יד אלעזר/יא
|
< הקודם · הבא > |
[שו"ת בענין רבית אם מהני מחילה ברבית ואימתי מהני]
שיל"ת יום ה' ח"י מר חשון תקצ"ד לפ"ק פה וויען הבירה.
אשיב שלום וכ"ט לכבוד יחידי ש"ב הרב המופלג החריף ושנון זית רענן מופלא בהפלאת חכמים בנן של קדושים כש"ת מהו' רפאל מייזלס נ"י אב"ד דק"ק סיגעד יע"א.
נעימות ימינו הגיעני ושמחתי בראותי משלומו הטוב וש"ת בהראותו את יקר שיקול דעתו בפלפול וסברא בספיקא דדינא אשר עלה ברעיוניו אודות אשר נהוג בזמנינו אצל סוחרי ארץ ללות מעות על עשקאנטי נוטל מאה תמור צ"ח זהב בלי עשיית שום היתר כמבואר בפוסקים ומעלתו צידד ללמוד זכות עליהם משום דהלוה נותן ח"כ קודם קבלת מעות על מאה זהב וכיון שנתן ח"כ כבר המלוה מוחזק במאה מדין אודיתא בחושן משפט סי' קי"ג סעיף ב' ואף ששקר הוא ועי"ז המלוה נעשה לוה ולכן הנתינה צ"ח זהב הוא כפירעון ומוחל לו ב' זהב ומחילה מהני אפי' איכא צד ריבית כדאי' בסי' ס"ק סעי' ה' וא"כ לאו ריבית הוא כי הריבית מורה שמשלם יותר ממה שקיבל. וזה דוקא כשא"ל הלויני צ"ח זהב ומשלם אח"כ ק' לא כן היום דמדובר הוא על ק' ונוטל צ"ח וזהו אבצוג במלת עשקאמפע בל' צרפת אבצוג מן החשבון הבא לו וכשמו כן הוא אפשר דאין בזה משום ריבית עכת"ד שאלתו.
לענ"ד ליתא לדבריו מכמה טעמים: א' ממה דאיתא בברייתא פ' הריבית ד' ע"ב ומוסכם מכל הפוסקים ישראל שלוה מעות מן עכו"ם ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן וכו' גובה הקרן והרבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה הקרן ולא הרבית אלמא לא אמרי' דמה שחייב א"ע הלוה רבית בשטר הוי כשטר אודיתא ואינו מוחזק המלוה בכל דמי השער רק במה שנתן דמים ללוה. ב' ממה דאיתא שם ס"ח ע"א אמר רבא לית הלכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא דמי יימר דהוה רווחא והובא דין זה בש"ע להלכה מוסכם מכל הפוסקים. ואלו לסברתו דמעלתו נ"י מה איכפת אם לא יהא ריוח ואם שכיב המלוה סכ"ס הלוה מחייב א"ע בשטר ומחל לו דמי הריוח שלא הרויח. ואין לחלק ולומר דשאני התם שלא היה המדובר רק על קרנא משא"כ בנ"ד דהי' המדובר על הרווחים ג"כ כמ"ש פר"מ נ"י, זה אינו דא"כ מה הקשה רב אשי על אמימר שם ודלמא בכה"ג עביד שהי' המדובר על כל עסק הריוח עם קרנא ולא ה"ל למיחש לדלמא מיית כיון דמחיל לי דמי הריוח יע"ש:
תו כתב מעלתו דכתיבת צ"ח זהב מהמלוה ללוה הוי כפירעון ומוחל לו ב' זהב מהפרעון וגם במחילה מהני כדאיתא בסי' ק"ס, אחרי המחילה לא שם עיונו היטיב בזה דדין זה מקורו בהרמב"ם פ"ג ממלוה ולוה הל' י"ג ושם כתב הה"מ ד"ה יראה לי וכו' וז"ל הלשון מורה שלא נחלק רבינו על הגאונים ז"ל אלא ברבית שכבר עמד המלות וגבהו שכבר עברו על הלאוין ואעפ"י שניתן להשבון המחילה מועלת בו אבל ברבית העתיד ליקח אף הוא ז"ל מודה שאין שום מחילה מועלת וכו' עכ"ל וכוונתו מבוארת שם בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' כיון דידע המלוה והלוה שכבר עברו על האיסור ואפ"ה מחיל הלוה אמרי' מסתמא הויא מחילה גמורה ע"ש משא"כ בנ"ד דלא עבדו עדיין איסורא מסתמא אמרי' דלא מחיל בלב שלם והויא מחילה באונס דלא מהני. ויעיי' בס' בית לחם יהודא שכתב דלא מהני אפי' בריבית שכבר גבה המלוה מחילה אא"כ אמר בפירוש שמחל לו ובאם שתק לא מהני. גם הרא"ש ז"ל כת' בפירוש שהמחילה מועלת אחר שלקחו כדי לפוטרו מלהחזיר וכתב ב"י שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל [ועיין במחנה אפרים בדיני רבית סי' יו"ד] ודע דדברי הט"ז בסי' קס"א ס"ק ג' צ"ע שכתב על הא דרבית קצוצה יוצאה בדיינים דוקא אם תובע והביא ראי' מפירש"י פ' הריבית ס"א ע"ב שכ' בזה"ל וכופין אותו ב"ד להחזירו אם תובעו בחייו וע"ש שכתב לפ"ז בא' שטען אין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח א' ממנו ברבית והנושה בא לקחת ממון זה דאין הדין עמו. ולענ"ד לכאורה אין הנדון דומה לראיה די"ל דרש"י ר"ל אם לא תבעו בחיי המקבל אין היורשים צריכים לחזור כשתובע הלוה כדאי' שם סעיף וי"ו ולכן צריך לתבוע אותו בחיים דוקא (וכ"כ בכנה"ג שבגליון הש"ע ד' וויען) ובאם לא תבעו אין הב"ד צריך לכוף אותו די"ל מדלא תבעו אחולי אחול גבי' ומהני מחילה ברבית משא"כ במקום דחב לאחרים אינו מועיל מחילה מכח שיעבודא דר"נ כדאיתא בח"מ סי' פ"ו יע"ש וצ"ע.
העולה מדברינו אין לסמוך על דבר ההיתר הנ"ל לענ"ד כי הוא רבית דאורייתא ואם יבא שואל לחקור על עשיית היתר עסקא בודאי ידע כל מורה להשיבו את הדרך הנכון כפי המבואר בש"ע ובפוסקים וכתורה יעשה. יעשה ה' עמנו לטובה אות. ויראנו מתורתו נפלאות. הכ"ד ידידו וכו':