שערי ישר/ה/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קיי"ל בספק ממון היכא דאיכא חזקת מרא קמא שמוקמינן בחזקתו, ויש לדון מה ענין חזקה זו אם היא חזקה כחזקה קמייתא דאזלינן בתרה באיסורים או הוא ענין מוחזק, וכבר עמד על חקירה זו בס' קונה"ס בכלל א' אות ה', והביא שם דעת הפנ"י דסובר דחזמ"ק בממון הוא ענין חזקה קמייתא ומכרעת גם בענינים של איסור והיתר, ודעת הגאון בעל קונה"ס נוטה שחזקת מ"ק הוא רק ענין מוחזק יעו"ש, ולענ"ד נראה להוכיח כדעת הגאון הנ"ל מכמה ראיות, וראי' ראשונה לזה נראה מהך דאילן אחד לר"מ ושני אילנות לרבנן דאמרינן בב"ב ד' פ"א דמביא ואינו קורא שהבאנו לעיל בפ"ו, ובארנו שם לדמות ענין זה לספק בכור דאמרינן בפ"ק דב"מ דקדושה הבאה מאלי' שאני דלא אזלינן בתר מוחזק, ואם הי' ענין חזקת כחזקה קמייתא דאיסורים למה מביא מספק, כיון דאיכא חזקה שהקרקע נשארת על חזקה קמייתא שהיא של המוכר ולא קרינן בזה אשר תביא מארצך ממילא אין כאן ספק כלל, דהנה בספק בכור דאסור בגיזה ועבודה כתב הפנ"י לתרץ מה דלא מהני חזמ"ק להכריע משום דקודם שיצא לאויר העולם איתרע חזקת מ"ק יעו"ש. אבל הכא דאזלינן לענין ממון בתר חזקה זו דמוכח דנקטינן דהוי חזקה מעלייתא למה לא אזלינן בתרה לענין הבאת בכורים, אלא ודאי מוכח דחזמ"ק אינה מכרעת כלום לענין איסורים, ואין לדחות משום דהוי ספיקא דדינא, הלא הר"ן בפ"ק דקידושין לענין נתן הוא ואמרה היא כתב דגם בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקה קמייתא, ומוכח מזה דחזמ"ק אינה מכרעת כלום לענין איסור והיתר, וכן מוכח להדיא מדברי הנמ"י בפ' מי שמת שכתב בהא דאיבעיא שם בגמ' בשכ"מ שהקדיש כל נכסי' ועמד אם יכול לחזור דאסיק הש"ס בתיקו, וז"ל הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשי' עכ"ל. הרי מפורש דמחלק בין דין ממון לאיסור דלענין ממון מוקמינן בחזמ"ק, ולענין איסור לא מהני חזמ"ק רק כיון דיודע בנפשי' דלא הקדיש רק אדעתא דאם ימות הוא נאמן על עצמו וגם לכל העולם, והא דלא מהני לענין בכורים ידיעת המוכר והלוקח אם כונו לקנות הקרקע או לא, נראה דשם הוי ספיקא דדינא אם בקונה שני אילנות כלול גם קנין הקרקע או לא, ואינו תלוי בכונתם כלל דהוי דברים שבלב, וכמו דאיתא במס' קידושין ד' ס' ע"א לענין ספק תנאי ספק חזרה במעכשיו ולאחר ל' יום דלא אמרינן שמא אחד כון בלשונו ענין תנאי והשני, ענין חזרה, אלא אם לאחד תנאי הוי דין תנאי לכולם יעו"ש, והטעם לזה דאף אם כון להיפוך הוי דברים שבלב, ובשכ"מ שהקדיש שאינו ספק לישנא אלא ספק אומדן דעת סובר הנמ"י שמתחלק הדין לכל אחד לפי כונתו בשעה שהקדיש, עכ"פ מוכח מהנמ"י דחזמ"ק אינה מכרעת כלום לענין איסור מעילה:

ועוד יש להוכיח מהא דקיי"ל לענין מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאין הולכים אחר הרוב להוציא מן המוכר הכסף שנתן הלוקח, דלפי"מ שכתבו בעה"מ והרמב"ן ז"ל במלחמות ריש פ"ב דכתובות דהיכא דאיכא רובא וחזקה גם שמואל מודה דהולכים בממון אחר הרוב, וכן כתב בגליון תוס' ד' ט"ז ובשטמ"ק שם, הנה במוכר שור איכא חזקת מ"ק על השור להעמידו בחזקת בעלים הראשונים וראוי להצטרף עם רוב להוציא מן המוכר, דאף דמטלטלים חזקה דהשתא עדיף כמו שכתבו בתוס' בכתובות ד' כ', אבל ודאי שהטעם בזה משום דכיון שהוא מוחזק וחזקת מוחזק עדיף מחזקת מ"ק, ובשור זה ודאי לא שייך ענין זה כיון שהלוקח אינו תופסו ואדרבה הוא רוצה לבטל את המקח, ולפי"ז הרי איכא חזמ"ק על השור עם הרוב ולמה לא אמרינן שיצטרפו להוציא הדמים מן המוכר, והכא לא שייך לדון אם מהני חזקת השור להכריע על דין הדמים, כענין שכתבו התוס' פ' המדיר ד' ע"ח דלא מהני חזקת החמור לבעל החמור יעו"ש דהתם י"ל כיון שמת החמור ואין שם הכרעת דין על החמור עצמו משו"ה לא מהני חזקת החמור לבעל החמור, אבל הכא שהשור קים והוכרע הדין שהוא של המוכר ע"י דין חזמ"ק, איך אפשר שיהי' השור עם הדמים להמוכר, ואף אם נאמר לדחות דמש"כ בעה"מ והרמב"ן שם הוא רק לענין חזקת הגוף כמו חזקת בתולה וכדומה, אבל חזקה אחריתא אינה מועלת עם רוב להוציא מן המוחזק, הוא דבר תימה לומר שהשור עם הדמים יהי' להמוכר, אלא ודאי מוכח דחזמ"ק אינה בגדר חזקה כלל רק מדין מוחזק הוא, דהיכא דליכא חזקה דהשתא הוא עומד בחזקת בעלים הראשונים, ומשו"ה כיון שהמוכר אינו חפץ להחזיקו ליכא חזמ"ק, דלא שייך מוחזק רק אם בעלים מוחזקים אותם ברשותם והיא ראי' נכונה לענ"ד:

וכן יתורץ עפ"י מש"כ בהא דמתרץ הש"ס ב"ב ד' י"ח בהא דתנן מרחיקים את האילן מן הבור, כ"ה אמה, ואם אילן קדם לא יקוץ, ספק אילן קדם ספק בור קדם לא יקוץ, ואי דלא סמיך היכי משכחת לה, כדאמר ר"פ בלוקח ה"נ בלוקח ומפרש ר"ח בלוקח שהחזיק ג' שנים, והקשה בקצוה"ח סי' קנ"ה סקט"ז דלפי"ז בספק אם אילן קדם היינו שספק אם החזיק ג' שנים ובספק חזקה הרי קיי"ל כר"נ דאמרינן לי' זיל ברר אכילתך, יעו"ש שנשאר בצ"ע, והנה אם הי' ענין חזקת מ"ק כעין חזקה קמייתא דאיסורים יש מקום לקושיתו, דכיון דמדין חזמ"ק הוכרע הדין שאין לו זכות ליטע אילן סמוך לבורו של חבירו, דכיון דמהני חזקת ג' שנים בע"כ דמהני על נזקי שכנים עניני הקנינים, אף דעל היזק ראי' לא מהני שום קנין, וכמו שעמד ע"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל, כבר בארנו ענין זה בס"ד במ"א, שהטעם בזה דברשותו דידי' רשאי להחזיק כל דבר המזיק ועל הניזק לשמור א"ע, ומשו"ה אם יהי' למזיק רשות להכניס דבר המזיק ברשות חבירו, אז על הניזק להרחיק א"ע, וזהו ענין הקנינים בכל נזקי שכנים, שזכה רשות בחצר חבירו על ענין זה, ומעשה הקנין ע"ז במה שעושה בתוך שלו דבר שחבירו יכול לעכב עליו, וכמו בשביל של כרמים שזוכה בהילוך כיון שנעשה להילוך אבל אדם המזיק אינו רשאי בשום פנים אף אם עומד הוא ברשות שלו, ומשו"ה לענין היזק ראי' לא מהני שום קנין ע"ז ואכמ"ל, ולפי"ז בספק חזקת ג' שנים אם מוקמינן בחזמ"ק והוכרע הדין שמעולם לא הי' לו רשות בחצר חבירו להכניס שרשי אילנו לתוכו, הוי כמו דסמיך באיסור, ומהראוי להיות הדין שיקוץ, שע"י החזקה הוכרע הדין שסמך באיסור, אבל לפי"מ שבארנו שחזמ"ק אינה בגדר חזקה להכריע איך הי' הדין, אלא שמחמת ספק הבעלים הראשונים הם המוחזקים והשני נקרא מוציא מחבירו שעליו הראי', באופן דלפי"ז לא הוכרע הענין כלום אם סמך באיסור או בהיתר, והוי ספק שקול, ומספק לא יקוץ קודם חבירו בור, ורק לאחר שיחפור בור וימצא שרשי אילן נכנסים לתוך בורו רשאי לקוצצם:

אמנם מסוגית הש"ס יבמות ד' ל"א ע"א מוכח לכאורה דחזמ"ק הוא בגדר חזקה קמייתא, דאמרינן שם ותו בתרי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא, דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי וארעא אוקמה בחזקת בר שטיא, עכ"ל הש"ס ומשמע להדיא דאם בתו"ת לא מוקמינן אחזקה קמייתא באיסורים אז גם בספיקא דממונא לא מוקמינן בחזקת מ"ק, ובקונה"ס הביא כן להוכיח מדברי הרמב"ן הובא בשט"מ פ"ק דב"מ בסוגיא דתפיסה שכ' לתרץ בהא דמוכח בכתובות ד' כ' לענין שנים החתומים על השטר דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק ובספק בכור אסיקנא דלא מהני תפיסה, ומתרץ דהתם בתו"ת דהוי ספיקא דאורייתא לא אמרינן אוקי בחזקת מרי' דאפילו באיסורים לא אמרינן אוקמה אחזקה יעו"ש ולמותר הוא מה שעמד על דברי הרמב"ן, הלא גמ' ערוכה היא אבל באמת נלענ"ד דאין מזה ראי' דהנה הא דלא מוקמינן אחזקה למאן דסובר בתו"ת ספיקא דאורייתא לא נזכר בגמ' איזה טעם דלא מוקי אחזקה בספק דתו"ת דאמרינן שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים וכו', דהוי לי' ספיקא דאורייתא והכא בכת אחת דהוי לי' ספיקא דרבנן דבפשטות מפרשינן מה דאמרינן ספיקא דאורייתא הוא דאף דאיכא חזקה עדיין הוא ספק של תורה אבל עדיין לא נזכר מאיזה טעם לא מוקי אחזקה ולא יהי' ספיקא דאורייתא, ונראה לענ"ד דה"פ דבכל הספיקות הוי דין ספק אצלינו מחמת חסרון ידיעה ובכה"ג אמרה תורה להכריע את הספק ע"י חזקה אבל בתו"ת הספק אצלנו עפ"י דין תורה שעלינו לדון למעשה לעשות כשתי הכתות שאין לנו רשות להכריע איזה דין נגד עדים כ"ז שלא נתברר מי מהם המשקרים בעדותם וזהו ביאור מה שאמרו בגמ' ספיקא דאורייתא שדין הספק הוא מה"ת שאין לנו רשות לעשות מעשה נגד עדים ומאן דסובר ספיקא דרבנן הוא, דכיון דידעינן דכת אחת עדי שקר הם רק לא ידעינן מי מהם הוי אצלנו ספק במעשה כשאר ספיקא דעלמא ולפי"ז גם בממון דקיי"ל המע"ה ואם תפס מפקינין מיני' דבעלים הראשונים הם מוחזקים והוי ודאי שלו, כמו שבארנו ענין זה לעיל בפרקים הקודמים זה שייך רק למ"ד תו"ת ספיקא דרבנן אבל למ"ד ספיקא דאורייתא שאין להכריע ולעשות דין ודאי נגד עדים כ"כ לענין ממון אין ביד בי"ד להורות דין פסוק שהחפץ הוא של הבעלים נגד הדין שיוצא מהעדים, שעפ"י העדים הוא דין ספק לעולם, ומשו"ה מוכיח הש"ס מהא דאמרינן אוקי ארעא בחזקת בר שטיא דמפקינן מהלוקח שמוחזק בקרקע עי"ז דאמרינן אוקי ארעא בחזקת המוכר שיהי' הוא בעלים ודאים דזה שייך רק אם הספק דתו"ת הוא ככל ספיקות דעלמא, ומש"כ בזה הוא כלול בדברי בעל קונה"ס רק לא באר כונתו כראוי יעו"ש:

וכן נראה לפרש בזה מש"כ הר"ן בפ"ק דקידושין בענין נתן הוא ואמרה היא וז"ל לפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן בי' העמד ממון על חזקתו והסכימו כל גדולי האחרונים ז"ל דאפילו תקפו תובע מוציאים אותו מידו, ה"נ מדינא אית לן למימר שתהא מותרת להנשא עכ"ל דבהשקפה ראשונה משמע דחזקת ממון שייכא לחזקת איסורים, אבל כד מעיינא בי' שפיר אי אפשר לפרש כן דהרי אם גם נאמר דחזקת מרא קמא הוא בגדר חזקה קמייתא, אבל הדין של המע"ה דאמרו בגמ' להדיא דסברא הוא מאן דכאיב לי' וכו' ודין דלא מהני תפיסה בתיקו הוא גם במוחזק פשוט דלא שייכא כלל לדין חזקה קמייתא דאיסורים, ועי' בקונה"ס כלל ג' אות ז', אלא נראה דכונתו הוא כמש"כ, דיש לדון דבספיקא דדינא שהוכרע בש"ס להיות דין ספק אין לנו כח להורות דין ודאי ע"י חזקה קמייתא, ומה"ט יש לדון דגם בספק במונא שהוכרע בש"ס בתיקו ליכא דין ודאי אצל המוחזק הראשון כיון שנפסק בש"ס לספק ומשו"ה הוכיח כיון שהסכימו כל גדולי האחרונים לדון דין ודאי בזה שאם תפס התובע מוציאים אותו מידו מוכח שנקטו דספק זה הוא ככל ספיקות, לפי"ז אפשר ג"כ לדון דין ודאי באיסורים ע"י חזקה קמייתא וכן מש"כ בתוס' ב"ב ד' ל"ב ע"ב ד"ה והילכתא וו"ל, וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתו"ת לספיקא דדינא, דתו"ת כמאן דליתנהו דמי ואוקמא ארעא בחזקת מ"ק אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מ"ק ונוציא מיד המוחזק ודוחק הוא עכ"ל דנראה ג"כ בהשקפה ראשונה דבסברתם הראשונים סברי דחזמ"ק הוא מחמת חזקה קמייתא באיסורים, ועפימש"כ בדברי הר"ן יש לפרש כן בדברי תוס' הנ"ל:

והנה אחר שהוכחנו מהש"ס ומהראשונים דחזמ"ק אינה בגדר חזקה המכרעת את הספק אלא רק בגדר מוחזק עלינו לבאר מדוע לא תהא באמת חזקה זו כשאר חזקות המכריעות את הספק ולכאורה הי' נראה לומר דכיון דענין חזקה דקיי"ל דאזלינן בתרה לא מסברא הוא אלא מקראי הוא דילפינן מנגעים כדאמרינן בפ"ק דחולין ולמ"ד דדחי הראי' מקרא דנגעים בע"כ סובר דהלל"מ היא כמש"כ המהרש"א שם וממונא מאיסורא לא ילפינן והא דאזלינן בתר רובא בממונא היכא דליכא מוחזק לכו"ע הוא משום דדין רוב ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, והאי קרא נאמר גם במשפטי ממון דאמרה תורה לילך בתר רוב דיינים:

אבל בלא"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן ומה דמצינו בש"ס הרבה חזקות דאזלינן בתרייהו גם בדיני ממונות, כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכיו"ב התם אינו בגדר חזקה קמייתא, רק בגדר הוכחה ואומדן דעת שהוא בגדר בירור המעשה אבל חזקה קמייתא דילפינן מנגעים לא ילפינן משם לענין דיני ממונות, אכן באמת אינו כן דהרי גם בדיני ממונות הוזכר בגמ' דין חזקה קמייתא והוא בפ"ק דכתובות בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דר"ג אומר נאמנת אמרו בגמ' דמשו"ה מהני ברי ושמא להוציא משום דאיכא חזקה ושם בפ' אלו נערות ד' ל"ו כתבו בתוס' בד"ה החרשת דגם בלי טענת ברי מהני חזקת הגוף להוציא ממון, יעו"ש וכן בפ' המדיר לענין מומים אמרו בגמ' דמהני חזקת הגוף לר"ג אף להוציא ממון, וכן בפ' השואל ד' ק' כתבו בתוס' שם דמהני חזקה של חזקת מעוברת לענין להצטרף עם חזקת ממון לסומכוס, יעו"ש, וכן כתבו בב"ק ריש פרק הפרה וכן כתבו בעה"מ והרמב"ן ריש פ"ב דכתובות דרובא עם חזקה מצטרפים להוציא אף לשמואל הבאנו דבריהם לעיל, ואם לא שייך כלל ענין חזקות בספק ממונא, אז לא הי' מועיל גם בהצטרפות, וגם אינו נראה לחלק בין חזקת הגוף לשאר חזקות, דאף דחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות וכמש"כ בפנ"י בפ' המדיר, ובקונטרס אחרון פ"ק דכתובות וכן כתב בש"ש ש"א פט"ו דחזקת הגוף מהני גם בספק טומאה ברה"י יעו"ש דהרי עיקר הדין של חזקה דילפינן מנגעים הוא בחזקת הגוף ומ"מ קבלו חז"ל דגם שאר חזקות מהני וכבר בארנו ענין זה בשע"ב פ"א דבאמת כולם בחדא מחתא נינהו דאם לא הי' מהני איזו חזקה שתהי' גם חזקת הגוף לא היתה מועלת אלא משום דשאר חזקות אינן מכריעות רק את הספק הפרטי של ספק הדין הנולד, וחזקת הגוף מכרעת את עיקר הספק של מקרה הגוף משו"ה חזקת הגוף עדיף, ולפי"ז אם חזקת הגוף מהני בדיני ממונות מהראוי שגם חזקת מרא קמא תועיל בספק ממונא והדרא קושיא לדוכתה למה לא תכריע חזקה זו בספק של מוכר אילן אחד לר"מ ושני אילנות לרבנן שלא יהי חייב גם להביא בכורים מספק:

ונלענ"ד בטעמא דמילתא דלא מהני חזקת מ"ק להכריע לדין הבאת בכורים, דהנה דכמו דקבלו חז"ל דלא מהני חזקת טהרה להכריע בספק טומאה ברה"י, שהטעם בזה כתבנו בשע"א דלא נאמרה חזקה רק להכריע את הספק שנולד לענין דין הנהגה וכיון דספק טומאה ברה"י עשתה תורה ספק כודאי שוב ליכא ספק לענין דינא ושם הארכנו בזה כ"כ נאמר לענין ספק ממונא היכא דאיכא חזקת מ"ק דמתורת משפט דיני ממונות נעשה בזה דין ודאי ע"י דין של המע"ה ומשו"ה ליכא בזה תורת חזקה קמייתא כמו בספק טומאה ברה"י, ואף דעדיין נשאר דין ספק לכל דין הנולד מקנין ממון כענין קדושה הבאה מאלי' ולענין זה הי' ראוי לומר העמד הממון על חזקה קמייתא, אבל כיון דדין זה של הבאת בכורים הוא בא בתולדה מדין קנין הממון ועיקר הספק הוא ספק בדיני ממונות, ועל עיקר ספק זה ליכא תורת חזקה, משום דיש בזה הכרעת הדין על פי משפט דין המוציא מחבירו עליו הראיה וכל היכא דליכא בין חזקה על עיקר הספק, לא מהני חזקה על הדברים הבאים בתולדה, דבשלמא אם הי' דין הבאת בכורים תלוי בעיקר ההקנאה אם קנה קרקע או לא, הי' מקום לומר להעמיד לענין הכרעת ספק הבאת בכורים על חזקה הראשונה דלא קנה קרקע, אבל באמת ענין בכורים הוא בא בתולדה מחמת שנעשית הקרקע שלו וקרינן בי' אדמתך הוא חייב בבכורים, וספק זה אם נעשית הקרקע שלו הוא ספק של דיני ממונות, ועל ענין זה ליכא הכרעת חזקה קמייתא כמש"כ, משו"ה ליכא בזה חזקה גם לדברים הבאים בתולדה, ולפי"ז נאמר דמה דמצינו דמועיל בספק ממון איזו חזקה הוא רק אם החזקה הוא כחזקת הגוף האמור בפ"ק דכתובות וכן לענין מומים בפ' המדיר שאנו מכריעים בזה את הספק העיקרי, וכעין שכתבו הפנ"י והש"ש שהבאנו לעיל, אבל חזקה אחרת אינה מועלת כלום כיון דאיכא חזקת מ"ק שמהני לענין ממון מדין המע"ה, וכמש"כ דבאמת בארנו בפרקים הראשונים בשער זה דבממון אף היכא דמהני תפיסה אי אפשר להיות דין ספק, דא"כ הי' איסור גזל, אלא שהוא ג"כ דין שכ"ז שתופס הוא שלו ככל דין בעלים, אלא כשחוזר ותופס משתנה הדין:

ועפי"ז עלינו לבאר בכל הענינים שהבאנו להוכיח דלא מהני חזמ"ק להכריע מחמת חזקה קמייתא, ובמוכר אילן כבר נתבאר בדברינו, ולענין ספק בכור דאסור בגיזה ועבודה כ"כ י"ל עפ"ד דכיון דקדושת בכור בא בתולדה מדין קנין השבט, כמו דמוכח מסוגית הש"ס דתקפו כהן, וכמו שבארנו ענין זה לעיל בפ"ו, משו"ה אינה מכרעת חזקה זה לענין ספק קדושה הבאה מאלי', כיון דעל עיקר דין ממון איכא הכרעת דין המע"ה, ואין להקשות לפי"ז לפי מאי דס"ד דתקפו כהן אין מוציאים מידו, דלא הוכרע הדין לענין ממון למה אסור בגיזה ועבודה ולא אמרינן העמד על חזקה קמייתא, ובשור ונמצא נגחן שהקשינו לעיל דנוקי השור בחזקת מ"ק, ויוכרע הדין שהשור הוא של המוכר וממילא יוחזרו הדמים ללוקח, דלפימש"כ דאין חזקה מכרעת כלום רק היכא דאיכא דין ספק, י"ל דכ"כ לענין דינו של השור אין בזה דין ספק ממון, דרק היכא ששנים דנים זע"ז על החפץ וכ"א טוען ששלו הוא איכא לבי"ד תורת ספק, אבל אם כ"א טוען שלך הוא אין לבי"ד ענין בזה לדון על זה, ול"ד ענין זה למש"כ הרשב"א בחי' למס' גיטין ד' מ' ע"ב בשתי הודאות שהנותן אומר נתתי והמקבל אומר לא נטלתי דמוקי השדה בחזקת בעלים הראשונים, דהתם כ"א תובע הדבר מחמת הודאת חבירו, וכיון שאין כאן ספק דין לבי"ד ליכא ענין חזקה מכרעת כמש"כ, ומה שדנים המה זע"ז הוא רק על הדמים שנתן הלוקח, ועל הדמים אין חזקת השור מכרעת כלום, כיון דעל השור עצמו ליכא תורת חזקה כמש"כ. ומה שהבאנו מדברי הנמ"י בפ' מי שמת שכתב בספק של מקדיש כל נכסיו דלענין ממון מוקמינן בחזקת מ"ק ולענין ספק מעילה מהני מה שהוא יודע בנפשי', דמוכח מדבריו דחזמ"ק אינה מועלת להכריע לענין איסור מעילה, י"ל ג"כ עפ"י דרך זה דכיון דלענין ממון גופא מוכרע הדין מדין המע"ה ולא צריך לדין חזקה קמייתא משו"ה דין מעילה הבא בתולדה נאשר בספק איסור אם לא הי' יודע בנפשי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף