנן ואם כן ה"ה בנ"ד אסור להנות מאותו יין שרף ולקנות ממנו:

אבל זא שהרי אמרינן בגמרא דחולין פ"ק דף ד' גבי ישראל מומר אוכל נבילות כו' א"ל רבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין ופירש"י דלדידיה דוקא אסור ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מע"א ושביעית וא"כ מוכח מזה דדוקא לדידיה אסור אבל לאחריני מותר ואם כן ה"ה בנ"ד לאחרים מותר:

ואף שיש לחלק בשלמא התם איירי בחליפין זהו מותר לאחרים ומשא"כ הכא אותו יין שרף עצמו הנאסר ביד הישראל הוא בעין ואם כן כשעבר ונתנו לעכו"ם או לישמעאל א"כ האיסור במקומו עומד:

וגדולה מזו מצינו מ"ש הטור א"ח סי' תמ"ג מעשה שקנתה שפחה א' גויה ירקות בחמץ אחר חצות והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן חמצן של ע"ע אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ואם כן משמע מזה שהתיר אפילו לאותו הבעל הבית בעצמו ואף שלכאורה באמת תמוה המעשה דר"ת הנז' שהתיר לאותו בעל הבית בעצמו הירקות שהרי מ"ש בגמרא חמצן של ע"ע שמותר מיד היינו לאחרים דוקא:

וראיתי בב"ח סי' הנז' שהרגיש בזה וכתב וז"ל ונראה דמאחר שהשפחה קנתה הירקות בלי ידיעת הבעל הבית כלאחריני דמי כו' ע"ש מהא דחמץ של ע"ע דמותר לאחריני היינו דוקא בחמץ לאחר הפסח דאינו אסור אלא דרבנן וכר"ש דקי"ל כוותיה ומה שאין כן בחמץ משש שעות ולמעלה שאסור מד"ת וכר"י דלמא אף לאחרים אסור ואם כן אין כאן שום ראיה מהא דחמצן של ע"ע:

ולענד"ן דאפשר דר"ת סבר כדעת הי"א שהביא רש"י בחולין די"א דאף לעצמו מותר חמצן של ע"ע לאחר הפסח ואם כן גבי חמץ בערב פסח אף דאסור משש שעות ולמעלה מד"ת אבל מכל מקום לאחרים שרי אף מדרבנן וההוא דשפחה שקנתה ירקות בלי ידיעת בעל הבית מקרי לאחרים ואף שרש"י דוחה דעת הי"א דאף לעצמו מותר מהא דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח אם מכרו כו' אבל ז"א דחיה וכמ"ש התוס' בחולין דף הנז' ד"ה מותר מיד וז"ל ונראה שפשוט לו לרש"י דאסור מדרבנן מטעם דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא דאפילו יהיו הדמים מותרים כשמכרן מכל מקום כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים וכן הוא דעת הרמב"ן הביאו הר"ן פ"ק דחולין (ובקצת ספרי הר"ן נכתב הרמבם והוא ט"ס וכן מבואר בהדיא בספרי הרי"ף דפוס קראקא דאפילו לדידיה אם עבר והחליפן מותרים:

ולכאורה קושית הר"ן מעיקרא ליתיה במה שמקשה הר"ן על וז"ל ואיכא למידק עליה דהרי ערלה שאסורים בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים אף למחליף עצמו דאי לא האיך אשה מתקדשת בהן עכ"ל ולכאורה קשה מאי מקשה הרן על רש"י מהא דמכרן וקידש בדמיהן הא בגמ' דנדרים פ' השותפין דף מ"ח מסיק דהא דמכרן וקידש בדמיהן איירי דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור ועש ואם כן אסור למחליף עצמו לכתחלה:

אמנם נלע"ד לישב דברי הרן דקושית הר"ן הוא על רש"י שכתב די"א דאף לעצמו מותר והיינו ר"ל שחמצן של ע"ע מותר אף למחליף עצמו והיינו בדיעבד וע"ז כתב רש"י שטעות הוא בידם ולכן מקשי הרן דהרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן כו' שמקודשת בדיעבד ומותר אף למחליף עצמו בדיעבד וכדמסיק בגמרא דנדרים ואם כן ה"ה לחמץ בפסח דמותר אף למחליף עצמו בדיעבד ואם כן למה כתב רש"י שטעות הוא בידם ומתרץ הר"ן דלעולם למחליף עצמו אסורים אף בדיעבד ומה שהאשה מתקדשת כו' כדמסיק ע"ש בר"ן. וזהו שכתב הר"ן אחר כך וז"ל אבל הרמב"ן כ' דאפילו לדידיה אם עבר והחליפן מותרים כו'. ור"ל שלפ"מ שמתרן הר"ן דברי רש"י שאפילו בדיעבד אסור למחליף עצמו וקידושין שאני בכי ומה שאין כן הרמב"ן חולק על זה שכתב דבדיעבד שרי למחליף עצמו שכתבתי כל זה לפי שראיתי בחידושי רש"א בחולין דף הנ"ל שכתב שם וז"ל הר"ן בשמעתתי' הקשה לפירש"י דאסור למחליף עצמו מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים ולא ידענא מאי קושיא הא בנדרים מקשינן לה בתלמודא ומשני דלמא לכתחלה הוא דלא הא בדעביד עביד ודוק עד כאן לשונו:

והנה אני תמה על תמיהתו מאד שמחשב הר"ן כטועה ששכח הגמרא דנדרים שהרי הר"ן בעצמו בפירושו לנדרים פרק השותפין כתב שם בהאיבעיא דעיקר האיבעיא הוא אי אסור למחליף מדרבנן ופשוט מהא דמכרן וקידש בדמיהן כו'. ולפי מה שכתבתי לעיל דברי הר"ן נכונים הם ואפשר ממהרש"א למד ברש"י שרש"י איירי לכתחילה לפי שרשי מקשי מהא דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה למוכרו לעכו"ם ואם איתא שרשי איירי בדיעבד אם כן מאי מקשה מהא דדמים לחמץ בפסח שאם רצה למוכרו דשם איירי לתחילה:

אבל זה אינו דרש"י איירי בדיעבד ומחשב הדיעבד כמו לכתחלה הואיל וירצה ליהנות מחליפין סבר רש"י דזה מקרי לכתחלה. ולכן מקשי רשי מהא דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח. ובאמת התוס' הנז' וגם הר"ן דוחים קושית רש"י שאינו קשה כלום מהא דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח הואיל ולכתחילה אסור למוכרו (ובאמת היה נראה לי לומר שקושית הר"ן על רש"י מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת מעיקרא ליתא) דהא רש"י מחלק בין קידושי אשה לשאר חליפין דדוקא בקדושי אשה שרי משום פריה ורביה אבל לא בשאר חליפין:

ואפשר לפי שראה הר"ן בגמרא דנדרים הנז' דבעי למפשט' האבעיא מהא דמכרן וקידש בדמיהן ודחי הא לכתחלה והא בדיעבד ולא דחי דדוקא קידושי אשה התירו ולכן מקודשת משום פ"ו ולא בשאר דברים אלא ודאי דאין לחלק בזה (עכ מצאתי):

[הג"ה מכן הרב המחבר זל וזאת ליהודה ויאמר. עפר אני תחת כפות רגלי א"א מו הגאון זצוקל תורה היא וללמוד אני צריך וכאן הבן שואל למה החליט ההוראה לאיסורא שאין לו תקנה אלא שפיכה שהרי לפום ריהטא נלע"ד לכאורה שיש צד היתר בשאלת הנ"ל ובפרט כנראה מהשאלה שהוא הפסד מרובה ולהפסד מרובה חששו חז"ל וע"פ מה שאמרו בגמרא בפ"ק דפסחים דף ו' וז"ל אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל ופירש"י צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא כו' מ"ט אי נימא משום פירורין. הא לא חשיבי כו' אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלוויה ופירש רשי דעתיה עילווה חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה ומשהא אפי' רגע א' ונמצא עובר עליה בבל יראה כו' אבל משבטלה אינו עובר דלא כתב אלא תשביתו עכ"ל וכתבו התוס' ד"ה ודעתיה עילוויה פי' ולא בטל מאליו כמו פירורין ועל פ"ה קשה מאי פריך כי משכחת לה לבטלה הא פי' ודעתיה עיליוה שחש עליה לבטלה עד כאן לשונם. הנה דברי התוס' מאד נפלאים ממני שהרי רש"י אינו אומר אלא שחס עליו לשורפה וטובא איכא בינייהו והכי פריך כי משכחת לה לבטלה ר"ל למה גזרו לבטלו בלילה אחר הבדיקה תכף דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוויה שחס עליה לשורפה כו' וכי משכחת לה לבטלה כי על הביטול אינו חס כמו על השריפה שהוא בידים ומשני דלמא כו' ואם כן בזה דברי רש"י מיוסדים על אדני פז ודברי התוס' צ"ע:

וראיתי בב"ח א"ח סי' תל"ד ס"ג שמביא שם המימרא דרב הנזכר ומפרש שמא ימצא גלוסקא יפה בתוך הפסח כו' וכשמשהא אותי אפילו רגע אחד עובר בבל יראה כדפירש"י וכן פי' הר"ן עכ"ל. הנה עיינתי ברש"י ואינו מזכיר כלל בתוך הפסח ואפשר שהר"ן מפרש כך וכעת הר"ן אינו בידי לעיין בו ולא ידעתי מי הכריח לזה ותמהני על פי' זה מאי משני בגמרא דלמא משכחת לבתר איסורא כו' שהרי גם ברישא איירי שחיישינן שמא ימצא גלוסקא לבתר איסורא וגם מאי פריך וכי משכחת לה לבטלה וכי לא ידע שכשמצאה בתוך הפסח שאינו מועיל ביטול ואפשר שלמדו זה הפי' ברש"י במ"ש אחר כך ומשהא אפילו רגע אחד עובר בלאו דבל יראה וזה שהכריחו דאי איירי שמצא הגלוסקא קודם זמן איסורא למה עובר בבל יראה ברגע אחד אלא ודאי שאיירי בתוך הפסח אמנם לפי פי' זה סוגיא דגמרא לא אזלא:

ולענדן שכוונת רש"י בגמרא כך הוא שמא ימצא גלוסקא היינו קודם זמן איסורא וה"פ ודעתיה עלוויה וחש עליו לשורפה ועל ידי כך יבא לשהותו עד אחר זמן איסורא אפילו ברגע אחד שמשהא עובר בבל יראה אבל משבטלה אינו עובר ועל זה פריך וכי משכחת לה לבטלה וכמו שכתבתי לעיל ומשני דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא בשלמא כשמוצא הגלוסקא קודם זמן איסורא וכמו שכתבתי מתחלה פריך שפיר וכי משכחת לה לבטלה כי יש לו שהות עדיין לבטלה ומה שאין כן כשחיישינן דלמא משכחת לגלוסקא בתר איסורא כו' וכמ"ש הב"ח הנז' לא אזלא הסוגיא דגמרא שפיר אבל לפי מ"ש יביאו דברי התרצן והמקשן בגמרא בטוב טעם ולא כמ"ש הב"ח וכמ"ש לעיל ודוק:

הרי זכינו מגמ' ומפירש"י הנז' כשמבטל אחר הבדיקה ואומר כל חמירא אפילו שלא מכר או נתן לעכו"ם. במתנה מכל מקום אינו עובר, בבל יראה ובנ"ד שבודאי השואל הנז' ביטל אחר הבדיקה וכמו שאנו נוהגין בזמן הזה שתיקנו לומר בלילה כל חמירא לאחר הבדיקה ולהוציא בפיו משום ע"ה וכמ"ש הב"ח וכמו שאכתוב מזה בסמוך ואם כן ליכא למקנסיה שהרי מה שאסרו חמץ שעבר עליו הפסח משום קנס' דקניס ר"ש הואיל ועבר בבל יראה כו' וכמ"ש בפסחים דף כ"ט ובהרי"ף והרא"ש בפ' כל שעה ובטור וב"י בסי' תמ"ז ובנ"ד לא עבר על בל יראה וכמ"ש למה קנסו שאין להיין שרף הנז' תקנה אלא שפיכה אחר שביטלו:

ואין לומר שאינו נאמן לומר שביטלו וכמ"ש הרא"ש בפ' כל שעה ובנו הריב"ה בסי' תמ"ח וב"י שם בשם הירושלמי בדין חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אף על פי שביטלו דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטלו ע"כ וא"כ ה"ה בנ"ד. אמנם ז"א כי לפי סברת בעל העיטור שם פשיטא שמותר בהנאה ואף לפי סברת הירוש' היינו דוקא בנדון שלו שנמצא החמץ בבית ישראל אחר הפסח לכך אוסר מה שאין כן בנ"ד שהוא קודם הפסח אף שהוא אחר זמן הביעור כשאומר שביטלו נאמן ולא חיישינן להערים. וטעמא רבה יש בדבר כי זולת זה יש לתמוה על הירושלמי אטו ברשיעי עסקינן שיערימו לומר שביטלו כשלא ביטלו אלא ודאי כוונת הירושלמי הוא דוקא בחמץ שנמצא אחר פסח בביתו חישינן להערמה אפילו שאומר שביטלו והיינו מאחר שכבר עברו כמה ימים מזמן הבדיקה עד זמן המציאה. ואפשר ששכח אם ביטלו או לא ומתוך שאדם בהול על ממונו חיישינן שמא דעתו ולבו יטנו לומר שביטלו כי אין אדם רואה חוב לעצמו ולבו יאנסנו ולכך אינו נאמן לומר שביטלו ומה שאין כן בנ"ד שתכף ביום י"ד נמצא החמץ בביתו בודאי אם אומר שביטלו פשיטא שנאמן דאטו ברשיעי עסקינן ובזה גם הירושלמי מודה שנאמן:

עוד אפשר לחלק ולומר שהירושלמי איירי בזמנו שהיו מבטלין בלב כי מדאוריית' בביטול בעלמא סגי והיינו ביטול בלב וכמ"ש בגמ' בריש פסחים ובטא"ח סי' תל"א ואז חיישינן להערמה שיאמר שביטל ולא ביטל כי יש להסתפק בו אם ביטל או לא מאחר שהביטול שבלב שוכחים וכמ"ש הב"ח בטא"ח סי' תל"ד ס"ד וז"ל דעיקר חיוב הביטול אינו אלא בלב כו' לרוחא דמלתא הוא שנהגו כן אולי משום עמי הארץ שמא ישכחו הביטול שבלב נהגו לומר כל חמירא עכ"ל ולכך אזלינן לחומרא מכח האומדן מאחר ששכיחא השכחה אמרינן אפשר לא ביטל ומה שאין כן בזמן הזה שתיקנו לומר כל חמירא תכף אחר הבדיקה להוציא בפיו בודאי לא חיישינן לשמא יערים ולא יש חששא להסתפק בו ובזה גם הירושלמי מודה ועם החילוקים הנ"ל גם המימרא דרב בפ"ק דף ו' הנז' והירושמי הנז' שניהם בקנה אחד חולין ודוק ומכל זה נשמע שאחר שביטלו אינו עובר בבל יראה וליכא למיקנסיה ולפ"ז למה אין להי"ש הנז' תקנה וביותר שראיתי ברשיבמשנה דף י' בפ"ק דפסחים רי"א בודקין אור י"ד ובי"ד כו' וחכמים אומרים לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד כו' לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירש"י בתוך המועד בשעה ששית שהוא מועד הביעור לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עד כאן לשונו. וכתבו התוס' שם ד"ה ואם לא בדק בתוך המועד פ"ה בשעה ו' וקשה דלר"י קרי ליה בשעת הביעור ולמה שינה לשונו אלא תוך המועד היינו מתחלת ז' עד סוף הפסח כו' ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפי' במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה עכ"ל התוס' והיינו במשנה קמא ריש פירקין פירש"י זה הטעם ע"ש. ובב"ק פ' הגוזל קמא דף צ"ח ע"ב איתא אמר רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושורפו במועד פטור כו' ופירש"י ד"ה במועד וז"ל בזמן ביעורו בו' שעות ודכוותה בפסחים לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד עכ"ל וע' בתי"ט בפ"ק דפסחים במשנה הנז'. אמנם איכא למידק בפי' המשנה הנז' בין אליבא דפירש"י ובין אליבא דפי' התוס' שהרי לשון החכמים שבמשנה אינו משמע כן במ"ש לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד משמע שבתוך המועד אינו בי"ד אלא בתוך הפסח ממש. ברם ראיתי בהרי"ף והרא"ש ספ"ק דפסחים שכתבו וז"ל פי' בתוך המועד ולאחר המועד בתוך הפסח ולאחר הפסח עכ"ל ונלע"ד שמשמעות דקדוק הלשון הנז' שדקדקתי הכריחם לפרש כן. וראיתי מ"ש הרב הב"י ז"ל סי' תל"ה לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירשו התוס' בתוך המועד היינו מתחלת ז' עד סוף הפסח כו' וכן פירשו הרי"ף כו' עכ"ל. והמעיין בהרי"ף יראה שאינו מפרש כדברי התוס' הנ"ל שבתוך המועד הוא מתחלת ז' אלא בתוך הפסח ממש ואפשר מ"ש הב"י וכן פירשו הרי"ף קאי על לאחר המועד שפי' לאחר הפסח וע"ש. וכדי לתרץ קושית התוס' במאי דמקשים על פירש"י כיון דלר"י קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה לשונו כו': נלעד כי ר"י סובר שבודקין שחרית ובשעת הביעור והיינו מתחלת שש ולא בתוך שש וכמ"ש ר"י במשנה לקמן אוכלין כל ד' כו' ושורפין תחלת שש ואם לא בדק תחלת שש שהוא שעת הביעור שוב אינו בודק ומה שאין כן החכמים סוברים שבודקים בי"ד שחרית ובתוך המועד והיינו בתוך שש ולכך שינו לשונם ואמרו ובתוך המועד ולא אמרו הלשון ובשעת הביעור לאפוקי מר"י שסובר ששעת הביעור הוא דוקא בתחלת שש ולא בתוך שש עד סוף שש ובזה מתורץ קושית התוס' הנז' ודו"ק ודלא כמ"ש הרב בעל תוי"ט במשנה ג' בפ"ק דפסחים הנז' הטעם ששינה משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כו' ע"ש:

אמנם מכל מקום מוכח מדברי התוס' הנז' אליבא דרש"י שאינם עוברים על יראה עד שתחשך וכבר כתבנו כשאינו עובר בבל יראה ליכא למקנסיה. עוד מצאתי ברש"י בהדיא בפ' כל שעה דף כ"ח גבי חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר בלאו כו' ד"ה בין לפני זמנו משש שעות עד שתחשך עכ"ל. והיינו שרש"י אזיל לטעמיה שאין עוברין בבל יראה עד שתחשך שמשש שעות עד שתחשך לפני זמנו מקרי ולפ"ז אפי' שבא השואל הנז' לשאול אחר חצות קרוב לשקיעת החמה עדיין היה לו שהות למוכרו או ליתן במתנה לעכו"ם:

אכן כבר כתב מרן הב"י בסי' תמ"ג שפשט המנהג בכל ישראל לאוסרו בהנאה משש שעות ולמעלה והגס לבי בהוראה להתייהר בפני ע"ה להורות קולא בדבר על סמך בעל המאור ראוי לנזיפה כו' ואין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד כו' עכ"ל ע"ש. ותמיהני שהרי לפי מ"ש לעיל גם רש"י סובר שמשש שעות עד שתחשך אינו עובר בבל יראה ומותר בהנאה. ואפשר לפי שבעל המאור כתב דמותר אפילו באכילה עד שתחשך ובזה הוא יחיד ומשא"כ רש"י איירי דמותר בהנאה עד שתחשך ולא באכילה. וכל זה כשלא ביטלו אם כן מוכח מכל מ"ש דאפילו אליבא דהירושלמי הנז' נאמן לומר בנ"ד שביטלו ולא חיישינן להערמה וכמ"ש לעיל וביותר שאליבא דרש"י אפי' בי"ד עד שתחשך אינו עובר בבל יראה ואם כן בנ"ד ליכא למקנסי' ומ"ש אמ"ו הגאון זצוק"ל שפסק לאיסור ע"פ מ"ש הרב בעל מ"ב בסי' נ"ח האלקים שתשו' הנז' אינו בידי כעת לעיין בו אבל כשהייתי בק"ק פראג המפוארה נשאתי ונתתי באמונה עם חכם א' בשאלה הדומה קצת לשאלה זאת ואמר לי שראי' של המ"ב הוא ממתני' הנ"ל לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד כו' ומשמע דאף לאחר הפסח אסור בהנאה והשבתי לו אפשר שהמשנה הזאת איירי כשלא ביטלו ומשא"כ כשביטלו מותר בהנאה ואם כן ראית הרב מ"ב הנ"ל דחוי מעיקרא ודברים האלה כמעט שנשכחו ממני כי דרך משא ומתן נשאנו ונתננו יחד וכשבאתי לכאן להעלות השאלה ותשו' הנזכ' על מזבח הדפוס עיינתי בקצת פוסקים הנמצאים כעת במחיצתי ומצאתי בב"ח בסי' תמ"ח שכתב שם לפי סברת בעל העיטור כמ"ש שהמשנה הנז' איירי בלא ביטלו והנאני:

כלל העולה מכל מ"ש דבנ"ד מועיל הביטול שאנו נוהגין לבטל אחר הבדיקה וכמ"ש אפילו אליבא דהירושלמי הנז' ואם כן ליכא למקנסיה מטעם זה וביותר שאליבא' דרש"י שמפרש שאינם עוברים בבל יראה עד שתחשך וכמ"ש לעיל ואם כן אפילו שנתן היין שרף להעכו"ם אחר חצות ליכא למקנסיה ובפרט שהוא הפסד מרובה והרבה חשו חז"ל אך מאחר שכבר יצא מפי אמ"ו הגאון זצו"קל שסמך על הרב בטל מ"ב ואינני כדאי להקל נגד ההרים הרמים האלה ובפרט שאינו מחק האוסר לחלוק נגד אביו אף שידעתי בודאי שגיל יגיל אבי הצדיק' אשר בישיבתו העליונה מ"כ ובכל מתקנאים חוץ כו' והני תרווייהו איתניהו בי אעפ"כ כתבתי כל זה להלכה דרך פלפולא בעלמא ולא למעשה והמעיין יבחר:]

שולי הגליון

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף